ריסון התאוות – השער לחכמה

עודכן ב: 16 מאי 2019

במאמר הקודם בסדרה זו למדנו על תכלית האדם, ולדעת הרמב"ם תכלית האדם קמה וניצבה לאור ייחודו מן הבהמה. האדם זכה לצלם אלוה, נפש משׂכלת, בשׂכלו הוא לומד ומחכים ובו ניכר יתרונו על הבהמה. רבנו אף נוקט בעניין זה בלשון חריף ביותר: "שהאדם לפני שילמד אינו אלא כבהמה" (הקדמה לפיהמ"ש, עמ' כב), ומדבריו אלה אנו למדים, כי הדרך היחידה להתרומם למעלת אדם היא בקניית המדע וברכישת החכמה. נמצא אפוא, כי מטרת האדם בעולמנו לדעת הרמב"ם היא להיות איש מלומד בעל מידות טובות, כי המידות הטובות הן הבסיס והיסוד לכל התפתחות רוחנית ומדעית.

עוד למדנו על כך, שרבנו ראה בלימוד המדעים מצוה מן המעלה הראשונה. יש מדעים שמכשירים את האדם לידיעת-השם, כגון מתמטיקה והנדסה וכיו"ב, ויש מדעים שמרוממים את האדם לידיעת-השם, כגון לימוד פעולות הבורא בבריאה ואופני הנהגתו אותה – כלומר לימוד מדעי-הטבע לכל שלוחותיהם. ברם, כיצד יצליח האדם להיבדל מן הבהמה? כיצד הוא יצליח להתרומם למעלת אדם באמת? וכיצד הוא יצליח לקדש ולהקדיש את עצמו לרכישת החכמה והדעת?

ריסון התאוות – השער לחכמה

הרמב"ם קובע, כי כדי להגיע למעלת אדם, חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות, מפני שהעדפת החושניוּת משעבדת את שׂכל האדם לתאוותיו, הופכת אותו לבהמה, ומכבה את צלם האלוה שבו. וזה לשונו שם: "עם השׂגת המושׂכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות [...], לפי שאם היה האדם רודף אחר התאוות ומעדיף את החושניוּת, ושעבד שכלו לתאוותו, ונעשה כבהמות שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה – הרי אז לא יוּכָּר בו הכוח האלהי".

הרמב"ם בנאמנותו לאמת גם מודה בהמשך דבריו שם (עמ' כג), כי עניין זה "לא נודע מפי הנביאים בלבד, אלא גם מפי חכמי העמים הקדמונים, ואף שלא ראו את הנביאים ולא שמעו דבריהם, כבר ידעו שאין האדם אדם שלם אלא אם כָּלַל המדע [=הקדיש עצמו ללימודים] והמעשה [=הכשיר את עצמו למידות טובות]". כלומר, גם חכמי-קדם השׂכילו להבין שכדי להגיע להישגים רוחניים, על האדם לנתק את עצמו מתאוות החומר הגופניות, ולהקדיש את זמנו הונו ואונו לעיון מעמיק במדעים. וכך ממשיך וכותב הרמב"ם:

"ודי לך דברי גדול הפילוסופים [=אריסטו]: 'מטרת השם בנו שנהיה נבונים צדיקים', שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאוות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף". כלומר, לא ייתכן שאדם יהא חכם באמת והוא שקוע ומתבוסס בתאוותיו. וכל מי שמתיר לעצמו להיות פרוץ בתאוות האכילה והשתייה, הממון והשררה ושאר טובות ההנאה – אינו חכם באמת, ואף אם יתהדר באצטלא דרבנן ויקדימו לשמו שורה של תארי כבוד מסולסלים, ואף אם ירעיפו לאחר שמו מטר של ראשי-תיבות מוזרים ומגוחכים. זאת ועוד, בימינו לעתים נדמה, כי כָּרֵס נפוחה כבלון ומשמנים מטלטלים בגאון הם חלק בלתי נפרד מהגדרות ודרישות תפקיד השׂררה הרבני.

טועני החכמה והדת

בהמשך דבריו שם, הרמב"ם מוכיח את אלה שרואים את עצמם כראשי וגדולי חכמי-הדת, הם מתראים כקדושי-עליון, נוהגים בסלסול של קדושה מדומה ("אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ"), אך עוברים על דברי-תורה ורודפים בסתר ולעתים אף בגלוי אחר תאוותיהם הבהמיות. וחשוב להבין, שמי שרודף אחר תאוותיו אינו מסוגל לראות נכוחה אפילו את יסודי-הדת. התאוות מעוותות קשות את תהליך לימודו וגיבוש הוראותיו, ופסיקת ההלכה הופכת להיות כלי פוליטי וכלכלי לביצור מעמדו יוקרתו ושׂררתו ולסילוק מתנגדיו ומתחריו. ואף אם יצטרך לכופף את חוקי התורה או אפילו לבטלם הוא יעשה כן באמתלות שונות, ויחדיר ללא כל נקיפות מצפון את השקר וההטעיה ללבה של דת משה. על כגון אלה כבר זעק ירמיה הנביא (ח, ח): "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים".

