רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סה)

ברצוני לפתוח בסיפור קצר. לאחרונה התווכחתי עם יושב בישיבה לשעבר אשר כפר בעיקר ויצא ממסגרת הדת. הוויכוח היה בעניין אמיתת מציאותו של ה' יתרומם ויתעלה. אותו חרדי לשעבר טען בלהט, כי הקב"ה אינו קיים במציאות, לדעתו כל הדתות הן המצאה, ובכללן גם דת משה שאותה המציא משה רבנו או אדם אחר. במהלך הוויכוח שמתי לב לדבר מדהים! אותו כופר התעקש בעקשנות מופתית שהקב"ה כלל לא קיים במציאות ושהאמונה בו היא הזיה מוחלטת. ברם, כאשר עברנו לדבר מעט על רש"י ועל קנייבסקי שר"י, הוא נחרד והזדעזע ולא הסכים לקבל בשום-פנים-ואופן שרש"י היה מין סכל ורשע אשר החריב את דתנו, וכן הוא לא הסכים לקבל שקנייבסקי היה נוכל ארור! ובמלים אחרות, אין לו שום רתיעה מלומר על הקב"ה שהוא לא מצוי, אבל, כאשר הדיון עבר לעסוק ברש"י ובקנייבסקי, ובכן, כאן הוא נרתע לאחוריו, סירב בתוקף לקבל את דבריי, וטען בעקשנות שרש"י וקנייבסקי הם "גדולי תורה"!


אתם מבינים את עומק שוחת האלילות שצאצאי המינים נופלים לתוכה? אפילו בשיא כפירתו הכעורה בה' יתרומם ויתעלה, הוא עדיין מחזיק בהזיה שרש"י וקנייבסקי היו גדולי תורה! ללמדנו, שהמינים השחורים מחדירים לתלמידיהם את ההזיה ברוממותם המדומה של גדולי טחורי האסלה, הרבה יותר מאשר את האמונה ברוממותו הנשגבה של ה' יתרומם ויתעלה! והטמטום המגוחך הזה הוא תוצאה ישירה של העדר ידיעת ה' יתברך, יוצר כל בחכמה.


לפיכך, היה קל לחרדי הטמבל הזה לכפור בעיקר, אך סירב בתוקף לכפור באלילי ילדותו.


***

בברכות (סב ע"ב) נאמר כך:


"אַדִּכְפַנְתּ – אכול, אַדִּצְחֵית – שתִי, אַדְּרַתְחָא קדרך – שפוך".


כלומר, אכול כאשר אתה רעב, שתה כאשר אתה צמא, וכאשר הנך נדרש לנקביך אל תאחרם. בעניין זה פוסק רבנו בהלכות דעות (ד, א–ב), וכֹה דבריו:


"הואיל והווית הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יידע והוא חולה, צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין המחלימים, ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא. ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו, יעמוד מיד".


נמצא, שדברי התלמוד הינם הוראות לשמירת הבריאות. ברם, רש"י הוסיף שם פירוש הזוי לחלוטין, וזה לשונו: "אדכפנת אכול – שאם תשהא תעבור ממך תאוות המאכל, ואין המאכל מועיל". כלומר, לפי רש"י אין להשהות את תחושת הרעב, משתי סיבות: א) כדי שלא תעבור מן האדם תאוות האכילה; ב) אם האדם יאכל לאחר שעברה תאוותו, המאכל לא יועיל לו.


ובכן, פרשנותו של רש"י רומסת את מוסר חכמי התלמוד, מטיפה להשקפה ההפוכה מדרכם, ואף דוחפת באגרסיביות לשקוע עוד בתאוות האכילה, באמצעות ראיה הזויה מעולם הרפואה! ואסביר: מטרתם המרכזית של חכמים ע"ה היא לעורר את האדם להתרחק מתאוות האכילה, ולכן הם מזהירים את האדם שלא יאכל אלא כאשר הוא באמת רעב וגופו זקוק למזון להחיות את נפשו. אולם, לפי רש"י, בכל עת שמתעוררת בקרב האדם תאוות האכילה, עליו לאכול מיד ולהשביע את תאוותו! ולכל זאת רש"י מוסיף איום מטופש, לפיו אם האדם לא יאכל מיניה וביה כאשר תאוות האכילה מתעוררת בקרבו, אז האוכל כבר לא יועיל לו, ואין לדבריו שחר.


כלומר, לא רק שרש"י מחריב את פרשנותם המוסרית של חז"ל, המרחיקה את האדם מלשגות בתאוות האכילה, אלא שהוא אומר דברים הפוכים לחלוטין! רש"י קובע שעל האדם לאכול בכל עת שתאוות האכילה מתעוררת בקרבו! ולא רק זאת, אלא שהוא מוסיף לדחוף את שומעי לקחו לשגות בתאוות האכילה באמצעות איום הזוי, שאם האדם לא יאכל מיד, האוכל לא יועיל לו.


