CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

הפסוק שבכותר מאמר זה נאמר בספר ישעיה (כו, ב) ורבנו מציבוֹ בראש הפרק הראשון של הספר "מורה הנבוכים". נראים הדברים, שרבנו מבקש להזכיר בו לכל תועי הלבב, המבקשים להחריב את תורתנו באמצעות עיוות וסילוף דברי רבנו במורה-הנבוכים – שספרוֹ זה נועד לאדם ישר-לבב: "אשר כבר נקבע בליבו והושָּׂג בדעתו [=דעה שנתגבשה מתוך חקירה יסודית] אמיתת תורתנו, שלם בדתו ומידותיו", וכפי שכתב בראש הקדמתו למורה. כלומר, ספר זה נועד לאדם שאין לו ספק באמיתת תורת משה, ואף שִׁכלל את מידותיו בהתאם לערכי המוסר שנצטוו

טרם שנחל לבאר מה הן שבע הסיבות לסתירות ולניגודים המצויים בספרים, יש להבין מהי סתירה ומהו ניגוד. את שני המושׂגים הללו רבנו מבאר בספרונו "ביאור מלאכת ההגיון" בפרק הרביעי, וכֹה דברי רבנו שם בבארוֹ את המושׂג "סתירה" המחולק לשני סוגים (עמ' נא): "והעניין הזה שאנו נקראֵהו 'הסתירה' הוא שני סוגים: הסוג האחד, שיהיה אחד המשפטים מחייב כללי והאחר שולל חלקי, כאמרינו: 'כל אדם חי', 'לא כל אדם חי' – הרי שני אלו סותרים; והסוג השני, אם יהיה המשפט האחד שולל כללי, והאחר מחייב חלקי כאמרינו: 'אין א

בתום הקדמת רבנו לספרו "מורה הנבוכים" הוא כותב צוואה לתלמידיו. צוואתו עוסקת באופני לימוד המורה, באזהרה מפני הסכלים שספרו זה עלול להזיק להם, בגילוי לב של רבנו שבו הוא מספר מאין הוא שאב את הכוחות הנפשיים לכתוב ספר מהפכני זה, ובמוסר-השׂכל לכל אנשי האמת כיצד עליהם להתייחס ולהתמודד עם העדר האמת ועם מיעוט ההולכים בדרכה. א. תיאום פרקי המורה אחד הדברים החשובים ביותר ללומד "מורה הנבוכים" הוא לידע, כי רבנו לא הבהיר עניינים מסוימים עד תומם במקום אחד, ויתרה מזאת, עניינים רבים מאד בספר זה

במאמר הקודם בסדרת "מורה הנבוכים" ('משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם'), למדנו כי הרמב"ם מבחין בין משלי חז"ל למשלי הנביאים הבחנה מהותית גדולה ומשמעותית. בהמשך דבריו בהקדמתו למורה שם (עמ' י–יא), רבנו עורך הבחנה נוספת, פנימית, בתוך הקטגוריה שנקראת "משלי הנביאים". רבנו מלמדנו כי יש שני סוגים של משלי נביאים: 1) האחד שבו כל מילה או משפט שבאותו המשל מורים עניין מסוים; 2) והשני שכל המשל מורה על עניין אחד מסוים, וריבוי המלים לא נועד אלא לייפות את המשל ולהעמידו על עמדוֹ. וכֹה דברי רב

לפני שרבנו מתחיל לבאר את ענייני המשלים בהקדמתו למורה, הוא מקדים הקדמה קצרה, ובה הוא חוזר ומדגיש כי ספרו זה מיועד למי שלמד מדעים ופילוסופיה, ויחד עם זאת הוא מאמין בתורת משה ובכל פסוקיה וענייניה. אולם, אותו אדם שרוי במבוכה, מכיוון שאינו יודע להבין שֵׁמות, כלומר מלים ופעלים מסוימים שנאמרו בתורה, וכֹה דברי רבנו (עמ' ט): "אבל מאמר זה הרי דבריי בו עם מי שנתפלסף [=מי שלמד פילוסופיה] כפי שהזכרתי, ולמד מדעים אמיתיים, והוא מאמין בדברים התורתיים ונבוך בענייניהם, אשר גורמי המבוכה בהם השׁ

רבנו מודיע לנו בפירושו למשנה מסכת סנהדרין (י, א), שהוא עתיד לחבר ספר אשר בו הוא יסביר את ענייני הדרשות והמשלים המובאים בספרות חז"ל וכיצד יש להבין אותם. כלומר, מה הם נמשליהם ומהי מטרת חז"ל באותן האגדות אשר פשטיהן רחוק מאד מן השכל הישר. רבנו רצה לקרוא לספר זה "ספר התיאום", כנראה משום שמטרתו הייתה לתאם ולהתאים את דרשות חז"ל לאדני ההיגיון והשכל הישר ולבאר אותן לאור כללי המחשבה של תורת משה. הרמב"ם כבר החל לחבר את הספר הזה, אך החליט בשלב מסוים לחדול מיוזמתו, ופרקי הספר הזה שרבנו הס

