top of page

לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם

הפרק הבא שנבאר בסדרת "מורה הנבוכים" הוא פרק לה שבחלק א. ברם, טרם שנחל לבארו ככל יכולתנו, עלינו ללמוד שתי הקדמות אשר יועילו לנו להבין את הפרק בקלות: 1) "ההתפעלויות הן תכונות נפשיות"; 2) "ייחוס העדר או מגרעת או דימוי הוא הגשמה".


א. ההתפעלויות הן תכונות נפשיות


במורה (א, לה) רבנו מלמד אותנו, כי "כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו", כך צריך לשנן להם את שלילת הגשמות ושלילת ההתפעלויות:


"אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי וההתפעלויות ממנוֹ [יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשוֹ ולבארוֹ לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו [...] כי ההתפעלות שינוי והוא יתעלה לא ישיגהו שינוי".


מושג ההתפעלות בימינו דומה למושג ההתפעלות הפילוסופי: בימינו התפעלות הינה רושם חיצוני חזק אשר נקלט באחד מחמשת החושים ומעורר את הנפש לפליאה ולהתרגשות. מושג ההתפעלות הפילוסופי הוא רחב יותר, מפני שהוא לא מצומצם אך ורק לעוררות נפשית שמובילה לפליאה ולהפתעה, אלא, כל עוררות נפשית מכל סוג שהוא היא בגדר "התפעלות" והמכנה המשותף לכל ההתפעלויות הוא שכולן נובעות מרושם חיצוני שנקלט בחושים.


ה"התפעלות" היא אפוא שינוי מהותי-פנימי בנפש האדם, כלומר, שינוי מצב של תכונה נפשית כגון התעוררות רגשית של חמלה או כעס או עוז או חרדה וכו', והיא מתרחשת כאמור כתוצאה מרושם או השפעה חיצוניים אשר נקלטים בחושים הגופניים של האדם.


רבנו מוסיף ומלמד במורה (א, לה), כי "לא ישיגהו [את ה' יתעלה] שום אופן מאופני החיסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל". כלומר, לא יעלה על הדעת שהקב"ה "מתפעל", שהרי כל מי שנתון לשינויים רגשיים ונפשיים סובל בהכרח משתי מגרעות-חסרונות:


1) הוא נתון להשפעה של גורמים חיצוניים; 2) הוא בהכרח בשר ודם, כי קליטת הרשמים החיצוניים הללו והשפעתם על הנפש היא אך ורק באמצעות החושים הגופניים (ראייה, שמיעה, וכו'). ולכן לא יעלה על הדעת שה' מתעורר ומתפעל, כי לא יעלה על הדעת שיש לו חושים גופניים הקולטים רשמים חיצוניים אשר מעוררים רגשות הומים.


ייחוס תכונות נפשיות לה' יתעלה, דהיינו ייחוס שינויים פנימיים בעצמותו שבאים לידי ביטוי בהתעוררות רגשית או נפשית, חמור בדיוק כמו אמונת ההגשמה, שהרי מי שמייחס לה' יתעלה תכונות נפשיות מייחס לו למעשה תכונות אנושיות ומדמה את בורא-עולם לבני האדם שוכני בתי חומר... וכל דימוי בינינו לבינו מוביל בהכרח ובאופן ישיר ומיידי להגשמה.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין המגשימים אשר גרועים מעובדי האלילים הקדמונים, ומתוך דבריו אנו למדים על כך שייחוס התפעלויות לבורא-עולם, דהיינו שינויים מהותיים-פנימיים-רגשיים, הינו ביטוי ישיר ומובהק לאמונת ההגשמה, והנה דבריו לפניכם:


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


שימו לב לשני המשפטים שהודגשו, כי מהם עולה שהמושג "מאורעות הגוף" שנזכר במשפט המודגש האחרון, כולל בתוכו את ה"התפעלויות" אשר נזכרו במשפט המודגש הראשון. כלומר, התעוררות נפשית ורגשית היא מאפיין אנושי-גופני, שהרי היא נובעת מקליטת רושם חיצוני באחד או יותר מחמשת החושים הגופניים ומהשפעתם על הנפש.


