top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ס)

עודכן: 6 בינו׳ 2022

בברכות (נח ע"ב) נאמר כך:


"שמואל רמי: כתיב: 'עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה' [איוב ט, ט], וכתיב: 'עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל' [עמוס ה, ח]. הא כיצד? [=מדוע בפסוק הראשון הוקדמה מערכת הכוכבים שנקראת 'כסיל' ואילו בפסוק השני הוקדמה מערכת הכוכבים שנקראת 'כימה'?] – אלמלא חַמָּהּ של כסיל לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה, ואלמלא צינה של כימה לא נתקיים עולם מפני חמה של כסיל".


מקובל לזהות את הכסיל שנזכר בפסוקים ובדברי חכמים למערכת הכוכבים "אוריון", ואת הכימה שנזכרה בהם לצביר כוכבים שנקרא "פליאדות". שתי קבוצות הכוכבים הללו נמצאות בגלקסיית "שביל החלב" שבה כידוע נמצאת מערכת השמש שבה אנחנו חיים.


מכל מקום, ידיעותיהם המדעיות של חז"ל היו נחותות מאד ביחס לימינו (וזאת בלשון המעטה), ובכל תחומי המדע. ברם, לזכותם ייאמר, שבמדרש שנזכר לעיל, אף שנזכרות בו דעות מדעיות משובשות, לא נזכרה בו אמונה בכוחות על-טבעיים של גרמי השמים, אלא כאמור, יוחסו במדרש הזה כוחות טבעיים דמיוניים לגרמי השמים ותו לא (ושמא חז"ל הכירו את חוק המאזן האקולוגי ברמתו הבסיסית ביותר הנראית לעין, והבינו שבמערכות הטבע נדרש שיווי משקל הרמוני בין כל מרכיביהן, כך שבדרשתם לעיל הם בעצם רמזו לעניין המאזן האקולוגי?).


לעומת זאת, אמונה בכוחות על-טבעיים של גרמי השמים היא למעשה אמונה באמיתת עבודה-זרה, אף ללא עבודתה ויראתה ואהבתה, וכפי שרבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (ב, י), וכֹה דבריו: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה הוא לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, וכן פוסק רבנו שם (ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [...]. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


נעבור עתה לראות את פירוש רש"י לגמרא שנזכרה לעיל, וזה לשונו: "שאלמלא חמה של כסיל וכו' – כסיל שולט בימות החמה ולהכי אקדמיהּ קרא; כימה שולט בימות הגשמים ולהכי אקדמיהּ קרא". נשים לב כי רש"י עושה דבר שלא נזכר במדרש, הוא מייחס כוחות על-טבעיים לגרמי השמים, שהרי הוא טוען שכסיל שולט בימות החמה וכימה שולט בימות הגשמים!


בדבריו אלה רש"י חרג משיבושי מדע שאין בהם עבירה, שהרי כל דור ודור מתרומם להכיר את בוראו לפי ההתפתחות המדעית של אותו הדור, ויצא לשיבושים ביסודות הדת. כלומר, אסור באיסור חמור לייחס כוחות לגרמי השמים מפני שזה בגדר הודאה באמיתת עבודה-זרה, וחלות האיסור הזה, שיסודו באיסור עבודה-זרה, אינה נוגעת לרמתה המדעית של האנושות.


***

מיד בהמשך בברכות שם (נח ע"ב), נאמר כך: "וגמירי, אי לאו עוקצא דעקרבא דמנח בנהר דינור – כל מאן דהוה טריקא ליה עקרבא לא הוה חיי". כלומר, אם זנב קבוצת הכוכבים שנקראת "מזל עקרב" לא היה נמצא בתוך נהר דינור, כל אדם שהיה נעקץ על-ידי עקרב לא היה חי. האמנם? וכי יש קשר כלשהו בין קבוצות כוכבים בשמים לעקרבים אשר על הארץ? וכל בר-דעת מבין שמדובר בהזיה פרימיטיבית ביותר שהוחדרה לתלמוד הבבלי מאמונותיהם והשקפותיהם האליליות של עמי העולם עובדי הכוכבים והמזלות, והבבליים היו ידועים בכך. וכבר אמרנו פעמים רבות כי התלמוד הבבלי אינו תורה-שבעל-פה בכללותו, אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה ויחד-עם-זאת יש בו גם השקפות דחויות לא מעטות.


מכל מקום, רש"י הטמבל לא הבין שיש בתלמוד גם שיבושים, והוא אימץ את ההזיה הזו ככתבה וכלשונה, וזה לשונו: "נהר דינור – מתשת כוחו של עקרב; עוקצא דעקרבא – זנב העקרב". כלומר, לפי רש"י מיקומו של הזנב בקבוצת הכוכבים שנקראת "מזל עקרב", משפיע באופן קריטי על חוזקו של ארס עקיצות העקרבים, וזו סכלות חמורה – רק עם סכל ונבל.


והנה לכם עוד דוגמה לכך מדוע אסור באיסור חמור למי שלא למד מדעים ויסודות הדת היטב, להתקרב לתלמוד הבבלי, כל-שכן וקל-וחומר ללמדוֹ עם פירוש רש"י אשר גם משבש כליל את דברי האמת, וגם מרומם על נס להתנוסס את כל ההזיות והדמיונות שיש לסנן מן התלמוד.


