CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

בעניין ספר-האופל נשאלתי כך: ראיתי את תלונותיכם על דברי ספר הזוהר בכמה נושאים (רוממות האל, ברכת הלבנה ועוד) וציפיתי למעט יושר אינטלקטואלי שהרי כל מה שכתוב בספר הזוהר מופיע בגמרא ובמדרשים באין-ספור מקומות [האמנם?] ולכן לא הבנתי: האם אתם כופרים בדברי חז"ל או שמא אתם מסבירים את דבריהם בצורה אחרת (כדעת הרמב"ם) – ואם כך, מדוע לא ניתן לקרוא את ספר הזוהר באותו אופן?! ולהבנתי זאת הייתה דרכו של הרב יוסף קאפח ז"ל. דברי חכמים וחידותם. שאם לא כן נמצאתם מוציאים שם רע לכל דברי חז"ל שתואמים

לאחרונה נחשף אחד מיושבי הישיבות לאתר אור הרמב"ם ותהיות החלו להתעורר במחשבתו. הוא החל להתווכח עם הכומרים שבישיבתו, ואחד מהם החליט להגיב. אותו כומר אשר כמובן אוכל מן התורה, מפחד לחשוף את שמו כדי שלא יפָּגע שמו הטוב כ"אחד שמגיב בבלוגים". וכבר על זאת הנני תמה, והלא אם אכן לפי דבריו הנני כופר בתורה-שבעל-פה, איך הוא מעז שלא לחשוף את שמו?! וכי הוא עושה את מלאכת ה' רמיה? והלא מצוה גדולה ורבה היא להשיב לאפיקורוסים (שהרי לשיטתו אדיר הקטן כופר ואפיקורוס), מדוע אפוא הוא מפחד? ואין לי ספק

נשאלתי כך: מישהו שאל אותי למה בבית-המקדש היו מקריבים שעיר אחד לחטאת ואחד לעזאזל? אני שואל כי הוא מביא מכך ראיה לעניין השׂערות שבתפילין והמים האחרונים ל"סטרא אחרא". תשובה: טרם שאסביר את טעמו של השעיר לעזאזל לאור משנת רבנו ולאור דרך האמת, הנני מרגיש צורך לשאול שאלה אשר זועקת ומהדהדת במחשבתי: גם אם אדם אינו מבין את טעמו של השעיר המשתלח, איך הוא מרשה לעצמו להחליט שמדובר בקרבן שנועד לפייס ישות אלהית מרושעת אשר שוכנת בעליונים לצד בורא-עולם?! ואיך העדר ידיעה הופך להוכחה שיש אמת בעבו

אחד המנהגים המפורסמים כיום בקרב יהדות המינות האורתודוקסית הספרדית הוא המנהג לומר בשעת כריכת רצועת התפילין סביב האמה שני פסוקים מהושע (ב, כא–כב): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְיָ", ונשאלתי בעניין מקורו. ובכן, לאחר חיפוש מפרך דומני שמצאתי את המקור המרכזי למנהג הזה, והוא בספר קיצור לספר של מין כעור ושחצן במיוחד הידוע בציבור בשם השל"ה (אשכנזי בשם ישעיה הורביץ שנקרא

מי לא מכיר את הפיוט "לכה דודי"? שיא השיאים של תפילת ליל שבת בבית-הכנסת? כל הציבור עומדים על רגליהם האחוריות ושרים שיר הלל מפוקפק ביותר בדבקות פגאנית בלתי-מוסברת, כאילו הפיוט הזה נאמר למשה רבנו בהר סיני לעיני כל ישראל! והלוואי והיו דבקים בעשירית ממצוות התורה עשירית מדבקותם בפיוט המקובלים הצ(ר)פתי הפגאני הזה... פיוט זה נכתב על-ידי מקובל בצפת הפגאנית של המאה הי"ו. לא אעסוק במאמר זה בהזיות הרבות ובצדדיו המיסטיים הנגעלים של הפיוט, אין לי שום עניין להנציח את המינות. ברם, כן אעסוק ב

"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב). המלה "חאלקה" משמעותה בערבית "תספורת", אך כפי שנראה לקמן, מנהג החאלקה מקורו אינו בקרב הישמעאלים, אלא בקרב ההודים הפרימיטיביים מעריצי הפסילים והצלמים. זכורני לפני כחמש או שש שנים, שמעתי שיעור מפיו של הרב השׂכיר אהרן בדיחי (שבמקורו הוא דרדעי למחצה לשליש ולרביע), והוא סיפר לקהל השומעים, שבמסגרת תפקידו בממסד הכמורה האורתודוקסית, הוא נדרש לקיים טקסי חאלקה. הוא טען ש