נמצא אפוא, כי ייחוס התפעלות לבורא-עולם מוביל באופן ישיר להשקפה שיש להקב"ה מאפיינים אנושיים נפשיים וגופניים, ובמלים אחרות מוביל באופן ישיר ומיידי להגשמה. לפיכך רבנו אומר לעיל, שאין הבדל בין מי שסובר שהבורא הוא גוף לבין מי שסובר שהבורא הוא בעל "התפעלויות", וכל אחד מהם "יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


בהמשך דברי רבנו במורה (א, נה), רבנו חוזר שוב על הדברים, ושוב מדגיש שמי שסובר שיש לה' גוף או שיש לו רגשות או תכונות נפשיות אשר הומות ומשתנות – הרי הוא כמי שסובר את "העדר האלוה או השיתוף או עבודת זולתו", והנה דבריו לפניכם (א, נה):


"וכן [חובה] לשלול ממנו כל התפעלות, כי כל ההתפעלויות מחייבות שינוי [שהוא מאורע ממאורעות הגופות, וזו הגשמה ישירה], ושהגורם לאותן ההתפעלויות זולת המתפעל בלי ספק, ואילו היה יתעלה מתפעל באיזה אופן מאופני ההתפעלות היה זולתו הפועל בו והמשנה אותו. [...] ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או הַאְמָנַת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו".


כלומר, לא רק שייחוס התפעלות לבורא הוא הגשמה ישירה, מפני שהוא מחייב שינוי שהוא מאפיין אנושי-גופני, ייחוס התפעלות מוביל להשקפה שבורא-עולם נתון וכפוף להשפעות חיצוניות, וזו מגרעת גדולה מאד; וייחוס כל מגרעת לבורא-עולם היא בגדר חירוף וגידוף, וייחוס מגרעת כזו לבורא-עולם היא גם בגדר דימוי לבני האדם, הנתונים להשפעות חיצוניות אשר נקלטות בחמשת החושים הגופניים, ודימוי כזה מוביל באופן ישיר ומיידי להגשמה.


ונותר לנו להבין לאור הדברים הללו, כיצד יש להסביר את תיאורי ההגשמה וההתפעלויות אשר מופיעים בתורה ביחס לבורא-עולם? ובכן, רבנו משיב לשאלה הזו במורה (א, נד), ושם הוא מסביר כיצד יש להבין לדוגמה את תיאורי החמלה והרחמים שמופיעים בכתבי הקודש ביחס לה' יתעלה (אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד וכו'), שהרי כאמור, לא יעלה על הדעת שהבורא משתנה, מתעורר ומתפעל מבחינה רגשית ונפשית, וכֹה דברי רבנו שם:


"ואין העניין כאן [בי"ג מידות של רחמים] שהוא בעל מידות, אלא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות [...]. לכך נאמר עליו יתעלה 'רחום' [...] לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי".


ועל השאלה מדוע בכלל התורה נקטה בלשונות שיש בהם מאפיינים אנושיים? ובכן, על השאלה הזו ייחדנו מאמר נפרד שכותרתו: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?".


ב. ייחוס העדר או מגרעת או דימוי הוא הגשמה


טרם שנעיין בחומרת ייחוס העדר או מגרעת לבורא, עלינו להבין מהו ייחוס העדר או מגרעת? העדר ומגרעת הם שני שמות לאותו עניין, כי כל העדר מבטא למעשה חיסרון, וכל חיסרון מבטא מגרעת. ובמלים אחרות, כל מה שהוא לא שלם הוא חסר וכל מה שהוא חסר יש בו מגרעת מסוימת שהרי הוא לא שלם – ואין צורך לומר שאין להקב"ה, שהוא מרומם ונשגב לעילא-לעילא מעל כל מושגי החומר, שום העדר ולא מגרעת מכל סוג שהוא.


זאת ועוד, אם אנחנו מייחסים חלילה לבורא-עולם העדר או מגרעת, אנחנו למעשה גם מדמים אותו אלינו – בני האדם החסרים, שהרי אנחנו מתארים את הבורא לפי תפישת עולמינו החומרית המצומצמת המוגבלת והחסרה. כלומר, לא רק שאנחנו מייחסים לו העדר או מגרעת בשקר (שהרי הקב"ה שלם ומושלם ואחדותי מכל בחינה), אנחנו גם מדמים את מציאותו הטהורה הנשׂגבה הנעלמה, למציאות העולם השפל ולמושגיו הגשמיים והחסרים. נמצא, שייחוס העדר או מגרעת גוררים בהכרח גם לדימוי בינינו לבין בורא-עולם.


