top of page

'פנים בפנים דיבר יי עמכם' – וכי יש לו פנים?

עודכן: 28 באוג׳ 2021

במורה (א, לז) רבנו ממשיך במטרתו להרחיק מן ההגשמה, והוא חוזר בפרק הזה ובפרקים שיבואו לאחריו לבאר מלים ומושגים שנזכרו בכתבי הקודש ביחס לה' יתעלה. ביאור המלים לא נועד רק להרחיב את השכלתנו בשפה העברית אלא ובעיקר כדי להבין, שכל המלים והפעלים שנזכרו ביחס לה' יתעלה אין להבין אותם באופנים שעלולים להוביל להגשמה.


בפרק לז רבנו מבאר את המושג "פנים" שנזכר רבות בכתבי-הקודש ולא מעט פעמים אף ביחס לה' יתעלה בהקשרים שונים. ברם, טרם שנחל לעיין בדברי רבנו, עלינו להקדים הקדמה קצרה שתסייע לנו להבין את ראש דברי רבנו בפרק הזה. בהקדמה זו נזכיר מהו "שם משותף" ומהו "שם מושאל", וכך מגדירם רבנו בספרו "באור מלאכת ההגיון" (עמ' קסט):


"השם המשותף, הוא השם הנאמר על שני עצמים שאין שיתוף ביניהם בשום עניין כלל שבגללו נשתתפו בשמות הללו, כגון שם הָעַיִן הנאמר על החוש הרואה ומבוע המים".


כלומר, שם משותף הוא שם אשר כולל עצמים שונים, שאין ביניהם שום מכנה משותף אשר בגללו הם קיבלו את אותו השם. ונצרף דוגמה מהמורה (א, ב) שם אומר רבנו כך: "כבר יָדַע כל עברי [=יודע עברית] כי שם 'אלהים' משותף לה', ולמלאכים, ולדיינים מנהיגי המדינות".


דרך אגב, מילת "עצם" ביחס להקב"ה אינה ראויה אף שיש שמות-עצם שהם מופשטים, וראוי לדקדק כרבנו ולומר "אמיתת עצמותו" שמשמעה אמיתת מציאותו וקיומו אשר נעדרת חומר וצורה. כלומר, מילת "אמת" היא שם-עצם מופשט ומלמדת גם על ה"עצמות" הסמוכה לה, שאף היא מורה על אל אחד יחיד ומיוחד שאין-כיוצא-בו, ללא זיק של גשמות.


עוד כותב רבנו בספרו "באור מלאכת ההגיון" שם:


"והשם המושאל, הוא השם המורה על עצם מסוים בעיקר יסוד הלשון, והוא קבוע לאותה העצמות. וגם נקראת בו עצמות אחרת במקצת הזמנים, ולא נקבע השם תמיד על אותה העצמות האחרת. כגון שם האריה, הקבוע לסוג מסוגי בעלי החיים, ויש שנקרא בשם זה האמיץ מבני אדם".


כלומר, השם המושאל כולל בתוכו עצמים שונים, אשר אחד מהם הוא הביטוי המרכזי והיסודי של אותו השם, וכל שאר העצמים נקראים בשם זה באופן זניח ושולי ביחס לעצם המרכזי ששם זה קבוע לו.


לאחר שרעננו את זכרוננו במושגים "שם משותף" ו"שם מושאל", נחל לעיין בדברי רבנו במורה (א, לז) וכֹה דבריו בראש הפרק:


"פנים – שם משותף, ורוב שיתופו הוא על דרך ההשאלה. הוא שם הפנים של כל חי: 'וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן' [יר' ל, ו], 'מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים' [בר' מז, ז], וזה הרבה".


רבנו מסביר, כי המלה פנים יש לה משמעויות שונות ומגוונות בכתבי הקודש. ברם, על-פי-רוב המשמעויות המשניות של המלה פנים הינן שוליות בהשוואה למשמעות המרכזית של המלה פנים, שהיא כאמור, פני האדם או פני בעלי החיים. ובמלים אחרות, ברוב המקרים שבהם נזכרה המלה פנים במשמעות שונה מהמשמעות המרכזית – מדובר בהשאלה.


א. פנים – ביטוי לחרון ולכעס


פעמים רבות בכתבי הקודש תואר חרון ה' וכעסו במילת פנים, וכֹה דברי רבנו במורה (א, לז):


"והוא שם החרון: 'וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד' [ש"א א, יח], וכפי עניין זה שומש הרבה בעניין חרון ה' וכעסו: 'פְּנֵי יְיָ חִלְּקָם' [איכה ד, טז], 'פְּנֵי יְיָ בְּעֹשֵׂי רָע' [תה' לד, יז], 'פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ' [שמ' לג, יד], 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ' [ויק' כ, ה], וזה הרבה".


