רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יד)

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

במבוא לחלק הקודם של מאמר זה עסקנו בשאלה: מהי הגשמה? האם הגשמה היא רק אמירה מפורשת שיש להקב"ה גוף או שהוא כוח בגוף? וכמו שרש"י אמר מפורשות בראש פירושו לתורה (בר' א, כו–כז), שהקב"ה ברא את האדם ב"צלם דיוקן יוצרו"? או שהגשמה היא גם אמירה שמובילה בהכרח למסקנה שהקב"ה הוא גוף או כוח בגוף?


כאמור, בחלקו הקודם של המאמר ראינו, כי לדעת אונקלוס, רס"ג והרמב"ם הגשמה היא כל אמירה שמובילה בהכרח למסקנה שהקב"ה הוא גוף או כוח בגוף, וכמו שכותב רבנו במורה (א, נה): "כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה, שכל מה שמביא להגשמה חובה בחלט לשלול אותו ממנו [...]. נמצא כלל הדברים שכל דבר המביא לאחד מארבעת האופנים הללו, חובה בהכרח לשלול ממנו בהתאם להוכחה הברורה" וכו'.


בדברי רבנו שם הוא מבאר ארבעה עניינים שיש לשלול מן הבורא יתעלה: 1) כל מה שמוביל להגשמה וכבר דנו בעניין זה בחלק הקודם; 2) כל מה שמדרדר לייחוס התפעלות לבורא-עולם; 3) כל מה שמחייב לו העדר או מגרעת; 4) וכל דימוי בינו לבין אחד מהנבראים. במבוא לחלק זה נדון בעניין השני שיש לשלול מה' יתעלה והוא שלילת ההתפעלויות, ומדברינו לקמן נראה, כי ייחוס התפעלויות לבורא-עולם כמוהו כייחוס הגשמה מפורשת, מפני שייחוס התפעלויות מוביל בהכרח לייחוס תכונות נפשיות-אנושיות לבורא-עולם.


ייחוס תכונות נפשיות לבורא-עולם הוא הגשמה


רבנו מלמד אותנו בספרו "מורה הנבוכים" (א, לה), כי "כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו", כך צריך לשנן להם את שלילת הגשמות ושלילת ההתפעלויות: "אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי וההתפעלויות ממנוֹ [יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו [...] כי ההתפעלות שינוי והוא יתעלה לא ישיגהו שינוי".


ה"התפעלות" הוא שינוי רגשי מהותי-פנימי בנפש האדם, כלומר שינוי מצב של תכונה נפשית, כגון התעוררות רגשית של חמלה או כעס או עוז או חרדה וכיו"ב. התעוררות רגשית זו מתרחשת כתוצאה מהשפעה חיצונית אשר נקלטת בחושים הגופניים של האדם. רבנו מוסיף ומלמד שם, כי "לא ישיגהו [את ה' יתעלה] שום אופן מאופני החיסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל". כלומר, כל מי שנתון לשינויים רגשיים סובל בהכרח משתי מגרעות: 1) הוא נתון להשפעה של גורמים חיצוניים; 2) הוא בהכרח בשר ודם, כי קליטת הרשמים החיצוניים הללו והשפעתם על הנפש היא אך ורק באמצעות החושים הגופניים (ראייה, שמיעה, וכיו"ב). ולכן לא יעלה על הדעת שה' מתעורר ומתפעל, כי לא יעלה על הדעת שיש לו חושים גופניים הקולטים רשמים חיצוניים אשר מעוררים רגשות הומים.


רבנו מוסיף ומבאר שם במורה (א, נד) על חשיבות שלילת האפשרות שיש לבורא תכונות נפשיות, כלומר שלילת האפשרות שהבורא משתנה, מתעורר ומתפעל מבחינה רגשית:


"ואין העניין כאן [=בי"ג מידות של רחמים] שהוא בעל מידות, אלא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות [...]. לכך נאמר עליו יתעלה 'רחום' [...] לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי".


רבנו מבאר במורה (א, לו), כי ייחוס התעוררות רגשית לה' יתעלה חמור בדיוק כמו אמונת ההגשמה: רבנו דן שם בחומרת המגשימים וקובע שהם חמורים מעובדי האלילים הקדמונים, ומתוך דבריו אנו למדים על כך שייחוס התפעלויות לבורא-עולם, דהיינו שינויים מהותיים-פנימיים-רגשיים, מבטא למעשה את אמונת ההגשמה, והנה דבריו לפניכם:


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מריעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [השקפת] גשמות [כלומר אם חלילה תקבע בדעתך שהוא גוף] או מאורע ממאורעות הגוף [או שחלילה תקבע בדעתך שהוא יתעלה בעל התפעלויות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


