CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

נשאלתי כך: מישהו שאל אותי למה בבית-המקדש היו מקריבים שעיר אחד לחטאת ואחד לעזאזל? אני שואל כי הוא מביא מכך ראיה לעניין השׂערות שבתפילין והמים האחרונים ל"סטרא אחרא". תשובה: טרם שאסביר את טעמו של השעיר לעזאזל לאור משנת רבנו ולאור דרך האמת, הנני מרגיש צורך לשאול שאלה אשר זועקת ומהדהדת במחשבתי: גם אם אדם אינו מבין את טעמו של השעיר המשתלח, איך הוא מרשה לעצמו להחליט שמדובר בקרבן שנועד לפייס ישות אלהית מרושעת אשר שוכנת בעליונים לצד בורא-עולם?! ואיך העדר ידיעה הופך להוכחה שיש אמת בעבו

דוגמה שיא בהמשך ספר-האופל (מח ע"א), שורבט כך: "אחר שנבראו הרוחות [...] כיוון שיצאה קדושת היום ולא הושלמו, יצאו לעולם ומשוטטים לכל רוחות [השמים], וצריך העולם להישמר מהם, שהרי אז מתעורר כל צד שמאל, ואש הגיהינום לוהטת, וכל אותם שבצד שמאל הולכים ומשוטטים בעולם, ורוצים להתלבש בגוף ולא יכולים, ואז צריכים להישמר מהם, והתקינו 'שיר של פגעים' שבכל שעה שהפחד שלהם שרוי בעולם [...] כשמתקדש היום בערב שבת [...] כל רוחות וסערות ושדים וכל רוחות הטומאה, כולם נטמנים ונכנסים בעין הרחיים של נקב ת

בליל ראש השנה נאמרת בבית-הכנסת בחרדת קודש ובדבקות עילאית "תפילת הפרנסה". קריאתה הפכה למנהג קבוע כאילו הייתה יסוד מיסודות דתנו בבחינת ייהרג ואל יעבור! זכורני שהתארחתי פעם באחד מבתי-הכנסת של עמי הארצות (בעצם כולם כאלה...) ובעת קריאת "תפילת הפרנסה" (שנמכרת בסכומים הגבוהים ביותר), החזן הטיפש בגלימת הכומרים קרא אותה בקול מבעית ומחריש אוזניים, ואף עצר שניות ארוכות לפני המלה "דיקרנוסא" כדי "להרהר" בה כמו שכתוב בתכלאל של נתי העזתי. המקור לתפילה זו הוא בספר "פרי עץ חיים" (שער העמידה,

מאמר זה הוא למעשה מאמר-המשך למאמר: "האם הצדיקים מכפרים במיתתם?" ואשר בו עסקנו בהשקפה הזרה שהחדירו המינים לתורת האמת לפיה הקב"ה עלול להעניש בחומרה בני אדם מסוימים לא כעונש וייסורים להם, אלא כעונש וייסורים לאומה בכללותה. הוי אומר, לפי השקפת חכמי-יועצי-אדום הארורים שראינו במאמר שנזכר, הקב"ה מייסר את הצדיקים כדי שיכַפרו בייסוריהם על עוונות העם כולו ובכך הם למעשה מצילים את העם מכליה... במאמר הראשון התמקדנו בעיקר בשאלה: האם הצדיקים מכפרים במיתתם על עם-ישראל? ובמאמר הזה נתמקד בבחינת

דוגמה שז בהמשך ספר-האופל (השלמה מהשמטות סימן מ), שורבט כך: "'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ' [שמ' לא, יז], מלמד שכל יום ויום יש לו מאמר אחד שהוא אדון לו, לא מפני שהוא נברא בו, אלא מפני שהוא פועל בעולם פעולה המסורה לו בידו. פעלו כולם פעולתם [=כל האדונים הללו שפועלים פעולות שונות, פעלו] וקיימו מעשיהם [...] בא יום השביעי ופעל פעולתו [=האדון של היום השביעי פעל את פעולתו ביום השביעי, ואז] שמחו כולם [=כל האדו