מטרתו של רבנו היא להוכיח לנו שמילת פנים משמשת גם לעניינים נוספים ולא רק במובן הגשמי והבסיסי של פני האדם או בעל החיים. רבנו פותח בראיה מבני האדם, כדי לרכך את המחשבה ולהקל עלינו את ההבנה שהמילה פנים היא אכן לא רק פנים במובן הבסיסי והחומרי. לאחר שרבנו מוכיח שהמילה פנים משמשת גם כביטוי לחרון ולכעס, הוא עובר להסביר שבמקומות רבים זוהי משמעות המילה כאשר היא נאמרה ביחס לה' יתעלה.


אמנם, גם החרון והכעס שנזכר ביחס לה' יתעלה אינו כפשוטו, דהיינו אין לה' יתעלה תכונות אנושיות וזעם שנובע מהתעוררות נפשית כמו שאנחנו מכירים, אלא כל ביטויי הכעס שנאמרו ביחס לה' יתעלה מטרתם כמובן להחדיר לשכלנו: מה רצוי ומה מתועב לפני ה' יתעלה, ולהרחיק אותנו ממעשים שפלים ומהשקפות רעות ומחריבות. מכל מקום, מטרתו המרכזית של רבנו בפרק הזה היא, להרחיק אותנו מן המחשבה שיש לה' פנים ואחור.


ב. פנים – ביטוי לנוכחות האדם ומציאותו


רבנו מוסיף ואומר במורה שם (א, לז):


"והוא [המושג 'פנים' הנדון בפרק הזה, הוא] גם שם נוכחות האדם ומעמדו: 'עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל' [בר' כה, יח], 'וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד' [ויק' י, ג], עניינו [בשני הפסוקים הללו הוא] בנוכחותם. 'אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ' [איוב א, יא], בנוכחותך ובמציאותך".


ושוב, לאחר שרבנו מוכיח שמילת פנים מבטאת נוכחות ומציאות ביחס לבני האדם, ולאחר שמחשבתנו רוכּכה והוכשרה להבין שיש כמה מובנים למילת פנים, רבנו ממשיך שם ומעמיק להסביר את מילת פנים בהקשר הזה של נוכחות ומציאות, ביחס לה' יתעלה:


"ועל פי העניין הזה נאמר: 'וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים' [שמ' לג, יא], כלומר לנוכח בלי אמצעי, כעניין שנאמר: 'לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים' [מ"ב יד, ח]; וכמו שנאמר: 'פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ עִמָּכֶם' [דב' ה, ד], ובאר במקום אחר [עניין זה] ואמר: 'קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל' [דב' ד, יב], וכינה את זה 'פָּנִים בְּפָנִים' – כך אמרוֹ: 'וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים' [שמ' לג, יא] כינוי על אמרוֹ באופן הדיבור 'וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו' [במ' ז, פט]. הנה נתבאר לך, כי שמיעת הקול בלי אמצעות מלאך מכנים אותו 'פָּנִים בְּפָנִים'".


מדברי רבנו עולה, כי מילת "פנים" במובן של נוכחות האדם ומציאותו התרחבה, ומשמשת גם בתור משל ביחס לקשר שנוצר בין משה רבנו להקב"ה ובין עם-ישראל להקב"ה במעמד הר סיני. הקשר המיוחד הזה תואר במילת פנים מפני שהוא היה, על דרך המשל, כמו הקשר שבין שני בני אדם אשר עומדים זה לנוכח זה, והנמשל הוא: שהקשר שבין הקב"ה למשה רבנו ולעם-ישראל במעמד הר סיני היה קשר ייחודי שנוצר ללא מתווכים וללא מלאכים.


מהלך ההוכחה של רבנו לעיל הוא כזה: רבנו מצטט את הפסוק: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ עִמָּכֶם" (דב' ה, ד), ומסביר שבמקום אחר בתורה נתבאר אופי הקשר הייחודי הזה: "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דב' ד, יב). נמצא, שהקשר הייחודי שבין הקב"ה לעם-ישראל במעמד הר סיני תואר בשני מקומות ובאופנים שונים, ויש ללמוד מזה על זה. דהיינו, הביטוי "פָּנִים בְּפָנִים" מתאר שמיעת קול דברים ישירות מאת ה' יתעלה, ללא מתווך וללא אמצעי, וכמובן שגם שמיעת הקול הזה הייתה במראה נבואי מסוג מסוים או בשילוב של מראה נבואי יחד עם שמיעת קול שהקב"ה ברא באותה השעה שיישמע גם בחוש.