***

בברכות (נט ע"א) נזכר בעל אוב: "אובא טמיא", וכך רש"י פירש את שתי המלים הללו: "אובא טמיא – בעל אוב של עצמות שעושה כישוף בעצמות המת, טמיא – עצמות; ודומה לו במסכת כלים: בית מלא טמיא, ופירש רב האי: מלא טמיא – בית שהוא מלא עצמות, והביא ראיה על זה מבראשית רבה, דקתני אדרינוס שחיק טמיא – דהיינו שחיק עצמות, ואין לפרש 'אוב טמא' – שאין זה הלשון", ויש בפירושו זה שמץ-מינות, שהרי הוא כל-כך מתאמץ להסביר לנו שהמלה "טמיא" אינה מבטאת טומאה, ורק מין יתאמץ כל-כך להרחיק את הטומאה מבעלי האוב.


וכל-שכן כאשר פירושו הינו שקר וכזב! שהרי יש שני מקומות בתלמוד הבבלי במסכת מנחות, שבה המלה "טמיא" נאמרה במובן ברור של טומאה ולא של עצמוֹת, וכך נאמר במנחות דף נט: "אדרבה, לחם הפנים הוה ליה לרבויי, שכן ציבורא, חובה, טמיא, דאכיל, פיגולא, בשבתא [...] שתי הלחם הוה ליה לרבויי, שכן ציבור, חובה, טמיא, דאכל, פיגולא, בשבתא" וכו'.


ובשני המקומות הללו המלה "טמיא" מבטאת טומאה, והכוונה בהם היא שהמנחות שנזכרו בתלמוד שם מותר להביאן בטומאת ציבור, אך לא כאשר הן של יחיד. מכל מקום, ראינו באופן מפורש, שהמלה "טמיא" משמשת לעניין טומאה, ואף נראה שזו היא משמעותה המקורית והראשונה, בדומה לעברית, וממשמעות זו היא הושאלה למקומות נוספים כגון לעצמוֹת המת, וכן לבית האבל (בי טמיא). כמו כן, ביחס לביטוי המפורסם "שחיק טמיא", אף שהפרשנות המילולית היא שחיק עצמות, נראה לי ברור שחז"ל כללו בזה גם את המשמעות של טמא.


זאת ועוד, בכל מסכת כלים לא נמצאה המלה "טמיא" ואיני יודע על מה רש"י-שר"י הטמא מדבר. ויתרה מכולן: בעשרות מקומות בתלמוד הבבלי נזכר הפעל "טמא" בארמית בהטיות שונות, אשר משמעותן הברורה היא טומאה, כגון: "מטמיא", "דמטמיא", "קמטמיא", וכו'.


***

במשנה ברכות (ט, ב) נאמר: "ועל הזוועות [...] הוא אומר: ברוך שכוחו מלא עולם", ובהלכות ברכות (י, יז) פוסק רבנו: "ועל קול ההברה שֶׁתִּשָּׁמַע בארץ כמו ריחיים גדולים [...] מברך [...] שכוחו מלא עולם; ואם רצה, מברך [...] עושה בראשית".


ובמסכת ברכות שם (נט ע"א) מובא מדרש שבו נאמר כך:


"מאי זוועות? אמר רבי קטינא: גוהא [רעידת אדמה או בדומה לכך] [...] ורב קטינא [...] אמר: סופק כפיו, שנאמר: 'וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי' [יח' כא, כב]. רבי נתן אומר: אנחה מתאנח, שנאמר: 'וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי' [יח' ה, יג]. ורבנן אמרי: בועט ברקיע, שנאמר: 'הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ' [יר' כה, ל]. רב אחא בר יעקב אמר: דוחק את רגליו תחת כיסא הכבוד, שנאמר: 'כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי' [יש' סו, א]".


מטרת המדרש הזה ללמד, שרעידות האדמה וכיו"ב נועדו לייסר את בני האדם ולקחת מוסר, ותו לא. כלומר, חז"ל קשרו את רעידות האדמה וכיו"ב לפסוקים שנזכרות בהם פורעניות, כדי ללמד שעל בני האדם לקחת מוסר מאותן תופעות טבע כי הן ייסורים מאת ה' יתעלה. וחז"ל לא חששו להגשמה, כי ברור שמדובר בדרשות שהן משלים לכוחו ולעוצמתו של ה' יתעלה.


אולם, רש"י מפרש את הדרשות הללו באופן גס ופשטני להחריד! כלומר, רש"י מסביר את הדרשות האומללות הללו כאילו הן עובדות מדעיות, דהיינו כאילו כך ה' מנהיג את העולם!


וזה לשונו בפירושו לגמרא שם (נט ע"א):


"סופק כפיו – ומאותו קול מזדעזעת הארץ, שמצינו שכפיו סופק, שנאמר: 'וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי [וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי'] [יח' כא, כב]; אנחה מתאנח – ומאותה אנחה מרעיד הקרקע, ומצינו שמתאנח, שנאמר: 'וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם' [יח' ה, יג], כביכול כאדם שיש לו חֵימה ומתאנח ומתנחם דעתו ועושה לו נחת רוח; 'וְהִנֶּחָמְתִּי' [יח' שם] – אנחם על הרעה שעשיתי להן; הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה – שדורך ובועט ברקיע; וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי – כגון שדחה תחת כיסא הכבוד ומגיע ביעוטו עד לארץ, שהיא הדום רגליו".


שימו לב למספר הרב של ההגשמות שיש בפירושו לעיל:


א) "סופק כפיו – ומאותו קול מזדעזעת הארץ" – כלומר, לפי רש"י קול הזוועות הוא קול ספיקת ידיו של הקב"ה, ודבריו אינם דברי מדרש, אלא פרשנות פשטנית ו"מדעית" ברורה!