דוגמה ש בהמשך ספר-האופל (השלמה מההשמטות, סימן כה) שורבט כך: "בחג הזה [חג הסוכות] עושים ניסוך המים, שפע של חסד באותם שיתים [=צינורות] מששת ימי בראשית, וכל שבעת הימים – העליונים מקבלים מאותם מים חיים שיוצאים מירושלים העליונה הטמירה [...] כשיעביר הקב"ה את הטומאה מן הארץ, שירדו אותם מים טהורים באותם השיתים באותו מזבח עליון, ים האחרון, והם שלושה לוגין מים, שמונה עשרה ביצים, כנגד צדיק שנקרא 'חי העולמים', ועל ידו המים יורדים באותם שיתים [=צינורות]". וריבוי התיאורים הללו והחזרה הכפיי

בעניין ספר-האופל נשאלתי כך: ראיתי את תלונותיכם על דברי ספר הזוהר בכמה נושאים (רוממות האל, ברכת הלבנה ועוד) וציפיתי למעט יושר אינטלקטואלי שהרי כל מה שכתוב בספר הזוהר מופיע בגמרא ובמדרשים באין-ספור מקומות [האמנם?] ולכן לא הבנתי: האם אתם כופרים בדברי חז"ל או שמא אתם מסבירים את דבריהם בצורה אחרת (כדעת הרמב"ם) – ואם כך, מדוע לא ניתן לקרוא את ספר הזוהר באותו אופן?! ולהבנתי זאת הייתה דרכו של הרב יוסף קאפח ז"ל. דברי חכמים וחידותם. שאם לא כן נמצאתם מוציאים שם רע לכל דברי חז"ל שתואמים

לאחרונה נחשף אחד מיושבי הישיבות לאתר אור הרמב"ם ותהיות החלו להתעורר במחשבתו. הוא החל להתווכח עם הכומרים שבישיבתו, ואחד מהם החליט להגיב. אותו כומר אשר כמובן אוכל מן התורה, מפחד לחשוף את שמו כדי שלא יפָּגע שמו הטוב כ"אחד שמגיב בבלוגים". וכבר על זאת הנני תמה, והלא אם אכן לפי דבריו הנני כופר בתורה-שבעל-פה, איך הוא מעז שלא לחשוף את שמו?! וכי הוא עושה את מלאכת ה' רמיה? והלא מצוה גדולה ורבה היא להשיב לאפיקורוסים (שהרי לשיטתו אדיר הקטן כופר ואפיקורוס), מדוע אפוא הוא מפחד? ואין לי ספק

אחד המנהגים המפורסמים כיום בקרב יהדות המינות האורתודוקסית הספרדית הוא המנהג לומר בשעת כריכת רצועת התפילין סביב האמה שני פסוקים מהושע (ב, כא–כב): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְיָ", ונשאלתי בעניין מקורו. ובכן, לאחר חיפוש מפרך דומני שמצאתי את המקור המרכזי למנהג הזה, והוא בספר קיצור לספר של מין כעור ושחצן במיוחד הידוע בציבור בשם השל"ה (אשכנזי בשם ישעיה הורביץ שנקרא

מי לא מכיר את הפיוט "לכה דודי"? שיא השיאים של תפילת ליל שבת בבית-הכנסת? כל הציבור עומדים על רגליהם האחוריות ושרים שיר הלל מפוקפק ביותר בדבקות פגאנית בלתי-מוסברת, כאילו הפיוט הזה נאמר למשה רבנו בהר סיני לעיני כל ישראל! והלוואי והיו דבקים בעשירית ממצוות התורה עשירית מדבקותם בפיוט המקובלים הצ(ר)פתי הפגאני הזה... פיוט זה נכתב על-ידי מקובל בצפת הפגאנית של המאה הי"ו. לא אעסוק במאמר זה בהזיות הרבות ובצדדיו המיסטיים הנגעלים של הפיוט, אין לי שום עניין להנציח את המינות. ברם, כן אעסוק ב

"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב). המלה "חאלקה" משמעותה בערבית "תספורת", אך כפי שנראה לקמן, מנהג החאלקה מקורו אינו בקרב הישמעאלים, אלא בקרב ההודים הפרימיטיביים מעריצי הפסילים והצלמים. זכורני לפני כחמש או שש שנים, שמעתי שיעור מפיו של הרב השׂכיר אהרן בדיחי (שבמקורו הוא דרדעי למחצה לשליש ולרביע), והוא סיפר לקהל השומעים, שבמסגרת תפקידו בממסד הכמורה האורתודוקסית, הוא נדרש לקיים טקסי חאלקה. הוא טען ש