רבנו מוסיף ואומר לעיל, שהוא הדין ביחס למשה ולפסוק שנאמר בעניינו: "וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" (שמ' לג, יא), כלומר, גם בעניינו של משה יש פסוק אשר מבאר את אופן הקשר הייחודי הזה שתואר בביטוי "פָּנִים אֶל פָּנִים", והוא: "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (במ' ז, פט) – וכמו שביחס לעם-ישראל הפסוק בעניין שמיעת הקול מלמד על אופי הקשר שתואר במלים: "פָּנִים בְּפָנִים", כך גם ביחס למשה רבנו: הפסוק בעניין שמיעת הקול ללא אמצעי מבאר ומעיד על אופן הקשר הנבואי הייחודי שתואר במלים "פָּנִים אֶל פָּנִים".

וכל החרדה הזו של רבנו היא כדי שלא נעלה חלילה בדעתנו שיש להקב"ה פנים ואחור...


ראינו אפוא לעיל, כי משמעות המושג "פנים" במובן של נוכחות ומציאות התרחבה, והיא מבטאת גם קשר ישיר ללא אמצעי בין הקב"ה לבין משה רבנו או עם-ישראל. ברם, משמעות המושג פנים במובן של נוכחות ומציאות התרחבה פעם נוספת, והפעם כדי לבטא שאמיתת מציאותו של הקב"ה כפי שהיא לעולם לא תושג. ובמלים אחרות, לעולם לא נוכל לידע את אמיתת מציאותו כפי שהיא, כמו שאנחנו מסוגלים להכיר ולזהות פנים של מכר ומודע אשר מצוי בקרבתנו ובנוכחותנו ועומד לנגד עינינו, וכֹה דברי רבנו שם בעניין זה:


"ומן העניין הזה 'וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ' [שמ' לג, כג] – אמיתת מציאותי כפי שהיא לא תושג".


ג. פנים – תואר למקום מסוים


משמעות נוספת של המילה פנים בכתבי הקודש היא תואר למקום מסוים, לדוגמה, כאשר אדם אומר לחברו אפגוש אותך מחר בבוקר לפני שערי העיר, כוונתו לפגוש את חברו במקום המסוים הסמוך לשערי העיר. בדומה לזה נאמר במקומות רבים בכתבי הקודש ביחס לה' יתעלה "לִפְנֵי יְיָ", והכוונה כמובן לבית-המקדש או לעתים לעיר ירושלים בכללותה, לדוגמה: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דב' יד, כג).


וכֹה דברי רבנו בהמשך הפרק (א, לז):


"ופנים הוא גם כינוי מקום, שעליו אומרים בערבית: 'אמאמך' או 'בין ידיך', והרבה משתמשים לפי עניין זה כלפי ה' יתעלה: 'לִפְנֵי יְיָ' [דב' יד, כג ועוד]".


גם משמעות המלה "פנים" כתואר למקום התרחבה, והיא מבטאת גם קרבת מקום ביחס להקב"ה במובן של דרגה ומעלה במציאות. כלומר, המלאכים תוארו שהם לפני הקב"ה, כדי לבטא את קרבתם אליו בשל ידיעתם את בורא-עולם והשגחתו התמידית בהם. לעומת שאר הנבראים בעולם השפל המורכבים מחומר וצורה, אלה תוארו שהם מאחורי הקב"ה, כדי לבטא את ריחוקם מה' יתעלה ביחס למלאכים, וכאילו ה' פונה מהם, וזאת כדי לבטא את פחיתות מעלת מציאותם ביחס למלאכים המנותקים מן החומר ושפלותו לחלוטין.


וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, לז):


"וכן לפי העניין הזה הוא: 'וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ' [שמ' לג, כג], בביאור אונקלוס אמר: 'וְדִקְדָמַי לָא יִתַּחְזוֹן', רומז שיש שם גם נבראים עצומים אי-אפשר לאדם להשיגן כפי שהם והם השכלים הנבדלים [המלאכים], ויוחסו לה' [דהיינו נאמר בהם בתרגום אונקלוס שהם "לפני ה'"] לפי שהם נכחוֹ ולפניו תמיד בשל חוזק ההשגחה בהם תמיד. אבל הדבר שהושג [דהיינו ההשגה שמשה רבנו זכה לה ונמשלה בתורה בראיית אחור: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי"] לדעתו, כלומר לדעת אונקלוס, כפי אמיתתו [כלומר, לפי אונקלוס, הדבר שהשיגוֹ משה רבנו השגה שלמה הוא ראיית אחור, כלדהלן:] הם דברים שהם למטה מאלה בדירוג המציאות, כלומר עצם החומר והצורה ועליהם אמר: 'וְתִחְזֵי יָת דְּבָתְרָי' [שמ' לג, כג], כלומר הנמצאים [=הנבראים] אשר כאילו אני פונה מהם והם לאחורי על דרך המשל בגלל ריחוקם ממציאותו יתעלה".


בסוף דבריו אלה רבנו רומז שיש לו ביאור נוסף לפסוקים הללו: "ועוד תשמע ביאורי במה שביקש משה רבנו ע"ה [בפרק נד לקמן]", ותוכלו ללמוד על עניין זה במאמרי: "מה ביקש משה רבנו מאת הקב"ה?". ועל החומר והצורה ראו מאמרי: "יסודות במדעי האלהות".


ד. פנים – תיאור זמן


משמעות נוספת של המלה פנים היא בעניין תיאור זמן, וכמו שאנשים רגילים לומר: "לפני שעה" או "לפני יום" או "לפני שנה" וכיו"ב. וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה (א, לז):


"ופנים גם פועל זמן בעניין לפני, או בטרם, 'לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל' [רות ד, ז], 'לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ' [תה' קב, כו]".


ה. פנים – ביטוי להידור ולהשגחה


המשמעות האחרונה של המלה פנים שנזכרה במורה (א, לז) היא הידור והשגחה, דהיינו כאשר המלה פנים מצורפת למלה נוספת שמתארת נשיאה, משמע שתי המלים הוא: הידור או הָדור או העדפה או חנינה או השגחה, וכֹה דברי רבנו בחתימת הפרק במורה שם:


"ופנים גם שם ההדירה [מלשון והדרת פני זקן] וההשגחה: 'לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל' [ויק' יט, טו], 'וּנְשׂוּא פָנִים' [יש' ג, ג], 'אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים' [דב' י, יז], וזה הרבה. ועל פי עניין זה נאמר גם 'יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם' [במ' ו, כו], כלומר הִתלוות ההשגחה אלינו".


נמצא, כי "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל" משמעה: לא תהדר דל; "נְשׂוּא פָנִים" משמעו: בעל הדרה; "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים" משמעו: הקב"ה לא יבכר אדם על זולתו; ו"יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו" משמעו: ישגיח.


ו. מעט מפירושי רש"י-שר"י


את הפסוק האחרון רש"י פירש: "יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ – יכבוש כעסו" (במ' ו, כו), וזה פירוש שמוביל להגשמה ברורה, שהרי כבישת כעס היא מאפיין אנושי מובהק, ותוספת המלה "יכבוש" למלה "כעס" מעידה בבירור על מציאותה של תכונה אנושית של כעס וחרון.


ורס"ג פירש שם: "פָּנָיו – השגחתו", ופירושו נקי ואף מרחיק מן ההגשמה.


***

ואם הזכרנו את רש"י-שר"י נציין עוד פירוש שלו לאחד מן הפסוקים שנדונו לעיל:


"וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמ' לג, כג), ושם פירש רש"י: "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי – 'וְאַעְדֵּי יָת דִּבְרַת יְקָרִי' [=כך תרגם אונקלוס שם], כשאסלק הנהגת כבודי מנגד פניך ללכת משם ולהלן; וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי – הראהו קשר של תפילין".


ובכן, לפי רש"י סילוק כבוד ה' מלפני משה מתבטא בהליכה פיסית, שהרי רש"י כותב שם: "כשאסלק [...] ללכת משם ולהלן", הנה הראינו לדעת שיש למעלה הליכה, ואם יש הליכה חייבים להיות כלי הילוך שמהלכים בהם – דברי רש"י מובילים אפוא להגשמה ברורה.