ועתה הנני מתחיל להבין מהו המקור לכך שהמינים וצאצאיהם כלל אינם רואים בתאוות האכילה חרפה, אדרבה, הם מטיפים לצאן מרעיתם "לאכול ולקבל שכר", בכל מיני טישים נגעלים, או "סעודות מצוה" דמיוניות, ובכל מיני תירוצים להתפקר בתאוות האכילה. עד-כדי-כך שגו תעו ולעו, שהם מדמים שכל סעודותיהם הינן סעודות מצוה, שהרי הם מברכים לפניהן ולאחריהן, כל-שכן אם הם אומרים איזה "וורט" מטופש לפני ברכת המזון... והם-הם אלה אשר עליהם אמרו חכמים ורבנו בהלכות דעות (ה, א ואילך) שעושים כל ימיהם כחגים:


"כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו, והוא מובדל בהן משאר העם – כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו: ויהיו כל המעשים האלו, נאים ומתוקנים ביותר.


כיצד? תלמיד חכמים לא יהיה גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה. ולא יהא רודף למלאות בטנו, כאֵלו שמתמלאין ממאכל ומשקה עד שתפוח כרסן. ועליהם מפורש בקבלה: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם' [מלאכי ב, ג] – אמרו חכמים, אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים.


והם האומרים: 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת' [יש' כב, יג] [כלומר, הם אוכלים וזוללים מבלי לחשוב על נזקי האכילה לנפש ולגוף: נזקי איבוד הגוף ונזקי איבוד צלם אלהים, כאילו הם מחר ממילא מתים] וזה הוא מאכל הרשעים. ושולחנות אלו, הם שגינה הכתוב ואמר: 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם' [יש' כח, ח]. אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו – הוא שאמר שלמה: 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ' [מש' יג, כה]".


והנה לפניכם גם פסק רבנו בהלכות תשובה (ז, ג):


"ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו – כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב, מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]".


עלינו גם לידע, כי גדולי-גללי-האסלה מעודדים את צאן מרעיתם לאכול ולזלול מסיבה כלכלית. יש קשרים חזקים מאד בין בעלי ההון השולטים בחברות המזון לבין גדולי האסלה (אגב, לא רק חברות המזון, כל חברות הצריכה ואפילו חברות הטבק והסיגריות, כידוע מליצמן). לפיכך, גדולי האסלה אינם מזהירים את ההמון מנזקי אכילה גסה, ואף מעודדים את ההמון לצרוך מזון, ובכמויות, בהזיה שאם מברכים לפני-ואחרי מדובר במצוה רבה, וכן בהזיות נוספות: כגון שמדובר בעילויי נשמות, או בסעודת מצוה, או בתיקונים והבלים אחרים. זאת ועוד, לפי שיטתם אדם יכול לאכול כל ימיו כחזיר ועדיין להיות "צדיק וקדוש עליון", שהרי הטומאה אינה השגייה אחרי התאוות, אלא אכילת מאכלים שאינם בהכשר הברד"ץ, ויושב בישיבה נבער מדעת, שהתירו לו להתחזר בעולם-הזה ועדיין לזכות לחופה בחיי העולם-הבא, מדוע שלא יעשה כן?


ובעניין זה ראו: "מדוע נאסרו המאכלות האסורות?".


ונחתום עניין זה בדברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כב):


"עם השׂגת המושׂכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות [...] לפי שאם היה האדם רודף אחר התאוות ומעדיף את החושניוּת, ושעבד שכלו לתאוותו, ונעשה כבהמות שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה – הרי אז לא יוּכָּר בו הכוח האלהי".


ולהרחבה בעניין זה ולעיון במקורות נוספים, ראו: "ריסון התאוות – השער לחכמה".


***

בברכות (סב ע"ב) נאמר כך:


"רב ספרא עָאל לבית הַכְסֵא, אתא רבי אבא נחר ליה אבבא, אמר ליה: ליעול מר! בתר דנפק, אמר ליה: עד השתא לא עיילת לשעיר, וגמרת לך מילי דשעיר? לאו הכי תנן: מדורה היתה שם, ובית-הַכְסֵא של כבוד, וזה היה כבודו: מצאוֹ נעול – בידוע שיש שם אדם, מצאוֹ פתוח – בידוע שאין שם אדם, אלמא: לאו אורח ארעא הוא! והוא סבר: מסוכן הוא, דתניא, רשב"ג אומר: עמוד החוזר – מביא את האדם לידי הדרוקן. סילון החוזר – מביא את האדם לידי ירקון".


