ריסון התאוות – השער לחכמה

במאמר: "תכלית האדם ותוכחה לכהן משובש" למדנו על תכלית האדם לדעת הרמב"ם. ראינו שתכלית האדם הנשׂגבה קמה וניצבה לאור ייחודו מן הבהמה – האדם זכה לצלם אלוה, נפש משׂכלת, בשׂכלו הוא לומד ומחכים ובו ניכר יתרונו על הבהמה. רבנו אף נוקט בעניין זה בלשון חריף ביותר: "שהאדם לפני שילמד אינו אלא כבהמה" (הקדמה לפיהמ"ש, עמ' כב), כדי שנבין היטב, שהדרך היחידה להתרומם למעלת אדם היא בקניית המדעים וברכישת החכמה. נמצא אפוא, כי מטרת האדם בעולמנו לדעת רבנו הרמב"ם, היא להיות איש מלומד בעל מידות טובות, שהרי המידות הטובות הן הבסיס והיסוד לכל התפתחות רוחנית מדעית ואנושית.


עוד למדנו שם על כך, שרבנו ראה בלימוד המדעים מצוה מן המעלה הראשונה. יש מדעים שמכשירים את האדם לידיעת ה', כגון מתמטיקה והנדסה וכיו"ב, ויש מדעים שמרוממים את האדם לידיעת ה' כגון מדעי הטבע שבאמצעותם האדם לומד על פעולות הבורא בבריאה ועל אופני הנהגתו אותה. ברם, כיצד יצליח האדם להיבדל מן הבהמה? כיצד הוא יצליח להתרומם למעלת אדם באמת? וכיצד הוא יצליח לקדש ולהקדיש את עצמו לרכישת החכמה והדעת?


ריסון התאוות – השער לחכמה


הרמב"ם קובע, שכדי להגיע למעלת אדם חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות, מפני שהעדפת הנאת החושניוּת ותענוגי הגוף משעבדת את שׂכל האדם לתאוותיו, הופכת אותו לבהמה, ומכבה את צלם האלוה שבו, וכֹה דבריו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כב):


"עם השׂגת המושׂכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות [...] לפי שאם היה האדם רודף אחר התאוות ומעדיף את החושניוּת, ושעבד שכלו לתאוותו, ונעשה כבהמות שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה – הרי אז לא יוּכָּר בו הכוח האלהי".


הרמב"ם, בנאמנותו לאמת, גם מודה בהמשך הקדמתו שם (עמ' כג), כי עניין זה "לא נודע מפי הנביאים בלבד, אלא גם מפי חכמי העמים הקדמונים, ואף שלא ראו את הנביאים ולא שמעו דבריהם, [אף-על-פי-כן, גם הם] כבר ידעו [=השכילו להבין] שאין האדם אדם שלם אלא אם כָּלַל המדע [=הקדיש עצמו ללימודים] והמעשה [=הכשיר את עצמו למידות טובות]".


כלומר, גם חכמי-קדם השׂכילו להבין שכדי להגיע להישגים רוחניים ואנושיים, על האדם לנתק את עצמו מתאוות החומר הגופניות, ולהקדיש את זמנו הונו ואונו לעיון מעמיק במדעים.


וכך ממשיך וכותב רבנו הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כג):


"ודי לך דברי גדול הפילוסופים [=אריסטו]: 'מטרת השם בנו שנהיה נבונים צדיקים', שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאוות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא ייקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף".


כלומר, לא ייתכן שאדם אשר שקוע ומתבוסס בתאוותיו יהיה חכם באמת. וכל מי שמתיר לעצמו להיות פרוץ בתאוות האכילה והשתייה, הממון והשׂררה ושאר טובות ההנאה – אינו חכם באמת, ואף אם יתהדר ב"אצטלא דרבנן" ויקדימו לשמו שורה של תארי כבוד מסולסלים, או ירעיפו לאחר שמו, בחייו או במותו, מטר של ראשי-תיבות מוזרים ומגוחכים ולעתים אף מבחילים (כמו זצוקלל"ה). ויתרה מזאת, בימינו לעתים נדמה, כי כָּרֵס נפוחה כבלון ומשמנים מטלטלים בגאון הם חלק בלתי נפרד מהגדרותיה ודרישותיה של הכמורה האורתודוקסית.


"כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ח).


"לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ" (שם, יג).


טועני החכמה והדת


בהמשך דבריו, רבנו מוכיח את הוזי ההזיות המדמים שהם גדולי חכמי-הדת: בעלי המרדעות אשר מתרברבים בהזיה שהם "קדושי עליון" ונוהגים בסלסול של קדושה מדומה "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ" (יש' סה, ה) – אך עוברים על דברי-תורה ורודפים בסתר ובגלוי אחר תאוותיהם הבהמיות. רדיפתם אחר תאוותיהם וזימותיהם מעוורת את עיניהם אפילו מיסודות הדת, ואסביר: שקיעתם בתאוות מעוותת קשות את תהליכי לימודם וגיבוש הוראותיהם, מפני שפסיקת-ההלכה והכרעת-הדין הינן כלי פוליטי וכלכלי לביצור מעמדם ושׂררתם וכן לסילוק מתנגדיהם ומתחריהם – ואם לשם כך יידָּרשו לכופף את חוקי התורה או אפילו לבטלם הם יעשו-כן ללא היסוס באמתלות שונות, ויחדירו ללא כל נקיפות מצפון את השקר וההטעיה ללבהּ של דת משה, ועל כגון אלה כבר זעק ירמיה הנביא (ח, ח): "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? [=כל המדמים שהם "גדולי התורה"] אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים".


וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בעניין זה בהמשך הקדמתו לפירושו שם: "וכך מצאנו שהנביא הוכיח את מי שטוען שהוא חכם בזמן שהוא עובר על דברי-תורה ורודף אחר תאוותיו, והוא אמרוֹ: 'אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ?' [שם]", ולזה יש להוסיף את תוכחתו של צפניה הנביא: "נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד); וכן את תוכחת ירמיה הנביא באמרוֹ (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" – כלומר, דווקא אלה שמתהדרים באחיזתם ודבקותם בתורה, דווקא להם, לאנשי-השם המפורסמים כגדולים, מכַוון הנביא ירמיה את חציו ומוכיחם קשות על ריחוקם מדרך האמת, ריחוק שדרדרם לשיבושים עצומים בהבנת מה יעשה האדם ובמה יזכה באמת לחיי-עולם. ואם שיבושם היה מדרדר רק את נפשם לשאול תחתיה – החרשתי, אך מכשילים הם את הרבים לדורי דורות וגדול עוונם מנשוא.


"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).


מידות לעומת חכמה


רבנו הרמב"ם אומר מפורשות בהמשך הקדמתו לפירוש המשנה שם, כי גם האדם ירא-השם, הפרוש מכל התאוות, אשר אינו מלומד, גם זה חסר שלמות והוא בגדר בור ועם הארץ:


"[ומי שהוא] מרחיק את התענוגות בכדי קיום הגוף [...] והורגל בכל המידות הטובות אלא שאינו מלומד – גם זה חסר שלמות, אלא שהוא יותר שלם מן הראשון, לפי שמעשיו אינם מתוך ידיעה ברורה והכרה יסודית, ולפיכך אמרו חז"ל: 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד' [...] ומי שאומר על עם-הארץ שהוא חסיד [...] מכחיש דברי חכמים [...] וגם מכחיש את המושכל".


ומה היה אומר רבנו על זקני הבּוּר הטמטום והכיעור בימינו שאין להם לא מידות ולא מדע, המניחים את ידיהם על ראשי ההמונים המעריצים וממלמלים עליהם הזיות וברכות מקוטעות, ובאותה העת ידם השנייה מושטת בהיחבא לקבל את מעטפותיהם המרשרשות?


למדנו אפוא, שאין דרך להגיע למעלת החסידות האמיתית ולמעלת האדם השלם, אלא בשילוב שתי המעלות הנעלות: הרחקת התענוגות בכדי קיום הגוף, דהיינו ריסון התאוות; והכשרה מדעית מקיפה ורחבה, שתרומם את האדם להיות נבון וצדיק כדברי אריסטו. ורבים מאבותינו בתימן ראו באכילה ובשתייה אמצעי בלבד לעבודת השם, וכפי שנהגו לומר על כמות האוכל הדרושה לאדם: "לְהַחֲיוֹת", כלומר אין תפקיד האוכל אלא להחיות את נפש האדם, ולא לפטם את משמניו ולנפח את ממדיו; וכך מצטט נתנאל בן פיומי בספרו "גן השכלים" (עמ' סו):


"אמר אחד החכמים: עליכם לירוא את ה' ישתבח, ולחדול מלהרבות במאכלות, ומלהרבות בדברים, ומלהרבות בשינה, ולסבול את נזקי בני אדם [...] כי ביראת ה' תשיגו את האושר, ובעזיבת ריבוי המאכלות יְשׁוּתְּקוּ התאוות, ובעזיבת ריבוי הדברים תינצלו מצרות, ובעזיבת ריבוי השינה תתבוננו בבריאת שמים וארץ, ובסִבלכם נזקי בני-אדם תשיגו את כל חפציכם, ואז תהיה נפשכם כמלך בתוך גינה וכסוס בתוך רחבה".


ונסיים בדברי הרמב"ם המאלפים בגנוּת התאוות מתוך ספרו "מורה הנבוכים" (ג, ח):


"וציוויי התורה ואזהרותיה אינם אלא להכנעת כל דרישות החומר [ולא חלילה כישופים וקמיעות וסגולות דמיוניות כדרכן של הנצרות והיהדות האורתודוקסית ושאר דתות העמים עובדי האלילים]. ולכן ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת, לא בהמה בתבנית אדם ותארו, לשׂוּם כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתיה ותשמיש ויתר המידות הנספחות לתאווה ולכעס, וייבוש בהם. ויעשה להם מגבלות בנפשו מה שאי אפשר בלעדיו, כגון האכילה והשתייה, יצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה".


וניתן לסכם את דברי רבנו במילה אחת וכמו שנהגו לומר יהודי תימן: "לְהַחֲיוֹת"...


"וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל, וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים" (דנ' א, ח–ט).

בתמונת שער הרשומה: Charging Bull - New York City.

התמונה מאת: Sam valadi. רישיון: CC BY 2.0

ריסון התאוות – השער לחכמה
.pdf
Download PDF • 146KB