רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יה)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במבואות לשני חלקי המאמר הקודמים עסקנו בשאלה: מהי הגשמה? האם הגשמה היא רק אמירה מפורשת שיש להקב"ה גוף או שהוא כוח בגוף? וכמו שרש"י אמר מפורשות בראש פירושו לתורה (בר' א, כו–כז), שהקב"ה ברא את האדם ב"צלם דיוקן יוצרו"? או שהגשמה היא גם אמירה שמובילה בהכרח למסקנה שהקב"ה הוא גוף או כוח בגוף?


כאמור, בשני חלקי המאמר הקודמים ראינו, כי לדעת אונקלוס, רס"ג והרמב"ם הגשמה היא כל אמירה שמובילה בהכרח למסקנה שהקב"ה הוא גוף או כוח בגוף, וכמו שכותב רבנו במורה (א, נה): "כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה, שכל מה שמביא להגשמה חובה בחלט לשלול אותו ממנו [...]. נמצא כלל הדברים שכל דבר המביא לאחד מארבעת האופנים הללו, חובה בהכרח לשלול ממנו בהתאם להוכחה הברורה" וכו'.


בדברי רבנו שם הוא מבאר ארבעה עניינים שיש לשלול מן הבורא יתעלה: 1) כל מה שמוביל להגשמה וכבר דנו בעניין זה בחלק יג; 2) כל מה שמדרדר לייחוס התפעלות לבורא-עולם וכבר דנו בעניין זה בחלק יד; 3) כל מה שמחייב לו העדר או מגרעת; 4) וכל דימוי בינו לבין אחד מהנבראים. במבוא לחלק זה נדון בשני העניינים האחרונים שיש לשלול מה' יתעלה, והם שלילת העדר או מגרעת וכן שלילת הדימוי בינו לבין אחד מהנבראים.


ייחוס העדר או מגרעת או דימוי הוא הגשמה


טרם שנעיין בחומרת ייחוס העדר או מגרעת לבורא, עלינו להבין מהו ייחוס העדר או מגרעת? העדר ומגרעת הם שני שמות לאותו עניין, כי כל העדר מבטא למעשה חיסרון, וכל חיסרון מבטא מגרעת. ובמלים אחרות, כל מה שהוא לא שלם הוא חסר וכל מה שהוא חסר יש בו מגרעת מסוימת שהרי הוא לא שלם – ואין צורך לומר שהקב"ה, שהוא מרומם ונשגב לעילא-לעילא מעל כל מושגי החומר, אין לו שום העדר ולא מגרעת מכל סוג שהוא.


זאת ועוד, אם אנחנו מייחסים חלילה לבורא העדר או מגרעת, אנחנו למעשה גם מדמים אותו אלינו – בני האדם החסרים, שהרי אנחנו מתארים את הבורא לפי תפישת עולמינו החומרית המצומצמת והמוגבלת. כלומר, לא רק שאנחנו מייחסים לו העדר או מגרעת בשקר (שהרי הקב"ה שלם ומושלם ואחדותי מכל בחינה), אנחנו גם מדמים את מציאותו הטהורה הנשגבה הנעלמה, למציאות העולם השפל ולמושגיו הגשמיים. נמצא, שייחוס העדר או מגרעת גוררים בהכרח גם לדימוי בינינו לבין בורא-עולם.


ייחוס העדר או מגרעת וכן ייחוס דימוי לבורא-עולם – כל אלה מובילים בהכרח להגשמה, שהרי העדר או מגרעת הינם אך ורק לנבראים השפלים שוכני בתי חומר הסובלים ממגרעות ומחסרונות, וברור שכל דימוי בינינו לבין בורא-עולם מוביל להגשמה. כללו של דבר, ייחוס העדר או מגרעת או דימוי הינם למעשה כייחוס הגשמה לכל דבר ועניין.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לה) בעניין ההעדר, המגרעת והדימוי:


"כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו – כך צריך לשנן להם כי ה' אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מהם [=מהנבראים], ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מהם [=מהנבראים], ושאין השוני בינו לבינם [=לבין הנבראים] בריבוי ומיעוט בלבד – אלא במין המציאות". ומָרי מסביר שם: "כלומר, אין השוני בכך שאצלו יתעלה כל דבר מאלה [=מציאותו, חייו, ידיעתו, וכן כל שאר התארים] במידה מרובה ועצומה ואצל הנבראים במידה זעומה, אלא עצם המושג שונה לחלוטין, ורק ביטאנו כך [=תיארנו אותו שהוא: מצוי, חי, יודע וכיו"ב] מפני שאין לנו מלים אחרות".


רבנו ממשיך ומבאר במורה שם (א, לה):


"כלומר, צריך לאמת אצל הכל שאין ידיעתנו וידיעתו או יכולתנו ויכולתו שונים בריבוי ומיעוט וחוזק וחולשה וכל הדומה לכך, כי החזק והחלש דומים במינם בהכרח וכוללת אותם הגדרה מסוימת אחידה. וכך כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד – וכבר נתבאר גם זה במדעי הטבע. אלא, כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד [=מכל הבחינות] עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל, וכן מציאותו ומציאות כל שזולתו נאמרת עליהם 'מציאות' בשיתוף השם כמו שאבאר. כשיעור הזה יספיק לקטנים ולהמון לקבוע במחשבתם שיש שם [=במציאות] מצוי שלם שאינו גוף ולא כוח בגוף הוא האלוה, ולא ישיגהו שום אופן מאופני החיסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל".


רבנו מלמד אותנו, כי כל דימוי בינינו לבין הקב"ה מאיזה צד שיהיה, גורר עמו בהכרח את ההגשמה, כי "כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד", נמצא שהדימוי הינו למעשה סעיף מסעיפי ההגשמה. כמו כן, גם ייחוס העדר או מגרעת או חיסרון לה' יתעלה גורר עמו בהכרח את ההגשמה, מפני שכל המושגים הללו שייכים לבני האדם החסרים המוגבלים השפלים, אך ה' יתברך נשגב ומרומם מעל כל המושגים האלה – ולא רק משום כבודו אין לייחס לו אותם (שהרי הם מבטאים מגרעות וחסרונות), אלא מפני שכל המושגים הללו הם מושגים גשמיים אשר אינם שייכים לאמיתת עצמותו כלל, ואם חלילה אנחנו מייחסים לו אותם הרי שאנחנו עובדים אלהים אחרים!


מסוף דברי רבנו לעיל עולה, כי ייחוס מגרעת לה' גם מוביל לייחוס התפעלויות (עליהן למדנו במבוא לחלק הקודם והן כאמור מובילות להגשמה). לדוגמה, התפישה שהקב"ה סובל ממגרעת אי-הידיעה והוא זקוק ליועצים או ללמוד מטעויותיו, מובילה בהכרח לייחוס שינויים מהותיים פנימיים במהותו של ה' יתעלה, שהרי יש מצבים שבהם הוא יודע ויש מצבים שבהם הוא אינו יודע. דוגמה נוספת, התפישה שהקב"ה כפוף להשפעות חיצוניות, כלומר שניתן "לעורר" אותו בתפילות ובהקרבת קרבנות וכיו"ב, היא מגרעת, כי כל מי שנתון להשפעות חיצוניות למעשה "שבוי" וכפוף לאותן ההשפעות החיצוניות. גם מגרעת זו מובילה לייחוס התפעלויות, שהרי חלים שינויים מהותיים במי שנתון להשפעות חיצוניות: יש מצבים שבהם ההשפעות החיצוניות אינן פועלות את פעולתן ואז הוא משוחרר מהן, ויש מצבים שבהם ההשפעות החיצוניות פועלות את פעולתן ואז הוא משועבד וכפוף להן.


