CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

נשאלתי כך: ביחס להלכה שמחייבת קריעה בכותל, האם היא חובה או מנהג? תשובה: בהלכות תעניות (ה, טז–יח) חז"ל ורבנו פוסקים כך: [טז] "מי שראה ערי יהודה בחורבנן, אומר: 'עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר' [יש' סד, ט], וקורע. ראה ירושלים בחורבנה, אומר: 'בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ [אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה]' [שם, י], וקורע. ומהיכן חייב לקרוע? מן הצופים. וכשיגיע למקדש קורע קרע אחֵר, ואם פגע במקדש תחילה כשיבוא מדרך המדבר, קור

לדעת רבנו, מטרתה הראשונה של התפילה היא להפנות את המחשבה לבורא-עולם, ולהרגיל אותה להיות קשורה בו עד שהקשר המחשבתי של האדם עם בורא-עולם יהיה איתן וקבוע. והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, נא) בעניין מטרת מצות התפילה ומטרת שאר המצוות: "ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו לא בזולתו [כלומר, תכלית התפילה ותכלית כל המצוות שציוונו בהן ה' יתברך היא שנרוקן את שכלנו ומחשבתנ

הקדמה רבנו פוסק בהלכות תעניות (ה, יד), וכֹה דבריו: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: 'בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן' [יש' כד, ט]. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין". נחל בשירת קודש: "דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל", ובכן, ללא כלי נגינה על היין היא מותרת בקושי לאחר שכבר נהגו בזה כל ישראל. ברם, עם כלי נגינה אפילו שירת קו

נתבקשתי לסכם ולהסביר בקצרה את הלכות חודש אב ושבוע שחל בו. ובכן, נחל בפסקי רבנו בהלכות תעניות (ה, ו): "משייכנס אב ממעטין בשמחה [רק ממעטין בשמחה, אך אין להשבית את השמחה כליל חלילה]. ושבת [=שבוע] שחל תשעה באב להיות בתוכה – אסור לספר [=להסתפר], ולכבס [=לכבס בחומרי כביסה וכמנהגם הקדום, אך במים בלבד מותר], וללבוש כלי מגוהץ [=מכובס בחומרי כביסה] [...] עד שיעבור התענית; ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית – אסור. וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת [=בשבוע] זה ולא ייכנסו למרחץ עד שיעבור הת

נשאלתי כך: בעניין ההִתפרנסות מלימוד התורה, כיצד יש להבין את דברי רבנו בהלכות מגילה (א, ח): "כל עיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית-הכנסת לצרכי הציבור – הרי היא ככפר". מה הם צרכי הציבור שנזכרו בהלכה, והאם יש מהלכה זו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי-תורה? תשובה: במשנה מגילה (א, ג) נאמר כך: "אי זו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכן הרי זה כפר", ושם פירש רבנו: "עשרה בטלנין – הוא שיהיו בבית-הכנסת עשרה אנשים שאין להם מלאכה, אלא [עיסוקם הוא] צרכי-הציבור והקריאה בתורה והשקידה

"בכל כתבי-יד העתיקים ובכל לוחות העיבורים שבסידורי תימן, לעולם אין מחברים חֻקת ובלק, אלא אומרים בשבת ראשונה קרח וחצי-חקת, ובשניה חצי-חקת ובלק. וכן הוא בסידור רס"ג, וכן הוא במדרש-הגדול" (דברי השכיר בפירושו לספר אהבה, עמ' תשלט). וכך היא חלוקת העולים על-פי כתבי-יד תימן, כפי שהיא מובאת במהדורתו של קאפח למשנה-תורה: קרח וחצי-חקת: א) ויקח קרח (טז, א); ב) וידבר, דבר אל (יז, טז); ג) ויאמר ה', השב (יז, כה); ד) וידבר ה' אל אהרן (יח, ח); ה) ולבני לוי (יח, כא); ו) וידבר ה', זאת חקת (יט, א)