במאמר הקודם בסדרה זו שכותרתו: "יסודות במדעי האלהות" הצגתי את דברי רבנו במורה המלמדים על תכונתם הייחודית של מושגי האמת: הם נוצצים במחשבתנו ומאירים את שכלנו בהבזק מענג של דעת, אך מיד לאחר מכן הם נעלמים בשל העיסוק הרב של האדם בשאיפותיו החומריות ובהרגלי תענוגותיו והנאותיו הגופניות, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ז): "ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא, אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבֵהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים [=הנאות האדם והרג

במאמר הקודם בסדרה זו: "מטרתו הראשונה של מורה הנבוכים", ביארתי בקצרה מהם "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". למדנו כי מעשה מרכבה הם "מדעי האלהות", וכמו שמבאר רבנו בפירושו למשנה מסכת חגיגה (ב, א): "וכוונתם במעשה מרכבה – המדע האלהי, והוא הדיבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו, וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשׂכל הנצמד לאדם, ומה שאחרי המוות". ובהלכות יסודי התורה (ב, יא) מוסיף רבנו: "וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה". עוד למדנו, כי "מעשה בר

רבנו פותח את הקדמת המורה בשלושה פסוקים שיש לתת עליהם את הדעת: א) "הוֹדִיעֵנִי דֶּרֶךְ זוּ אֵלֵךְ כִּי אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי" (תה' קמג), ונראים הדברים שדוד המלך וכן רבנו ידעו מהי הדרך הנכונה שיָּבור לו האדם, ולא היו זקוקים לידע מהי הדרך – אלא, הם ביקשו מה' יתעלה שיאיר להם את הדרך הזו הטובה, שתהיה סלולה לפניהם, ללא מכשולים וללא מעצורים בפני השׂגת ה' יתעלה ויתרומם, כי חיי האדם סבוכים המה והאדם זקוק לעזר אלהי להצליח ללכת בדרך הטובה, אף שהוא מכיר ויודע את מקור מבועהּ ואפיקי מ

בראש המורה מובאת אגרת שכתב הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף ב"ר יהודה. תלמיד זה היה חביב מאד בעיני הרמב"ם, ובהמשך רבנו כתב לו גם את האיגרת המפורסמת: "אגרת הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף", אשר פורסמה בקובץ "אגרות הרמב"ם" במהדורתו ובתרגומו של קאפח. וכך אומר הרמב"ם לר' יוסף בראש ספרו מורה-הנבוכים: "בהיות שאתה התלמיד היקר ר' יוסף ש"צ [=שמרו צורו] ב"ר יהודה נ"ע [=נוחו עדן], כאשר עמדת לפניי ובאת מקצווי הארץ ללמוד אצלי, גדלה מעלתך בעיניי לעוצם להיטותך ללימודים". רבנו מספר שתלמיד זה ביקר אותו במצרים (

בקריאתו ההיסטורית המהדהדת הזו של אברהם אבינו (בר' כא, לג) פותח הרמב"ם את כל ספריו. בקריאה זו רבנו מלמד, שמגמתו בכל כתביו היא להמשיך בעוז את קריאתו של אברהם אבינו לפרסום מציאותו וייחודו של בורא-עולם. הרמב"ם ראה אפוא את עצמו כממשיך דרכו של אברהם, ממשיך דרכו המחשבתית והפילוסופית, ממשיך דרכו בקריאה לכל באי-עולם למציאות ה' ולייחודו, וממשיך דרכו בעמידה איתנה ונחושה כנגד עבודה-זרה והזיות מינות – וזו גם הסיבה שרבנו פותח את ספרוֹ משנה-תורה בספר-המדע: בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של הא

כידוע, קאפח תרגם וההדיר את הספר "מורה הנבוכים", וכל שאר המתרגמים שבאו אחריו לא היו יכולים לעשות מה שעשו ולא קרוב לכך, ללא תרגומו. קאפח היה הראשון אשר הגיש לנו תרגום אמיתי – ואף שלא אמר במהדורתו את כל האמת, נראה לי שלכל הפחות במה שנוגע לתרגום לשון רבנו, קאפח התעלם לחלוטין מכללי התקינות הפוליטית האורתודוקסית. כלומר, אף שבהערותיו הוא פחד והסתיר את האמת במלא עוזה ואמיתתה הנוקבת, בכל מה שקשור לתרגום לשון רבנו, נראה לי שהוא היה נאמן לכל קריאותיו של רבנו הגדול לדרך האמת. מתרגמי ימינ

