רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ג)

עודכן ב: 23 מרץ 2019

ז. הגשמה בפירוש רש"י לפרשת בראשית – המשך


במהלך העיון והחיפוש, אני נתקל בפירושי פסוקים רבים של רש"י אשר מנוגדים ליסודות דת משה המחשבתיים או פירושי פסוקים שהם סכלות מוחלטת, ואיני יודע את נפשי, האם לדלג עליהם או להתייחס אליהם? כי כמו שכבר אמרתי, חשיפת סכלותו של רש"י היא תנאי הכרחי לשיבת עם-ישראל לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש. ברם, מה אעשה ופירושיו המשובשים רבים כישמעאלים, ואם אעצור להסביר כל שיבוש השקפה או סכלות מחשבתית אפסיד את המטרה המרכזית שהיא חשיפת הגשמתו.


ולכן, בכל עת שאני נתקל בפירוש משובש אני מסמן אותו וממשיך הלאה, למעט מקרים בודדים שלא יכולתי לדלג עליהם, ואפילו שאין הדבר נוגע בהגשמה, הרגשתי שהדברים חמורים מאד וחובה לאמרם. וכך עשיתי במאמר זה בנקודה השלישית להלן, אשר אינה עוסקת בהגשמה, אלא בעניין חינוכי ומוסרי מן המעלה הראשונה.


1) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (א, כו) – רש"י פירש שם כך: "נַעֲשֶׂה אָדָם – ענוותנותו של הקדוש-ברוך-הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם. וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה: 'רָאִיתִי אֶת יְיָ יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ' [מ"א כב, יט], וכי יש ימין ושמאל לפניו? אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה. [...] אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית; בְּצַלְמֵנוּ – בדפוס שלנו; כִּדְמוּתֵנוּ – להבין ולהשכיל".


1.א) ברור שאסור לייחס לה' יתעלה תכונות נפשיות-אנושיות כגון ענווה בפירוש לפי הפשט, כי אין בין השקפה זו להשקפת הגשמות מאומה; 1.ב) אין לומר שהאדם בדמות המלאכים ואין לייחס להם קנאה, מפני שהשקפה זו מובילה בהכרח להשקפה הרעה שהם כשאר בשר ודם, אוכלים ושותים ובועלים, ובהמשך נתייחס באריכות להשקפה רעה זו.

1.ג) לפי רש"י הקב"ה נמלך ומתייעץ עם המלאכים שלו, גם בבריאת העולם וגם בדונו את מלכי העולם-הזה – וכי יעלה על הדעת שהקב"ה זקוק לעצת המלאכים?! וכי יש התלבטות או חסרון ידיעה או מגבלה הגיונית או מגרעת כלשהי לפניו יתעלה, וכי הוא זקוק למי מנבראיו?! וכל ענייני ההתייעצות וההימלכות, והשמיעה לעצות המלאכים המובאות במדרשים נועדו בעיקר ללמד אותנו על חשיבותה העצומה של מידת הענווה. וכֹה דברי רס"ג בעניין זה בפירושו למשלי (כא, ל) "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ":


"יש בזה כמה פנים, האחד שאין ה' זקוק לְהִתְחַכֵּם [=לרכוש חכמה] או להתבונן [=להבין ולהשכיל] או להתייעץ [=עם המלאכים או כל ישות אחרת] – כי הוא מקור החכמה. [...] ועוד, שלא תועיל אצלו תחבולת החכמים והנבונים והיועצים [=שלא ניתן לשכנעו באמצעות תחבולות וטכסיסים שונים]".


1.ד) לכאורה יש בדברי רש"י ביטוי שמרחיק מן ההגשמה: "וכי יש ימין ושמאל לפניו?", אך אין מטרתו בדבריו אלה להרחיק מן ההגשמה, שהרי כל דבריו רצופים הגשמה! אלא מטרתו להוכיח שהקב"ה מתייעץ עם הפמליה שלו, ולכן היטה את דברי מיכה הנביא מפשוטם. ודברי רש"י כאן מזכירים לי את דברי הנוצרים שאומרים על ה' יתעלה שהוא שלושה ויחד עם זאת שהוא אחד – לכאורה גם הם מרחיקים מן הגשמות. וכן כותב רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' סט): "'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד] – והנה למדו הנוצרים בפסוק זה כי ה' יתעלה שלישי לשלושה, ואמרוּ: אמר יְיָ ואמר אֱלֹהֵינוּ ואמר יְיָ, הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי-כן 'אֶחָד' – ראיה שהם שלושה ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".


1.ה) מה פירוש דבריו: "יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי"? האם יש בעליונים כדמותו של הקב"ה? ואם המלאכים הם בדמות בשר ודם, אוכלים ושותים ובועלים כעולה מפירושו בבירור, והם בדמותו של הקב"ה – אנה אנחנו באים?! זאת ועוד, מה פירוש "אם אין בתחתונים כדמותי"? האם דבריו אלה נועדו ליישב את דעת המלאכים המקנאים? כלומר, לומר להם כמו שיש בעליונים כדמותי, כך יש בתחתונים כדמותי, ולכן אין לכם לקנא שהרי גם אתם בדמותי ותבניתי? ונראה שזו בדיוק כוונתו, שהרי הוא מסיים את פירושו שם במלים: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ – בדפוס שלנו", כביכול האדם נברא בדפוס הקב"ה והמלאכים, והמלאכים קינאו באדם מפני שרצו בלעדיות על הדימוי להקב"ה, וכאשר הקב"ה שיתף את האדם ובראו בתבניתו ובתבנית המלאכים – קינאו באדם. ולפי רש"י המלאכים הקדושים והטהורים לא רק קנאים אלא גם צרי עין. יתעלה ויתרומם הבורא ישתבח מכל תועבותיו של רש"י, ונאלצתי לכתבן כדי לגלות את טומאתו וליישר את הדרך לאל אמת.


1.ו) רש"י פירש: "כִּדְמוּתֵנוּ – להבין ולהשכיל". וכי יעלה על הדעת שהקב"ה מבין ומשכיל כבני אדם?! האם דעתו כדעתנו והשגתו כהשגתנו? האם הוא רוכש חכמה במהלך קיומו במציאות? וכל מי שסובר שהקב"ה משכיל ולומד ומבין ומתפתח, מגשים את הבורא, כי אין ידיעתו כידיעתנו ואין השגתו כהשגתנו, וכמו שפוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ב, יב):


"הקדוש-ברוך-הוא מכיר אמתו ויודע אותה כמות שהיא. ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין. שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה, שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה היו שם אלהות הרבה, הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד".


ובמורה (א, נ) הוסיף רבנו ואמר כך:


"אבל אם אתה ממי שנשאו לבו להתרומם למעלה הנעלה הזו מעלת העיון, ושיתברר לך באמת שה' אחד אחדות אמתית [...], אם כן דע שאין לו יתעלה תואר עצמי כלל. [...] אבל מי שסבור שהוא אחד בעל תארים מספר הרי הוא אומר שהוא אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים שהוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד, כך דברי האומר הוא אחד אלא שהוא בעל תארים מספר [=מבין ומשכיל] והוא ותאריו אחד. [...] וכאשר תתפשט מן התאוות וההרגלים, ואתה בעל תבונה, ותתבונן במה שאומר בפרקים אלו אשר יבואו בשלילת התארים, יתאמת לך הדבר בהכרח, ואז תהיה ממי שמשכיל ייחוד השם, לא ממי שאומרו בפיו ואינו מבין לו עניין, ויהיה מכלל אשר נאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ועל חומרת פסוק זה בירמיה נלמד מן הפסוק הבא אחריו שם: "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ורש"י בפירושו כאן, ייחס לה' השכלה ולימוד, כאילו דעתו וחכמתו הם עניינים אשר מחוץ לאמיתת עצמותו, בדיוק כמו הנוצרים אשר "מנו עצמו וחיותו ודעתו שלושה והם אחד" (מָרי, שם; ורס"ג הרחיב בעניין זה בספרו: "הנבחר באמונות ובדעות", עמ' צ). והאמת שדברי רש"י חמורים מדברי הנוצרים, כי הם לכל הפחות ציינו שהוא אחד בסוף חלוקת התארים, ואילו רש"י ייחס לבורא תארים [=מבין ומשכיל] ונמנע מלציין שהוא אחד. ואיני מצפה ממי שמגשים את הבורא באופן גס – בדימויים גשמיים מפורשים ובדימויי תכונות אנושיות, שיבין שיש לשלול מהבורא יתעלה תארים, כדי להתרחק מן השיתוף ומן ההגשמה ולהתרומם למעלת ייחוד השם.