ב) "שמצינו שכפיו סופק, שנאמר: 'וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי [וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי']" – וממה שרש"י אומר ביחס להקב"ה: "מצינו שכפיו סופק" עולה, שיש לה' כפות ידיים שהוא סופק, שהרי כאשר פרשן אומר "מצינו" כוונתו לראיה מציאותית! והוא אף מעז להביא ראיה להגשמתו הנגעלה מדברי הנביא, כאילו כוונת הנביא יחזקאל ללמדנו שיש לה' ידיים.


והנה לפניכם גם פירוש רש"י ליחזקאל שם (כא, כב): "וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי – אני אומר לך [ליחזקאל] הַכֵּה כף-אל-כף, וגם אני כמוך מקונן עליהם ואכה כפי-אל-כפי, אך חמתי בוערת בי והניחותי אותה". ושוב רש"י מייחס להקב"ה הכאת כף-אל-כף, וכן קינה ו"חֵמה בוערת". כלומר, רש"י מפרש את הפסוק ביחזקאל כפשוטו, כאילו הקב"ה הוא בשר ודם בעל תכונות נפשיות של זעם וחרון אנושיים. וכדי להבין את חומרת הגשמתו של רש"י, ראו נא את תרגום יונתן שם: "וְאַף אֲנָא אַיְתִי פּוֹרְעָנוּ עַל פּוֹרְעָנוּ וַאֲנִיחַ חִמְתִּי אֲנָא יְיָ גְּזַרִית בְּמֵימְרִי". נמצא, שיונתן מרחיק מן ההגשמה באמרוֹ שהכאת כף-אל-כף הינה הבאת פורענות לאחר פורענות.


ג) "אנחה מתאנח – ומאותה אנחה מרעיד הקרקע" – כלומר, לפי רש"י הקב"ה נאנח ואנחתו היא זו שגורמת לרעידות האדמה, ומדובר בהגשמה ברורה ובדמיון פגאני מכוער במיוחד.


ד) "ומצינו שמתאנח, שנאמר: 'וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם' [יח' ה, יג]" – כלומר, לפי רש"י יש ראיה מן הפסוק ביחזקאל לכך שהקב"ה אכן נאנח! שהרי כאשר פרשן אומר "מצינו" כוונתו לראיה מציאותית! ובמלים אחרות, הוא מבין את הפסוק ביחזקאל כפשוטו, ואוי לה לאותה סכלות!


ה) "ומצינו שמתאנח [...] כביכול כאדם שיש לו חימה ומתאנח ומתנחם דעתו ועושה לו נחת רוח" – כלומר, לפי רש"י אנחתו של הקב"ה דומה לאנחתו של האדם שיש לו חֵמה... ואל תתרגשו ממילת "כביכול" שרש"י או אחד מן המינים המתעתעים החדירו לפירושו, כי אין בה אפילו ריח של הרחקה מן הגשמות, שהרי לאחר שנאמר "ומצינו שמתאנח", ברור שהקב"ה נאנח לפי רש"י, והמלים "כביכול כאדם" משמען שהוא לא נאנח בדיוק כמו בני האדם...


ולא נסתפק בכך, נצרף ראיה נוספת לדברינו, ראו נא את פרשנותו של רש"י לפסוק ביחזקאל שם, ותראו שוב, שאין כוונתו של רש"י-שר"י להרחיק מן ההגשמה, אלא להיפך, כי גם משם עולה הגשמה ברורה גסה ומכוערת, והנה הפסוק במלואו ולאחריו פירוש רש"י:


"וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם" (יח' ה, יג), ושם פירש רש"י: "וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי – כשאנקם בם תנוח חמתי ולא תציקני רוחי; וְהִנֶּחָמְתִּי – ואתנחם על הצער שציערתם אותי". ויש בפסוק זה שתי הגשמות חריפות:


ה.1) "תנוח חמתי ולא תציקני רוחי" – ואין להקב"ה רוח אשר מציקה לו כבני האדם, כאילו הקב"ה "נרגע" לאחר שהוא נוקם בעם-ישראל, וזו תפישה פגאנית מאד, בדומה לתפישות הפגאניות של עמי קדם האליליים אשר ציירו את אליליהם כאלילי-זעם אשר נוקמים בעובדיהם לשם הרגעת זעמם הבלתי-נשלט. כמו כן, יש בייחוס "רוח" לבורא-עולם גם שיתוף קמי שמיא, שהרי רוחו האנושית המתוארת היא עניין נוסף על אמיתת עצמותו; זאת ועוד, אם יש לו רוח אנושית יש לו בהכרח גוף אשר נושא אותה, ועל זה נאמר שה' יתעלה אינו כוח בגוף.


ה.2) "ואתנחם על הצער שציערתם אותי" – וכי יש לו תכונות נפשיות כבני האדם? וכי הוא מצטער? וכי הוא מתנחם מן הצער שמצערים אותו? וכי נקמתו בעם-ישראל מנחמת אותו מן הצער שלו? ודברי רש"י הם דברי כפירה וחירוף וגידוף, מפני שהם גם מציגים את בורא-עולם כבעל תכונות נפשיות שמצטער ומתנחם, דהיינו כמי שנתון להשפעת זולתו ולמצבים נפשיים משתנים, וגם כאל זעם חמום מוח אשר נרגע רק לאחר נקמת דם. וה' אלהים אמת אינו כן, אלא הוא "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמ' לד, ו), ואף אינו משתנה "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).


