רש"י, ראש פרשני ההגשמה (חלק נ)
- אדיר דחוח-הלוי
- 25 בפבר׳
- זמן קריאה 7 דקות
דוגמה שכז
בבראשית (כב, יא) נאמר: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְיָ מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי", ושם רש"י פירש: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם – לשון חיבה הוא שכופל את שמו". ברם, במקור לפירושו, במדרש בראשית רבה (נו, ז) נאמר כך: "תני רבי חייא לשון חיבה לשון זירוז". נמצא אפוא, שרש"י השמיט את הביטוי: "לשון זירוז" והחדיר לפירושו הפשטני המוצהר רק את הביטוי שיש בו הגשמה! ויתרה מזאת, רש"י בדוגמה הזו גם מעוות את המדרש, שהרי לפי המדרש המלה "אברהם" הראשונה היא לשון חיבה, והמלה "אברהם" השנייה היא לשון זירוז, ואילו רש"י בפירושו לעיל מסלף את משמעות המדרש, וטוען ששתי הפעמים נועדו לבטא את חיבתו של הקב"ה לאברהם אבינו! וזו לא רק החדרת הגשמה אלא גם העצמתה והבלטתה.
זאת ועוד, רש"י כלל לא רצה לפרש את המדרש שלא באופנים מגשימים, שהרי ניתן לפרש שלשון החיבה שנאמרה במדרש נועדה ללמד, שכבר בקריאתו לאברהם אבינו הקב"ה ביקש להעביר לאברהם את המסר שהוא חפץ בטובתו ובאושרו, ושהוא אינו חפץ בשחיטת יצחק. ובמלים אחרות, כבר מתוך הקריאה הכפולה ניתן להבין שעתידה לבוא הוראה טובה ומנחמת. עוד ייתכן, שהקב"ה קרא לאברהם אבינו פעמיים, כדי לעצור את כל כוחות גופו ונפשו של אברהם אבינו שהיו מכֻוונים וחדורים במטרה אחת: לעשות רצון בוראו. כלומר, הואיל ואברהם אבינו אהב את ה' בכל נפשו ומאודו, היה צורך בקריאה כפולה שתמשוך את ליבו לעצור.
אך רש"י הפך את התפאורה המדרשית לפרשנות פשטנית, כאילו מטרת הפסוק ללמד אותנו שהקב"ה "מחבב" את אברהם אבינו, ומפרשנות זו עולה באופן ברור שיש להקב"ה רגשות ותכונות נפשיות אנושיות – וכל החיזיון הזה מוביל בהכרח להגשמה ולהשקפות מינות.
יגעת ומצאת – תאמין. נפשי לא שקטה עם פרשנותו של רש"י לעיל, הוספתי אפוא לעיין, ומצאתי ראיה מפלילה אשר מוכיחה באופן מובהק שכוונתו של רש"י לעיל היא כוונת זדון, ומטרתו היא להחדיר הגשמה לתורת משה ולעוות את דת האמת, ומהי הראיה המפלילה? ובכן, אין זו הפעם היחידה שרש"י-שר"י משמיט את הביטוי המדרשי "לשון זירוז", ויש מקום נוסף אשר גם בו רש"י-שר"י פעל באופן זהה להפליא, ועל-פי שניים עדים יקום דבר! "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם [...] וַיִּמְאַס יְיָ בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יז).
והנה הראיה המקבילה והמפלילה לפניכם:
בבראשית (מו, ב) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי", ושם פירש רש"י: "יעקב יעקב – לשון חיבה". מקור דברי רש"י הם במדרש ספרא (א, יב), וכך נאמר שם: "משה משה, אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל, לשון חיבה ולשון זירוז". השמטתו של רש"י את המשך המדרש: "ולשון זירוז" אינה בכדי לפי דעתי כאמור, כי בכל מקום שרש"י מצא זיז בפשטי המדרשים לתלות בו את ההגשמה הוא נתלה בו.
ובמלים אחרות, רש"י לקח מפשט המדרש רק את הקטע אשר מוביל להגשמה, ואין זה אירוע חד-פעמי, אלא כך היא שיטתו במקומות רבים מאד. כלומר, רש"י מחדיר כאן את ההגשמה באופן מתוחכם אשר נשען כביכול על המקורות הקדומים, וזו כאמור שיטתו: רש"י מעתיק מפשטי המדרשים ביטויים מגשימים שלא נועדו לשמש כפרשנות פשטנית, ומחדיר אותם לתוך פרשנות פשטנית – וברגע שהביטויים הללו חודרים לפרשנות פשטנית, הם הופכים לביטויים מגשימים מובהקים, והפרשנות בכללותה הופכת לפרשנות מגשימה ומעֻוותת.