והנה לשון הרמב"ם בעניין זה: "וכך מצאנו שהנביא הוכיח את מי שטוען שהוא חכם בזמן שהוא עובר על דברי-תורה ורודף אחר תאוותיו, והוא אמרוֹ: 'אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ?' [שם]", ולזה יש להוסיף את תוכחת הנביא ירמיה באמרוֹ (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי". כלומר, דווקא אלה שמתהדרים באחיזתם ודבקותם בתורה, דווקא להם, לאנשי-השם המפורסמים כגדולים, מכוון הנביא את חציו ומבקרם קשות על ריחוקם מדרך האמת, ריחוק שהביאם לשיבושים עצומים בהבנת מה יעשה האדם ובמה יזכה באמת לחיי-עולם. ואם שיבושם היה מדרדר את נפשם לשאול תחתיה לבדה – החרשתי, אך מכשילים הם את הרבים לדורי דורות וגדול עוונם מנשוא.

מידות לעומת חכמה

הרמב"ם קובע מפורשות שם, כי גם האדם ירא-השם הפרוש מכל התאוות, אשר כבר "מרחיק את התענוגות בכדי קיום הגוף [...], והורגל בכל המידות הטובות אלא שאינו מלומד – גם זה חסר שלמות, אלא שהוא יותר שלם מן הראשון, לפי שמעשיו אינם מתוך ידיעה ברורה והכרה יסודית, ולפיכך אמרו חז"ל: 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד' [...] ומי שאומר על עם-הארץ שהוא חסיד [...] מכחיש דברי חכמים [...] וגם מכחיש את המושכל". ומה היה אומר רבנו על זקני הבּוּר בימינו שמרימים את ידם האחת על ראשי ההמונים המעריצים וממלמלים עליהם הזיות וברכות מקוטעות, אך באותה העת ידם השנייה מושטת בהיחבא לקבל את מעטפותיהם המרשרשות?

למדנו אפוא, שאין דרך להגיע למעלת החסידות האמתית ולמעלת האדם השלם, אלא בשילוב שתי המעלות הנעלות: הרחקת התענוגות בכדי קיום הגוף, דהיינו ריסון התאוות; והכשרה מדעית מקיפה ורחבה, שתרומם את האדם להיות נבון וצדיק כדברי אריסטו. ורבים מאבותינו בתימן ראו באכילה ובשתייה אמצעי בלבד לעבודת השם, וכפי שנהגו לומר על כמות האוכל הדרושה לאדם: "לְהַחֲיוֹת", כלומר אין תפקיד האוכל אלא להחיות את נפש האדם, ולא לפטם את משמניו ולנפח את ממדיו. ור' נתנאל בן פיומי בספרו 'גן השכלים' (עמ' סו) אומר כך:

"אמר אחד החכמים: עליכם לירוא את ה' ישתבח, ולחדול מלהרבות במאכלות, ומלהרבות בדברים, ומלהרבות בשינה, ולסבול את נזקי בני אדם [...] כי ביראת ה' תשיגו את האושר, ובעזיבת ריבוי המאכלות יְשׁוּתְּקוּ התאוות, ובעזיבת ריבוי הדברים תינצלו מצרות, ובעזיבת ריבוי השינה תתבוננו בבריאת שמים וארץ, ובסִבלכם נזקי בני-אדם תשיגו את כל חפציכם, ואז תהיה נפשכם כמלך בתוך גינה וכסוס בתוך רחבה". ונסיים בדברי הרמב"ם המאלפים בגנוּת התאוות מתוך ספרו מורה-הנבוכים (ג, ח):

"וצוויי התורה ואזהרותיה אינם אלא להכנעת כל דרישות החומר [ולא חלילה כישופים וקמיעות וסגולות דמיוניות]. ולכן ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת, לא בהמה בתבנית אדם ותארו, לשׂוּם כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתיה וכעס ויתר המידות הנספחות לתאווה וכעס, וייבוש בהם. ויעשה להם מגבלות בנפשו מה שאי אפשר בלעדיו, כגון האכילה והשתייה, יצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה" – "לְהַחֲיוֹת"...

בתמונת שער הרשומה: שור הברונזה שמוצב ליד הבורסה בניו-יורק.


#חינוך #מידותטובות #מוסר

25 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!