זאת ועוד, כל השפעה חיצונית בעולמינו נקלטת אצלנו באמצעות חמשת החושים הגופניים, ורק לאחר מכן היא עשויה או עלולה להשפיע ולעצב את נפשנו ודרכי פעולותינו. אם אנחנו מניחים שהקב"ה נתון וכפוף להשפעות חיצוניות, אנחנו בהכרח מניחים שיש לו חושים גופניים אשר קולטים את ההשפעות הללו, שהרי רק בדרך זו של העברת רשמים ותחושות ניתן להשפיע על ישות כדי לעצב או להפיק ממנה דרכי פעולה והתנהגות הרצויות לנו. אולם, מי שאין לו חושים גופניים וכל מציאותו היא השגה שכלית שלמה וטהורה, אין שום דרך לצרוב רשמים בהשגתו ולכן אין שום דרך להשפיע עליו ולשנות אותו. קצרו של דבר, מי שסובר שהקב"ה נתון להשפעות חיצוניות – סבור בהכרח שיש לו חושים גופניים.


נחזור עתה לשלילת הדימוי, בהמשך דבריו במורה שם (א, לה), רבנו כותב כך:


"אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי ["שאין לדמותו ולהשוותו לשום דבר מברואיו" (מָרי שם)] וההתפעלויות ממנו, הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו, לפי שאין ייחוד כי אם בשלילת הגשמות, כי הגוף אינו אחד אלא מורכב מחומר וצורה שניים מוגדרים, והוא גם מתחלק וסובל את החלוקה, וכאשר יקבלו את זה ויורגלו בו ויתחנכו עליו, וגדלו, ונבוכו בפסוקי ספרי הנבואה אז יבוארו להם ענייניהם, יפתחו להם בביאורם ויעירום על שיתופי השמות והשאלותיהם אשר נכללו במאמר זה, כדי שתושג להם שלמות הדעה הנכונה באחדות ה' ובאמיתת הספרים הנבואיים".


נשים לב לדברי רבנו לעיל: "לפי שאין ייחוד כי אם בשלילת הגשמות", ושם מָרי מבאר את דברי רבנו הללו: "כלומר לא די בכך שתשנן לו שהוא אחד, שכל זמן שלא סילקת ממנו יתעלה את הגשמות, בתודעת השומע עדיין אינו אחד". ומדברים אלה אנו למדים עד כמה חשובה הרחקת ההגשמה מה' יתעלה, כי כל עוד האדם אינו עמל מתאמץ ומשתדל להרחיק את ההגשמה מדעתו במשך כל ימי חייו – אין לו שום סיכוי לייחד את ה', כי כל חיינו ומערכת המושגים שלנו קשורים בחיי החומר, ואם נניח את בני האדם כמות שהם ללא הרחקת ההגשמה, הם יהיו מגשימים בהכרח, אף שהם אומרים פעמיים ביום "שמע ישראל".


בהמשך דבריו שם, רבנו מתייחס לאלה אשר אינם מסוגלים להבין שיש משמעויות שונות לרבים מהתארים והשמות האמורים בכתבי הקודש ביחס לה' יתעלה, ואת האנשים האלה יש ללמד בדרך של הודעה ומסירה לא בדרך של ידיעה. ויש סוג נוסף, השוטים "המלומדים" אשר גאוותם השלתה אותם שהם חכמים, וסכלותם ואי הבנתם גורמות להם לסבור שדברי רבנו בחשיבות הרחקת הגשמות אינם דברי אלהים חיים. וכידוע, אפילו רב "גאון" שבמוחו רוחשות ידיעות הלכתיות כחול אשר על שפת הים – אם אין בו דעת להבין ולהשכיל את מושגי האמת כאשר הם ניצבים לנגד עיניו – נבלה טובה הימנו, וכל-שכן אם הוא מתעה את עם-ישראל אחר ההבל וההזיות, והופך תורת חיים (=חיי העולם-הבא) לקרדום חוצבים.


"רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב).


נעבור עתה לדברי רבנו שם ביחס ללומדים בראשית דרכם – ורק מי שמסוגל בראשית דרכו ללמוד בענווה בדרך של הודעה ומסירה, יזכה להתרומם למעלת הידיעה: