CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

כל מי שהשתתף בהלוויה שמארגנים ה"חברה קדישא" וודאי יראה שבשלב מסוים של ההלוויה, טרם הולכת המת לקבורה, אחד מהכומרים האורתודוקסים מודיע לקהל שיש להקיף את גופת המת שבע הקפות. מקור המנהג הרווח הזה הוא בהזיה פגאנית שנזכרה בספר-האופל ואשר נתעוותה עוד על-ידי הוזי הזיות שנקראים "מקובלים", עובדי אלילים אילמים. להלן נלמד, שההקפות הפגאניות הללו שמקיפים בהן את גופת המת נובעות מן ההזיה, שלפני הקבורה נצמדות למת רוחות רעות אשר מזיקות לו. הרוחות הרעות הללו נוצרו מטיפות שכבת זרע שהמת השחית והו

למיטב ידיעתי, זוהו באופן בוטני שני זנים של אתרוגים אמיתיים, דהיינו שני זנים טבעיים שלא הורכבו והושחתו במהלך הדורות, והם התימני והמרוקאי, וראוי לשאול: איזה מהם עדיף? ובכן, לשם כך הבה נעיין בקטע מתוך המאמר: "מהו אתרוג כשר?", וכך נאמר שם: ואחתום בעניין גדלוֹ של האתרוג, וכך פוסק רבנו בהלכות לולב (ז, ח): "ושעור אתרוג אין פחות מכביצה, ואם היה גדול כל שהוא – כשר". ובסוכה (לו ע"ב) נאמר בעניין גדלוֹ: "תניא, אמר רבי יוסי: מעשה ברבי עקיבא שבא לבית-הכנסת ואתרוגו על כתפו. אמר לו רבי יהודה

מצות הנחת תפילין היא מצוה גדולה וחשובה, וכך נאמר בתורה על מצוה זו (שמ' יג, ט–י): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" – בשל חשיבותה, נקשרה מצות הנחת התפילין בתורה ללימוד התורה: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ", ולזכירת יציאת מצרים: "כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם", ונצטווינו

ו. פסיקת הגאונים בספרות הגאונים לא מצאתי התייחסות להנחת תפילין בחול-המועד, למעט בשני מקומות: בסדר המיוחס לרב עמרם גאון אשר זויף והושחת על-ידי המינים וצאצאיהם (ראו: "כתר או נקדישך" שם הוּכח זיופו), וכן בספר "הלכות גדולות". שני החכמים הללו חיו ופעלו במאה התשיעית. בברכות-השחר שב"סדר רב עמרם גאון" (הרפנס), נאמר כך: "ומצות תפילין אינה בלילה ולא בשבתות ולא בימים-טובים"; ובספר "הלכות גדולות" (ונציה ש"ח) בהלכות תפילין סימן כה, נאמר כך: "תניא, רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבת

בהלכות שביתת-יום-טוב ישנן שלוש הלכות בסך-הכל אשר נוגעות לכתיבה בחול-המועד (ז, יב–יד), וכפי שנראה לקמן הכלל העולה משלוש ההלכות הללו הוא: שכל כתיבה שיש בה צורך קל – מותרת, למעט כתיבה אמנותית, כגון בדיו וקולמוס או בשבלונות וכיו"ב שנזהר בתיקונן. ועתה אחל להסביר את הכלל שניסחתי, בהלכות שביתת יום-טוב (ז, יב) פוסק רבנו כך: "וכשם שדנין במועד כך כותבין מעשה-בית-דין וכל הדומה לו. כיצד? כותבין הדיינין אגרות שום ששמו לבעל-חוב, ואגרות שמכרו בהן למזון האשה והבנות, ושטרי חליצה ומיאונין, וכל

קאפח השׂכיר החלקלק נפטר בשנת תש"ס, ומאז ועד שנת תשפ"ה קיימו מדי חג הפסח וחג הסוכות כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל בירושלים. כנס מסוג זה הוּגדר כ"הקבלת פני רב", שהוא ביסודו התקבצות של תלמידים לכבוד הרב החי ולשמוע תורה מפיו. ברם אף-על-פי שקאפַּח כבר התפגר, במשך 24 שנה המשיכו הדרדעים לערוך לכבודו, פעמיים בשנה מדי חול-המועד, כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל. לבסוף, בעקבות מאמר זה חדלו המארגנים מלהגדיר את הכנס כ"הקבלת פני המרדעת", אך עדיין הם ממשיכי