שימו לב לשני המשפטים שהדגשנו לעיל, כי מהם עולה ש"מאורעות הגוף" שנזכרו במשפט השני לאחר הגשמות (גשמות ומאורעות הגוף), הן ה"התפעלויות" שנזכרו במשפט הראשון לאחר הגשמות (גשמות והתפעלויות), וכאמור, מי שסובר שהבורא בעל "התפעלויות" – "יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה". בהמשך דבריו שם, רבנו מוסיף ומבאר שחובה לשלול מה' יתעלה כל התעוררות רגשית, כי כאמור, האמונה שה' מתעורר ומתפעל חמורה בדיוק כמו אמונת הגשמות. וכל מי שסובר שה' גוף או שיש לו רגשות ותכונות נפשיות אשר הומות ומשתנות – הרי הוא כמי שסובר את "העדר האלוה או השיתוף או עבודת זולתו" – והציטוט האחרון נלקח מתוך דברי רבנו במורה (א, נה), והנה דבריו לפניכם:


"כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה, שכל מה שמביא להגשמה חובה בהחלט לשלול אותו ממנו, וכן [חובה] לשלול ממנו כל התפעלות ["כי כל התפעלות ממאורעות הגופות, ולכן אין הבדל בינה לבין ההגשמה המוחלטת" (מָרי שם)], כי כל ההתפעלויות מחייבות שינוי, ושהגורם לאותן ההתפעלויות זולת המתפעל בלי ספק, ואילו היה יתעלה מתפעל באיזה אופן מאופני ההתפעלות היה זולתו הפועל בו והמשנה אותו. [...] ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או הַאְמָנַת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו".


ההשקפה שה' עשוי להתעורר מבחינה רגשית, כלומר ייחוס תכונות נפשיות-אנושיות לבורא, מבטא את ההשקפה שחלים על הקב"ה "מאורעות הגופים", כלומר שחלים על הקב"ה המאורעות שחלים על בני-האדם בעלי הגופות. וכוונת רבנו באמרוֹ לעיל: "מאורעות הגופים", היא לשינויי תכונות נפש האדם והתעוררות רגשותיו לכיוונים שונים תדיר, המתרחשים מפני שאנו כוח בגוף ונתונים להשפעת גורמים חיצוניים שפעולותיהם נקלטות בחמשת החושים. והאמת היא, שאין בינינו לבין הבורא שום נקודת דמיון השקה והשוואה. נמצא אפוא, שאם אנחנו מייחסים להקב"ה שינוי רגשי-פנימי-מהותי, אנחנו למעשה מייחסים לו את "מאורעות הגופים", ובמלים אחרות אנחנו מתדרדרים להגשמה. כמו כן, ביחסנו תכונות נפשיות לבורא יתעלה אנו למעשה עורכים דמיון והשוואה בינינו לבינו, וזו למעשה דרך נוספת לייחס להקב"ה בהכרח את הגשמות והגופניות.


והנה שלוש דוגמאות לייחוס תכונות נפשיות אנושיות בפירוש רש"י:


א) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בר' א, כו), רש"י פירש שם כך: "נַעֲשֶׂה אָדָם – ענוותנותו של הקדוש-ברוך-הוא למדנו מכאן". כלומר מפסוק זה לפי דעתו אנו למדים על מידת הענווה של הקב"ה! וברור שאסור לייחס לה' יתעלה תכונות נפשיות-אנושיות כגון ענווה בפירוש לפי הפשט, כי אין בין השקפה זו להשקפת הגשמות מאומה.


ב) "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בר' יא, ז), ושם פירש רש"י: "הָבָה נֵרְדָה – בבית דינו נמלך מענוותנותו היתרה", רש"י מצייר את הבורא כאב-בית-דין שיש לצידו דיינים זוטרים, ותיאור כזה בפירוש פשטני מוצהר הוא בגדר שיתוף מובהק – שהרי לפי רש"י הקב"ה אינו הדיין היחידי... וכאמור, ייחוס מידות אנושיות ותכונות נפשיות לה' יתעלה הינו הגשמה ברורה ומפורשת, כי כל המידות האנושיות הללו נפעלות פועלות ומפעילות את האדם כתוצאה מהתעוררות ושינוי נפשיים אשר נובעים מקליטת והשפעת רשמים חיצוניים אשר מתקבלים בחמשת החושים הגופניים. כלומר, כל המידות האנושיות והתכונות הנפשיות מצויות אך ורק לכוחות הנפש-הנשמה שהיא כוח בגוף, וה' יתברך ויתעלה מרומם לעילא-לעילא מעל כל מושגי החומר, ואינו גוף ולא כוח בגוף, וכבר ביארתי עניין זה בהרחבה גם במאמרי: "לעורר רחמי שמים?" בפרק ג שם.


3) "וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (ו, ו) – ופירש רש"י שם: "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ – נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו 'נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ' [ש"ב יט, ג]". פירושו זה אמנם מבוסס על מדרש בראשית רבה (פרשה כז), אך ברור שרק סכל יחדיר פירוש זה לפשטי המקראות, שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה התאבל?! ואיך יעלה על הדעת להשוות את "אבלותו" של הקב"ה לאבלותו ועיצבונו של דוד המלך על בנו אבשלום?! ובמאמר זה (חלק ה, דוג' ד), ביארתי בהרחבה את הפסוק הזה ואת המדרש לאור אונקלוס רס"ג והרמב"ם.


י. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת וירא – המשך


דוגמה ראשונה