רש"י, ראש פרשני ההגשמה (חלק נ)

עודכן: 26 בדצמ׳ 2021

בברכות (לא ע"ב) נדונה תפילת חנה באופנים מדרשיים, ושם נאמר כך:


"'וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים' [ש"א א, יא], מאי 'זֶרַע אֲנָשִׁים'? אמר רב: גְּבַר בגוברין; ושמואל אמר: זרע שימשח שני אנשים, ומאן אינון? שאול ודוד. ורבי יוחנן אמר: זרע ששקול כשני אנשים, ומאן אינון? משה ואהרן, שנאמר: 'מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ' [תה' צט, ו]; ורבנן אמרי: 'זֶרַע אֲנָשִׁים' – זרע שמובלע בין אנשים. כי אתא רב דימי, אמר: לא אָרוּךְ ולא גְּוָץ, ולא קטן ולא אֲלַם, ולא צחור ולא גיחור, ולא חכם ולא טיפש".


במסכת ברכות שם רש"י מפרש: "צחור – רו"ש [=אדם שגוון פניו וגופו בצבע אדום]; גיחור – שהוא לבן יותר מדאי". רבנו לעומת זאת, מפרש בבכורות (ז, ו): "וגיחור – אדום [...] ואל תחשוב כי השמות הללו הם שמות הצבעים, אלא הם שמות אישי האדם דווקא אשר מראיהם כגוונים הללו". רבנו מפרש אפוא גיחור – אדום, ואילו רש"י מפרש גיחור – לבן.


נעבור עתה לעיין בדברי חכמים בבכורות מה ע"ב:


"גיחור – חיוורא, לבקן – סומקא. איני? והא ההוא דאמר להו: מאן בעי לַוקְיַאנֵי ואישתכח חיוורא! אלא: כושי – אוכמא, גיחור – סומקא [=אדום], כדאמרי אינשי: סומקא – גיחיא, לבקן – חיוורא, וכההוא דאמר להו: מאן בעי לַוקְיַאנֵי ואישתכח חיוורי".


ממסקנת דברי התלמוד בבכורות עולה בבירור, כי גיחור הוא אדם שצבע גופו אדום, וגם רש"י בבכורות שם מפרש שגיחור הוא אדם שצבעו אדום: "גיחור סומקא – רו"ש בלעז". מדוע אפוא במסכת ברכות רש"י אומר ש"גיחור" הוא אדם שצבעו "לבן יותר מדאי"?


ובכן, לפנינו רשלנות פרשנית ברורה, רש"י כתב את פירושו לתלמוד כלאחר-יד! שהרי ברור שטעותו של רש"י במסכת ברכות בפרשוֹ את המלה: "גיחור" – לבן, נובעת מעיון שטחי ולקוי של הסוגייה במסכת בכורות, שם נאמר ש"גיחור" הוא הצבע הלבן בהנחה הראשונה, ומיד נשללה האפשרות הזו ונקבעה האפשרות השנייה. רש"י אפוא מתגלה כפרשן רשלן ושטחי אשר אינו טורח לעיין במשפט הבא! הוא רפרף בעיניו על הנאמר במשפט הראשון במסכת בכורות, ראה ש"גיחור" הוא לבן, והעתיק משם את הפירוש הדחוי למסכת ברכות.


***

בהמשך פירושו של רש"י למדרש על תפילת חנה שהובא לעיל, הוא אומר כך: "ולא חכם – יותר מדאי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות, ומתוך שנדברין בו שולטת בו עין הרע". ושוב רש"י מחדיר את האמונה בעין הרע אשר מחריבה את הדעת ומטמאת את המחשבה בהזיות מאגיות שיסודן באמונות הנגעלות של עובדי האלילים הקדמונים. וכבר ראינו כמה מקומות שבהן רש"י מחדיר את האמונה הרעה הזו, ראו מאמר זה: חלק יא (דוגמה ד), חלק יט (דוגמה ב), חלק מז (דוגמה ה). וכן ראו מאמרי: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם".


זאת ועוד, פירושו של רש"י מוביל למסקנה שהוא כלל לא הבין את דברי רב אמי במדרש. רב אמי דרש את הפסוק באופן שמצייר את חנה כמי שלא ביקשה מהקב"ה גדולות ונצורות, אלא בן ממוצע ותו לא, דהיינו שהיא הייתה במצב נפשי כל-כך ירוד ותשוקתה לבן הייתה כל-כך גדולה, עד שהיא התחננה להקב"ה: תן לי בן ואפילו שיהיה עוד בן-אדם רגיל בעולם-הזה. כלומר, לפי רב אמי חנה חששה שמא אין לה זכות לבקש בן חכם, והיא התחננה לה' שייתן לה מה שייתן, ובלבד שיהיה בן ממוצע שלא יסבול ממומים שונים במהלך ימי חייו.


