מבוא למצוַת ייחוד השם

עודכן ב: 17 אפר 2019

בחודש שעבר למדנו על שתי בקשותיו של משה רבנו מאת ה' יתברך, בקשתו הראשונה היא: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג, יג). וראינו שלפי הרמב"ם משה רבנו ביקש מה' שיודיע לו את פעולותיו בעולם, כלומר ילמד אותו כיצד הבריאה-הטבע המשוכלל והנפלא שסביבנו הופעל ופועל ברצון הקב"ה. וזה לשון הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (א, נד):

"הנה נתבאר, כי הדרכים אשר ביקש [משה רבנו] ידיעתן והודיעוֹ אותן הם הפעולות הבאות מאיתו יתעלה [...] המשל בכך, כאשר הושגה עדינות ניהולו בהתהוות עוברי בעלי החיים, והמצאת כוחות בו ובמגדליו לאחר לידתו המונעים ממנו את המוות והאובדן ושומרים עליו מן הנזקים, ועוזרים לו בצרכיו החיוניים, וכעין פעולה זו לא תיעשה מצידנו כי אם לאחר התפעלות והתרגשות והוא ענין הרחמנות, לכך נאמר עליו יתעלה רחום".

ה' נענה לבקשתו זו של משה רבנו, ונאמר לו: "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ" (שמות לג, יט), כלומר ה' הודיע למשה רבנו על אופני הנהגתו את הבריאה-הטבע וכיצד הוא פועל באיזון ובחכמה נפלאים ומופלאים. ודי ללמוד מעט על הטבע המשוכלל שסביבנו לפי המדע המתקדם שבימינו, כדי לעמוד ולהודות להלל ולשבח לפאר ולרומם לה' יתברך על נפלאות הבריאה "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד, כד).

האם ה' רחום וחנון?

נאמר בתורה במפורש "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד, ו) ולכאורה התשובה הברורה היא כן. ברם, הרמב"ם מלמדנו ב"מורה הנבוכים" שפסוקים אלה אינם כפשוטם, כלומר ה' איננו "חנון ורחום" במושגים הפשוטים של האדם, ונסביר את הדברים.

כאשר אב מחליף טיטול לבנו התינוק וקם באמצע הלילה לקול בכיוֹ להאכילו ולהרגיעו, הוא עושה זאת מתוך שרחמיו נכמרים ולבו יוצא אליו בשָׁמעו את התייפחותו. כלומר, הבכי של התינוק מעורר בקרב האב רגשות חמלה ורחמים כלפי בנו, ואלה מציפים אותו ומעוררים אותו לטפל בבנו ולמלא את צרכיו גם מתוך קושי או אי נעימות. לזאת קורא הרמב"ם "התפעלות נפשית" שמבטאת את השינוי שחל בנפשו של האב שעורר אותו לפעול להיטיב עם בנו.

גם ה' יתברך נוהג עמנו בחמלה ורחמים אך לא מתוך התפעלות רגשית, שהרי ה' איננו בשר ודם, אין לו גוף ולא דמות הגוף, ולעולם לא יחול בו שינוי כמו שחל באב כאשר רגש החמלה מציף את נפשו, "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו). אלא, ה' פועל פעולות של חמלה ורחמים מתוך ידיעה שללא חמלה ורחמים העולם ובני-האדם לא יוכלו להתקיים, וזה לשון הרמב"ם בבארו עניין נפלא זה (שם):

"ואין הענין כאן שהוא בעל מידות [חנון, רחום, ארך אפיים, רב חסד, וכו'], אלא [הוא] עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר כתוצאה מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות [...] לכך נאמר עליו יתעלה 'רַחוּם' כדרך שנאמר 'כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים' [תהלים קג, יג] [...] לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצידו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי".

כלומר, אסור לייחס לה' שינוי רגשי-נפשי כמו התעוררות של רחמים (ומה שאומרים "לעורר רחמי שמים" הוא טעות גסה לפי הרמב"ם), מפני שכל אלה שייכים לנפש שנמצאת בתוך גוף ומושפעת ממה שהיא קולטת בעיניה, באוזניה וכו'. אך ה' יתעלה ויתרומם אינו גוף ואינו נפש בגוף, ולכן הוא לעולם איננו עובר שינוי מכל סוג שהוא. וכמו שכותב מָרי יוסף קאפח בהערה 35 שם: "כי כל אלה [ההתפעלויות והשינויים הרגשיים] הם מִמְּאוֹרְעוֹת הגוף [...] וה' לעולם לא ישתנה מפני שאין לו דבר שיגרום לו שינוי".

מצוַת ייחוד השם

נחזור עתה לבקשתו השניה של משה רבנו "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח), וכאמור לפי הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (א, נד) משה רבנו ביקש בזאת מהשם "שיודיעוֹ עצמו ואמתתו". ברם, מהי ידיעת עצמו ואמתתו? האם ניתן לדעת וללמוד על ה' באופן ישיר?

הרמב"ם עוסק במצות ייחוד השם בפרק א מהלכות יסודי התורה. ושם, בין ההלכות שעוסקות בייחוד השם הוא מבאר מהי בקשתו של משה רבנו באמרוֹ "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". מזאת נלמד שמשה רבנו ביקש לידע את ייחודו של השם בשׁלמוּת, וזה לשון הרמב"ם (שם, י): "מה הוא זה שביקש משה רבנו להשיג כשאמר 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'? ביקש לידע אמתת המצאוֹ של הקדוש ברוך הוא [...] והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמתת דבר זה על בוריו".