ומדוע ייחוס רגש של חיבה לבורא, בתוך פירוש שנועד באופן מוצהר לפשוטו-של-מקרא, הוא בגדר הגשמה? ובכן, ייחוס רגשות לבורא מוביל מיד להשקפה שיש לבורא תכונות נפשיות בדומה לבני האדם, וכן שהבורא נתון להשפעות חיצוניות וניתן לעוררו ולגרום לו לפעול מתוך התעוררות רגשית, וכל הדימויים הללו אסורים באיסור חמור מפני שהם בגדר הגשמה.
אגב, מחבר הזוהר הפגאני למד את השיטה הזו, ובמקומות לא מעטים הוא מצייר את בורא-עולם באגדותיו המומצאות והנגעלות, כאבא זקן ואוהב בשמים אשר ליבו נכמר ויוצא אל עבדו אהובו, אשר רק צריך לומר "אבא", וכבר הקב"ה מוחל ומכפר על כל עוונותיו ומעלליו – וכך סבורים המקובלים הוזי ההזיות למיניהם, כלומר, נדמה להם שהם יפשטו את ידיהם בעריות ובבצע ויַתעו את העם אחר התהו, ובתיקוניהם הנגעלים והפגאניים כל עוונותיהם המזעזעים נמחלים – מבלי לשוב בתשובה, מבלי לעשות חשבון נפש, ומבלי הייסורים הממרקים.
דוגמה שכח
בבראשית (מו, ו) נאמר: "וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ", ושם פירש רש"י: "אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן – אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר: נכסֵי חוצה-לארץ אינן כדאי לי, וזהו 'אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי' [בראשית נ, ה] העמיד לו צבורין של זהב וכסף כמין כרי, ואמר לו: טול את אלו".
ועתה נעבור לראות כיצד רש"י מפרש את הפסוק בבראשית (נ, ה), שנזכר בתוך דבריו: "אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן" וכו', וזה לשונו של רש"י בפירושו שם: "אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי – [...] ועוד מדרשו [...] שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה". נשים לב שרש"י מערבב באופן מעורבב ביותר בין מדרש לפשט! שהרי בבראשית (מו, ו) הוא מפרש באופן שנראה בבירור כפשט גמור, ואת אותו הפירוש הוא מעתיק לקמן בבראשית (נ, ה) תוך שהוא מצהיר שמדובר במדרש – ומדרכו זו יש להביא ראיה לכך שאין הבדל אצל רש"י בין מדרש לבין פשט, וכמו אצל כל כסיל מצוי, כל הזיה עקומה נדמתה לו לרש"י כמציאות ממשית, כשמש בצהרי יום...
ואגב, לא יעלה על הדעת שהמדרש הזה מתאר מציאות כהווייתה, שהרי יעקב אבינו לא היה טמבל, ואף לא מסייע בידי רשעים וכופרים ארורים – שהרי רק מטומטם וכסיל גמור אשר מסייע בידי רשעים עוברי עבירה, ייתן להם במתנה הון עתֵק. וחז"ל אסרו אפילו לתת לסתם-גוי מתנה מועטת, כל-שכן שאסור באיסור חמור לתת הון עתֵק לרשעים הרצחניים והאכזריים אשר איבודם ברכה לעולם, ומה שהבינו חז"ל, אין ספק שהבין היטב יעקב אבינו הנביא...
אלא, כל מטרת חז"ל במדרש הזה היא להרחיק את עם-ישראל מלנהות אחר ארצות הגויים הטמאות, וללמדנו להשקיע את מרצנו אוננו הוננו וכל שיש לנו אך ורק בארץ הקודש.
דוגמה שכט
בבראשית (מו, ח) נאמר כך: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן", ושם פירש רש"י: "הבאים מצרימה – על שם השעה [=עילגות לשון ברורה] קורא להם הכתוב 'באים'. ואין לתמוה על אשר לא כתב 'אשר באו' [=ועל מי בדיוק אין לתמוה?]". וכי יעלה על הדעת לתמוה על אופני הניסוח של הקב"ה? אלא, הואיל ורש"י החדיר במקומות אחרים את ההזיה שנוסח התורה עובד על-ידי "סופרים", ברור שכוונתו היא לכך שאין לתמוה על משה רבנו, ראש הסופרים ואדון הנביאים, על אשר לא כתב את הפסוק באופן מסוים... וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר מקיף, ראו נא: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י".
דוגמה של
בבראשית (מז, י) נאמר כך: "וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה", ושם פירש רש"י: "וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב – [...] ומה ברכה ברכוֹ? שיעלה נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא [=עומד] על נילוס והוא [=נהר הנילוס] עולה לקראתו ומשקה את הארץ".
נו באמת, וכי יעקב אבינו הֶאציל לפרעה כוחות מאגיים? ואם כן, יעקב בעצמו היה מכשף, כי אם הוא היה מסוגל להאציל כוחות מאגיים וודאי שהיו לו כוחות מאגיים... מקורו של רש"י הוא במדרש תנחומא (בובר, נשא סימן כו), אך גם כאן רש"י מעוות את פשט המדרש וגורר אותו לכיווני המאגיה וההזיות, ראו נא את המדרש שם: "יעקב כשהלך אצל פרעה, לא יצא מאצלו עד שברכו, ומה ברכו? אמר לו: יעלה נילוס לרגלו, מנין? שנאמר: 'וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה' [בר' מז, י]". וכל שנאמר במדרש הוא שיעקב אבינו בירך את פרעה שיעלה נילוס לרגלו, וברור כשמש שזה מטבע-לשון של ברכה שמשמעוֹ שנהר הנילוס יפרה וירבה ותו לא. אך רש"י הוזה ההזיות גרר גם את המדרש המאוחר הזה (המאה ה-9) לכיווני המאגיה, שהרי לפי רש"י: "מברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא [=עומד] על נילוס והוא [=נהר הנילוס] עולה לקראתו ומשקה את הארץ". ואין לכל זה שחר במדרש, וכאמור מדובר במטבע של ברכה ותו לא.
והדבר דומה לברכת אדם לחברו: שהקב"ה יאיר דרכך, וכי הקב"ה מאיר את דרכו של האדם בברקים ולפידים? ברור שלא, אלא מדובר בדימוי ומטאפורה, וכך היא דרך הברכות והמליצות. ורש"י הצרפתי גם החדיר לעמֵּנו הזיה מאגית וגם ייחס כוחות כישוף ליעקב אבינו ולפרעה.
דוגמה שלא
בבראשית (מז, יג) נאמר כך: "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב", ושם פירש רש"י: "וַתֵּלַהּ – כמו ותלאה, לשון עייפות, וכתרגומו [ושם תרגם אונקלוס: 'וְאִשְׁתַּלְהִי'], ודומה לו: 'כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים' [מש' כו, יח]", וכן רש"י פירש במשלי שם: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ – כמתייגע לירות זיקים של אש". ושוב הוא מפרש באופני טמטום שאין דרך לשכל הישר להבינם, כי אין שום קשר בין המילה "וַתֵּלַהּ" שנאמרה בבראשית, שהיא לשון לֵאות וקוצר-יכולת (וכמו שפירש שם רס"ג: 'וַתֵּלַהּ – וילאו יושבי ארץ מצרים') לבין המילה "כְּמִתְלַהְלֵהַּ" שנזכרה במשלי. והנה לפניכם שני הפסוקים במשלי שם, שמבטאים רעיון חשוב מאד: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי".
ושם פירש רס"ג: "עושים את זאת הרמאים, זוממים את הרע על מי שהוא מטרתם, אם הרגיש בהם [שכוונתם להרע לו] אומרים [לו]: 'שיחקנו עמך', ואם לאו [אם הוא לא זיהה את נכלוליהם ונפל ברשתם] משיגים בו [=באותו הרע שזממו על האדם שהוא מטרתם, את] מטרתם". נמצא אפוא שמתלהלה הוא "מְשחק", כלומר אין שחר לפירושו של רש"י-שר"י, והדברים ברורים.
דוגמה שלב
בבראשית (מז, יד) נאמר כך: "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה", ושם פירש רש"י: "בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים – נותנין לו את הכסף", ומפירושו זה עולה שהוא לא הבין את פירוש המילה "שֶׁבֶר", שהרי אין משמעותה כסף כפירושו אלא תבואה הנמכרת, וכך פירש שם (מב, א) רס"ג: "שֶׁבֶר – תבואה הנמכרת". ומקור דבריו בתרגום אונקלוס שם (מז, יד): "בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים" – "בַּעֲבוּרָא [=מזון] דְּאִנּוּן זָבְנִין", ונראה ברור שרש"י גם לא הבין את תרגום אונקלוס כאן.