ייחוס העדר או מגרעת מעולמנו החומרי וכן ייחוס דימוי מכל סוג שהוא לבורא-עולם – כל אלה, בנוסף להיותם חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה, הם גם מובילים בהכרח להגשמה, שהרי העדר או מגרעת קיימים אך ורק בקרב הנבראים שוכני בתי חומר הסובלים ממגרעות ומחסרונות, ואם נייחס העדר או מגרעת לבורא-עולם הרי שאנחנו מדמים אותו אלינו על כל מאפיינינו החומריים והגופניים, וברור שגם כל דימוי אחֵר בינינו לבינו מוביל להגשמה. כללו של דבר, ייחוס העדר או מגרעת או דימוי הינם למעשה הגשמת הבורא לכל דבר ועניין.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לה) בעניין ההעדר, המגרעת והדימוי:


"כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו – כך צריך לשנן להם כי ה' אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מֵהֶם [=מהנבראים], ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מֵהֶם [=מהנבראים], ושאין השוני בינו לבינם [=לבין הנבראים] בריבוי ומיעוט בלבד – אלא במין המציאות".


כלומר, השוני בין הבורא לנבראיו אינו בכך שכל תואר מתאריו (כגון מציאותו, חייו, ידיעתו, וכן כל שאר התארים) הוא במידה מרובה ועצומה ואילו אצלנו הנבראים כל אחד מן התארים הללו הוא במידה זעומה, אלא עצם המושג שונה לחלוטין, ורק מחמת חוסר יכולתנו לבטא בלשוננו את אמיתת עצמותו ופעולותיו, תיארנו את הבורא שהוא מצוי, חי, יודע וכיו"ב.


רבנו ממשיך ומבאר עניין זה במורה שם (א, לה):


"כלומר, צריך לאמת אצל הכל שאין ידיעתנו וידיעתו או יכולתנו ויכולתו שונים בריבוי ומיעוט וחוזק וחולשה וכל הדומה לכך, כי החזק והחלש דומים במינם בהכרח וכוללת אותם הגדרה מסוימת אחידה. וכך כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד – וכבר נתבאר גם זה במדעי הטבע. אלא, כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד [=מכל הבחינות] עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל, וכן מציאותו ומציאות כל שזולתו נאמרת עליהם 'מציאות' בשיתוף השם כמו שאבאר. כשיעור הזה יספיק לקטנים ולהמון לקבוע במחשבתם שיש שם [=במציאות] מצוי שלם שאינו גוף ולא כוח בגוף הוא האלוה, ולא ישיגהו שום אופן מאופני החיסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל".


רבנו מלמד אותנו, כי כל דימוי בינינו לבין הקב"ה מאיזה צד שיהיה, גורר עמו בהכרח את ההגשמה, כי "כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד", נמצא שהדימוי הינו למעשה סעיף מסעיפי ההגשמה. כמו כן, כאמור, גם ייחוס העדר או מגרעת או חיסרון לה' יתעלה גורר עמו בהכרח את ההגשמה, מפני שכל המושגים הללו שייכים לבני האדם החסרים המוגבלים השפלים, אך ה' יתברך נשׂגב ומרומם מעל כל המושגים האלה – ולא רק משום כבודו אין לייחס לו אותם (שהרי הם מבטאים מגרעות וחסרונות), אלא מפני שכל המושגים הללו הם מושגים גשמיים אשר אינם שייכים לאמיתת עצמותו כלל, ואם חלילה אנחנו מייחסים לו אותם הרי שאנחנו מדמים אותו אלינו ועובדים אלהים אחרים!


דרך אגב, מסוף דברי רבנו לעיל עולה, כי ייחוס מגרעת לה' גם מוביל לייחוס התפעלות:


לדוגמה: התפישה שהקב"ה סובל ממגרעת אי-הידיעה או השכחה והוא זקוק ליועצים או ללמוד מטעויותיו, מובילה בהכרח לייחוס שינויים מהותיים פנימיים במהותו של ה' יתעלה, שהרי יש מצבים שבהם הוא יודע ויש מצבים שבהם הוא אינו יודע.