וברור שדרשתו של רב אמי מנוגדת לפשט הפסוקים, שהרי ברור שחנה התחננה לה' שייתן לה בן חכם ונביא, וכמו שנאמר בסוף הפרשה שם: "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן יְיָ לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ". אך אין מקשין על הדרשן, כי למדרש של רב אמי לעיל יש מטרה שונה, והיא לחנך את בני האדם שלא יסטו ממידת ההכנעה ושפלות הרוח הרצויה לפני ה' יתעלה, ויסברו שהקב"ה ישמע לתפילתם בשל זכויותיהם או גדולתם בעיני עצמם.


ונחזור לענייננו, לפי רש"י חנה התחננה לה' שלא ייתן לה בן חכם כדי "שלא יהיה תימה בעיני הבריות", דהיינו כדי שהבן לא יהיה לשחוק ולקלס בפי הבריות, וכאילו עצם החכמה היא דבר מגונה עד שראוי להתחנן לה' שירחיק אותה מבנינו! וכאילו חנה העדיפה את השטחיות והרדידות רק כדי שבנה לא יהפוך לחוכא ואטלולא! ודברי רש"י הללו הם סכלות חמורה, שהרי איך אפשר להעלות על הדעת שחנה לא רצתה בן חכם ומעולה רק כדי שליצני הדור לא ילעגו לחוכמתו? מי הם בכלל ליצני הדור? ומדוע שחנה תתיירא מטיפשותם?


והנני נזכר בפירושו הקולע של רס"ג, אשר אין ספק נאמר בעזר אלהי, ואשר מחנך למסקנה ההפוכה מזו שעולה מדברי רש"י, כלומר, לפי רס"ג אין להתחשב כלל בסכלים!


והנה פירושו למשלי (כט, כז) לפניכם:


"תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ", ופירש שם רס"ג: "תּוֹעֲבַת – כמו שמתעבים הצדיקים את איש העוול [ודרך אגב, מדברי רס"ג עולה שחובה לשנוא את הרשעים, ובניגוד להזיות שמנחילים לנו כאילו חובה לאהוב כל יהודי, וכאילו אהבת חינם היא גם אהבת הרשעים והפושעים והכופרים, והיא זו שתביא לבניין בית-המקדש, ובעניין זה ראו מאמרי: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים"], כך מתעבים הרשעים את ישר הדרך".


והוא מוסיף בפירושו הארוך:


"דבריו אלה [של שלמה, הינם] הקדמת הודעה למי שמשתדל להיות צדיק, אומר לו: אל תחשוב שאם תהיה צדיק יאהבוך כל בני אדם, אלא, כשם שיאהבוך מקצתם כך ישנאוך המקצת האחר, ועל-מנת-כן התקדם [כלומר, מתוך הבנה שזו מציאות עולם השקר, ואל תיתן לשנאת הסכלים לרַפות את ידיך מללכת בדרך האמת]. וכמו שאמר אחד מבעלי המוסר לבנו: בני, יותר ממה שאתה מתפלא מסכלות הסכלים, מתפלאים הסכלים על תבונתך. והקדים לו דבר זה כדי שלא יראה שיש בני אדם מזלזלים בו וימאס את חוכמתו. לפיכך אמר לו, כשם שמתאָריך שיאהבוך הנבונים והצדיקים, כך מתנאיך שישנאוך הסכלים והרשעים".


וכמה נפלאה ומופלאה תשובתו! וכך יש להשיב לכל אח וחבר לדרך האמת, אשר חלשה דעתו למול גלי הרפש הסכלות והמינות, ומתיירא או מתלבט או מתייאש מעט מללכת בדרך האמת במלוא העוז והנחישות: "בני, יותר ממה שאתה מתפלא מסכלות הסכלים, מתפלאים הסכלים על תבונתך" – וכמה עמוקים ונוקבים דבריו למי שמבין אותם ואת המציאות.


"חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ" (תה' קיט, סג)..