דוגמה שלג
בבראשית (מז, כא) נאמר: "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ", וכך פירש רש"י: "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר – יוסף מעיר לעיר, לזיכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיע שבחו של יוסף שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים". לפי רש"י, מטרתו של יוסף בהגליית המצרִים מעיר לעיר הייתה כדי שהם לא יחיו בתחושה שהארץ שלהם, וכל החרדה הזאת כדי "להסיר חרפה מעל אֶחיו, שלא יהיו [המצרִים] קורין אותם גולים", ורש"י חוזר על פרשנותו ההזויה הזו בחולין (ס ע"ב): "כי היכי דלא ליקרו – מצרים לאחיו לאחר זמן 'גולים בני גולים', לכך הגלם".
ופירושו סכלות מוחלטת, שהרי הסיבה המרכזית שבגינה יוסף הִגלה את המצרִים ממקום למקום היא כדי שלא יהיה להם פתח ועילה לתביעה עתידית על הקרקע לאחר שהיא נמכרה לפרעה, דהיינו שלא יבוא אדם מצרי ויטען לאחר מכירת האדמה לפרעה: הקרקע שלי וירושה היא מאבותיי... יוסף נהג אפוא בחכמה רבה, ועשה כן במטרה לחזק ולבסס מאד את שלטונו של פרעה – בהגברת תלות העם במלך, ובמניעת תביעות עתידיות על קרקעותיו של המלך.
ברם, לפי רש"י הסכל, יוסף עשה כן כדי להסיר חרפה מעל אֶחיו, וזו שטות מוחלטת כאמור, ומה שנאמר במדרש במסכת חולין (ס ע"ב): "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים – מאי נפקא מינה? דלא ליקרו לאחיו גלוותא", אין הדברים כפשוטם אלא מדרש הוא, ונועד ללמד שיוסף לא שמר טינה לאחיו ואף דאג לשלומם לכבודם ולרווחתם, ומטרת חכמים במדרשם זה היא ללמדנו שלא לשמור טינה לאחינו בתורה ובמצוות אשר חטאו לנו, ושבו בתשובה באמת ובלב שלם.
קריאה נהדרת
חזק וברוך!
מה הטעם לפי רבי אליעזר שתלמיד שהורה הלכה בפני רבו חייב מיתה בידי שמים?
כל דקדוקי הוא רק להראות שטענתך כנגד רש"י שטען כי דינה לא רצתה לשוב עד שבא שמעון, היא עירבוב שתי דעות וכו'. והראתי שאין בטענתך זו כל הכרח , ובהחלט ניתן לטעון שלשתי הדעות היא סירבה לשוב ואינם חולקים אלא בסיבת הדבר. כמו שביארתי לעיל. יתר דבריך החשובים בנוגע לגנות תפיסת המדרשים כפשוטם וכו' ידועים היטב אך אינם קשורים כלל לדחייתי את טענתך הנקודתית כנגד רש"י. אף שאני מסכים עם גישתך שאין לערבב דרש על הפשט וליצור בכך הבנה שגויה ואף מסוכנת. וכו'. כידוע.
יישר כח גדול על מאמר נפלא המלמד דעת נכונה וסברא ישרה. אם כי יש לי לא מעט הערות קטנות אך אין צורך להטריח . רק כאפשרות הבהרה לדעת חז"ל במדרש, אציין כי בעת העתיקה אשה גרושה נחשבה לנחותה ואף אם אשה נאנסה ונלקחה הרי שהיתה נחותת דרגא בעיני אחרים ונתפסה בעיני ההמון כשבויה ששימשה לפריצות וחישבו אותה כזונה . ולפיכך אין הכרח שישנה מחלוקת במדרש בין שתי הדעות על כך שלאה חששה לעזוב , אלא שהדעה האחרונה מסבירה מדוע לא רצתה דינה לעזוב , שלא תאמר שהסיבה היא כי קשה הערלה לפרוש ממנה וסיבת לאה היתה גשמית מכח הגוף ותשוקתו אלא כי הסיבה היא חששה של דינה שלא תמצא לה מי שיסכים לישא אותה ותישאר גלמודה כנוהג אותה העת …