כמו כן, רש"י מעליל על אונקלוס שהוא היה מן המגשימים, שהרי רש"י מצטט את דברי אונקלוס וממשיך בהתעיה כאילו הוא מבאר את דברי אונקלוס! וכמובן, רש"י מחדיר מלים לתוך דברי אונקלוס, אשר לא העלה על דעתו לומר את המלים: "ללכת משם ולהלן". וכך תרגם אונקלוס שם: "וְאַעְדֵּי יָת דִּבְרַת יְקָרִי, וְתִחְזֵי יָת דְּבָתְרָי, וְדִקְדָמַי לָא יִתַּחְזוֹן".


ובסמוך לפסוק הנדון רש"י מגשים שוב באותו אופן בדיוק! וכך נאמר בשמות (לג, יד): "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ", ושם פירש רש"י: "פָּנַי יֵלֵכוּ – כתרגומו [דהיינו כתרגום אונקלוס שם שתרגם: "שְׁכִינְתִי תְּהָךְ"], לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו 'וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב' [ש"ב יז, יא]". ושוב רש"י מגשים ומעליל על אונקלוס שגם הוא היה מן המגשימים, שהרי מדברי רש"י עולה, שדברי ההגשמה הם המשך דבריו של אונקלוס או לכל הפחות כוונתו. ואילו אונקלוס באמרוֹ: "שְׁכִינְתִי תְּהָךְ" התכוון בבירור להשגחתו של הקב"ה או לאור נברא.


רש"י אף מדגיש את כוונתו להגשים, שהרי הוא מביא דוגמה מפסוק שעוסק בבני האדם! כאילו ניתן להשוות בין מילת הפנים שנאמרה בפסוק מספר שמואל: "וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב", לבין מילת הפנים שנאמרה ביחס להקב"ה בפסוק מספר שמות (לג, יד): "פָּנַי יֵלֵכוּ".


תוספת ההדגשה הזו מעידה גם על בורות בענייני לשון ובלשנות, שהרי רבנו לימד לעיל כיצד יש להבין את המילה "פנים" ומהן משמעויותיה הייחודיות בהקשרים השונים. כלומר, אין שום קשר ענייני ופרשני בין שני הפסוקים, שהרי האחד עוסק בהקב"ה והאחר באבשלום, לפיכך ברור שחובה להבין את המלה פנים בכל אחד מהם באופן שונה לחלוטין.


***

בהמשך הפסוק הנדון בשמות (לג, כג) נאמר: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי", ורש"י שם מצטט את המדרש שהקב"ה הראה לו קשר של תפילין, ועדיין ערלי-הלב יכולים לטעון שלא מדובר בהגשמה, אפילו שמדובר בהחדרת פשט מדרשי לתוך פירוש פשטני וסתמי, מפני שעדיין יש להם מקום לטעון שמא רש"י התכוון שהקב"ה הראה למשה רבנו רק קשר ותו לא.


ברם, בפסוק אחר כבר מתגלה לפי דעתי כוונתו של רש"י: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה" (במ' יב, ח). ושם פירש רש"י: "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט – זה מראה אחוריים, כעניין שנאמר: 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי' [שמ' לג, כג]".


כלומר, כבר מפירוש סתמי ופשטני זה ניתן ללמוד שהקשר של התפילין שנזכר לעיל הוא אינו בגדר משל וחידה לפי רש"י, אלא מראה אחוריו של הקב"ה יתעלה ויתרומם מעל כל זאת. אולם, עדיין יכולים חסרי-הלב ועקושי-הדעת לטעון שרש"י לא הגשים בעניין זה, שהרי הוא מפנה לפסוק בשמות (לג, כג), ושם הוא כותב שמדובר בקשר של תפילין...


ובכן, נראה יחדיו פירוש נוסף של רש"י, מפני שממנו התמונה מתבהרת לחלוטין, וכך רש"י כותב בפירושו לברכות (ז ע"א): "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט – זה מראה אחוריים, כך שנויה בספרי; קשר של תפילין – מאחוריו הוא, ואמרינן לעיל דהקדוש-ברוך-הוא מניח תפילין".


בספרֵי נזהרו מלומר שמראה האחוריים הוא של הקב"ה, אלא אמרו באופן כללי: "זה מראה אחוריים", ואילו רש"י היטה את העניין לגוף שלישי נסתר: "קשר של תפילין – מאחוריו הוא", כלומר מאחורי הקב"ה! ואם יש לפני ה' יתעלה צדדים: אחור ופנים, הרי שיש לו גוף בהכרח!


