רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סה)

ברצוני לפתוח בסיפור קצר. לאחרונה התווכחתי עם יושב בישיבה לשעבר אשר כפר בעיקר ויצא ממסגרת הדת. הוויכוח היה בעניין אמיתת מציאותו של ה' יתרומם ויתעלה. אותו חרדי לשעבר טען בלהט, כי הקב"ה אינו קיים במציאות, לדעתו כל הדתות הן המצאה, ובכללן גם דת משה שאותה המציא משה רבנו או אדם אחר. במהלך הוויכוח שמתי לב לדבר מדהים! אותו כופר התעקש בעקשנות מופתית שהקב"ה כלל לא קיים במציאות ושהאמונה בו היא הזיה מוחלטת. ברם, כאשר עברנו לדבר מעט על רש"י ועל קנייבסקי שר"י, הוא נחרד והזדעזע ולא הסכים לקבל בשום-פנים-ואופן שרש"י היה מין סכל ורשע אשר החריב את דתנו, וכן הוא לא הסכים לקבל שקנייבסקי היה נוכל ארור! ובמלים אחרות, אין לו שום רתיעה מלומר על הקב"ה שהוא לא מצוי, אבל, כאשר הדיון עבר לעסוק ברש"י ובקנייבסקי, ובכן, כאן הוא נרתע לאחוריו, סירב בתוקף לקבל את דבריי, וטען בעקשנות שרש"י וקנייבסקי הם "גדולי תורה"!


אתם מבינים את עומק שוחת האלילות שצאצאי המינים נופלים לתוכה? אפילו בשיא כפירתו הכעורה בה' יתרומם ויתעלה, הוא עדיין מחזיק בהזיה שרש"י וקנייבסקי היו גדולי תורה! ללמדנו, שהמינים השחורים מחדירים לתלמידיהם את ההזיה ברוממותם המדומה של גדולי טחורי האסלה, הרבה יותר מאשר את האמונה ברוממותו הנשגבה של ה' יתרומם ויתעלה! והטמטום המגוחך הזה הוא תוצאה ישירה של העדר ידיעת ה' יתברך, יוצר כל בחכמה.


לפיכך, היה קל לחרדי הטמבל הזה לכפור בעיקר, אך סירב בתוקף לכפור באלילי ילדותו.


***

בברכות (סב ע"ב) נאמר כך:


"אַדִּכְפַנְתּ – אכול, אַדִּצְחֵית – שתִי, אַדְּרַתְחָא קדרך – שפוך".


כלומר, אכול כאשר אתה רעב, שתה כאשר אתה צמא, וכאשר הנך נדרש לנקביך אל תאחרם. בעניין זה פוסק רבנו בהלכות דעות (ד, א–ב), וכֹה דבריו:


"הואיל והווית הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יידע והוא חולה, צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין המחלימים, ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא. ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו, יעמוד מיד".


נמצא, שדברי התלמוד הינם הוראות לשמירת הבריאות. ברם, רש"י הוסיף שם פירוש הזוי לחלוטין, וזה לשונו: "אדכפנת אכול – שאם תשהא תעבור ממך תאוות המאכל, ואין המאכל מועיל". כלומר, לפי רש"י אין להשהות את תחושת הרעב, משתי סיבות: א) כדי שלא תעבור מן האדם תאוות האכילה; ב) אם האדם יאכל לאחר שעברה תאוותו, המאכל לא יועיל לו.


ובכן, פרשנותו של רש"י רומסת את מוסר חכמי התלמוד, מטיפה להשקפה ההפוכה מדרכם, ואף דוחפת באגרסיביות לשקוע עוד בתאוות האכילה, באמצעות ראיה הזויה מעולם הרפואה! ואסביר: מטרתם המרכזית של חכמים ע"ה היא לעורר את האדם להתרחק מתאוות האכילה, ולכן הם מזהירים את האדם שלא יאכל אלא כאשר הוא באמת רעב וגופו זקוק למזון להחיות את נפשו. אולם, לפי רש"י, בכל עת שמתעוררת בקרב האדם תאוות האכילה, עליו לאכול מיד ולהשביע את תאוותו! ולכל זאת רש"י מוסיף איום מטופש, לפיו אם האדם לא יאכל מיניה וביה כאשר תאוות האכילה מתעוררת בקרבו, אז האוכל כבר לא יועיל לו, ואין לדבריו שחר.


כלומר, לא רק שרש"י מחריב את פרשנותם המוסרית של חז"ל, המרחיקה את האדם מלשגות בתאוות האכילה, אלא שהוא אומר דברים הפוכים לחלוטין! רש"י קובע שעל האדם לאכול בכל עת שתאוות האכילה מתעוררת בקרבו! ולא רק זאת, אלא שהוא מוסיף לדחוף את שומעי לקחו לשגות בתאוות האכילה באמצעות איום הזוי, שאם האדם לא יאכל מיד, האוכל לא יועיל לו.


ועתה הנני מתחיל להבין מהו המקור לכך שהמינים וצאצאיהם כלל אינם רואים בתאוות האכילה חרפה, אדרבה, הם מטיפים לצאן מרעיתם "לאכול ולקבל שכר", בכל מיני טישים נגעלים, או "סעודות מצוה" דמיוניות, ובכל מיני תירוצים להתפקר בתאוות האכילה. עד-כדי-כך שגו תעו ולעו, שהם מדמים שכל סעודותיהם הינן סעודות מצוה, שהרי הם מברכים לפניהן ולאחריהן, כל-שכן אם הם א