בנוסף לייחוס תכונות נפשיות, יש בתיאור הזה גם ייחוס אי-ידיעה לבורא-עולם כי רק מי שהופתע או נתאכזב מצטער ומתנחם. וייחוס כל מגרעת מכל סוג שהוא לה' אלהים אמת, הינה הגשמה, מפני שאין מגרעת אלא לבעלי הגופות, שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם.


והנה לפניכם תמצית דברי רבנו בעניין זה במורה (א, לו):


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא [...] או שהוא לדעתו בעל התפעלויות או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף, שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


ולעיון נרחב בעניין זה ראו מאמרי: "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם".


ו) "וְהִנֶּחָמְתִּי [יח' שם] – אֶנָּחֵם על הרעה שעשיתי להן" – ושוב, אין לפני ה' נחמה כי אין לו תכונות נפשיות של זעם וחרון ושאיפת נקמה, אשר זקוקות להרגעה ולנחמה, וחזרתו של רש"י על הפסוק ביחזקאל בתוך פירוש פשטני מעידה כאלף עדים על תפישות מגשימות.


ז) "הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה – שדורך ובועט ברקיע" – לפי רש"י הקב"ה "דורך ובועט" ברקיע, וזו הגשמה ברורה וחמורה מאד, כאילו יש להקב"ה רגליים שמימיות שבאמצעותן הוא דורך ובועט. וגם בפירושו לפסוק בירמיה שם רש"י מגשים את בורא-עולם, והנה הפסוק ולאחריו פירושו של הטמא: "וְאַתָּה תִּנָּבֵא אֲלֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם יְיָ מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (יר' כה, ל), ושם פירש רש"י: "עַל נָוֵהוּ – מתאבל על חורבן ביתו". נמצא לפי רש"י, שהקב"ה לא רק דורך ובועט הוא גם מתאבל, וכל הדימויים הללו בעניין הצער מעידים על ייחוס תכונות אנושיות, ועל תפישה כללית של הגשמה ביחס לבורא-עולם, כאילו מדובר באדם עצבני עצום ושמימי...


***

אגב, רש"י מוסיף בפירושו ליחזקאל שם דברי "בלשנות" שהם באמת דברי סכלות: "כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה – כל לשון ענייה צעקת קול רם היא". האמנם? וחיפוש קל בספר התורה העלה שענייה אינה "צעקת קול רם" כלל, אלא ענייה מכל סוג שתהיה, לדוגמה: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת" (בר' כג, ה); "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב" (בר' לד, יג) ועוד, ואין בהן שום ראיה לכך שהיה מדובר בצווחות וצעקות.


ויתרה מזאת, יש פסוקים שמהן עולה שענייה אינה צעקה רמה, לדוגמה: 1) "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בר' מה, ג), וברור שכוונת הפסוק שאחֵי יוסף לא יכלו להשיב לו אפילו מענה רך בלחישה, ולאו דווקא שהם לא יכלו להשיב לו בצעקות; 2) "וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה" (שמ' לב, יח), משמע ברור שיש ענייה של גבורה ויש ענייה של חלושה; 3) "וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם" (דב' כז, יד), משמע שדווקא הענייה ההיא הייתה בקול רם, שהרי אם כל ענייה היא צעקה, מדוע יש צורך להדגיש שהיה מדובר בקול רם? והוספתי את העניין הזה לכל הוזי ההזיות הטוענים שרש"י היה "בלשן דגול"...


ואם כבר הגעתי לעניין זה נצרף דוגמה לעילגות הטמא מפירושו בסמוך (ברכות נח ע"ב), וכך אמר רש"י שם: "וגמירי דלא עבר כסלא – שאינו מעביר [את] מזל כסיל כשהוא שביט". וברור שהמלה "מעביר" היא שיבוש, ויש לומר במקומה "עובר", דהיינו שהשביט (הכוכב הנופל) אינו עובר את קבוצת הכוכבים שנקראת "כסיל" ואשר מזוהים עם קבוצת אוריון. ואפילו דרדק כמוני, שאינו מומחה גדול ללשון, מבין את סכלותו... מה יאמרו אפוא מומחי הלשון?


ח) "וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי – כגון שדחה תחת כיסא הכבוד ומגיע ביעוטו עד לארץ". ושוב רש"י מגשים באופן בוטה ומכוער, "ומגיע ביעוטו עד לארץ". והיחיד שבעט הוא רש"י-שר"י, אשר בעט בדברי אלהים חיים וכפר וחירף וגידף את ה' אלהים אמת. כמו כן, גם כאן רש"י מחדיר את ההשקפה שיש להקב"ה כיסא בשמים, "כגון שדחה תחת כיסא הכבוד", כאילו מדובר בכיסא שניתן "לדחות תחתיו", וזו גם הגשמה וגם עילגות לשון. אגב, כל ההפניות לפרשנויותיו של רש"י בעניין ההגשמה של ייחוס כיסא לבורא-עולם רוכזו בחלק ל, דוגמה ג.


ט) "וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי [...] שהיא הדום רגליו" – הקביעה כי הארץ היא "הדום רגליו" של הקב"ה נועדה לדבר אחד: להורות שמדובר על הדום מציאותי ופשטני, אחרת אין שום סיבה מדוע רש"י-שר"י יחזור כמעט מלה במלה על דברי הפסוק. ובמלים אחרות, רש"י-שר"י חוזר על דברי הפסוק בפירושו כדי להדגיש שיש להבין את האמור בו כפשוטו, ולא בדרך של משל.


