רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ס)

דוגמה תו

בשמות (ח, ה) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה", ושם פירש רש"י: "אעתיר, העתירו, והעתרתי, ולא נאמר אעתר עתרו ועתרתי, מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא. וכאשר יאמר: הרבו, ארבה, והרביתי לשון מפעיל, כך יאמר: אעתיר, העתירו, והעתרתי דברים, ואב לכולם 'וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם' [יח' לה, יג], הרביתם". ומתוך עילגות לשונו של רש"י הצרפתי עולה, שכל לשון "עתר" הינה ריבוי בדברים. ברם, מתוך 23 המקומות שבהם נזכרה מילה זו בהטיות שונות בכתבי הקודש, בעשרה מהם מילה זו כלל אינה עוסקת בריבוי בדברים, ושוב רש"י קובע כללים לשוניים גורפים שאין להם שום יסוד במציאות! והנה עשרת המקומות הללו לפניכם:

1) "וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בר' כה, כא); 2) "וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן" (ש"ב כא, יד); 3) "וַיֵּעָתֵר יְיָ לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל" (ש"ב כד, כה); 4) "וְשָׁבוּ עַד יְיָ וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם" (יש' יט, כב); 5) "וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת" (יר' לג, ו); 6) "וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה" (יר' ח, יא); 7) "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (מש' כז, ו); 8) "וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת וַיֵּעָתֵר לָנוּ" (עזרא ח, כג); 9) "וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ" (דה"ב לג, יג); 10) "וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶר לוֹ וְכָל חַטָּאתוֹ וּמַעְלו"ֹ (דה"ב לג, יט).

דוגמה תז

בשמות (ח, יד) נאמר כך: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה", ושם פירש רש"י: "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים – לברוא אותם ממקום אחר; וְלֹא יָכֹלוּ – שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה".

כלומר, לפי רש"י חרטומי מצרים היו מכשפים אשר ידעו לשדד את מערכות הטבע! שהרי רק בעניין הכינים הם לא הצליחו "לברוא אותם ממקום אחר", מה שאין כן לדוגמה בעניין התנינים או הדם או הצפרדעים, ועצם האמונה במאגיה הינה סכלות ובערות שאין לה תחתית. בנוסף לכך, המכשף הוא עובד-עבודה-זרה, כך שייחוס אמיתות לכשפיו המהובלים והמכוערים כמוה כייחוס אמיתות לעבודה-זרה, וכאמור, כל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכופר בכל התורה כולה. ולעיון נרחב בעניינים אלה ראו נא בדוגמות: שצז, תא.

דוגמה תח

בשמות (ט, טו) נאמר כך: "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ", ושם פירש רש"י: "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וגו' – כי אילו רציתי, כשהייתה ידי במקנך שהכיתים בדבר, שלחתיה והכיתי אותך ואת עמך עם הבהמות ותכחד מן הארץ, אבל בעבור זאת העמדתיך וגו'". ולשם ההשוואה נעיין בתרגום אונקלוס ובפירוש רס"ג: "שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי – דִּשְׁלַחִית פּוֹן יָת מַחַת גְּבוּרְתִי", "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ – כי עתה לוּ שלחתי את מגפותיי הייתי הורג אותך". ומתרגום אונקלוס ופירוש רס"ג עולה שפירושו של רש"י הוא הגשמה, שהרי רש"י מפרש "שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי – [...] כשהייתה ידי [...] שלחתיה", כלומר הוא לא חושש לפרש שמדובר ביד גופנית ממשית אשר נשלחת כפשט הפסוק. וכבר ראינו במקום אחר שרש"י סבור שבכל המקומות שנזכרה "יד" ביחס להקב"ה מדובר ב"יד ממש", וכלשונו: "אֶת יָדִי – יד ממש להכות בהם" (שמ' ז, ה), "אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה – את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקב"ה. והרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממש הן" (שמ' יד, לא). ולעיון נרחב בהגשמה שבייחוס "יד ממש" לה' יתעלה ויתרומם שמו, ראו נא בדוגמה שצה.

דוגמה תט

בשמות (ט, כד) נאמר כך: "וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי", ושם פירש רש"י: "מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד – נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם". וההזיה הזו מופיעה גם במדרש שמות רבה – שהוא מדרש מינות מאוחר מן המאה הי"א או הי"ב – וייתכן שרש"י העתיק ממקור מינות צרפתי אחֵר שהיה לפניו, או שהמדרש הזה כבר גובש פחות או יותר כאשר רש"י-שר"י כתב את פירושו לפסוק הזה. ועל כל פנים, הנה פרשנותו של הרמב"ם לפסוק הנדון, מתוך המאמר: "מעט בעניין השימוש בחשמל בשבת", וכך נאמר שם:

ראיה נוספת לכך שהחשמל דומה לאש, מצאתי בפרשת וארא בעניין מכת הברד. מדברי רבנו בסוף "מאמר תחיית המתים" עולה, שהאש שהתלקחה בתוך הברד הינה למעשה ברקים אדירים. כן משמע מפשט הפסוקים וכן משמע מתרגום אונקלוס שם (אך לא מדברי רס"ג).

