רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ס)

עודכן: 6 בינו׳

בברכות (נח ע"ב) נאמר כך:


"שמואל רמי: כתיב: 'עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה' [איוב ט, ט], וכתיב: 'עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל' [עמוס ה, ח]. הא כיצד? [=מדוע בפסוק הראשון הוקדמה מערכת הכוכבים שנקראת 'כסיל' ואילו בפסוק השני הוקדמה מערכת הכוכבים שנקראת 'כימה'?] – אלמלא חַמָּהּ של כסיל לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה, ואלמלא צינה של כימה לא נתקיים עולם מפני חמה של כסיל".


מקובל לזהות את הכסיל שנזכר בפסוקים ובדברי חכמים למערכת הכוכבים "אוריון", ואת הכימה שנזכרה בהם לצביר כוכבים שנקרא "פליאדות". שתי קבוצות הכוכבים הללו נמצאות בגלקסיית "שביל החלב" שבה כידוע נמצאת מערכת השמש שבה אנחנו חיים.


מכל מקום, ידיעותיהם המדעיות של חז"ל היו נחותות מאד ביחס לימינו (וזאת בלשון המעטה), ובכל תחומי המדע. ברם, לזכותם ייאמר, שבמדרש שנזכר לעיל, אף שנזכרות בו דעות מדעיות משובשות, לא נזכרה בו אמונה בכוחות על-טבעיים של גרמי השמים, אלא כאמור, יוחסו במדרש הזה כוחות טבעיים דמיוניים לגרמי השמים ותו לא (ושמא חז"ל הכירו את חוק המאזן האקולוגי ברמתו הבסיסית ביותר הנראית לעין, והבינו שבמערכות הטבע נדרש שיווי משקל הרמוני בין כל מרכיביהן, כך שבדרשתם לעיל הם בעצם רמזו לעניין המאזן האקולוגי?).


לעומת זאת, אמונה בכוחות על-טבעיים של גרמי השמים היא למעשה אמונה באמיתת עבודה-זרה, אף ללא עבודתה ויראתה ואהבתה, וכפי שרבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (ב, י), וכֹה דבריו: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה הוא לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, וכן פוסק רבנו שם (ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [...]. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


נעבור עתה לראות את פירוש רש"י לגמרא שנזכרה לעיל, וזה לשונו: "שאלמלא חמה של כסיל וכו' – כסיל שולט בימות החמה ולהכי אקדמיהּ קרא; כימה שולט בימות הגשמים ולהכי אקדמיהּ קרא". נשים לב כי רש"י עושה דבר שלא נזכר במדרש, הוא מייחס כוחות על-טבעיים לגרמי השמים, שהרי הוא טוען שכסיל שולט בימות החמה וכימה שולט בימות הגשמים!


בדבריו אלה רש"י חרג משיבושי מדע שאין בהם עבירה, שהרי כל דור ודור מתרומם להכיר את בוראו לפי ההתפתחות המדעית של אותו הדור, ויצא לשיבושים ביסודות הדת. כלומר, אסור באיסור חמור לייחס כוחות לגרמי השמים מפני שזה בגדר הודאה באמיתת עבודה-זרה, וחלות האיסור הזה, שיסודו באיסור עבודה-זרה, אינה נוגעת לרמתה המדעית של האנושות.


***

מיד בהמשך בברכות שם (נח ע"ב), נאמר כך: "וגמירי, אי לאו עוקצא דעקרבא דמנח בנהר דינור – כל מאן דהוה טריקא ליה עקרבא לא הוה חיי". כלומר, אם זנב קבוצת הכוכבים שנקראת "מזל עקרב" לא היה נמצא בתוך נהר דינור, כל אדם שהיה נעקץ על-ידי עקרב לא היה חי. האמנם? וכי יש קשר כלשהו בין קבוצות כוכבים בשמים לעקרבים אשר על הארץ? וכל בר-דעת מבין שמדובר בהזיה פרימיטיבית ביותר שהוחדרה לתלמוד הבבלי מאמונותיהם והשקפותיהם האליליות של עמי העולם עובדי הכוכבים והמזלות, והבבליים היו ידועים בכך. וכבר אמרנו פעמים רבות כי התלמוד הבבלי אינו תורה-שבעל-פה בכללותו, אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה ויחד-עם-זאת יש בו גם השקפות דחויות לא מעטות.


מכל מקום, רש"י הטמבל לא הבין שיש בתלמוד גם שיבושים, והוא אימץ את ההזיה הזו ככתבה וכלשונה, וזה לשונו: "נהר דינור – מתשת כוחו של עקרב; עוקצא דעקרבא – זנב העקרב". כלומר, לפי רש"י מיקומו של הזנב בקבוצת הכוכבים שנקראת "מזל עקרב", משפיע באופן קריטי על חוזקו של ארס עקיצות העקרבים, וזו סכלות חמורה – רק עם סכל ונבל.