דוגמה נוספת לכך: התפישה שהקב"ה כפוף להשפעות חיצוניות, כלומר, שניתן "לעורר" אותו בתפילות ובהקרבת קרבנות וכיו"ב, היא מגרעת, כי כל מי שנתון להשפעות חיצוניות למעשה "שבוי" וכפוף ומשועבד לאותן ההשפעות החיצוניות. וגם מגרעת זו מובילה לייחוס התפעלויות, שהרי ההשפעות החיצוניות פועלות את פעולתן וגורמות להתעוררות.


וכאמור, כל השפעה חיצונית בעולמינו נקלטת אצלנו באמצעות חמשת החושים הגופניים, ורק לאחר מכן היא עשויה או עלולה להשפיע ולעצב את נפשנו ודרכי פעולותינו. אם אנחנו מניחים שהקב"ה נתון וכפוף להשפעות חיצוניות, אנחנו בהכרח מניחים שיש לו חושים גופניים אשר קולטים את ההשפעות הללו, שהרי רק בדרך זו של העברת רשמים ותחושות ניתן להשפיע על ישות כדי לעצב או להפיק ממנה דרכי פעולה והתנהגות הרצויות לנו. אולם, מי שאין לו חושים גופניים וכל מציאותו היא השגה שכלית שלמה וטהורה, אין שום דרך לצרוב רשמים בהשגתו ולכן אין שום דרך להשפיע עליו ולשנות אותו. קצרו של דבר, מי שסובר שהקב"ה נתון להשפעות חיצוניות – סבור בהכרח שיש לו חושים גופניים, ולפי האמת אין בינינו לבין בורא-עולם שום נקודת דמיון השקה והשוואה.


לאחר עיון בשתי ההקדמות הנדרשות, נחל ללמוד את פרק לה מתחילתו ועד סופו:


ג. שינון הגשמות הכרחי לכל אדם


וכֹה דברי רבנו בראש פרק לה, בשלוש הפסקות הבאות לקמן:


"אל תחשוב שכל מה שהצענו בפרקים הללו שקדמו [ואשר נתבארו במאמרים הקודמים בסדרת "מורה הנבוכים"] על גודל הדבר וסודיותו וריחוק השׂגתו ושחסים עליו מפני ההמון [בפרקים הקודמים רבנו עסק בעניין מדעי האלהות ובהרחקת לימודם מן ההמון], ששלילת הגשמות ושלילת ההתפעלויות [שלמדנו בהקדמת המאמר] נכללים בתוך זה [בתוך הדברים שיש להרחיק את לימודם מן ההמון], אין הדבר כן, אלא, כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו, כך צריך לשנן להם:


[1] כי ה' אינו גוף; [2] ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים [3] ושאין מציאותו כעין מציאותם [4] ולא חייו כמו חיי החי מהם [5] ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מֵהֶם [כלומר אין ידיעתו כידיעת מאן-דהו מן הנבראים שנברא עם ידיעה שכלית] [5] ושאין השוני בינו לבינם בריבוי ומיעוט בלבד, אלא במין המציאות, כלומר שצריך לאמת אצל הכל שאין ידיעתנו וידיעתו או יכולתנו ויכולתו שונים בריבוי ומיעוט וחוזק וחולשה וכל הדומה לכך, כי החזק והחלש דומים במינם בהכרח וכוללתם הגדרה מסוימת אחידה, וכך כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד.


[...] אלא, כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל [אין שום נקודת השקה השוואה ודמיון בינינו לבינו]. וכן מציאותו ומציאות כל שזולתו נאמרת עליהם אמנם 'מציאות' בשיתוף השם כמו שאבאר. כשיעור הזה יספיק לקטנים ולהמון לקבוע במחשבתם שיש שם מצוי שלם שאינו גוף ולא כוח בגוף הוא האלוה, ולא ישיגהו שום אופן מאופני החסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל".


נשים לב, כי רבנו משווה השוואה גמורה ומוחלטת בין ההשקפה שה' "יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו", לבין השקפת שלילת הגשמות. כמו כן, רבנו מלמד אותנו ששלל השקפות נוספות הן למעשה השקפות מגשימות: כגון ההשקפה שיש דמיון בינו לבין איזה נברא מברואיו, שהרי כל דמיון ולו הקלוש ביותר מוביל מיד למסקנה שיש להקב"ה מאפיינים גשמיים או שיש לו מגרעת וחסרון או מוגבלות מכל סוג שהוא; וכגון ההשקפה שמציאותו של הקב"ה דומה במשהו למציאות שאר הנבראים, או שחייו או שידיעתו דומה במשהו לחיי ולידיעת שאר הנבראים – כל ההשקפות הללו מובילות אף הן לאותן השגיאות המחשבתיות שמובילה ההשקפה הראשונה: שיש דמיון כלשהו, ולו הקלוש ביותר, בינו לבין ברואיו.


