רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סב)

בברכות (נט ע"ב) נאמר כך: "מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה", ובהלכות ברכות (י, ו) רבנו הסביר עניין זה: "מאימתי מברכין על הגשמים? משירבו המים על הארץ, ויעלו אבעבועות מן המטר על פני המים, וילכו האבעבועות זה לקראת זה". לעומת זאת, כך פירש רש"י שם: "משיצא חתן לקראת כלה – שהמים קבוצין על הארץ, וכשהטיפה נופלת עליהן טיפה תחתונה בולטת לקראתה". ופירושו סכלות ונובע משכרות, כאילו לאחר שהטיפה נופלת לתוך מקום אשבורן, היא מיד עולה ובולטת לקראת הטיפה שנופלת ובאה אחריה.


***

בברכות (נט ע"ב) נאמר כך:


"תא שמע: שינוי יין אינו צריך לברך [...] ואמר [...] רב: אף-על-פי שאמרו שינוי יין אינו צריך לברך, אבל אומר ברוך הטוב והמטיב! התם נמי, דאיכא בני חבורה דשתו בהדיה".


ובהלכות ברכות (ד, ט) פוסק רבנו כך:


"היו מסובין לשתות יין ובא להן מין יין אחר, כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור, או ישן והביאו חדש – אינן צריכין לברך ברכת היין פעם שנייה; אבל מברכין [...] הטוב והמטיב".


לעומת זאת, רש"י פירש שם כך: "שינוי יין – שתה יין בסעודה והביאו לו יין אחר טוב מן הראשון – אין צריך לברך בורא פרי הגפן". כלומר, לפי רש"י רק על יין שהוא טוב מן הראשון מברכין הטוב והמטיב, דבר שאין לו זכר בתלמוד, אלא, על כל מין יין אחר יש לברך, וכפסק רבנו.


כמו כן, שוו בנפשכם אורח שמביא עמו לסעודה את היין שהכין, ומוציא אותו באמצע הסעודה כדי לברך הטוב והמטיב, ואז מתחילים לבדוק לפי רש"י האם היין שהביא הוא טוב יותר מיינו של בעל-הבית או גרוע מיינו של בעל-הבית... ואם יחליטו שיינו של האורח טוב יותר יש בזה גנאי ופגיעה בבעל-הבית, ואם יחליטו שיינו של בעל-הבית טוב יותר יש בזה פגיעה באורח.


פירושו של רש"י השיכור מנותק אפוא מן המציאות ועלול לגרום לתקלה ולמריבה גדולה.


אגב, גם ג'וחא קארו נכשל ונחבל בטמטומו של רש"י, וכך הוא פוסק בספרו (או"ח קעה, ב): "מברכין הטוב והמטיב על כל שינוי יין מן הסתם, אפילו אינו יודע שהשני משובח מהראשון, כל שאינו יודע שהוא גרוע ממנו". נמצא, שגם לפי גו'חא קארו יש לבדוק אם היין החדש שהובא זה עתה לשולחן גרוע באיכותו מן היין שנמצא כבר על השולחן... ואם המסובין יודעים שהיין החדש גרוע מן היין שעל השולחן – אסור להם לברך עליו הטוב והמטיב, וברכתו לבטלה!


וכיצד לדעתכם ירגיש אורח שהביא יין והחליטו שהוא גרוע ואין לברך עליו הטוב והמטיב?


***

בברכות (נט ע"ב) נאמר כך: "תא שמע: שינוי יין אינו צריך לברך, שינוי מקום צריך לברך". ושם פירש רש"י: "שינוי מקום – יצא מכאן והלך לבית אחר והביאו לו יין". כלומר, לפי רש"י, אם אדם בירך ואכל דבר-מה ויצא לבית אחר, והביאו לו דבר שברכתו זהה לאותו הדבר שכבר בירך עליו בבית הקודם – אינו צריך לחזור ולברך. ובמלים אחרות, לפי רש"י "שינוי מקום" הוא הלכה שנוגעת אך ורק למי ששתה יין ויצא לבית אחר והציעו לו לשתות עוד יין. ופירושו סכלות, שהרי אם על שינוי יין חייבו חכמים בברכה, איך יעלה על הדעת שהם יפטרו על שינוי מקום?


כמו כן, גם בפסחים מובאת הברייתא הזו, ומן הדיון שנערך לאחריה עולה בבירור שעניין שינוי המקום אינו נוגע אך ורק ליין אלא לכל דבר שטעון ברכה, וכך נאמר בפסחים (קא ע"ב):


"מתיבי: שינוי מקום צריך לברך, שינוי יין אין צריך לברך [...] הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך – לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן – אין צריך לברך [=כאשר יצא לבית אחר והמשיך לאכול מֵהֶם], מאי טעמא? לקיבעא קמא הדר [=לקביעותו הראשונה חזר]; ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה צריך לברך".


ואגב, רש"י בפירושו בפסחים מתייחס לשינוי מקום כאל עניין כולל שאינו נוגע אך ורק ליין, בסתירה לדבריו בפירושו לברכות, וזו רק דוגמה קטנה לרמתו הנמוכה של פירושו.


והנה לפניכם פסק רבנו המיוסד על פסקי חכמי המשנה והתלמוד (ברכות ד, ג–ה):


"היה אוכל בבית זה, ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקרא לו חברו לדבר עימו, ויצא לו לפתח ביתו וחזר – הואיל ושינה מקומו, צריך לברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך בתחילה המוציא, ואחר-כך גומר סעודתו [...] וכן אם היו מסובין לשתייה או לאכילת פירות: שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו, ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך שנייה לכתחילה על מה שהוא צריך לאכול. והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד, אינו צריך לחזור ולברך. אכל במזרחה של [עץ] תאנה ובא לאכול במערבה, צריך לחזור ולברך".


***

בברכות (נט ע"ב) נאמר כך:


"בנה בית חדש וקנה כלים חדשים וכו'. אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן, אבל יש לו כיוצא בהן – אינו צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו יש לו כיוצא בהן צריך לברך. מכלל דכי קנה וחזר וקנה – דברי הכל אין צריך לברך".


ושם פירש רש"י:


"רבי יוחנן אמר אפילו יש לו כיוצא בהן – מירושה, הואיל ולעניין קנייה חדש היא אצלו, צריך לברך; דקנה וחזר וקנה דברי הכל אין צריך לברך – דהא רבי יוחנן לא אמר צריך לברך אלא משום דלעניין קנייה חדש הוא".


כלומר, לפי רש"י, מכיוון שהקנייה חדשה היא אצל האדם הוא אינו צריך לברך, ודבריו הם שיבוש ועילגות לשון, שהרי לא הקנייה היא החדשה, כלומר לא פעולת הקנייה היא החדשה, אלא הכלים או הבית שנקנו הם החדשים, דהיינו החפצים או הנכסים שנקנו הם החדשים. ופירושו של רש"י פשוט מוציא את החשק ללמוד תורה... ולא לחינם צאצאי המינים אוכלין מן התורה, כי איך אפשר ללמוד פירוש נחות עילג ומשובש כל-כך בלי לקבל תמורה? ולא רק פירוש רש"י-שר"י, כל דתם החדשה היא דת פרו-נוצרית כעורה עקושה ויקושה שמטמטמת את המחשבה – שאי-אפשר ללכת בה אלמלא סוחטים באמצעותה פטורים וטובות הנאה.


***

בברכות (ס ע"ב) נדונה חתימת ברכת "אשר יצר" ונפסק שיש לחתום בה במלים: "רופא כל בשר ומפליא לעשות", ושם פירש רש"י:


"ומפליא לעשות – כנגד שהגוף חלול כמו נאד, והנאד הזה אם יש בו נקב אין הרוח עומד בתוכו, והקדוש-ברוך-הוא ברא את האדם בחכמה וברא בו נקבים-נקבים הרבה, ואף-על-פי-כן הרוח בתוכו כל ימי חייו, וזו היא פליאה וחכמה".