והנה לכם עוד דוגמה לכך מדוע אסור באיסור חמור למי שלא למד מדעים ויסודות הדת היטב, להתקרב לתלמוד הבבלי, כל-שכן וקל-וחומר ללמדוֹ עם פירוש רש"י אשר גם משבש כליל את דברי האמת, וגם מרומם על נס להתנוסס את כל ההזיות והדמיונות שיש לסנן מן התלמוד.


***

בברכות (נט ע"א) נזכר בעל אוב: "אובא טמיא", וכך רש"י פירש את שתי המלים הללו: "אובא טמיא – בעל אוב של עצמות שעושה כישוף בעצמות המת, טמיא – עצמות; ודומה לו במסכת כלים: בית מלא טמיא, ופירש רב האי: מלא טמיא – בית שהוא מלא עצמות, והביא ראיה על זה מבראשית רבה, דקתני אדרינוס שחיק טמיא – דהיינו שחיק עצמות, ואין לפרש 'אוב טמא' – שאין זה הלשון", ויש בפירושו זה שמץ-מינות, שהרי הוא כל-כך מתאמץ להסביר לנו שהמלה "טמיא" אינה מבטאת טומאה, ורק מין יתאמץ כל-כך להרחיק את הטומאה מבעלי האוב.


וכל-שכן כאשר פירושו הינו שקר וכזב! שהרי יש שני מקומות בתלמוד הבבלי במסכת מנחות, שבה המלה "טמיא" נאמרה במובן ברור של טומאה ולא של עצמוֹת, וכך נאמר במנחות דף נט: "אדרבה, לחם הפנים הוה ליה לרבויי, שכן ציבורא, חובה, טמיא, דאכיל, פיגולא, בשבתא [...] שתי הלחם הוה ליה לרבויי, שכן ציבור, חובה, טמיא, דאכל, פיגולא, בשבתא" וכו'.


ובשני המקומות הללו המלה "טמיא" מבטאת טומאה, והכוונה בהם היא שהמנחות שנזכרו בתלמוד שם מותר להביאן בטומאת ציבור, אך לא כאשר הן של יחיד. מכל מקום, ראינו באופן מפורש, שהמלה "טמיא" משמשת לעניין טומאה, ואף נראה שזו היא משמעותה המקורית והראשונה, בדומה לעברית, וממשמעות זו היא הושאלה למקומות נוספים כגון לעצמוֹת המת, וכן לבית האבל (בי טמיא). כמו כן, ביחס לביטוי המפורסם "שחיק טמיא", אף שהפרשנות המילולית היא שחיק עצמות, נראה לי ברור שחז"ל כללו בזה גם את המשמעות של טמא.


זאת ועוד, בכל מסכת כלים לא נמצאה המלה "טמיא" ואיני יודע על מה רש"י-שר"י הטמא מדבר. ויתרה מכולן: בעשרות מקומות בתלמוד הבבלי נזכר הפעל "טמא" בארמית בהטיות שונות, אשר משמעותן הברורה היא טומאה, כגון: "מטמיא", "דמטמיא", "קמטמיא", וכו'.


***

במשנה ברכות (ט, ב) נאמר: "ועל הזוועות [...] הוא אומר: ברוך שכוחו מלא עולם", ובהלכות ברכות (י, יז) פוסק רבנו: "ועל קול ההברה שֶׁתִּשָּׁמַע בארץ כמו ריחיים גדולים [...] מברך [...] שכוחו מלא עולם; ואם רצה, מברך [...] עושה בראשית".


ובמסכת ברכות שם (נט ע"א) מובא מדרש שבו נאמר כך:


"מאי זוועות? אמר רבי קטינא: גוהא [רעידת אדמה או בדומה לכך] [...] ורב קטינא [...] אמר: סופק כפיו, שנאמר: 'וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי' [יח' כא, כב]. רבי נתן אומר: אנחה מתאנח, שנאמר: 'וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי' [יח' ה, יג]. ורבנן אמרי: בועט ברקיע, שנאמר: 'הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ' [יר' כה, ל]. רב אחא בר יעקב אמר: דוחק את רגליו תחת כיסא הכבוד, שנאמר: 'כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי' [יש' סו, א]".


מטרת המדרש הזה ללמד, שרעידות האדמה וכיו"ב נועדו לייסר את בני האדם ולקחת מוסר, ותו לא. כלומר, חז"ל קשרו את רעידות האדמה וכיו"ב לפסוקים שנזכרות בהם פורעניות, כדי ללמד שעל בני האדם לקחת מוסר מאותן תופעות טבע כי הן ייסורים מאת ה' יתעלה. וחז"ל לא חששו להגשמה, כי ברור שמדובר בדרשות שהן משלים לכוחו ולעוצמתו של ה' יתעלה.