מאמר זה מוקדש לבתי הפלפול והחציבה של הדרדעים האורתודוקסים, אשר הופכים תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, ומפנים עורף ליסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה ויתרומם שמו. בעקבות זאת הם יראים ואף מחניפים ומתרפסים למינים ולצאצאיהם, בחיקוי שיטות פלפוליהם ובהליכה בדרכיהם, ושוכחים את ייעודם לקרוא בשם ה' אל עולם. "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תה' קו, לה). *** במאמר זה נעסוק בשאלה: האם מותר לסכך במחצלת שהקנים או פסי העץ שבה מחוברים זה לזה בחוטים מעובדים? ובכן, יש ה

נשאלתי בעבר לפני חג הסוכות האם מותר לבנות סוכה מתחת לעץ דליל? ברור שלא מדובר כאשר ענפי העץ מעורבים או נוגעים או סמוכים לסכך בפחות משלושה טפחים, שהרי אז ברור שהסוכה פסולה, וכמו שרבנו פוסק בהלכות סוכה (ה, ב): "סיכך [...] במחובר [...] פסולה". אלא מדובר כאשר ענפי העץ גבוהים מעל הסוכה שלושה טפחים או יותר, שהרי כבר בגובה של שלושה טפחים הם אינם נחשבים כחלק מן הסכך, וכפי הכלל הידוע: כל שהוא שלושה טפחים או יותר אינו נחשב כמחובר, ובלשון חכמים: "כל פחות משלושה כלבוד דמי". נחל אפוא, יש ש

תחילה אציין שאין צורך להקפיד על אתרוג כשר כאשר יום-טוב ראשון של סוכות חל בשבת, שהרי כל דיני כשרות האתרוג נוגעים אך ורק ליום-טוב ראשון של סוכות שמצות נטילת לולב בו היא מן התורה, ולכן, בראש שנת תשפ"ד לדוגמה, כלל לא היה צריך לקנות אתרוג כשר. והנה ההלכה לפניכם (הלכות לולב ח, ט): "כל אלו [האתרוגים] שאמרנו שהן פסולין מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה, [כל זה] ביום טוב ראשון בלבד. אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר. והפסלנות שהיא משום עבודה-זרה, או מפני שאותו אתרוג אסור באכי

אחת ההזיות המזיקות ביותר שהחדירו המינים וצאצאיהם לעם-ישראל היא אמירת "כל נדרי". הנזק של ההזיה הפרו-נוצרית הזו פשוט בלתי נתפשׂ: בִּמקום שבני האדם יכו על חטא, הם מגיעים למועדון בית-הכנסת כדי לקנות תעודת ביטוח להמשיך וללכת בדרכי תעתועים! ואסביר: לא רק שהטקסט הזה מסית ומדיח את המחשבה מעיקרו של יום-הכיפורים, שהוא הכנעת הלב ותשובה כֵּנה לפני ה' יתעלה בלב נשבר ונדכה, אלא שהנוסח הזה מחדיר להמון את ההזיה שהם רשאים לשקר ולרמות, להבטיח הבטחות, להישבע לשקר, ובעיקר למלא את פיהם בהטעיות כז

מנהג פגאני נוסף שמקיימים המינים וצאצאיהם הוא מנהג התשליך, בראש השנה הולכים צאצאי המינים למקורות מים שונים ואפילו לבריכות המים הקטנות או למזרקות שבגנים הציבוריים הגדולים. שם הם מדמיינים שהם משליכים את כל מעלליהם ופשעיהם וחטאיהם למים, ויש אפילו ש"מהדרין" לזרוק אבנים לתוך המים, כדי להמחיש את השלכת העוונות. מקור המנהג הוא בדברי מוסא איסרלשלשת (הלכות ראש השנה תקפג), וזה לשונו: "והולכין אל הנהר לומר פסוק: 'ותשליך במצולות ים כל חטאתינו' וגומר". במשך הזמן הוסיפו עוד פסוק לפניו ולאחרי

"קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (יש' נח, א). הקב"ה ציווה עלינו בתורה הקדושה לשמוע קול שופר בראש השנה, וכך נאמר בספר במדבר (כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי [=תשרי] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". רבנו הרמב"ם ב"ספר המצוות" ביאר מצוה זו (עשין קע), וכֹה דבריו: "הציווי שנצטווינו לשמוע קול שופר ביום האחד בתשרי, והוא אמר

"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט), "הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵייָ לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ" (יש' כט, טו). מאמר זה הוא המשך למאמר: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם", ובו נדון בשלוש תשובות שהשיב רצון ערוסי מבקעת אונו בעניין כשרות ספרי-התורה. ברם, כדי להבין את תשובותיו המקוממות של ערוסי שיידונו לקמן, רצוי מאד לקרוא לכל הפחות את חלקו הראשון של המאמר האמו

בעולם האורתודוקסי בימינו פשט המנהג להפריד את המיטות בימי הנידה ושבעת ימי הנקיים. עד-כדי-כך פשט וחדר מנהג זה, עד שצאצאי המינים החליטו שכל מי שלא נוהג בו הוא "לא יהודי", שהרי הם החליטו שרק מיטה זוגית שניתן להפרידהּ היא בגדר "מיטה יהודית", משמע, שכל מיטה שלא ניתן להפרידהּ ולהתאימהּ לחומרתם היא "מיטת גויים". מגמה זו, להפוך לגויים ולבועלי נידות את כל מי שלא אוחז בחומרותיהם הפרו-נוצריות היא מגמה עתיקת יומין, וכבר תיארתיה במאמר שעוסק בכתיבת חידושי הלכה, בעניין חומרת "פולטת שכבת זרע"

רבים מצאצאי המינים מקפידים לקיים סעודה רביעית, ומכריחים את עצמם לאכול ולשתות במוצאי-שבת כדי להשיג הזיות וסגולות... נחל אפוא בפסק רבנו בהלכות שבת (ל, ה): "מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית – כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו". פשט ההלכה עוסק באדם שמבקש לאכול דבר-מה בערב-שבת או במוצאי-שבת. כמו כן, כמובן שביחס לערב-שבת לא מדובר בסעודה גדולה, שהרי הדבר אינו מכבוד השבת, וכפי שפוסק רבנו בהלכה ד שם: "אסור ל

בעלון "אור השבת" (לפרשת כי תצא, יד באלול תשע"ט) פורסם מאמר של אהרן בדיחי, מעסקני הכמורה האורתודוקסית רודפת הבצע והשׂררה. המאמר נקרא: "פניה למלאכים בתפילה". נעיין תחילה במאמרו הקצר, ולאחר מכן נדון בדבריו ונמשיך בנושא הנדון. הנה אפוא תחילה דבריו, כפי שפורסמו בעלון "אור השבת": שאלה: האם צריך לדלג ב"אשמורות" על הפיוטים "עשה למען מלאכיך המשרתים פניך", וכן על "אראלי מרומים בשיר ושבח קמים"? תשובה: פיוטים אלו אין ידוע מי חיברם, אך הם קדומים ומופיעים כבר בסידורי התפילה הראשונים שנכתבו

ארבעת גדרי התשובה הם מן המפורסמות, ברם, למרות שההלכה שעוסקת בהם די פשוטה, יש בה עניין מסוים שיש להבהירו, נעיין אפוא בהלכות תשובה (ב, ג), ונסביר את ההלכה: "ומה היא התשובה? הוא [א] שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו [ב] ויגמור בליבו שלא יעשֵׂהו עוד, שנאמר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]. [ג] וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ' [יר' לא, יח], ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה

מהיותי נער צעיר זכורני כי בכל שנה כשהיה מגיע חודש אלול העולם היה נכנס לעין מתכונת אחרת. "ימי הרחמים והסליחות" – כך מכריזים בכל מקום. פרשת ראה – ראשי תיבות של "ראה אלול הגיע". תמיד החדירו לנו כי היו מ"גדולי ישראל" שבימים אלו לא יכלו להוציא הגה מיותר מהפה והיו כאלה שאף "התעלפו" מאימת הדין... אולם, כאשר פקח ה' את עיניי והתחלתי ללמוד ולחקור אחר מנהגי ישראל ומקורותיהם, גיליתי את התמונה האמיתית: חז"ל לא הכירו כלל במעלתם של ימי אלול ולכן לא התייחסו אליהם באופן מיוחד. וכן בדורות הגאו

אפתח את המאמר בעיון בפירושו של רס"ג לפסוק: "חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ" (מש' יד, טז), כי את המלים "וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ" פירש רס"ג גם בעניין הסליחות: "ראשון הכסילים הוא הסומך על ההקלה [דהיינו שבני האדם שסביבו מקילים בעיניו את מעשיו הרעים, והוא משלה את עצמו שאין בידו עוון]; ויותר סכל ממנו הוא הסומך על מקצת צדקותיו [ונדמה לו שצדקותיו יכפרו ויכסו על עוונותיו]; ויותר סכל משניהם מי שסומך על רחמי ה' [דהיינו עושה את פשעיו תוך שהוא מתחנן ומתפלל לה'

נשאלתי כך: ביחס להלכה שמחייבת קריעה בכותל, האם היא חובה או מנהג? תשובה: בהלכות תעניות (ה, טז–יח) חז"ל ורבנו פוסקים כך: [טז] "מי שראה ערי יהודה בחורבנן, אומר: 'עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר' [יש' סד, ט], וקורע. ראה ירושלים בחורבנה, אומר: 'בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ [אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה]' [שם, י], וקורע. ומהיכן חייב לקרוע? מן הצופים. וכשיגיע למקדש קורע קרע אחֵר, ואם פגע במקדש תחילה כשיבוא מדרך המדבר, קור

לדעת רבנו, מטרתה הראשונה של התפילה היא להפנות את המחשבה לבורא-עולם, ולהרגיל אותה להיות קשורה בו עד שהקשר המחשבתי של האדם עם בורא-עולם יהיה איתן וקבוע. והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, נא) בעניין מטרת מצות התפילה ומטרת שאר המצוות: "ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו לא בזולתו [כלומר, תכלית התפילה ותכלית כל המצוות שציוונו בהן ה' יתברך היא שנרוקן את שכלנו ומחשבתנ

הקדמה רבנו פוסק בהלכות תעניות (ה, יד), וכֹה דבריו: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: 'בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן' [יש' כד, ט]. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין". נחל בשירת קודש: "דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל", ובכן, ללא כלי נגינה על היין היא מותרת בקושי לאחר שכבר נהגו בזה כל ישראל. ברם, עם כלי נגינה אפילו שירת קו

נתבקשתי לסכם ולהסביר בקצרה את הלכות חודש אב ושבוע שחל בו. ובכן, נחל בפסקי רבנו בהלכות תעניות (ה, ו): "משייכנס אב ממעטין בשמחה [רק ממעטין בשמחה, אך אין להשבית את השמחה כליל חלילה]. ושבת [=שבוע] שחל תשעה באב להיות בתוכה – אסור לספר [=להסתפר], ולכבס [=לכבס בחומרי כביסה וכמנהגם הקדום, אך במים בלבד מותר], וללבוש כלי מגוהץ [=מכובס בחומרי כביסה] [...] עד שיעבור התענית; ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית – אסור. וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת [=בשבוע] זה ולא ייכנסו למרחץ עד שיעבור הת

נשאלתי כך: בעניין ההִתפרנסות מלימוד התורה, כיצד יש להבין את דברי רבנו בהלכות מגילה (א, ח): "כל עיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית-הכנסת לצרכי הציבור – הרי היא ככפר". מה הם צרכי הציבור שנזכרו בהלכה, והאם יש מהלכה זו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי-תורה? תשובה: במשנה מגילה (א, ג) נאמר כך: "אי זו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכן הרי זה כפר", ושם פירש רבנו: "עשרה בטלנין – הוא שיהיו בבית-הכנסת עשרה אנשים שאין להם מלאכה, אלא [עיסוקם הוא] צרכי-הציבור והקריאה בתורה והשקידה