***

כמו כן, נשים לב כיצד רש"י פירש את הפסוק הנדון בישעיה (סו, א), הנה הפסוק ולאחריו פירושו שם: "כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי", ושם פירש רש"י: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – איני צריך לבית המקדש שלכם". ובפסוק לא נזכרה שום תרעומת או חרון-אף כלפי עם-ישראל, כך שאין שום מקום לפירושו הבוטה. ויתרה מזאת, מפירושו עולה, שה' אינו חפץ בבניין בית-המקדש, שהרי אם הקב"ה אומר באופן כללי, דהיינו לא כחלק מתוכחה, שהוא אינו צריך לבית-המקדש, משמע שאין צורך לבנות אותו!


ונצרף גם את תרגום יונתן שם: "כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי" – "כִּדְנָן אֲמַר יְיָ שְׁמַיָּא כּוּרְסֵי יְקָרִי". וזו הרחקה נאה מן ההגשמה, שהרי השמים לפיו אינם כיסא של אמיתת עצמותו, אלא כיסא ליקרו, דהיינו לאור הנברא אשר ה' ישרה על מקום מקדשו, ויסמל באורו את רצונו והשגחתו על עם-ישראל ועל בית-המקדש, ואף יעורר אותנו ליראת המקדש ליראתו ולאהבתו.


"כביכול" – תכסיסם השפל של המינים


עד כאן ניתוח פירושו של רש"י לברכות (נט ע"א), וכפי שראיתם כל הפירוש זועק עד לשמים מן ההגשמה שבו, למעט מילה אחת אשר אין לי ספק שייתָּלו בה כל הפתאים הוזי ההזיות למיניהם, כי כבר ראיתי דרדעים אורתודוקסים חכמים בעיניהם אשר הביאו ראיה ממילת "כביכול" אחת בתוך בליל של הגשמה ומינות, לכך שרש"י היה נקי מן ההגשמה לפי דמיונם!


מכל מקום, מדובר בתופעה שחוזרת מדי פעם בפירושו של רש"י, דהיינו החדרת מילה אחת: "כביכול" לתוך בליל של הגשמה וסכלות, וזו נועדה לנקות את רש"י מחשד המינות. ומכיוון שמדובר בהתעייה ברורה, ניתן בהחלט להסביר את התופעה הזו כעדות נוספת לנוכלותם ולרשעם של המינים חכמי-יועצי-אשכנז, אשר ניסו לטשטש את מינותם וכפירתם בעיקר.


תופעה זו מסוכנת מאד, מפני שהיא משמשת כלי ניגוח בידי התועים והפתאים למיניהם אשר מתעקשים לטעון שרש"י לא היה מין. תופעה זו גם שופכת אור על חומרת מינותו של רש"י וחבר מרעיו, ללמדנו שהם לא רק היו מינים הם גם היו צבועים שהִתעו את העם אחרי ההבל. כלומר, לא מדובר במינים פרימיטיביים אלא במינים מתוחכמים, אשר לצד החדרה מאסיבית של השקפות מינות ואלילות, שילבו מדי פעם תכסיסי הטעיה כדי לכזב ולתעתע ולהסתיר באמצעותם את מינותם – אך את מטרתם הם השיגו, והיא החדרת השקפות המינות.


והנה לפניכם ראיה לתעתועיהם ולנכלוליהם של המינים: בבראשית (יא, ט) רש"י פירש: "אֵלּוּ [=דור המבול] לא פשטו יד בעיקר, וְאֵלּוּ [=דור הפלגה] פשטו יד בעיקר להילחם בו" – כך מובא בפירושו בדפוס ראשון (1480) וכן בכתב-יד לייפציג שהוא כתב-היד הנחשב ביותר במחקר הנוסח של פירוש רש"י. לעומת נוסח זה, בפירוש רש"י שלפנינו נוספה מילה: "וְאֵלּוּ [=דור הפלגה] פשטו יד בעיקר כביכול להילחם בו", וכבר ניתחתי את פירושו של רש"י הזה בחלק ח (דוגמה ה), ונראה ברור כי שלל הראיות שהבאתי שם על הגשמתו של רש"י בעניין האמור, וכן הנוסח הקדום של דפוס ראשון וכת"י לייפציג – כולם מובילים למסקנה כי מישהו כנראה הרגיש בהגשמתו הבוטה של רש"י ואף הבחין שהוא שיבש שם את המדרש המקורי, והתעורר בקרבו צורך להוסיף את המלה "כביכול" כדי לקרב את דברי רש"י למדרש וליסודות הדת.


וכבר הודו בכך צאצאי המינים, ראו דברי א' גרוסמן במאמרו: "יצירתו הספרותית – הפירוש לתלמוד", וזה לשונו: "ממחקרים אלה ואחרים עולה כי ההבדלים בין כתבי-היד של פירוש רש"י לתלמוד רבים אף מאלה של כתבי-היד של פירוש רש"י לתורה. תפוצתו הגדולה של הפירוש לתלמוד גרמה לכך שהוכנסו בו הגהות רבות", ובהמשך נזכיר שוב את גרוסמן...


ולעיון בדוגמאות נוספות לתעתועיהם ראו במבואות לחלק ו ולחלק ג; וכן בחלק נז (דוגמה ב).