במוצאי שבת פרשת ויקהל תשפ"ד (9.3.24) פתחה האתון את פיה, לא אתונו של בלעם, אלא אתונם הנרצעת של המינים האשכנזים. לא יצחק כי אם ישמעאל אִבְּן עבדאללה שר"י, החמור התורן של שושלת העבדים הספרדים למשפחת יוסוף, פער את פיו. ישמעאל איים בבית-הכנסת של הרשעים (היזדים, הזֵּדים), שאם יגייסו את יושבי הישיבות הם יעזבו לחו"ל. דבריו חוללו סערה גדולה וגרמו לחילול-שם-שמים עצום, והנה לפניכם דבריו מתוך כתבה ב-Ynet, שכותרתה: הרב הראשי יצחק יוסף: "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחוץ לארץ": על

אחד העניינים שגורמים בימינו לחילול השם הגדול ביותר הוא עניין העגונות. בשל חומרות פרו-נוצריות שונות, בתי הדינים האורתודוקסים בימינו מסרבים לכפות את הבעלים לשחרר את נשותיהם העגונות. אולם לפי דין תורה, כאשר אשה מואסת בבעלה מכל סיבה שהיא, על בית-הדין לכפות את הבעל לשחררה בגט מיד, והאשה מצידה מוותרת על כתובתה לחלוטין, דהיינו על האשה לוותר על כל נכסיה למעט הנכסים שהביאה עמה כאשר התחתנה. וכך פסקו חז"ל ורבנו בהלכות אישות (יד, י): "האישה שמנעה בעלה מתשמיש המיטה היא הנקראת 'מורדת', ושו

בעקבות הפרק החמישי שבמאמר: "דיני ומנהגי כתיבת ספר תורה", שבו הנני מערער על ייחוס התשובה בעניין התגין לרבנו הרמב"ם (סימן קנד), נשלחו אלי השאלות הבאות: 1) ניתן לקבוע שתשובות רבות שיוחסו לרבנו הן מזויפות, אך יש לעשות זאת באופן מחקרי ומדעי. לשיטתך רבות מהתשובות שיוחסו לרבנו הן מזויפות, ורבנו כלל לא כתבן, לעומת זאת, קאפח פסל אך ורק את התשובות לאנשי לוניל, מדוע הוא לא פסל גם תשובות אחרות? 2) זאת ועוד, רבים מאד מבתי-הכנסת בימינו לא יקראו בספר שאינו מתויג (ולאחרונה ראיתי זאת גם אצל ת

צאצאי המינים בימינו מחמירים מאד-מאד בדין טבילת כלים, כאילו שימוש בכלים שלא הוטבלו חמור כאכילת טָרֵף או כחילול שבת. רבים מהם נוהגים לפרק כלים חשמליים לחלקים קטנים ולהטביל אותם במקווה. מדהים אותי לראות כיצד הם גם מחללים-שֵׁם-שמים באופנים חמורים בהפיכת תורת אלהים חיים לקורדום-חוצבים, גם מחרפים ומגדפים את השֵּׁם הנכבד והנורא בדבקותם באמונות-הבל מתועבות ובאימּוּת הזיות אליליות, גם שוגים בעבודה-זרה גופה כגון בהפיכת גדוליהם החיים והמתים לשיקוצים, וגם מוחקים את כל יסודות הדת המחשבתיי

האם יש לחתור לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש? ומי יבנה את בית-המקדש השלישי? האם אנחנו מצֻווים לבנותו או שמא עלינו להמתין עד שהוא ירד מהשמים? ובכן, מפירוש רש"י למסכת ברכות (ט ע"ב) עולה, שאין לפעול לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהרי לפי רש"י-שר"י, ממלכת כהנים וגוי קדוש הינה חלקם ונחלתם של עם-ישראל בחיי העולם-הבא! וכך נאמר בגמרא שם: "אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי-ישראל, ולא לקראת מלכי-ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי-גויים, שאם יזכה – יבחין בין מלכי-ישראל למלכי-הגוי

רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...] לא יפנה אדם לבקר הקברות", ונראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות". בהלכה זו נחבלו הוזי ההזיות וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה. נעיין עתה בדברי שניים מ"חכמי ישראל" הללו: א) דוד בן זמרא – "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה

מאמר זה הוא למעשה מאמר המשך למאמר: "האמנם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?", וכן מאמר נוסף שמצטרף לסדרת המאמרים על השו"ע: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים". מטרתם של המינים וקארו בתוכם הייתה ועודנה להשמיד ולהכחיד את כל יסודות התורה המחשבתיים ולעקור את כל דיני העבודה-הזרה מתורת משה – וכל זאת מפני שהם החליטו להפוך את עצמם ל"קדושי עליון" ולבעלי "כוחות נסתרים", ובמלים אחרות: לאלילים. עיצוב דמותם כ"אדירי עולם" אשר כל רז לא אניס להם, שֵׁירת את רדיפת השׂררה, הכבוד והבצע הבלתי-נלאית שפשׂתה ב

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמ' כ, יב). ביום העצמאות תשפ"ב פגשתי מכר אחד שבנו חלה לפני כמה שנים במחלה קשה וב"ה החלים ממנה, שאלתי אותו לשלום בנו שעבר עם משפחתו לגור באזור הצפון. אביו השיב לי ששלום בנו טוב ב"ה, אך משום מה ראיתי עצב על פניו, והתשובה לכך לא איחרה לבוא. הואיל ונקבתי בשמו של בנו כאשר שאלתי לשלומו, האב העיר לי שהבן כבר אינו עונה יותר לשם שניתן לו. האב הוסיף והסביר לי שבנו הלך לקנייבסק

אחד התכסיסים הידועים אשר משמשים את המינים כדי להשתיק ולהשתלט על אנשי האמת הוא נפנוף בכלל ההלכתי: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת". המינים וצאצאיהם מתמרנים את ההמונים הנבערים ומתעים אותם ללכת בדרכי ההבל. לאחר שהם דרדרו את רוב העולם-הדתי לעברי פי-פחת ולסטות אחרי ההזיות והדמיונות, הם מנפנפים בעובדה שהם הרוב כדי להשליט בכוח את השקפותיהם הרעות על כלל עם-ישראל שומרי תורה ומצוות. כלומר, כדי לאנוס את המיעוט אשר מבקש ללכת בדרכי מישרים ולהכניע אותו להזיותיהם הכעורות, הם מצטטים כמו מנט

מצות הנחת תפילין היא מצוה גדולה וחשובה, וכך נאמר בתורה על מצוה זו (שמ' יג, ט–י): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" – בשל חשיבותה, נקשרה מצות הנחת התפילין בתורה ללימוד התורה: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ", ולזכירת יציאת מצרים: "כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם", ונצטווינו

ו. פסיקת הגאונים בספרות הגאונים לא מצאתי התייחסות להנחת תפילין בחול-המועד, למעט בשני מקומות: בסדר המיוחס לרב עמרם גאון אשר זויף והושחת על-ידי המינים וצאצאיהם (ראו: "כתר או נקדישך" שם הוּכח זיופו), וכן בספר "הלכות גדולות". שני החכמים הללו חיו ופעלו במאה התשיעית. בברכות-השחר שב"סדר רב עמרם גאון" (הרפנס), נאמר כך: "ומצות תפילין אינה בלילה ולא בשבתות ולא בימים-טובים "; ובספר "הלכות גדולות" (ונציה ש"ח) בהלכות תפילין סימן כה, נאמר כך: "תניא, רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בש

קאפח השׂכיר החלקלק נפטר בשנת תש"ס, ומאז ועד שנת תשפ"ה קיימו מדי חג הפסח וחג הסוכות כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל בירושלים. כנס מסוג זה הוּגדר כ"הקבלת פני רב", שהוא ביסודו התקבצות של תלמידים לכבוד הרב החי ולשמוע תורה מפיו. ברם אף-על-פי שקאפַּח כבר התפגר, במשך 24 שנה המשיכו הדרדעים לערוך לכבודו, פעמיים בשנה מדי חול-המועד, כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל. לבסוף, בעקבות מאמר זה חדלו המארגנים מלהגדיר את הכנס כ"הקבלת פני המרדעת", אך עדיין הם ממשיכי