והנה הפסוקים לפניכם (שמ' ט, כב–לד), בשתי הפְּסקות הבאות:

"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַייָ נָתַן קֹלֹת [=אם היו קולות משמע שהיו רעמים אדירים, ואם כך וודאי שהיו גם ברקים עצומים ואדירים] וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה [=משמע שהאש הייתה נפרדת מן הברד, ובמלים אחרות, מדובר בברקים אדירים שנחתו על הקרקע] וַיַּמְטֵר יְיָ בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד [=הברקים נחתו על הקרקע בתוך הברד, דהיינו יחד עמו, לצד הברד] כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי [=ואם היה מדובר באש פלאית שבערה בתוך גושי הברד, מדוע נאמר: 'אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי'? הייתכן שאי פעם היכו את מצרים ברד ואש שהתלקחו יחדיו? אלא ברור שהיה מדובר בברד טבעי מלֻווה בברקים אדירים ועצומים, והנס שבו הייתה עוצמת הברד והברקים המופלאה, וכדברי רבנן לקמן]

וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר [=ואם הייתה אש בתוך גושי הברד, מדוע לא נאמר שהברד גם שרף את ארץ מצרים?] רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד, וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְיָ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים, הַעְתִּירוּ אֶל יְיָ וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים [=קולות עצומים, כלומר היו רעמים אדירים, ואם כן, בהכרח היו גם ברקים מבהילים ועוצמתיים ביותר] וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד, וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְיָ הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן [=שוב נזכרו הקולות העצומים, ושוב עולה שהיו ברקים אדירים] וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַייָ הָאָרֶץ [...] וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְיָ וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת [=שוב נזכר שהיו רעמים אדירים] וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה, וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו".

ועתה יובן מדוע רבנו כולל את מכת הברד בסוף "מאמר תחיית המתים" בקטגוריה של הנסים הטבעיים, ובעניין זה ראו נא במאמר: "מהו נס?", והנה מעט ממה שנאמר שם (עד סוף פרק זה): רבנו מסביר, שאירוע ייחודי שהוא בגדר הטבע יוגדר כְּנֵס באחד משלושת התנאים הבאים או בכולם: [...] תנאי שני – וכֹה דברי רבנו בהמשך "מאמר תחיית המתים" (עמ' צט):

"פלאיות אותו האפשרי ונדירותו על כל אפשרי ממינו [אותו אירוע שביסודו הוא עניין טבעי לחלוטין, פלאי ונדיר מאד בהיקפו או במאפיינים טבעיים אחרים, עד שלא ניתן להתעלם מהם], כמו שנאמר בארבֶּה: 'לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ' [שמ' י, יד], ובַבָּרד נאמר: 'אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי' [שמ' ט, כד], ובַדֶּבר נאמר: 'וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד' [שם ו], כי ייחוד אותו האפשרי בָּעָם שנרמז עליו [בעם-ישראל או במצרִים למשל] או במקום מיוחד או במין שהמחשבה מצביעה עליו – הוא מפלאיות אותו האפשרי ונדירותו".

כלומר, כאשר מדובר באירוע שהוא מפליא מאד עד שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום: כגון שהוא ייחודי באופן מופלא במין מסוים דווקא או במקום מסוים דווקא, או שהוא פלאי באופן כללי – הרי שמדובר בנס. לדוגמה, מכת הדֶּבֶר שנחתה על בהמות המצרים לא פגעה כלל בבהמות בני-ישראל, וזה דבר מפליא מאד, שבתוך מדינה אחת ובתוך ערים קרובות או משותפות, כל מקנה המצרים ימותו בדֶּבר, ואילו ממקנה בני-ישראל לא ימות אף לא אחד.

דוגמה נוספת, מכת הברד הִכתה בכל רחבי מצרים בעוצמה, אך לא פגעה כלל בתחום המחיה של בני-ישראל: "רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד" (שמ' ט, כו). ואל שתי הדוגמות האחרונות רבנו מכַוון באמרוֹ לעיל: "כי ייחוד אותו האפשרי בָּעָם שנרמז עליו או במקום מיוחד [...] – הוא מפלאיות אותו האפשרי ונדירותו". ואגב למדנו, שלדעת רבנו האש שנזכרה בשמות (ט, כד): "וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד", היא ביטוי לברקים עצומים ואדירים.

