רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ג)

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

ז. הגשמה בפירוש רש"י לפרשת בראשית – המשך


במהלך העיון והחיפוש, אני נתקל בפירושי פסוקים רבים של רש"י אשר מנוגדים ליסודות דת משה המחשבתיים או פירושי פסוקים שהם סכלות מוחלטת, ואיני יודע את נפשי, האם לדלג עליהם או להתייחס אליהם? כי כמו שכבר אמרתי, חשיפת סכלותו של רש"י היא תנאי הכרחי לשיבת עם-ישראל לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש. ברם, מה אעשה ופירושיו המשובשים רבים כישמעאלים, ואם אעצור להסביר כל שיבוש השקפה או סכלות מחשבתית אפסיד את המטרה המרכזית שהיא חשיפת הגשמתו.


ולכן, בכל עת שאני נתקל בפירוש משובש אני מסמן אותו וממשיך הלאה, למעט מקרים בודדים שלא יכולתי לדלג עליהם, ואפילו שאין הדבר נוגע בהגשמה, הרגשתי שהדברים חמורים מאד וחובה לאמרם. וכך עשיתי במאמר זה בנקודה השלישית להלן, אשר אינה עוסקת בהגשמה, אלא בעניין חינוכי ומוסרי מן המעלה הראשונה.


1) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (א, כו) – רש"י פירש שם כך: "נַעֲשֶׂה אָדָם – ענוותנותו של הקדוש-ברוך-הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם. וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה: 'רָאִיתִי אֶת יְיָ יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ' [מ"א כב, יט], וכי יש ימין ושמאל לפניו? אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה. [...] אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית; בְּצַלְמֵנוּ – בדפוס שלנו; כִּדְמוּתֵנוּ – להבין ולהשכיל".


1.א) ברור שאסור לייחס לה' יתעלה תכונות נפשיות-אנושיות כגון ענווה בפירוש לפי הפשט, כי אין בין השקפה זו להשקפת הגשמות מאומה; 1.ב) אין לומר שהאדם בדמות המלאכים ואין לייחס להם קנאה, מפני שהשקפה זו מובילה בהכרח להשקפה הרעה שהם כשאר בשר ודם, אוכלים ושותים ובועלים, ובהמשך נתייחס באריכות להשקפה רעה זו.

1.ג) לפי רש"י הקב"ה נמלך ומתייעץ עם המלאכים שלו, גם בבריאת העולם וגם בדונו את מלכי העולם-הזה – וכי יעלה על הדעת שהקב"ה זקוק לעצת המלאכים?! וכי יש התלבטות או חסרון ידיעה או מגבלה הגיונית או מגרעת כלשהי לפניו יתעלה, וכי הוא זקוק למי מנבראיו?! וכל ענייני ההתייעצות וההימלכות, והשמיעה לעצות המלאכים המובאות במדרשים נועדו בעיקר ללמד אותנו על חשיבותה העצומה של מידת הענווה. וכֹה דברי רס"ג בעניין זה בפירושו למשלי (כא, ל) "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ":


"יש בזה כמה פנים, האחד שאין ה' זקוק לְהִתְחַכֵּם [=לרכוש חכמה] או להתבונן [=להבין ולהשכיל] או להתייעץ [=עם המלאכים או כל ישות אחרת] – כי הוא מקור החכמה. [...] ועוד, שלא תועיל אצלו תחבולת החכמים והנבונים והיועצים [=שלא ניתן לשכנעו באמצעות תחבולות וטכסיסים שונים]".