ומדוע הנני חוזר ומדגיש שאין בינינו לבין הבורא שום נקודת השקה השוואה ודמיון? מפני שאם נניח שהקב"ה הוא חכם בחכמה רבה ועצומה לעומת חכמת כל בני האדם בכל הדורות שהיו ושיהיו, ובכן, אם נניח כן, הרי שהחכמה שלנו ושלו היא מאותו הסוג, ושתיהן נמצאות על אותו סולם ומדרג של איכות, ואם שתיהן דומות הרי שיש בינינו לבין הבורא קווים של דמיון – והשקפה זו גוררת עמה קל-מהרה לסברת הגשמות ומשחיתה כל חלקה טובה. ואת הדברים הללו האחרונים רבנו חוזר ומדגיש במילותיו שלו בפסקה האחרונה בדבריו לעיל.


נשים לב לחשיבותה העצומה של שלילת הגשמות על כל סעיפיה וסחיפיה, עד שרבנו חוזר שוב ושוב ושוב להדגיש את חובת שלילת הגשמות ואת הנזק והעוון העצום שיש למי שמחזיק בהשקפה המתעה הזו, וכֹה דברי רבנו בהמשך הפרק (א, לה):


"אבל שלילת הגשמות [מה' יתעלה] וסילוק הדימוי וההתפעלויות ממנו [=שלילת דימויו של הקב"ה לנבראיו ואפילו במשהו; וכן שלילת ייחוס שינויים פנימיים נפשיים מכל סוג שהוא. וכאמור, גם הדימוי וגם ההתפעלות הם למעשה שגיאות ישירות של הגשמה] הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו".


בדבריו אלה רבנו משווה את נחיצות השקפת שלילת הגשמות להשקפת ייחודו של בורא-עולם, וכן להשקפת קדמותו (דהיינו שהוא קדמון למעלה בזמן עד אין סוף), וכן להשקפה שאסור לעבוד אלהים אחרים! עד-כדי-כך שלילת הגשמות הינה יסודית ובסיסית ביהדות האמיתית! וברור שכל מי ששוגה באחת מן ההשקפות הללו אינו עובד את בורא-עולם אלא אלהים אחרים שיצר לעצמו במחשבתו התועה, ובמלים אחרות הוא עובד אליל דמיוני!


לאחר הדברים הללו רבנו מבאר מעט מדוע שלילת הגשמות הכרחית להשקפת הייחוד:


"לפי שאין ייחוד כי אם בשלילת הגשמות, כי הגוף אינו אחד אלא מורכב מחומר וצורה שניים מוגדרים, והוא גם מתחלק וסובל את החלוקה".


רבנו מצרף אפוא ראיה מחשבתית בסיסית לנחיצותה הגדולה של שלילת הגשמות. כלומר, ללא שלילה מוחלטת של הגשמות לא תתקיים השקפת הייחוד, מפני שהגשמות היא האנטי-תזה של השקפת הייחוד: השקפת הגשמות מייחסת להקב"ה הרכבה של נפש וגוף, מייחסת לו חושים שבהם הוא קולט רשמים, ומייחסת לו גוף אשר מורכב מחומר מתחלק.


כמו כן, נשים לב לדברי רבנו לעיל: "לפי שאין ייחוד כי אם בשלילת הגשמות", ומדברים אלה אנו למדים עד כמה חשובה הרחקת ההגשמה מה' יתעלה, כי כל עוד האדם אינו עמל מתאמץ ומשתדל להרחיק את ההגשמה מדעתו במשך כל ימי חייו – אין לו שום סיכוי לייחד את ה', כי כל חיינו ומערכות המושגים שלנו קשורים בחיי החומר, ואם נניח את בני האדם כמות שהם ללא הרחקת ההגשמה, הם יהיו מגשימים בהכרח, אף שהם אומרים פעמיים ביום "שמע ישראל"... כל-שכן אם לצד שריפת ספר המדע ומורה הנבוכים, יחדירו להם השקפות מינות מובהקות, יחריבו את דת משה, ויטמטמו אותם בהזיות מתפסח ועד עזה.