דוגמה תי

בשמות (ט, לא) נאמר כך: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל", ושם פירש רש"י: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב – כבר ביכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו, וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה; הַשְּׂעֹרָה אָבִיב – עמדה באביה, לשון 'בְּאִבֵּי הַנָּחַל' [שיה"ש ו, יא]". ופירושו סכלות, ואסביר מדוע: לפי התורה השעורה בעת מכת הברד כבר צמחה ועמדה מעל פני האדמה, בערך כמו שרש"י פירש בלשון העילגים האירופית שהייתה מורגלת בפיו. ברם, בהמשך דבריו רש"י מביא ראיה לפירושו זה מפסוק בשיר השירים: "עמדה באביה, לשון 'בְּאִבֵּי הַנָּחַל' [ו, יא]", כלומר, לפי רש"י "אִבֵּי הַנָּחַל" הם הצמחים אשר נסתיים בישולם – וכמו שרש"י מפרש בספר ויקרא (ב, יד): "בישול התבואה, ומן השעורים היא באה. נאמר כאן 'אָבִיב', ונאמר להלן [וצריך לומר לעיל, ואולי היה שיכור] 'כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב' [שמ' ט, לא]".

ברם, עיון בפסוק משיר השירים שרש"י מביא ממנו ראיה מעלה שרש"י השתבש כמנהגו, וכך נאמר שם: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים". כלומר, "אִבֵּי הַנָּחַל" אינו ביטוי לסיום תהליך הבשלת הפרי או התבואה, אלא ביטוי לתחילת תהליך התפתחותם! ההיפך הגמור מדברי רש"י! ואיך אמרו על רש"י שהוא היה מגדל גפנים? והלא הוא אפילו לא ידע שפריחת הגפן והנצת הרימונים מעידות על ראשית התהוות הפרי... ולא פחות חמור, מדבריו עולה שהוא לא ידע הבנת הנקרא אפילו ברמה הבסיסית ביותר!

דוגמה תיא

בשמות (ט, לב) נאמר כך: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה", ונזכיר, כי בדוגמה הקודמת בשמות (ט, לא) רש"י פירש כך: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב – כבר ביכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו, וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה"; ובפסוק הבא, בשמות (ט, לב) הוא מפרש: "כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה – מאוחרות, ועדיין היו רכות ויכולות לעמוד בפני קשה".

ויש בדבריו סכלות כפולה, גם בחקלאות וגם בפסוקי התורה: שהרי ברד כבד אשר מסוגל להרוס כליל את הצמחים הקשים, יהרוס לחלוטין גם את הצמחים הרכים; כמו כן, בשמות (ט, כה) נאמר על מכת הברד שנחתה על מצרים: "וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר". אמנם, רש"י מנסה להתפלפל, וכך הוא אומר בפירושו לשמות (ט, לא): "ואף-על-פי שנאמר: 'וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד', יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בקלחם הראויים ללקות בברד". כלומר, לפי רש"י רק "עשבים העומדים בקלחם" הברד היכה, אך "עשבים שאינם עומדים בקלחם" הברד לא היכה. ואיני יודע מה הוא אומר, וכי יעלה על הדעת שברד שמכה ושובר את העצים לא יחריב את השמיר והפטרוזיליה?

איך אפוא יש להסביר את השפעת מכת הברד על השעורה והפשתה והחיטה והכוסמת? ובכן, בתורה נאמר: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל, וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמ' ט, לא–לב). ופירש שם רס"ג: "כי הפשתה והשעורה כבר אבדו מפני שהשעורה הייתה כבר אביב [=תבואה ירוקה שטרם הבשילה]. [והחיטה] והכוסמת [...] אפילות, טרם צמחו על-פני האדמה". ברור אם כן, שהברד שהיה במצרים היכה את הפשתה והשעורה מפני שהן כבר צמחו ונראו על-פני האדמה, אך לעומתן החיטה והכוסמת לא הוכו מפני שהן טרם צמחו על-פני האדמה, והאדמה הגינה על זרעיהן מפני מכת הברד.

אגב, בהמשך פירושו אומר רש"י: "ובמדרש רבי תנחומא יש מרבותינו שנדחקו על זאת ודרשו כי אפילות פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו" – ומדוע רבותיו "נדחקו על זאת"? והלא מדובר במדרש! ואין מקשין בהגדה ואין להתייחס למדרשים כאל פירושים פשטניים! אלא, מדברי רש"י עולה בבירור שיחס המינים למדרשים היה כאל פרשנות פשטנית לפסוקי המקרא...

"אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (משלי כג, לא).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ס).pdf

הורידו את PDF • 310KB