קצרו של דבר, על כל "ראיה" שרש"י לא היה מגשים כביכול, יש שבעים ראיות שהוא היה מגשים, וזו דרכם של המינים, לטשטש את רשעותם בכמה מקומות בודדים, כדי להכשיר את כללות פירושיהם. ואין לי ספק שיש גם מקומות בכתבי הנצרות שמהם ניתן ללמוד שאלהים הוא אחד, או שמובאות בהם אי-אלו השקפות נכונות, כגון בעניין מציאות הבורא או גמילות חסדים או רוממות ערך המשפחה והאחדות וכיו"ב. ואני בטוח שאם יחפשו בנרות ימצאו גם בספר הזוהר השקפות נכונות בעניין ייחוד השם... האם מיעוט של השקפות נכונות מכשיר מכלול עצום של סכלות ומינות? אתמהה! וגם באסלאם יש לא מעט רעיונות נכונים כמו לדוגמה בעניין צדקה, ותפילה, ואפילו ייחוד ה', האם יש מזה ראיה לאמיתת דרכם ודתם?


***

אגב, יש מקום שבו חכמי-יועצי-אשכנז דווקא מחקו את המלה "כביכול", וכך נאמר במסכת ברכות (לב ע"א) לפי כתבי-יד תימן: "'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל' [שמ' לב, י], אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול שתפשׂוֹ הקב"ה למשה בבגדו". ברם, במהדורת המינות של ווילנא הטמאה נאמר כך:


"'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל' [שמ' לב, י], אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שתפסוֹ משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, ואמר לפניו: ריבונו-של-עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם".


ולעיון בניתוח נרחב לדוגמה זו ראו חלק נא במבוא.


***

ואבקש לחתום את החלק הזה של המאמר בדברי א' גרוסמן על פירוש רש"י לתלמוד, בראש מאמרו: "יצירתו הספרותית – הפירוש לתלמוד", להלן רק מקצת מהבליו של הטמבל:


"יצירתו הספרותית החשובה ביותר של רש"י, שהקנתה לו את פרסומו הגדול לדורות, היא פירושו לתלמוד הבבלי. הפירוש הזה הוא ממיטב היצירה העברית בכל הדורות. אמנם, קדמו לו חכמים אחרים בכתיבת פירושים למסכתות מן התלמוד ואף פירושים כוללים, אך איש מהם לא הגיע להישגיו הפרשניים של רש"י והשפעתם על לימוד התלמוד במרוצת הדורות הייתה קטנה. כמעט כל הפירושים שנכתבו באשכנז לפני רש"י נדחו מפני פירושו".


פששש... ורק כדי שתבינו עד כמה השקר עמוק ונרחב, אציין שגרוסמן (מתוך ויקיפדיה):


"הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים [וכן מחוקרי רש"י וחכמי-יועצי-אשכנז המפורסמים], חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1999, וזוכה פרס ישראל בחקר ההיסטוריה היהודית לשנת 2003 [ועוד רבים]".


"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט); "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).


יח. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת וארא – המשך


דוגמה ראשונה


בשמות (ח, ה) נאמר כך:


"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה", ושם פירש רש"י:


"אעתיר, העתירו, והעתרתי, ולא נאמר אעתר עתרו ועתרתי, מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא. וכאשר יאמר הרבו, ארבה, והרביתי לשון מפעיל, כך יאמר, אעתיר, העתירו, והעתרתי דברים, ואב לכולם 'העתרתם עלי דבריכם' [יח' לה, יג], הרביתם".


מתוך עילגות לשונו של רש"י עולה, שכל לשון "עתר" הינה ריבוי בדברים. ברם, מתוך 23 המקומות שנזכרה מלה זו בהטיות שונות בכתבי הקודש, עשר כלל אינן עוסקות בריבוי בדברים! ושוב רש"י-שר"י קובע כללים לשוניים גורפים שאין להם שום יסוד במציאות!


והנה עשר המקומות הללו לפניכם:


1) "וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בר' כה, כא); 2) "וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן" (ש"ב כא, יד); 3) "וַיֵּעָתֵר יְיָ לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל" (ש"ב כד, כה); 4) "וְשָׁבוּ עַד יְיָ וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם" (יש' יט, כב); 5) "וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת" (יר' לג, ו); 6) "וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה" (יר' ח, יא); 7) "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (מש' כז, ו); 8) "וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת וַיֵּעָתֵר לָנוּ" (עזרא ח, כג); 9) "וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ" (דה"ב לג, יג); 10) "וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶר לוֹ וְכָל חַטָּאתוֹ וּמַעְלו"ֹ (דה"ב לג, יט).


דוגמה שנייה


בשמות (ח, יד) נאמר כך: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה", ושם פירש רש"י: "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים – לברוא אותם ממקום אחר; וְלֹא יָכֹלוּ – שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה".


כלומר, לפי רש"י חרטומי מצרים היו מכשפים אשר ידעו לשדד את מערכות הטבע! שהרי רק בעניין הכינים הם לא הצליחו "לברוא אותם ממקום אחר", מה שאין כן לדוגמה בעניין התנינים או הדם או הצפרדעים, ועצם האמונה במאגיה הינה סכלות ובערות שאין לה תחתית. בנוסף לכך, המכשף הוא עובד-עבודה-זרה, כך שייחוס אמיתות לכשפיו המהובלים והמכוערים כמוה כייחוס אמיתות לעבודה-זרה, וכאמור, כל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את ה' הנכבד והנורא, וכופר בכל התורה כולה. ועתה נעבור לעיין במקור התלמודי שהוא סילף ועיוות:


מקור דבריו הוא בסנהדרין (סז ע"ב) שם נאמר כך: "'בְּלָטֵיהֶם' – אלו מעשה שדים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: 'וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד]. אמר אביי: דקפיד אמנא – שד, דלא קפיד אמנא – כשפים. [...] 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' [שמ' ח, טו]. אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השד יכול לברוא בריה פחות מכשעורה".