***

עוד נאמר בברכות שם במסגרת המאמרים המדרשיים בעניינה של תפילת חנה:


"'אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי' [ש"א א, כז]. אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר: 'וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי' [ש"א א, כה], משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי? אלא, אמר להן עלי: קִרְאוּ כהן, ליתי וְלִשְׁחוּט. חֲזִנְּהוּ שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! אַיְתְּיוּהוּ לקמיה דעלי, אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב ושחט הכהן? והקריבו הכהנים כתיב! [="וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְיָ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן" וכו' (ויק' א, ה)] מקבלה ואילך מצות כהונה; מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את – וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צָוְחָה קמיה: 'אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה' וגו' [ש"א א, כו]. אמר לה [עלי]: שִׁבְקִי לי דְּאַעְנְשֵׁיהּ, ובעינא רחמי ויהיב לך [הקב"ה] רבא מיניה. אמרה ליה: אל הנער הזה התפללתי".


ובכן, מסופר במדרש על שמואל הנביא שהורה הלכה בפני רבו: לפי המדרש, כאשר הביאו את שמואל אל עלי, הוא ראה את תלמידי עלי מחפשים כהן שישחט את הפר שהביאה חנה להקריב בבית ה' שהיה בשילה, ולפי המדרש הורה להם שמואל שאין צורך שכהן דווקא ישחט את הפר אלא גם ישראל יכול לשחטו. מסופר שעלי הודה שהוראתו של שמואל הייתה נכונה, אך יחד עם זאת, לפי המדרש עלי קבע ששמואל הוא "מורה הלכה בפני רבו" ולכן הוא חייב מיתה. באה חנה וזעקה לעלי שלא יוציא להורג את בנה, אך עלי משום מה התעקש להורגו והשיב לה: הניחי לי להענישו דהיינו להורגו, ואבקש רחמים וייתן לך ה' בן גדול ממנו. לפי המדרש חנה לא הסכימה לעסקה שהציע עלי, ואמרה שהיא רוצה דווקא את שמואל.


ועתה נעיין בפירושו של רש"י שם: "'אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי' – על זה ולא לאחר, מכאן שחטא [שמואל] לעלי ורצה [עלי] לעונשו [דהיינו להורגו] ולהתפלל שיינתן לה בן אחר".


ואיני יודע את נפשי מרוב טמטומו של רש"י! וכי יעלה על הדעת שיש להבין את המדרש הזה כפשוטו? ורק אוויל משריש וסכל נגעל ונבער ביותר יסבור שיש להבין את המדרש הזה כפשוטו מילה-במילה! שהרי איך יעלה על הדעת ששמואל, שהיה כבן שנתיים לכל היותר כאשר הביאו אותו אל עלי, יורה הלכה בפני רבו? וכי הוא ידע בגיל כזה את פסוקי התורה?


והנה הפסוקים שבהם נאמר במפורש ששמואל הובא בגיל קטן מאד אל עלי הכהן:


"וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְיָ וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם, וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם יְיָ אֶת דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ, וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ" וכו' (ש"א כב–כד).


ואף אם נקבל את סכלות הסכלים והוזי ההזיות, ונניח ששמואל יָדע את פסוקי התורה בעל-פה בגיל שנתיים לאחר שנגמל, ואף נניח שהיה בו את כוח ההבחנה והניתוח והעוז הנפשי כדי להורות הלכה לתלמידי עלי, וכי יעלה על הדעת שאמירה של ילד קטן לתלמידי עלי תחייב אותו במיתה? ואפילו אם הוא היה גדול כבן עשרים, והלא רק עתה הביאו אותו אל עלי, ועדיין עלי אינו בגדר רבו המובהק, כדי שהוא יתחייב מיתה על-כך שהורה הלכה כנגדו.


ואולי יתרה מזאת, כאמור, גם אם נסבור כהוזי ההזיות ששמואל מורה הלכה בפני רבו היה, וכי מי שהורה הלכה בפני רבו חייב מיתה בידי אדם? והלא מי שמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה בידי שמים, וכי עלי היה מעז להרוג את הילד שמואל כאשר דינו מסור לשמים?!


ובמפורש נאמר במסכת עירובין (סג ע"א) שדינו של המורה הלכה בפני רבו מסור לשמים:


"תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאמא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מְקוּבָּלְנִי: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה".


ובכלל, איך יעלה על הדעת שהקב"ה יחייב ילד קטן במיתה בידי שמים? וכי ילד בן שנתיים אחראי למעשיו או לדיבורו? וכי הקב"ה אינו שופט צדק ואמת? אלא ברור, שכל מטרת המדרש היא ללמד מוסר, דהיינו על חומרת הוראת ההלכה בפני רבו המובהק ותו לא. ורש"י הטיפש סבר שכל המדרש הזה הינו תיעוד היסטורי מדויק! וכך מחריבים את דת משה והופכים א