מסופר שרב ספרא נכנס לבית-הַכְסֵא ועשה צרכיו, אחריו הגיע ר' אבא והשתעל או השמיע קול כלשהו כדי להודיע לרב ספרא שהוא ממתין בחוץ. כאשר שמע רב ספרא שר' אבא ממתין בחוץ, הורה לו להיכנס לבית-הַכְסֵא. לאחר שיצא ר' אבא, הוכיחוֹ רב ספרא: עד עתה לא הלכת לשעיר, דהיינו למקומם של בני אדום היושבים בשעיר, וכבר למדת את דרכיהם, דהיינו שהם אינם נוהגים כבוד זה-עם-זה, ודוחקים בבני האדם היושבים בתוך בית-הַכְסֵא! והוסיף ואמר לו: האם לא שנינו כך: "מדורה הייתה" וכו', דהיינו שבבית המקדש היה "בית-הַכְסֵא של כבוד", ומדוע הוא נקרא כך? ובכן, נהגו בו מנהג כבוד שאין לדחוק את היושב בתוכו, אלא, כל שהוא פתוח – ידוע לכולם שאין אדם בתוכו, וכל שהוא נעול – ידוע לכולם שיש אדם בתוכו.


וממשיכים להסביר בתלמוד, מדוע אפוא ר' אבא דחק ברב ספרא? ובכן, ר' אבא סבר שהוא בגדר "מסוכן", וכמו שאמר רבן גמליאל, שהאדם שדוחק את צרכיו עלול ללקות במחלות.


נמצא אפוא, שרב ספרא הוכיח את ר' אבא על-כך שהוא דחק בו, והראיה לכך מהמשנה בעניין "בית-הַכְסֵא של כבוד" שנזכרה לעיל, שבה לא נהגו להפריע ליושב בפנים, אלא הדלת הייתה סימן ההיכר, אם פתוחה – סימן שבית-הַהַכְסֵא פנוי, ואם נעולה – סימן שהוא תפוס. והוכיח רב ספרא את ר' אבא שלא נהג כמנהג שנהגו בבית-המקדש, ונחר אבבא, ודחק בו לצאת. כמו כן, נראים הדברים, שרב ספרא אמר לר' אבא: "ליעול מר", מפני שהוא כבר היה בדרכו החוצה, והואיל ור' אבא דחק להיכנס, רב ספרא הודיע לו שהוא יכול להיכנס כי הוא כבר יוצא.


ברם, רש"י פירש שם, שר' אבא הוא זה שגער ברב ספרא על-כך שרב ספרא אמר לו מתוך בית-הַכְסֵא שתי מלים: "ליעול מר", כי חכמים אסרו לדבר בבית-הַכְסֵא משום צניעות. ובכן, איך יעלה על הדעת שר' אבא גם ידחק ברב ספרא לצאת מבית-הַכְסֵא וגם יגער בו במלים כל-כך קשות? וכל זאת על-כך שהוא חרד לבריאותו של ר' אבא ואמר לו שתי מלים? ויתרה מזאת, האמנם על אמירת שתי מלים בנסיבות כאלה הקפידו חכמים שלא לדבר בבית-הַכְסֵא?


כמו כן, הגוער מביא ראיה לתוכחתו מבית-הַהַכְסֵא שהיה בבית-המקדש, שם היה מנהג שלא להשמיע קול מחוץ לבית-הַהַכְסֵא כדי לבדוק האם יש אדם בפנים או לא, אלא היה סימן: דלת נעולה – תפוס; דלת פתוחה – פנוי. כלומר, התוכחה מופנית כלפי ר' אבא, אשר לא נהג כמנהג "בית-הַכְסֵא של כבוד", ולא המתין, אלא השמיע קול בשער בית-הַכְסֵא, ודחק ברב ספרא.


נמצא, שרש"י ההוזה לא הבין את פשט הדברים המובאים בתלמוד, ועיקם את הישר.


והנה פירוש רש"י שם: "ובית הכסא של כבוד – אלמא: אין מספרים בבית הכסא [=ולא הבין שהכבוד המדובר בבית-המקדש הוא שלא לדחוק באדם היושב בבית-הַכְסֵא, ואין קשר לעניין האיסור לדבר בבית-הַכְסֵא משום צניעות], ואת אמרת: ליעול מר; והוא סבר – רב ספרא שמיהר לומר: ליעול מר, סבר מסוכן הוא בעמוד החוזר, אם ישוב לאחוריו ויחזור העמוד".


***

בברכות (סג ע"א) נאמר כך:


"דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה? 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ' [מש' ג, ו]. אמר רבא: אפילו לדבר עבירה".