כידוע, חכמים הזהירו אותנו לשמור על הדגן שמכינים ממנו מצות, שלא יבוא עליו מים לאחר שנקצר. והשאלה היא, אדם אשר רוצה לקיים את מצות חכמים, ולהתענג בחג באכילת מצות טריות ורכות ולא מצות קרטון קשות כחרבות אשר נפסלו מאכילת הכלב, מה יעשה? ובכן, יש לו שתי אפשרויות: הראשונה, לקנות שלוש מצות רכות במחיר של יותר מ-100 ש"ח – וזהו לדעתי גזל מצד המוכרים רודפי הבצע ואף עוון מצד הקונים לשלם סכום כזה, מפני שהקונים מסייעים בידי עוברי עבירה אשר גוזלים את הצבור, ויש לחוס על ממונם של ישראל ולהזהירם

אחד ממנהגי המינות המוזרים הוא תענית הבכורים השוטים, דהיינו, היו מי שהחליטו מקרב צאצאי המינים, על-סמך כמה מקורות קלושים ורעועים, שחובה על הבכורים להתענות בערב הפסח. אמנם, יש משנה בפסחים (י, א) אשר אוסרת להרבות באכילה סמוך למנחה עד שיחשך היום, כדי שייכנס לליל הסדר והוא תאב לאכילת מצה של מצוה, אך אין זכר במשנה לבכורים השוטים אשר מתענים ביום ארבעה-עשר בערב הפסח... כלומר, לפי המשנה גם על הבכורים נאסר להרבות באכילה סמוך למנחה, משמע שמותר להם לאכול כל היום כולו. וכֹה דברי המשנה בפסח

"עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי [...] הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ג–ח). בהלכות הפסח יש שמונה מצוות מן התורה, שלוש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה: א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה-עשר (=בערב הפסח) מחצות היום ולמעלה; ב) להשבית שאור מארבעה-עשר; ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה; ד) שלא לאכול תערובת-חמץ כל שבעה; ה) שלא ייראה חמץ כל שבעה; ו) שלא יימצא חמ

א. דיני בליעה ופליטה אחל בהלכה היסודית שנוגעת לעניין זה, בהלכות מאכלות אסורות (יז, א) נאמר כך: " קדרה של חרשׂ שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום, ואם בישל מין בשר – התבשיל אסור, בישל בה מין אחר – בנותן טעם. ולא אסרה תורה אלא קדרה בת-יומה בלבד [דהיינו שבישלו בה באותו היום בְּשַׂר איסור] הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה [כלומר רק מפני שבליעת הבשר קשה נאסרה הקדרה, הוי אומר: אין בליעת חלב כבליעת בשר] ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם. לפיכך

עקרון הבחירה הוא יסוד מיסודות דת משה "והוא עמוד התורה והמצוה" (הלכות תשובה ה, ג). ברם, מפרשת וארא עולה לכאורה ערעור חזק על יסוד זה, והן השאלה והן התשובה מפורסמות מאד. השאלה: כיצד ייתכן שה' העניש את פרעה בעונשים כל-כך קשים בעוד שהוא מקשה את לבו ומונע ממנו את יכולת הבחירה אם להיטיב ואם להרע? הייתכן שה' יתעלה ינהג בעוול? הייתכן שהוא יכפה על האדם ללכת בדרכי רשע ואף יענישוֹ על-כך? והרי ידוע כי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּי

דינים ומנהגים לא מעטים יש בעניין כתיבת ספרי תורה, ברם, מה הם הדינים והמנהגים הנאמנים לדרך האמת? ובכן, כמובן שיש ללכת אך ורק אחרי מסורת ההלכה של רבנו הרמב"ם שנפסקה ב"משנה תורה", אך מה ביחס למנהגים שונים אשר לכאורה אינם מנוגדים לדרך ההלכה? כיצד יש לנהוג בהם? לקמן נדון בכמה מנהגים ונבחן מהי דרך האמת בהם, כאשר הכלל המנחה הוא שאין ללכת אחרי מנהגות המינים, כגון מנהגי חכמי-יועצי-אשכנז או מנהגי המינות של הקבלה הפגאנית, אף שמבחינה הלכתית יבשה הם אינם אסורים, אך מבחינה מחשבתית-השקפתית