פירוש רס"ג


נעבור עתה לפירוש רס"ג, הוא פירש שם כך: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ – בצלמנו כדמותנו שליט", כלומר, הדימוי להקב"ה הוא רק בזאת שיש לאדם יכולת שלטון וממשלה על שאר בעלי-החיים – מעין שלטונו של הקב"ה בעולמו. ובהמשך אף נראה שרס"ג התעלם לחלוטין מהמדרש שרש"י העתיק לפירושו, ולפי דעתו הקב"ה לא התייעץ ולא נמלך, ואין מקום למדרש זה בפירוש לפי הפשט, אלא בדברי הטפה ומוסר המעוררים לענווה ולצניעות.


והנה דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צח–צט):


"וכפי שנתאמת בשכל [שלילת הדימוי מהבורא יתעלה] כך נתאמת בכתובים, והוא שהדברים הנמצאים [בבריאה] חמישה יסודות: הדומם והצומח והחי והכוכבים והמלאכים, ושללו הכתובים חמשתם מלהיות דומים לבורא או ידמה להם. [...] ואמרוֹ במלאכים: 'כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַייָ יִדְמֶה לַייָ בִּבְנֵי אֵלִים' [תה' פט, ז]. הנה הקיפו [הכתובים] כל המציאות, ושללו שידמו לבורא או ידמה הבורא להם. [...] ומה שאמר הכתוב: 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ' [בר' א, כז], הנני מבאר כי זה על דרך הכבוד, כשם שלו [=לה' יתברך] כל הארצות וכיבד אחת מהן באמרו 'זו ארצי' [יר' ב, ז; טז, יח; יח' לו, ה; לח, טז; יוא' א, ו; ד, ב]. ולו כל ההרים וכיבד הר אחד בלשון 'זה הרי' [יש' יד, כה; מט, יא; סה, ט], כך לו כל הצורות [=הנבראים] וכיבד צורה אחת מהן במה שאמר 'זו צורתי', על דרך הייחוד [=הכבוד והרוממות] לא על דרך הגשמות".


נמצא שיש כתוב מפורש שהמלאכים אינם דומים במאומה לבורא-עולם! ואם המלאכים הקדושים והטהורים אינם דומים במאומה לבורא עולם, האם יעלה על הדעת שדווקא האדם דומה במשהו לבורא-עולם? ולדעת רס"ג, מה שנאמר בתורה: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" וכיו"ב, הוא לשון של ייחוד כבוד ורוממות, אשר ייחד הקב"ה את האדם מכל שאר הנבראים בעולם-הזה. וכמו שייחד את ארץ ישראל ואמר עליה שהיא ארצו והר המוריה שהוא הרו, כך מין האדם אמר עליו שהוא נעשה בצלמו, כדי לבטא את ייחודו ורוממותו על שאר הנבראים.


זאת ועוד, רס"ג מוסיף ואומר שם (עמ' צג), שכל מי שסובר שפשט הפסוק: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" נאמר בלשון רבים (ובדיוק כמו שרש"י פירש שהקב"ה התייעץ ונמלך עם מלאכיו) – אינו אלא סכל גדול, וכֹה דבריו:


"וראיתי אחרים נתלים במה שאמר ה': 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ' ואומרים כי הלשון הזה מורה על רבים, ואלה יותר סכלים מן הראשונים, לפי שאינם יודעים כי שפת בני ישראל מרשה לנכבד לומר 'נפעל' ו'נעשה' והוא אחד, כמו שאמר בלק: 'אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ' [במ' כב, ו], ואמר דניאל: 'דְּנָה חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם מַלְכָּא' [דנ' ב, לו], ואמר מנוח: 'נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים' [(שו' יג, טו); "ורבנו מפרש שאינו מדבר בשמו ובשם אשתו" (מָרי שם)], וכל הדומה לכך".