1.ד) לכאורה יש בדברי רש"י ביטוי שמרחיק מן ההגשמה: "וכי יש ימין ושמאל לפניו?", אך אין מטרתו בדבריו אלה להרחיק מן ההגשמה, שהרי כל דבריו רצופים הגשמה! אלא מטרתו להוכיח שהקב"ה מתייעץ עם הפמליה שלו, ולכן היטה את דברי מיכה הנביא מפשוטם. ודברי רש"י כאן מזכירים לי את דברי הנוצרים שאומרים על ה' יתעלה שהוא שלושה ויחד עם זאת שהוא אחד – לכאורה גם הם מרחיקים מן הגשמות. וכן כותב רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' סט): "'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד] – והנה למדו הנוצרים בפסוק זה כי ה' יתעלה שלישי לשלושה, ואמרוּ: אמר יְיָ ואמר אֱלֹהֵינוּ ואמר יְיָ, הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי-כן 'אֶחָד' – ראיה שהם שלושה ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".


1.ה) מה פירוש דבריו: "יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי"? האם יש בעליונים כדמותו של הקב"ה? ואם המלאכים הם בדמות בשר ודם, אוכלים ושותים ובועלים כעולה מפירושו בבירור, והם בדמותו של הקב"ה – אנה אנחנו באים?! זאת ועוד, מה פירוש "אם אין בתחתונים כדמותי"? האם דבריו אלה נועדו ליישב את דעת המלאכים המקנאים? כלומר, לומר להם כמו שיש בעליונים כדמותי, כך יש בתחתונים כדמותי, ולכן אין לכם לקנא שהרי גם אתם בדמותי ותבניתי? ונראה שזו בדיוק כוונתו, שהרי הוא מסיים את פירושו שם במלים: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ – בדפוס שלנו", כביכול האדם נברא בדפוס הקב"ה והמלאכים, והמלאכים קינאו באדם מפני שרצו בלעדיות על הדימוי להקב"ה, וכאשר הקב"ה שיתף את האדם ובראו בתבניתו ובתבנית המלאכים – קינאו באדם. ולפי רש"י המלאכים הקדושים והטהורים לא רק קנאים אלא גם צרי עין. יתעלה ויתרומם הבורא ישתבח מכל תועבותיו של רש"י, ונאלצתי לכתבן כדי לגלות את טומאתו וליישר את הדרך לאל אמת.


1.ו) רש"י פירש: "כִּדְמוּתֵנוּ – להבין ולהשכיל". וכי יעלה על הדעת שהקב"ה מבין ומשכיל כבני אדם?! האם דעתו כדעתנו והשגתו כהשגתנו? האם הוא רוכש חכמה במהלך קיומו במציאות? וכל מי שסובר שהקב"ה משכיל ולומד ומבין ומתפתח, מגשים את הבורא, כי אין ידיעתו כידיעתנו ואין השגתו כהשגתנו, וכמו שפוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ב, יב):


"הקדוש-ברוך-הוא מכיר אמתו ויודע אותה כמות שהיא. ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין. שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה, שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה היו שם אלהות הרבה, הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד".


ובמורה (א, נ) הוסיף רבנו ואמר כך:


"אבל אם אתה ממי שנשאו לבו להתרומם למעלה הנעלה הזו מעלת העיון, ושיתברר לך באמת שה' אחד אחדות אמתית [...], אם כן דע שאין לו יתעלה תואר עצמי כלל. [...] אבל מי שסבור שהוא אחד בעל תארים מספר הרי הוא אומר שהוא אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים שהוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד, כך דברי האומר הוא אחד אלא שהוא בעל תארים מספר [=מבין ומשכיל] והוא ותאריו אחד. [...] וכאשר תתפשט מן התאוות וההרגלים, ואתה בעל תבונה, ותתבונן במה שאומר בפרקים אלו אשר יבואו בשלילת התארים, יתאמת לך הדבר בהכרח, ואז תהיה ממי שמשכיל ייחוד השם, לא ממי שאומרו בפיו ואינו מבין לו עניין, ויהיה מכלל אשר נאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ועל חומרת פסוק זה בירמיה נלמד מן הפסוק הבא אחריו שם: "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ורש"י בפירושו כאן, ייחס לה' השכלה ולימוד, כאילו דעתו וחכמתו הם עניינים אשר מחוץ לאמיתת עצמותו, בדיוק כמו הנוצרים אשר "מנו עצמו וחיותו ודעתו שלושה והם אחד" (מָרי, שם; ורס"ג הרחיב בעניין זה בספרו: "הנבחר באמונות ובדעות", עמ' צ). והאמת שדברי רש"י חמורים מדברי הנוצרים, כי הם לכל הפחות ציינו שהוא אחד בסוף חלוקת התארים, ואילו רש"י ייחס לבורא תארים [=מבין ומשכיל] ונמנע מלציין שהוא אחד. ואיני מצפה ממי שמגשים את הבורא באופן גס – בדימויים גשמיים מפורשים ובדימויי תכונות אנושיות, שיבין שיש לשלול מהבורא יתעלה תארים, כדי להתרחק מן השיתוף ומן ההגשמה ולהתרומם למעלת ייחוד השם.