מאמר זה נכתב כשנתיים לפני אסון מירון שבו נחנקו ונמחצו למוות 45 עובדי אלילים. אפתח בגילוי נאות שמעולם לא הבנתי את הנהייה הזרה אחרי הדלקת המדורות בל"ג בעומר, מעולם לא הבנתי מדוע מייחסים להדלקת מדורה לצד קבר טמא ערך רוחני או דתי, ומעולם לא הבנתי מדוע אנשים שמצטופפים סביב קבר, ונאבקים לגעת בו ולהתפלל לידו, מדוע הם חשים בכל המולת הטומאה הפגאנית הזו "התעלות רוחנית"? זאת ועוד, המדורות גורמות לנזק סביבתי ואקולוגי, ואף לשריפות מכַלות טבע יקר ומסכנות חיים, וכי יעלה על הדעת שה' חפץ שנפג

רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...] לא יפנה אדם לבקר הקברות", ונראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות". בהלכה זו נחבלו הוזי ההזיות וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה. נעיין עתה בדברי שניים מ"חכמי ישראל" הללו: א) דוד בן זמרא – "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה

במאמר שעוסק בעניין פולחן הקברים ('לא יפנה אדם לבקר הקברות') למדנו, שמתחם בית-הקברות הוא מקום טומאה ואסור לקרוא בו קרית-שמע או להתפלל בו או לומר בו דברי-תורה, הואיל ויש איסור לעסוק בדברי קדושה במקומות של טומאה וטינוף. עוד למדנו, שאסור לבקר בבית-הקברות למעט למטרות מוגדרות ומצומצמות מאד-מאד, כי תורת-משה היא תורת-חיים אשר מטרתה להחיות את נפש האדם, להבריאהּ ולשׂמחהּ. לפיכך, נאסר עלינו לבקר בבתי-הקברות ולהתעסק במתים כדי שלא לעורר יגון ועצבוּת שיַקשו עלינו לחיות חיים תקינים ומאושרים

מאמר זה הוא למעשה מאמר המשך למאמר: "האמנם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?", וכן מאמר נוסף שמצטרף לסדרת המאמרים על השו"ע: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים". מטרתם של המינים וקארו בתוכם הייתה ועודנה להשמיד ולהכחיד את כל יסודות התורה המחשבתיים ולעקור את כל דיני העבודה-הזרה מתורת משה – וכל זאת מפני שהם החליטו להפוך את עצמם ל"קדושי עליון" ולבעלי "כוחות נסתרים", ובמלים אחרות: לאלילים. עיצוב דמותם כ"אדירי עולם" אשר כל רז לא אניס להם, שֵׁירת את רדיפת השׂררה, הכבוד והבצע הבלתי-נלאית שפשׂתה ב

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמ' כ, יב). ביום העצמאות תשפ"ב פגשתי מכר אחד שבנו חלה לפני כמה שנים במחלה קשה וב"ה החלים ממנה, שאלתי אותו לשלום בנו שעבר עם משפחתו לגור באזור הצפון. אביו השיב לי ששלום בנו טוב ב"ה, אך משום מה ראיתי עצב על פניו, והתשובה לכך לא איחרה לבוא. הואיל ונקבתי בשמו של בנו כאשר שאלתי לשלומו, האב העיר לי שהבן כבר אינו עונה יותר לשם שניתן לו. האב הוסיף והסביר לי שבנו הלך לקנייבסק

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב [...] וַיְדַבֵּר יְיָ אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל [...] וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מ

ו. פסיקת הגאונים בספרות הגאונים לא מצאתי התייחסות להנחת תפילין בחול-המועד, למעט בשני מקומות: בסדר המיוחס לרב עמרם גאון אשר זויף והושחת על-ידי המינים וצאצאיהם (ראו: "כתר או נקדישך" שם הוּכח זיופו), וכן בספר "הלכות גדולות". שני החכמים הללו חיו ופעלו במאה התשיעית. בברכות-השחר שב"סדר רב עמרם גאון" (הרפנס), נאמר כך: "ומצות תפילין אינה בלילה ולא בשבתות ולא בימים-טובים "; ובספר "הלכות גדולות" (ונציה ש"ח) בהלכות תפילין סימן כה, נאמר כך: "תניא, רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בש