"ואלה יותר סכלים מן הראשונים" – נראה ברור שרס"ג אינו מתכוון רק לאלה שסוברים שלשון רבים מעיד על ריבוי אלהות, אלא גם לאלה שמפרשים את פשט הפסוק לפי פשט המדרש, כי אינם יודעים את מכמני הלשון העברית, וראוי לומר עליהם שהם "סכלים", מפני שהם מתיימרים להסביר לעם-ישראל מה שהם אינם מבינים. מכל מקום, רס"ג פותר את הקושי בקלות, מבלי להביא מדרשים משובשים, מבלי לתרץ תירוצים מגשימים, ומבלי לזהם ולסאב את דת משה בהזיות מאגיות אליליות. אלא פשוט מאד: "שפת בני ישראל מרשה לנכבד לומר 'נפעל' ו'נעשה' [=בלשון רבים] והוא אחד", ואין שום צורך במדרש. והגאוניות – בפשטות. ורש"י היה בקי בלעזים המאוסים אך את לשון בני ישראל לא ידע.


2) "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (א, כז) – רש"י פירש שם כך: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא [האדם] נברא בידיים, שנאמר: 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה' [תה' קלט, ה], נעשה בחותם כמטבע [...], וכן הוא אומר: 'תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם' [איוב לח, יד]; בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא".


2.א) רש"י מפרש כאן שהאדם נברא בדפוס, כלומר בתבנית שהוכנה בעבורו, ואף-על-פי שכל הנבראים נבראו במאמר, האדם "נברא בידיים, שנאמר: 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה', נעשה בחותם כמטבע", ואיני יודע מאין עזות מצחו לכתוב שהאדם נברא בידיים, ועוד להוסיף ולתאר שהאדם נעשה כמו שנעשה המטבע על-ידי החותם? וכי יש להקב"ה ידיים לברוא בהם?! וכי הקב"ה הטביע בחותם שבידיו את צורת האדם?!


ייחוס ידיים להקב"ה הוא הגשמה חמורה ברורה ומפורשת. וכאמור, רש"י אף הוסיף ותיאר את בריאת האדם כמו עשייה גופנית בדפוס, כביכול יש להקב"ה דפוס-תבנית שבו הוא מטביע בידיו את צורת האדם; ואף הביא "ראיה" לכך מפסוק בתהלים: "וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה", ראיה המחזקת את פירושו שהקב"ה ברא את האדם בידיו, יתעלה ויתרומם מסכלותו. וכבר ביאר רבנו במורה (א, כא) את הפסוק "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (שמ' לג, כב): "אלא-אם-כן ילווה אליו סיוע אלוהי, כמו שאמר: 'וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי'".


אין זה המקום היחיד שרש"י מפרש שהקב"ה הוא בעל ידיים, בשמות (ז, ה) נאמר: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם", ושם פירש: "אֶת יָדִי – יד ממש להכות בהם". עוד שם (יד, לא) נאמר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", ושם פירש רש"י: "אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה – את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש-ברוך-הוא. והרבה לשונות [במקרא] נופלין על לשון יד [ביחס להקב"ה], וכולן לשון יד ממש הן", ואעסוק במקורות אלה במקומן.


2.ב) רש"י ממשיך לההביל, וכדי שלא יהיה לנו שום ספק שפירושו הוא מפירושי המינים, הוא מוסיף ואומר כך: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא". ה"צלם המתוקן לו" לאדם הוא הדפוס שאותו הכין הקב"ה לברוא בו את האדם, נמצא ש"צלם" הוא "דפוס" כלומר תבנית, וכמו שפירש לעיל: "בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו". ומיד יש לשאול: וכי יעלה על הדעת שהדפוס-התבנית הגשמית שהקב"ה הכין לאדם הוא דפוס-תבנית דיוקן יוצרו?! ואיך העז לומר דברים מכוערים כאלה?!