בסוף הפרק (א, לה) רבנו שוב חוזר ומדגיש את נחיצותה של שלילת הגשמות:


"ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או האמנת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו".


כלומר, אין להתייחס בשוויון נפש לאמונת הגשמות על שלל ביטויהָ כגון האמונה ב"מאורעות הגופים", וברור שכוונתו בעיקר לשלילת ייחוס מאפיינים נפשיים אנושיים (כגון התפעלות או ייחוס מגרעת או דימוי), שהרי מאורעות הגופות כגון זקנה וחולי ומיתה ומידות אורך ורוחב ושאר תיאורים חיצוניים כיוצא בהם, אין צורך לומר שהם בגדר הגשמה.


וכל מי שאינו נחרד ומזדעזע מביטויי אמונת הגשמות בעם-ישראל, למעשה מקבל את מציאותה של השקפה רעה ששקולה בחומרתה למינות! ולהזכירכם, דינו של המין הוא ש"מורידין ולא מעלין", ודינו חמור אף יותר משל גוי עובד אלילים שיש להביאוֹ לפני בית דין... וכדי להבהיר לנו את חומרת אמונת ההגשמה רבנו משווה אותה לשלושה סוגים של מינות: העדר האלוה – אתאיזם, שיתוף – ההשקפה שהאלוה הוא שניים או יותר, ועבודה-זרה.


ואי-אפשר שלא להזכיר כאן את דברי רבנו במורה (א, לו):


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה-חמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


נחתום פרק זה בדברי רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יד), שם בפרק א, לאחר שרבנו שולל את כל סוגי ומיני הדימויים בין האדם לבין בורא-עולם, הוא מצהיר: ש"כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים הכל משל ומליצה הן", ולבסוף הוא חותם: "וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, אבל הוא ברוך הוא יתעלה ויתרומם על כל זה [=על כל מושגי החומר ומגרעותיו]".


וכבר ביארתי את הלכות יסודי התורה הללו בסדרת מאמריי "מצוות משנה תורה", בשלושת המאמרים שעוסקים במצות ייחוד השם (מבוא, חלק א, חלק ב).


שלבי החינוך לשלילת הגשמות


לאחר שרבנו אומר לעיל ש"שלילת הגשמות וסילוק הדימוי וההתפעלות ממנו, הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו", דהיינו, לאחר ששיננו לעצמנו וכן לקטנים ולפתאים את שלושה-עשר יסודות האמונה שוב ושוב, וכמו שרבנו אומר בסוף היסודות שם: "וחזור על דברַי אלה פעמים רבות והתבונן בהם היטב, ואם תשלה אותך מחשבתך שכבר הבנת ענייניו מפעם אחת או עשר, ה' יודע שבשקר השלתה אותך".


ובכן, עתה רבנו מלמד כיצד יש לנהוג באותם קטנים ופתאים וכו' אשר גדלו או השכילו:


"וכאשר יקבלו את זה ויורגלו בו ויתחנכו עליו, וגדלו, ונבוכו בפסוקי ספרי הנבואה [אשר יש בהם מאפייני הגשמה] אז יבוארו להם ענייניהם [ענייני המושגים ופירושיהם], יפתחו להם בביאורם ויעירום על שיתופי השמות והשְׁאָלותיהם אשר נכללו במאמר זה, כדי שתושג להם שלמות הדעה הנכונה באחדות ה' ובאמיתת הספרים הנבואיים".


וכבר הבאנו עשרות דוגמאות בשלל מאמרים קודמים בסדרת "מורה הנבוכים" לביאורים של שיתופי שמות והַשְׁאָלות שבהם רבנו מסביר את הפעלים והמושגים שמופיעים בתורה, ואשר עלולים לפרש אותם באופנים של הגשמה ואלילות. וכמו שרבנו מתאר בראש המורה (א, א): "אבל מה שצריך להיאמר בשלילת הגשמות וקביעת האחדות האמיתית, אשר אין לה אמיתות כי אם בהרחקת הגשמות, תדע הוכחת כל זה מן המאמר הזה".