בהמשך פירושו, רש"י מנסה לבסס את פירושו הנגעל מסוגיה שקדמה (ראו מאמרי על רש"י חלק לו), אך בפועל הוא מוכיח ומבסס את מינותו והגשמתו, וזה לשונו: "ואמרינן לעיל דהקדוש-ברוך-הוא מניח תפילין". דברי רש"י הללו הם דברי מינות מפורשים, שהרי הם באים מיד לאחר שהוא אומר שהקשר של התפילין הוא "מאחוריו". כלומר, ברור שאם יש להקב"ה פנים ואחור, אז הוא גם מניח תפילין באופנים גופניים וממשיים! נמצא לפי חוסר-דעתו, שלא רק שיש להקב"ה אחוריים, יש לו גם תפילין שאותם הוא מניח על ראשו כבני האדם!


ואולי יתרה וחמורה מזאת, רש"י מנסח את דבריו הללו כקביעה פשטנית ברורה: "ואמרינן לעיל דהקדוש-ברוך-הוא מניח תפילין", כאילו כוונתם של חז"ל באגדה היא שהקב"ה מניח תפילין באופנים הרגילים והפשוטים שאנחנו מכירים מעולמינו הגופני והחומרי! והיה יכול לומר: "ואמרינן לעיל באגדה" או "ואמרינן לעיל במדרש" או "ואמרינן לעיל על דרך המשל", כלום! כאילו מדובר בענייני פשט מובהקים כמו פשטי המקראות או פשטי המצוות.


וכמו שרש"י ניסה להעליל על אונקלוס שהוא היה מן המגשימים, כך הוא עושה לחז"ל.


וזו גם דוגמה נאה כיצד תפישת אגדות חז"ל כפשוטן גוררת להגשמה.


וכדי לחדד את מינותו של רש"י נעיין בפירושו של רס"ג לשני הפסוקים שנזכרו לעיל:


"וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ", ושם פירש רס"ג: "וַהֲסִרֹתִי – ואסיר את ענני כדי שתראה סוף כבודי וראשיתו לא תראה"; "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט", ושם פירש רס"ג: "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט – ומראות אלהים הנבראים לו יביט". ונצרף גם את תרגום אונקלוס לפסוק האחרון: "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט – וּדְמוּ יְקָרָא דַּייָ מִסְתַּכַּל".


ואחתום מאמר זה בשתי פסקות מתוך ביאורו של רבנו לעניינים העמוקים הללו, מתוך הקדמתו למסכת אבות הפרק השביעית, וכֹה דבריו:


"ולפי שידע משה רבנו שלא נשאר לפניו מסך שלא קרעו, ושכבר נשלמו בו המעלות המידותיות כולן והמעלות ההגיוניות כולן, ביקש שישיג את ה' כפי אמיתת מציאותו כיוון שלא נשאר לו שום מונע, ואמר: 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' [שמ' לג, יח], אז הודיעו ה' יתעלה שזה בלתי אפשרי מכיוון שהוא שֵׂכל מצוי בחומר, כלומר מחמת היותו אדם, והוא אמרוֹ: 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' [שמ' לג, כ]. ולא נשאר בינו ובין השׂגת ה' יתעלה כפי אמיתת מציאותו אלא מסך אחד בהיר והוא השֵּׂכל האנושי שאינו נפרד, והיטיב לו ה' ונתן לו מן ההישג אחר ששאל יותר ממה שהיה לו קודם ששאל, והודיעו שהתכלית בלתי אפשרית לו כל זמן שהוא בעל גוף.


וכינה את אמיתות ההשגה בראיית פנים, לפי שהאדם כאשר רואה את פני חברו תיקָּבע לו בליבו צורה שאינה מתחלפת לו בזולתו, אבל אם ראה אחוריו, ואף-על-פי שהוא מכירו באותה הראייה [...] אפשר שיסתפק בו ואפשר שיתחלף לו בזולתו. כך השׂגתו יתעלה לפי האמת: [...] שתושג בנפש מאמיתת מציאותו באופן שלא ישותף באותה המציאות זולתו משאר הנמצאים, עד שימצא [המשׂיג] את מציאותו [יתעלה] קבועה בנפשו באופן שונה ממה שימצא בנפשו ממציאות שאר הנמצאים, ואין יכולת בהשׂגת האדם להשיג עד כדי השגה זו, אבל הוא עליו השלום השיג פחות מזה מעט, והוא שכינה בו 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי' [שמ' לג, כג]".


וכל ישר ונבר שכבר למד את דת האמת ומעיין בפירושי רש"י-שר"י נתקף בחילה עזה...

'פנים בפנים דיבר יי עמכם' – וכי יש לו פנים
.pdf
Download PDF • 188KB

103 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page