טרם שנעבור לרס"ג ולרבנו, ראוי לחתום את ניתוח שני הפירושים האחרונים של רש"י במדרש בראשית רבה שם: "בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?". וברור שמשה רבנו לא יעז להאשים את הקב"ה בנתינת "פתחון פה למינים", אלא אגדה זו נועדה ללמד על כך שהמינים הארורים נתלים בפשטי פסוקי התורה כדי לבסס את העבודה-הזרה שבידם, ועל זאת אמר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". זאת ועוד, אגדה זו באה להזהיר אותנו מן המינים והשקפותיהם, שלא חלילה נזהם ונטמא את מחשבתנו במשהו מהבליהם.


רס"ג פירש שם: "וַיִּבְרָא וכו', ואז ברא ה' את האדם בצלמו, שליט בראו", וכמו שביארנו לעיל. רבנו הרמב"ם ייחד את הפרק הראשון בספרו "מורה הנבוכים" לביאור "צלם ודמות", הנה תמצית מדבריו, וכמה רחוקים דבריו הטהורים מדברי הטמא:


"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה החיצונית], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה'. [...]


אבל 'צֶלֶם' [...] הוא אשר בו תהיה ההשגה האנושית, ובגלל ההשגה השכלית הזו נאמר בו: 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ'. [...] ותהיה הכוונה באמרוֹ: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית לא התבנית והתואר. אבל 'דמות' [...] הוא גם דימוי בעניין, כי אמרוֹ: 'דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר' [תה' קב, ז], אין הדבר שהוא דימה לכנפיה ונוצתה, אלא דימה אבלו לאבלה. [...] כולם דימוי בעניין, לא בתבנית ובתואר. וכך נאמר: 'דְּמוּת כִּסֵּא [...] דְּמוּת הַכִּסֵּא' [יח' א, כו] – דימוי בעניין העליונות והרוממות [וכבר בארנו בחלק ב-2 את משל הכסא ועניינו] לא בריבועו ועוביו ואורך רגליו כפי שחושבים המסכנים".


התבנית שעליה מדבר רבנו במורה היא-היא הדפוס-הצלם שעליו מדבר רש"י, ונראה לי ברור שרבנו כיוון את דבריו כנגד פירוש רש"י, שהרי כך בדיוק רבנו מתאר את שיטתו ושיטת רבותיו: "כבר חשבו כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה החיצונית]", וזו היא בדיוק שיטת רש"י אשר מפרש: "בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו".


ונחתום בהשקפת רבנו הטהור במורה, שה"צלם" האמור בתורה הוא "ההשגה השכלית" – ואם ישאל השואל, ועדיין, וכי יעלה על הדעת שדעתו והשגתו של הקב"ה היא כדעתנו והשגתנו? על כך משיב רבנו בהמשך דבריו שם:


"וכאשר ייחד האדם בעניין מופלא מאד שבו, מה שאין בשום דבר בכל המציאות מתחת גלגל הירח, והיא ההשגה השכלית אשר אין בה שימוש חוש לא יד ולא כתף, לפיכך דימהו בהשגת ה' שאינה בכלים. ואף-על-פי שאין דימוי לפי האמת אלא רק במחשבה ראשונה [=הבנה שטחית ולא מדויקת]. ונאמר באדם מחמת העניין הזה, כלומר מחמת השכל האלוהי הנצמד בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, לא שה' יתעלה גוף, שיהיה אם כן בעל תבנית".


בסוף דבריו רבנו קובע מפורשות: "לא שה' יתעלה גוף, שיהיה אם כן בעל תבנית" – כלומר, כל מי שסובר שהאדם נברא "בצלם [=בדפוס=בתבנית] דיוקן יוצרו", הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא "בעל תבנית", וכל מי שסובר שה' הוא בעל תבנית, הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא גוף, וזו ראיה מפורשת וברורה שלא ניתן להתווכח עמה כלל.