אחד מתעתועיו הרבים של הזמיר היהיר הידוע בציבור, הוא טענתו שבספר-האופל נזכר המפץ הגדול – וזו כמובן הוכחה לפי דמיונו לכך שספר-האופל הוא ספר אלהי. כלומר, הואיל ולפי זמיר המפץ הגדול הוא אמת מדעית, העובדה שספר-האופל הזכירוֹ לפי דמיונו מוכיחה שהוא ספר אלהי נשׂגב, שהרי לא ניתן לדעת עניינים כל-כך מופלאים אלא על-ידי מסר וסיוע אלהי. ובכן, השקר הראשון של זמיר הוא שתיאוריית המפץ הגדול היא אמת מדעית מוכחת אף שהיא תיאוריה שמבוססת על השׁערות מדעיות מושׂכלות ותו לא (וכך נאמר בוויקיפדיה: 'השל

"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג)]" (סנהדרין יא, ו). אבקש לשתף אתכם עם דבריו של ערוסקי על שיקוץ קנייבסקי, דברים אשר נאמרו בסמוך להלווייתו של השיקוץ. דבריו של ערוסקי פורסמו ב הקלטה שהובאה באתר "נצח ישראל" . כותרת ההקלטה הינה: "דמותו המופתית של הרב קנייבסקי זצ"ל מהווה פתח-תקוה להגיע לחזון הנביאים 'ועמך כולם צדיקים'". כלומר, ל

כיום מצוין יום ט"ו בשבט בלוחות השנה העבריים כיום חג שאין אומרים בו תחנון, אין מתענים ואין מספידים בו. בבתי ישראל עורכים שולחנות מקושטים בפירות רבים, בחצרות האדמורי"ם מארגנים "טישים" מפוארים ועמך-ישראל מאחלים "חג שמח" איש לרעהו. במאמר הבא אציג בפניכם כיצד נולד "חג ט"ו בשבט", ומטרתי העיקרית היא להוציא מלב הטועים את כל הסגולות, הדמיונות וההזיות שנקשרו ביום זה, וכפי שהובא לדוגמא באתר "הידברות": "ביום ט"ו בשבט נפתחים אוצרות השמים להריק על העולם שפע רב [נו באמת...]" ולהלן אצרף שפע

אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של תקופה המכונה בפי העולם-הדתי: "ימי השובבי"ם". "עולם התורה" בשלוש מאות השנים האחרונות נוהג להתייחס בכובד ראש, ואף ברתת ובזיע לתקופה זו, ובקרב חוגים מסוימים ביהדות תקופה זו אף שווה בערכה לימים הנוראים. לפי דבריהם, בתקופה זו יש "עת רצון" לתיקון עוון "פגם הברית", והאחרונים האריכו מאד בספריהם בשבח ימים אלו. גם בימינו ימים אלה נחשבים ל"ימים מסוגלים", ובמקומות רבים ברחבי הארץ מתארגנות עצרות גדולות שבמהלכן קוראים כל מיני "תיקונים" ותפילות מיוחדות. אנשים מקב

דוגמה רסט בהמשך ספר-האופל (מג ע"א) אחרי תיאורי מינות מייגעים ומשמימים של העולמות העליונים כעולמות של חומר וגופניות ופעולות גשמיות, שורבט כך בשתי הפְּסקות לקמן: "כשעולה תפילה [על-ידי הצדיק 'עמוד העולם' שייזכר בפסקה השנייה], נושאת כל המאורות הללו [=נושאת כל מיני אורות דמיוניים שיש בעולמות העליונים] והמחנות [=מחנות המלאכים שבהם מאות אלפי מלאכים], ו[התפילה הזאת] קושרת קשרים ונכללים כולם כאחד [=היא גם מאחדת את כל האורות והמלאכים בהיכלות העליונים הדמיוניים הללו] עד שנקשר רוח ברוח ו

ב חלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת מתעתעת ועליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר. ב חלק השני עסקנו בטענת המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישׂת השדים שבאגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או פטומי מילי בעלמא, וכדרכן של האגדות לתבל את ענייניהן בפולקלור המקומי והאלילי שרווח מאד באותם הימים. וכאמור, הוכחנו א