כלומר, מצוַת ייחוד ה' עוסקת בידיעת עצמו ואמתתו של הקב"ה עד גבול מסוים, ובא משה רבנו וביקש לדעת מעבר לגבול זה, ועל כך השיבו ה' יתעלה "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ) – לא ניתן להשיג את עצמוּתוֹ של ה' יתעלה כמות שהיא. מכל מקום למדנו, שמצות ייחוד השם עוסקת בידיעת עצמו ואמתתו של הקב"ה, אלא שאף ייחוד ה', כמו ידיעת ה', איננה עוסקת בידיעת ה' באופן ישיר אלא באופן עקיף: מצוַת ידיעת השם עוסקת בידיעת פעולותיו של בורא עולם ומהן אנו למדים על מציאותו, ומצות ייחוד השם עוסקת בידיעת עצמו ואמתתו של בורא עולם, אך לא באופן חיובי כי אם באופן שלילי, ונסביר את הדברים.

כאשר אנו רוצים לתאר חפץ מסוים שראינו לְחָבֵר שאינו מכיר את אותו החפץ, הרי ככל שנוסיף ונרבה בתיאורים כגון: גודל, צבע, כמות, צורה, מרקם, איכות, מקום, ריח וכיו"ב, כך נצליח להעביר לחברנו תיאור יותר מוצלח ומדויק של אותו החפץ, וכך הוא יותר יצליח להבין על מה אנחנו מדברים. ברם, כאשר אנו רוצים לתאר את בורא עולם, לא ניתן לתאר אותו בשום תיאור חיובי, כלומר לומר שה' הוא כך או כך, מפני שה' יתברך איננו גוף ואיננו כח בגוף, וכל התיאורים שלנו לקוחים מהעולם היחיד שאנו מכירים שהוא עולם החומר עולם הגופות. אם כן, כיצד נתקרב לידיעת בורא עולם? כיצד נדע את עצמו ואמתתו?

לפי הרמב"ם, הדרך היחידה להתקרב לידע את בורא עולם היא בדרך השלילה, כלומר דרך שלילת כל התיאורים הלא נכונים ביחס לה'. לדוגמה, כאשר הצלחנו לקבוע במחשבתנו את ההשקפה שה' איננו גוף ואיננו כוח בגוף התקרבנו אליו, מפני שהסרנו בדרך השלילה השקפה או תיאור לא נכון ממחשבתנו ביחס לה' יתעלה. וכך, עם שלילת עוד ועוד דברים לא נכונים ביחס לה' יתברך, אנו מסירים עוד ועוד "מסכים" בינינו לבין בורא עולם, ומתקרבים אליו כפי יכולת האדם. וזה לשון הרמב"ם במורה הנבוכים (א, נט):

"לפי שכל מה שאתה מוסיף בתארי המתואר [מן הברואים] כך הוא מתייחד יותר ומתקרב המתאר להשגת אמתתו, כך כל מה שתוסיף לשלול ממנו יתעלה אתה מתקרב להשגה, ותהיה קרוב אליו יותר ממי שלא שלל מה שהוּכח לך אתה שלילתו".

ובשלילת הַגַּשְׁמוּת [=הגשמיוּת, שלילת כל מושגי החומר מהבורא] תושׂג מצות ייחוד השם, וזה לשון הרמב"ם שם (א, א): "אבל מה שצריך להיאמר בשלילת הגשמות וקביעת האחדות האמתית, אשר אין לה אמתוּת כי אם בהרחקת הגשמות תדע הוכחת כל זה מן המאמר הזה". כלומר, בשלילת הגשמות נקבעת במחשבתנו אחדותו של בורא עולם.

"לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ"

במצווֹת ידיעת השם וייחוד השם אנו מתקרבים אל ה' יתברך: במצוַת ידיעת השם אנו למדים על פעולותיו ובמצות ייחוד השם אנו למדים על עצמו ואמתתו (בדרך השלילה). שתי מצוות אלה נקראות גם בשם כולל: "ידיעת השם" וזו לפי הרמב"ם תכלית האדם, ובזאת נמצא חן וחסד ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. שהרי משה רבנו ביקש מה' יתעלה "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמות לג, יג), ועל זאת כותב הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (א, נד):

"ואמרוֹ 'לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ' מלמד, כי מי שֶׁיֵּדַע את ה' הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שצם והתפלל בלבד, אלא כל מי שֶׁיְּדָעוֹ – הוא הרצוי המקורב, ומי שֶׁסָּכַל [=ששיבש את] ידיעתו – הוא הַזָּעוּם [שיש זעם כלפיו] המרוחק, ולפי ערך הידיעה והסכלות יהיה הרצון והזעם והקירבה והריחוק [אל ה' יתברך]".

ונסיים בדברי מָרי יוסף קאפח על דברי רבנו "לא מי שצם והתפלל בלבד", וזה לשונו (שם, בהערה 6): "כוונת רבנו לתפילה של אמירת מלים ללא השׂכלת מציאות ה' וייחודו באמת. ומכל מקום, אם היתה יציאתו של אדם זה מבית הכנסת כביאתו, והיה זה שׂכרו שנמנע מרכילות ולשון הרע בחוץ. אך אותו הבא בדרישות שׂררה וריב ומצה ומתיחות – טובה קבירתו חי מתפילתו" [!]. ואין ספק שאמר את דבריו מתוך הניסיון המר שנתנסה.

בפעם הבאה אי"ה נמשיך לבאר ולהבהיר את מצות ייחוד השם כפי יכולתנו.


#מצוותמשנהתורה #ייחודהשם

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!