3) "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (א, כח) – ופירש רש"י שם: "וְכִבְשֻׁהָָ – חסר וא"ו [כאילו היה צריך להיות כתוב וְכִבְשׁוּהָ], ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ועוד שהאיש אשר דרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה".


המשפט שהדגשתי גס מאד, כי בקלות ניתן להבין מהקשר הדברים האמורים במצות פריה ורביה, שהזכר כובש את הנקבה במעשה התשמיש, ובזאת הוא "מחנך" אותה שלא תהא יצאנית. וחלילה מלהעלות על הדעת שמעשה התשמיש נועד "לחנך" את האשה. ולעתים אנו שומעים על "רבנים" אשר "מחנכים" את בנותיהם ותלמידותיהם באמצעות מעשים מיניים קשים, ותוך כדי "חינוכן" עושים בנערות מעשים אשר לא ייעשו, ומסבירים שזהו "חינוך" הבת ו"עונש" שעליה לספוג כדי לכפר על מחשבותיה ומעשיה החמורים כביכול.


ולא אתפלא אם התועבות הללו קיבלו השראה מפירוש זה של רש"י, אשר מעודד את השתקת הפגיעות הקשות הללו בנפשן וגופן של הבנות, שהרי מדובר לשיטתו במעשה "חינוכי"! ורש"י אף אומר ש"הזכר כובש את הנקבה" ולא "האיש כובש את אשתו", כלומר כל "זכר" כביכול ראוי לחנך כל "נקבה" בדרך זו. ומגלגלין חובה על ידי חייב...


4) "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (ב, ב) – ופירש רש"י שם: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – רבי שמעון אומר, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, הקדוש-ברוך-הוא שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה, ונראה כאילו כִּלָּה בו ביום".


המלים "ונראה כאילו כִּלָּה בו ביום" הם תוספת של רש"י על דברי המדרש בבראשית רבה (י, י), וכוונתו לומר שהמתבונן על מלאכת הבריאה עלול לטעות כאילו הקב"ה כילה את מלאכתו ביום השביעי, מרוב שדייק לסיים את מלאכתו בתום היום השישי. ודבריו אלה מגלים לנו את תפישתו שהקב"ה ברא את עולמו בשש יממות שכל אחת מהן 24 שעות, וכן כתב בפירושו לפסוק ג שם: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת – המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשאה בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (יא, י)". ותפישה פשטנית כל כך את בריאת ה' יתעלה מתאימה לילדים בגן או לסכלים נעדרי דעת ומדע לחלוטין, וכמו שאומר רבנו במורה (עמ' ח): "ועשה [=הקב"ה] את הדיבור בכל זה [=במעשה בראשית] בשמות המשותפים, כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינם השלם שכבר למד באופן אחר".


נראה לי, כי מטרת המדרש לבטא את ההשקפה שאין לפני הקב"ה שכחה או פיזור דעת, כלומר אין כל שינוי או מגרעת וחסרון באמיתת עצמותו יתעלה, וכמו שראינו בחלק א של המאמר. כמו כן, נראה שמטרתו להביא את האדם להכרה במוגבלותו בחסרונותיו ומגרעותיו, שלא ירום לבו. והעתקת מדרש זה לפירוש פשטני נוגעת בהגשמה, כי לכאורה לפי פשט המדרש מושג הזמן חל על הקב"ה, שהרי יש להקב"ה עתים ורגעים, ואין הזמן חל אלא על החומר השפל האפל אשר מתהווה ונפסד ומתפרק במהלך מרוצת הזמן.


"כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה" (תה' צ, ד) – ופירש שם רס"ג: "כי, אשר אלף שנים אצלך כיום אתמול שכבר עבר או כנמנום קל בלילה. ועניין כי אלף שנים, הוא הבעת שפלות, כלומר אתה אלהים הקיים לעולם ואנחנו נִכְלֶה וְנִתָּם, [...] וימי חיינו קצרים לכן אל תדרוש לחטאינו ותעננו".



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!