ברם, מה נעשה עם בני האדם אשר אינם מסוגלים להבין את דברי רבנו במורה? והם עתה גדולים ומבוגרים ומתקשים להבין את החכמה המשוכללה שבה חוברה תורת אלהים חיים? מה נעשה עם כל אלה אשר אינם מסוגלים להבין שיש משמעויות שונות לרבים מהתארים והשמות האמורים בכתבי הקודש ביחס לה' יתעלה? ובכן, את האנשים האלה יש ללמֵּד בדרך של הודעה ומסירה לא בדרך של ידיעה. כלומר, רבנו מורה שאין להתעקש ולנסות להסביר להם את שיתופי השמות ומטרת ביטויי ההגשמה, אלא פשוט להנחיל להם את יסודות הדת תוך הבהרה שעליהם להבין שהם אינם מבינים אותם לעומקם אלא רק את כותרתם.


וכֹה דברי רבנו בהמשך הפרק (א, לה):


"ומי שקהה שכלו מלהבין את ביאורי הכתובים ומלהבין את השוויון בשמות על-אף השוני בעניין [שהרי נאמרו לשונות זהים ביחס לה' יתעלה ולבני האדם שוכני בתי חומר, אף שענייניהם ומטרותיהם שונים לחלוטין], ייאמר לו: לשון זה מבינים ביאורו אנשי המדע, אך אתה תדע, כי ה' יתהדר ויתרומם אינו גוף ולא יתפעל, כי ההתפעלות שינוי והוא יתעלה לא ישיגהו שינוי, ולא ידמה לשום דבר מכל שזולתו, ולא תכללהו עם שום דבר מהם שום הגדרה מן ההגדרות כלל, ושדברי הנבואה הללו אמת ויש להם ביאור, ולעמוד עמו בשיעור זה".


אגב, מדברי רבנו עולה גם תובנה ביחס ללומדים בראשית דרכם, והיא, שרק מי שמסוגל בראשית דרכו ללמוד בענווה בדרך של הודעה ומסירה, יזכה גם להתרומם למעלת הידיעה.


אולם, יש סוג נוסף של בני אדם והם גרועים מהבהמות: הגדוילים השוטים "המלומדים" אשר גאוותם ושחצנותם הִשלו אותם שהם חכמים, וסכלותם ואי הבנתם גורמות להם לסבור שדברי רבנו בחשיבות הרחקת הגשמות אינם דברי אלהים חיים... וכידוע, אפילו רב "גאון" שבמוחו רוחשות ידיעות הלכתיות כחול אשר על שפת הים – אם אין בו דעת להבין ולהשכיל את מושגי האמת כאשר הם ניצבים לנגד עיניו – נבלה טובה הימנו, וכל-שכן אם הוא מתעה את עם-ישראל אחר ההבל וההזיות, משבש את התורה הלכותיה והשקפותיה, והופך תורת אלהים חיים לקורדום חוצבים, כדי להפיק הון כלכלי ופוליטי ולעשות לו שם בארץ.


"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).


הערה בעניין שלילת התארים


במהלך הפרק (א, לה) רבנו מעיר על שלילת התארים, וכֹה דבריו:


"אבל הדיבור בתארים ואיך לשלול אותם ממנו ומה עניין התארים המיוחסים לו, וכן הדיבור על בריאת מה שברא ועל אופן הנהגתו את העולם, והיאך השגחתו במה שזולתו, ועניין רצונו והשגתו, וידיעתו בכל מה שהוא יודעו, וכן עניין הנבואה וכיצד מעלותיה, ומה עניין שמותיו שמוֹרים בהם על אחד אף-על-פי שהם שמות רבים – כל אלו דברים עמוקים והם סתרי תורה באמת, והם הסודות הנזכרים תמיד בספרי הנביאים ובדברי חכמים ז"ל, ואלה הם הדברים אשר אין ראוי לדבר בהם אלא בראשי הפרקים כפי שהזכרנו ורק עם האדם שקדם תיאורו".


ועל כל הדברים הללו ועוד נלמד בעז"ה בפרקים המיועדים לכך במורה.


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).


"כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).

לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם
.pdf
הורידו את PDF • 215KB

199 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 komentáře


Neznámý člen
27. 7. 2021

יישר כוח גדול הרב אדיר.

החייתני !!

אי אפשר להפריז בחשיבות לימוד והטמעת עניינים אלו בשכלנו, לדעתי.

To se mi líbí
Reakce na

איתמר, הלוואי והיה ברור שיש לשנן את שלילת הגשמות.

אם זה היה ברור רש"י-שר"י לא היה נחשב ל"רבן של ישראל"...

To se mi líbí
bottom of page