ונראה לי שכך יש להבין את הדברים: מעשי שדים וכשפים הם שני סוגים מפעולות המכשפים האליליים הקדמונים. במעשה שדים המכשף היה נעזר בשד כדי לבצע את הכישוף, ובמעשה כשפים לא היה שד ברקע. ולכן הביאו את הפסוק "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" – כדי ללמדנו שהם-המכשפים מתהפכים, פעם בלטיהם ופעם בלהטיהם. כלומר, כדי לתעתע ולשכנע, המכשפים משנים לעתים את אופני ביצוע הכשפים, ומדי פעם מהתלים בפתאים באמרם שהם נעזרים בשדים בכישופיהם, כדי שיאמינו להם שהם מסוגלים לשנות את סדרי הטבע.


אביי בדבריו מבחין בין סוגי האופנים הללו ונותן בהם סימן (דקפיד אמנא), ור' אליעזר מוסיף ומלמד אותנו שאין בכוחו של המכשף "לברוא" בריה אשר קטנה מגודלה של שעורה. כלומר, אין בכוחו של השד, שהמכשף זימן אותו לברוא יש מאין, ליצור בעבורו בריה פחותה משעורה. וגם דברי ר' אליעזר ברורים, כלומר אפילו המכשפים המתעתעים ביותר אינם מסוגלים לתחבל תחבולות עם בריה פחותה משעורה, פשוט מפני שאין לשום אדם שליטה בבעלי חיים כל-כך קטנים. ובמלים אחרות, אין למכשף שליטה מעשית בידיו או בכל אמצעי אחר בבריות כל-כך קטנות – ולכן הקוסמים נוהגים להוציא מכובעם רק בעלי-חיים כגון ארנב או יונה וכיו"ב.


זאת ועוד, איני יכול להעלות על דעתי שגדולי חכמי המשנה והתלמוד האמינו שיש בכוחו של מכשף עובד אלילים להכריח שד לברוא בעבורו יש מאין. ויתרה מזאת, מכיוון שהמכשף עובד עבודה-זרה וחייב סקילה, גם איני יכול להעלות על דעתי שדת האמת, שנאמרה מפי-הגבורה וקידשה מלחמה כנגד העבודה-הזרה עד שרבנו אומר שזה הציר שעליו סובבת כל התורה כולה – תקדש את מלחמתה החשובה והמרכזית הזו כנגד דבר שיש בו ולוּ זיק מן האמת.


ועצם ההנחה הרעה הזו, דהיינו שיש זיק של אמת באלילות הינה חירוף וגידוף קמי שמיא.


ברור אפוא שכוונת חז"ל לומר, שהחרטומים עשו מעשי כשפים אשר רק נראים כמעשים שיש בהם ממש, וכפירוש רס"ג שם: "בְּלַהֲטֵיהֶם – דבר הנעשה בחשאי ובהסתר", כלומר דבר שמסתירים את אופן עשייתו, כמו הקוסמים שמדמים לעשות "כשפים" אך מסתירים את תחבולותיהם ותכסיסיהם ונכלוליהם. וזו גם הסיבה שרס"ג הוסיף שם: "לתנינים – כתנינים", וכדברי קאפח בהערה שם: "במעשה החרטומים בכ"ף הדמיון כי היה רק אחיזת עיניים".


ורש"י לא הבין את הסוגייה הזו כלל! ואין זו לפי דעתי סוגיה מדרשית נשׂגבה שמחביאה רעיון עמוק, אלא זו סוגיה פשוטה שנועדה ללמד את שיטות המכשפים עובדי האלילים ותו לא. וכבר התייחסתי במקומות לא מעטים לאמונתו האלילית של רש"י בלחשים ובכישופים, ומי שמאמין בשדים ברור שהוא גם מאמין בלחשים ובכישופים שמזמנים אותם; וכן אמרתי פעמים לא מעטות שהזיה אלילית אחת מחריבה את הדעת ופותחת פתח רחב להחדרת הזיות אליליות רבות נוספות (ולעיון נרחב בדעת רבנו בעניין הלחשים והכישופים, ובכל נושא המאגיה, ראו מאמרי: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם", בתוך ספרי: "אפיקים להרמב"ם").


דוגמה שלישית


בשמות (ט, טו) נאמר כך: "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ", ושם פירש רש"י:


"כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וגו' – כי אילו רציתי, כשהייתה ידי במקנך שהכיתים בדבר, שלחתיה והכיתי אותך ואת עמך עם הבהמות ותכחד מן הארץ, אבל בעבור זאת העמדתיך וגו'".