נמצא לפי רש"י, "שהגוף חלול כמו נאד", וזו סכלות חמורה, שהרי בתוך הגוף יש איברים פנימיים רבים מאד. ורש"י מגדיל לההביל אף יותר מזאת, שהרי הוא אומר שרוחו של האדם, דהיינו נשמתו, היא כמו רוח שנמצאת בתוך הגוף שהוא כאמור כמו נאד... כאילו הנשמה היא עניין גופני – כמו רוח-נפיחה אשר הייתה יוצאת מן הגוף, אלמלא הקב"ה היה עושה נס רגע-רגע שעה-שעה, שהרוח הזו לא תצא מן הגוף, שהוא כמו נאד ויש בו "נקבים-נקבים הרבה".


ועל כל השוטות הזאת הוא מעז לומר ש"זו היא פליאה וחכמה", וטמטומו של הנאד הנפוח גרם לו להתפלא ואף לחשוב שמדובר ב"חכמתו של הקב"ה"... ורש"י לא ידע אנטומיה בסיסית ואף לא פילוסופיה יסודית, כי אם היה יודע אנטומיה היה יודע שגופו של האדם אינו כמו נאד נפוח, והנשמה-הנפש אינה מורכבת מחומר, אלא היא כוח רוחני מופשט בגוף האדם.


***

בברכות (סא ע"א) נאמר כך:


"דרש רב נחמן בר חסדא: מאי דכתיב 'וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם' [בר' ב, ז] בשני יודי"ן? [...] אי נמי: כדרבי ירמיה בן אלעזר, דאמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקדוש-ברוך-הוא באדם הראשון, שנאמר: 'אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי' [תה' קלט, ה]".


ושם פירש רש"י:


"דו פרצופין – שני פרצופין בראו תחלה, אחד מלפניו ואחד מאחריו, וצלחו לשנים ועשה מן האחד חוה; אחור וקדם צרתני – לשון צורה, דהיינו שני פרצופין".


והנה לנו דוגמה נוספת לתפישתו הפשטנית של רש"י את מדרשי חז"ל, ורדידותו המחשבתית גרמה לו להתעוור מכל משל ומכל רעיון שחז"ל ניסו להעביר באמצעות משליהם. כמו במדרש לעיל, אשר ברור שהוא משל שנועד לחזק את הקשר הרגשי והאישי שבין האיש לאשתו, שהרי המדרש הזה מעודד את האיש ואשתו להתייחס זה לזה כאל גוף אחד אשר מחולק לשניים.


כמו כן, רש"י התייחס לפסוק בתהלים כפשוטו, וכאמור, כל ההתבוססות הפשטנית הזו נובעת ממוגבלות מחשבתית ומאי-יכולת לרומם את המחשבה להבין רעיונות נעלים ומשובבים. ובמלים אחרות, רש"י היה סכל גדול מאד אשר היה מסוגל להבין אך ורק פשט חיצוני גס.


***

בברכות (סא ע"א) נאמר כך:


"דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בשוק ואפילו היא אשתו, נזדמנה לו אשה בשוק – יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה בנהר – אין לו חלק לעולם הבא".


מדברי התלמוד: "ואפילו היא אשתו" עולה בבירור שמדובר בכל אשה, בין פנויה בין אשת איש, שהרי אם אסור לאדם ללכת בשוק אחרי אשתו, כל-שכן וקל-וחומר שאסור לו ללכת בשוק אחרי אשה שאינה אשתו, בין שהיא פנויה ובין שהיא אשת איש.


לעומת זאת, כך פירש רש"י שם, לפי גרסתו וגרסת מהדורת המינות של ווילנא:


"נזדמנה לו על הגשר [גרסת רבנו בשוק] – אשת איש, והיא לפניו; [...] אחורי אשה בנהר – אחורי אשת איש, מגבהת בגדיה מפני המים, וזה מסתכל בה".


כלומר, לפי רש"י מדובר אך ורק באשת-איש, דהיינו לפי רש"י מותר לאדם ללכת בשוק אחרי אשה פנויה או אפילו אחרי אשה פנויה בנהר, ואפילו שהיא תגביה את בגדיה מפני המים, מותר לפי רש"י ללכת אחריה ואף להסתכל בה כאשר היא מגביהה את בגדיה מפני המים... ורק פריץ פרוץ ושיכור מסוגל לעוות ולסלף כך את דברי חז"ל, ולהתיר הלכה למעשה לעשות מעשים מכו