אולם, רש"י מפרש את הדרשות הללו באופן גס ופשטני להחריד! כלומר, רש"י מסביר את הדרשות האומללות הללו כאילו הן עובדות מדעיות, דהיינו כאילו כך ה' מנהיג את העולם!


וזה לשונו בפירושו לגמרא שם (נט ע"א):


"סופק כפיו – ומאותו קול מזדעזעת הארץ, שמצינו שכפיו סופק, שנאמר: 'וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי [וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי'] [יח' כא, כב]; אנחה מתאנח – ומאותה אנחה מרעיד הקרקע, ומצינו שמתאנח, שנאמר: 'וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם' [יח' ה, יג], כביכול כאדם שיש לו חֵימה ומתאנח ומתנחם דעתו ועושה לו נחת רוח; 'וְהִנֶּחָמְתִּי' [יח' שם] – אנחם על הרעה שעשיתי להן; הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה – שדורך ובועט ברקיע; וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי – כגון שדחה תחת כיסא הכבוד ומגיע ביעוטו עד לארץ, שהיא הדום רגליו".


שימו לב למספר הרב של ההגשמות שיש בפירושו לעיל:


א) "סופק כפיו – ומאותו קול מזדעזעת הארץ" – כלומר, לפי רש"י קול הזוועות הוא קול ספיקת ידיו של הקב"ה, ודבריו אינם דברי מדרש, אלא פרשנות פשטנית ו"מדעית" ברורה!


ב) "שמצינו שכפיו סופק, שנאמר: 'וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי [וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי']" – וממה שרש"י אומר ביחס להקב"ה: "מצינו שכפיו סופק" עולה, שיש לה' כפות ידיים שהוא סופק, שהרי כאשר פרשן אומר "מצינו" כוונתו לראיה מציאותית! והוא אף מעז להביא ראיה להגשמתו הנגעלה מדברי הנביא, כאילו כוונת הנביא יחזקאל ללמדנו שיש לה' ידיים.


והנה לפניכם גם פירוש רש"י ליחזקאל שם (כא, כב): "וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי – אני אומר לך [ליחזקאל] הַכֵּה כף-אל-כף, וגם אני כמוך מקונן עליהם ואכה כפי-אל-כפי, אך חמתי בוערת בי והניחותי אותה". ושוב רש"י מייחס להקב"ה הכאת כף-אל-כף, וכן קינה ו"חֵמה בוערת". כלומר, רש"י מפרש את הפסוק ביחזקאל כפשוטו, כאילו הקב"ה הוא בשר ודם בעל תכונות נפשיות של זעם וחרון אנושיים. וכדי להבין את חומרת הגשמתו של רש"י, ראו נא את תרגום יונתן שם: "וְאַף אֲנָא אַיְתִי פּוֹרְעָנוּ עַל פּוֹרְעָנוּ וַאֲנִיחַ חִמְתִּי אֲנָא יְיָ גְּזַרִית בְּמֵימְרִי". נמצא, שיונתן מרחיק מן ההגשמה באמרוֹ שהכאת כף-אל-כף הינה הבאת פורענות לאחר פורענות.


ג) "אנחה מתאנח – ומאותה אנחה מרעיד הקרקע" – כלומר, לפי רש"י הקב"ה נאנח ואנחתו היא זו שגורמת לרעידות האדמה, ומדובר בהגשמה ברורה ובדמיון פגאני מכוער במיוחד.


ד) "ומצינו שמתאנח, שנאמר: 'וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם' [יח' ה, יג]" – כלומר, לפי רש"י יש ראיה מן הפסוק ביחזקאל לכך שהקב"ה אכן נאנח! שהרי כאשר פרשן אומר "מצינו" כוונתו לראיה מציאותית! ובמלים אחרות, הוא מבין את הפסוק ביחזקאל כפשוטו, ואוי לה לאותה סכלות!


ה) "ומצינו שמתאנח [...] כביכול כאדם שיש לו חימה ומתאנח ומתנחם דעתו ועושה לו נחת רוח" – כלומר, לפי רש"י אנחתו של הקב"ה דומה לאנחתו של האדם שיש לו חֵמה... ואל תתרגשו ממילת "כביכול" שרש"י או אחד מן המינים המתעתעים החדירו לפירושו, כי אין בה אפילו ריח של הרחקה מן הגשמות, שהרי לאחר שנאמר "ומצינו שמתאנח", ברור שהקב"ה נאנח לפי רש"י, והמלים "כביכול כאדם" משמען שהוא לא נאנח בדיוק כמו בני האדם...


ולא נסתפק בכך, נצרף ראיה נוספת לדברינו, ראו נא את פרשנותו של רש"י לפסוק ביחזקאל שם, ותראו שוב, שאין כוונתו של רש"י-שר"י להרחיק מן ההגשמה, אלא להיפך, כי גם משם עולה הג