ולשם ההשוואה נעיין בתרגום אונקלוס ובפירוש רס"ג: "שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי" – "דִּשְׁלַחִית פּוֹן יָת מַחַת גְּבוּרְתִי"; "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ – כי עתה לו שלחתי את מגפותיי הייתי הורג אותך". ומתרגום אונקלוס ופירוש רס"ג עולה שפירושו של רש"י הוא הגשמה, שהרי רש"י מפרש "שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי – [...] כשהייתה ידי [...] שלחתיה", כלומר, הוא לא חושש לפרש שמדובר ביד גופנית ממשית אשר נשלחת כפשט הפסוק. וכבר ראינו במקום אחר שרש"י סבור שבכל המקומות שנזכרה "יד" ביחס להקב"ה מדובר ב"יד ממש", וכלשונו של רש"י:


"אֶת יָדִי – יד ממש להכות בהם" (שמ' ז, ה); "אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה – את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש-ברוך-הוא. והרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממש הן" (שמ' יד, לא). ולעיון נרחב בהגשמה שבייחוס יד ממש לה' יתעלה ויתרומם ראו חלק נח (דוגמות ג–ד).


דוגמה רביעית


בשמות (ט, לא) נאמר כך:


"וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל", ושם פירש רש"י: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב – כבר ביכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו. וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה; הַשְּׂעֹרָה אָבִיב – עמדה באביה, לשון 'בְּאִבֵּי הַנָּחַל' [שיה"ש ו, יא]".


ופירושו סכלות, ואסביר מדוע: לפי התורה השעורה בעת מכת הברד כבר צמחה ועמדה מעל פני האדמה, בערך כמו שרש"י פירש בלשון העילגים שהייתה מורגלת בפיו. ברם, בהמשך דבריו רש"י מביא ראיה לפירושו מפסוק בשיר השירים: "עמדה באביה, לשון 'בְּאִבֵּי הַנָּחַל' [שיה"ש ו, יא]", כלומר, לפי רש"י, "אִבֵּי הַנָּחַל" הם הצמחים אשר נסתיים בישולם. וכמו שרש"י מפרש בספר ויקרא (ב, יד): "בישול התבואה, ומן השעורים היא באה. נאמר כאן 'אָבִיב', ונאמר להלן [וצריך לומר לעיל, ואולי היה שיכור] 'כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב' [שמ' ט, לא]".


ברם, עיון בפסוק משיר השירים שרש"י מביא ממנו ראיה מעלה שרש"י השתבש כמנהגו, וכך נאמר שם: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים". כלומר, "אִבֵּי הַנָּחַל" אינו ביטוי לסיום תהליך הבשלת הפרי או התבואה, אלא ביטוי לתחילת תהליך התפתחותם! ההיפך הגמור מדברי רש"י! ואיך אמרו על רש"י שהוא היה מגדל גפנים? והלא הוא אפילו לא ידע שפריחת הגפן והנצת הרימונים מעידות על ראשית התהוות הפרי... ולא פחות חמור, מדבריו עולה שהוא לא ידע הבנת הנקרא אפילו ברמה הבסיסית ביותר!


דוגמה חמישית


בשמות (ט, לב) נאמר כך: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה", ונזכיר, כי בדוגמה הקודמת בשמות (ט, לא) רש"י פירש כך: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב – כבר ביכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו, וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה"; וכאן, בשמות (ט, לב) הוא מפרש: "כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה – מאוחרות, ועדיין היו רכות ויכולות לעמוד בפני קשה".


ויש בדבריו סכלות כפולה, גם בחקלאות וגם בפסוקי התורה: שהרי ברד כבד אשר מסוגל להרוס כליל את הצמחים הקשים, יהרוס לחלוטין גם את הצמחים הרכים; כמו כן, בשמות (ט, כה) נאמר על מכת הברד שנחתה על מצרים: "וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר". אמנם, רש"י מנסה להתפלפל, וכך הוא אומר בפירושו לשמות (ט, לא):


"ואף-על-פי שנאמר: 'ואת כל עשב השדה הכה הברד', יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בקלחם הראויים ללקות בברד". כלומר, לפי רש"י רק "עשבים העומדים בקלחם" הברד היכה, אך "עשבים שאינם עומדים בקלחם" הברד לא היכה. ואיני יודע מה הוא אומר, וכי יעלה על הדעת שברד שמכה ושובר את העצים לא יחריב את השמיר והפטרוזיליה?


איך אפוא יש להבין את הברד שנזכר בתורה?


ובכן, בתורה נאמר: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל, וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמ' ט, לא–לב). ופירש שם רס"ג: "כי הפשתה והשעורה כבר אבדו מפני שהשעורה הייתה כבר אביב [=תבואה ירוקה שטרם הבשילה]. [והחיטה] והכוסמת [...] אפילות, טרם צמחו על-פני האדמה". ברור אפוא, שהברד שהיה במצרים היכה את הפשתה והשעורה מפני שהן כבר צמחו על-פני האדמה, והחיטה והכוסמת לא הוכו מפני שהן טרם צמחו על-פני האדמה, והאדמה הגינה על זרעיהן מפני מכת הברד.


דוגמה שישית


בהמשך פירושו לפסוק שנדון בדוגמה הקודמת אומר רש"י: "ובמדרש רבי תנחומא יש מרבותינו שנדחקו על זאת ודרשו כי אפילות פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו".


ולכאורה לא ברור, מדוע יש לומר שרבותיו "נדחקו על זאת"? והלא מדובר במדרש! ואין מקשין בהגדה ואין להתייחס למדרשים כאל פירושים פשטניים! אלא, מדברי רש"י עולה באופן ברור, כי היחס של המינים הקדמונים למדרשים היה כאל פרשנות פשטנית לפסוקי המקרא!


"אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (מש' כג, לא).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ס)
.pdf
Download PDF • 280KB

132 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page