פירוש רס"ג


נעבור עתה לפירוש רס"ג, הוא פירש שם כך: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ – בצלמנו כדמותנו שליט", כלומר, הדימוי להקב"ה הוא רק בזאת שיש לאדם יכולת שלטון וממשלה על שאר בעלי-החיים – מעין שלטונו של הקב"ה בעולמו. ובהמשך אף נראה שרס"ג התעלם לחלוטין מהמדרש שרש"י העתיק לפירושו, ולפי דעתו הקב"ה לא התייעץ ולא נמלך, ואין מקום למדרש זה בפירוש לפי הפשט, אלא בדברי הטפה ומוסר המעוררים לענווה ולצניעות.


והנה דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צח–צט):


"וכפי שנתאמת בשכל [שלילת הדימוי מהבורא יתעלה] כך נתאמת בכתובים, והוא שהדברים הנמצאים [בבריאה] חמישה יסודות: הדומם והצומח והחי והכוכבים והמלאכים, ושללו הכתובים חמשתם מלהיות דומים לבורא או ידמה להם. [...] ואמרוֹ במלאכים: 'כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַייָ יִדְמֶה לַייָ בִּבְנֵי אֵלִים' [תה' פט, ז]. הנה הקיפו [הכתובים] כל המציאות, ושללו שידמו לבורא או ידמה הבורא להם. [...] ומה שאמר הכתוב: 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ' [בר' א, כז], הנני מבאר כי זה על דרך הכבוד, כשם שלו [=לה' יתברך] כל הארצות וכיבד אחת מהן באמרו 'זו ארצי' [יר' ב, ז; טז, יח; יח' לו, ה; לח, טז; יוא' א, ו; ד, ב]. ולו כל ההרים וכיבד הר אחד בלשון 'זה הרי' [יש' יד, כה; מט, יא; סה, ט], כך לו כל הצורות [=הנבראים] וכיבד צורה אחת מהן במה שאמר 'זו צורתי', על דרך הייחוד [=הכבוד והרוממות] לא על דרך הגשמות".


נמצא שיש כתוב מפורש שהמלאכים אינם דומים במאומה לבורא-עולם! ואם המלאכים הקדושים והטהורים אינם דומים במאומה לבורא עולם, האם יעלה על הדעת שדווקא האדם דומה במשהו לבורא-עולם? ולדעת רס"ג, מה שנאמר בתורה: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" וכיו"ב, הוא לשון של ייחוד כבוד ורוממות, אשר ייחד הקב"ה את האדם מכל שאר הנבראים בעולם-הזה. וכמו שייחד את ארץ ישראל ואמר עליה שהיא ארצו והר המוריה שהוא הרו, כך מין האדם אמר עליו שהוא נעשה בצלמו, כדי לבטא את ייחודו ורוממותו על שאר הנבראים.


זאת ועוד, רס"ג מוסיף ואומר שם (עמ' צג), שכל מי שסובר שפשט הפסוק: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" נאמר בלשון רבים (ובדיוק כמו שרש"י פירש שה