במאמר זה הנני ממשיך לסקור את מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו, וכבר הסברתי במאמרים הקודמים בסדרה זו את מניעיי הראשונים והאחרונים לסקירת מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו. ובכן, בהמשך מבואו של קאפח למורה, הוא מקדיש פרק לתיאור כתבי-היד של המורה שהיו לפניו ומותח ביקורת על תרגומֵי המורה המשובשים שקדמו לו. א. כתבי היד שהיו לפני קאפח נוסח המקור המרכזי שקאפח נעזר בו הוא נוסח המקור שהוציא לאור ד"ר יששכר יואל (תרצ"א, 1931), נוסח זה מיוסד על מהדורתו של ד"ר שלמה מונק (תרט"ז, 1856).

במאמר זה הנני ממשיך בעריכת הסקירה שעשיתי בעבר למבואו של קאפח למורה-הנבוכים, וכבר הסברתי בחלקים הקודמים בסדרה זו מדוע כתבתיהָ ומדוע הנני עתה חוזר ועורך את הסקירה הזו, שהיא חלק מסדרת המאמרים המקיפה על הספר הכביר "מורה הנבוכים". ובכן, בהמשך מבואו למורה מהדורתו, קאפח מקדיש פרק לשאלה: מתי נכתב המורה? בתשובתו, הוא משחזר את ימי חיי רבנו וסדר כתיבת ספריו, וכך הוא כותב בפתיחת דבריו (עמ' 20): "אשר לקביעת זמן כתיבתו של הספר 'מורה הנבוכים', חייב אני לשחזר את ימי חיי רבנו וסדר כתיבתו". נע

בהקדמת רבנו למורה (עמ' ה–ו) הוא מונה את מטרות הספר, בין המטרות רבנו משיב לשאלה: למי נכתב "מורה-הנבוכים"? הרמב"ם קובע שהספר נועד לאדם "שכבר נקבע בליבו והושָּׂג בדעתו [=דעה שנתגבשה מתוך חקירה יסודית] אמיתת תורתנו, שלם בדתו ומידותיו". כלומר, ספר זה נועד לאדם שאין לו ספק באמיתת דת משה, ואף שִׁכלל את מידותיו בהתאם לערכי המוסר שנצטווינו בהם בתורת משה. יחד עם זאת, אותו אדם גם עיין במדעים הפילוסופיים, ולמד את יסודותיהם וכלליהם, וכדברי רבנו שם: "ועיין במדעי הפילוסופים ויָדע ענייניהם".

במאמר זה הנני ממשיך ברשותכם לסקור את מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו, ובמבואי ל מאמר הקודם בסדרה זו כבר הסברתי את הולדתה ומניעיה של סקירה זו. כאמור שם, סקירה זו נולדה בימי עלומיי והנני עורך אותה עתה מחדש באופנים עמוקים מאד, תוך חשׂיפת לא מעט מדברי הנוכלות והעקמימות של קאפח, אשר הִתעה ותעתע וכיזב והיטה את אפיקי דרך האמת לזרם הביוב האורתודוקסי הפרו-נוצרי המוביל את האדם והאומה שאולה. ובכן, בהמשך דבריו במבואו קאפח מצטט את שבחיו של הקוקו על הרמב"ם (עמ' 19): "וכמה תמציתיים וקו

במורה (א, טו) רבנו ממשיך במסעו לעבר הרחקת הגשמות והאלילות ולעבר הנחלת ייחוד ה' והשקפות נכונות, ועתה, בפרק טו, הוא מבאר את הפעלים "נצב" ו"יצב" אשר נזכרו בכתבי-הקודש בשלל נטיות והטיות לשוניות, ואשר חלקן נזכרו גם ביחס להקב"ה. במהלך ביאורו לפעלים הללו, רבנו מסביר גם את חלום יעקב ומשמעות הסולם, מפני שבחלום הנבואי הזה נאמר (בר' כח, יג): "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו" – ואגב ביאור עניין ההתייצבות ושהיא איננה התייצבות גופנית-גשמית, רבנו מבאר את חלום יעקב ברמזים ובראשי פרקים. במאמר זה

מאמר זה נכתב במקורו בשנות עלומיי בהיותי תלמיד ומעריץ של קאפח הנוכל. הלכתי אחריו בעיניים עיוורות, אם בשל העובדה שטרם עמדתי על דעתי, ואם בשל ההערצה הרבה כלפי קאפח אשר הקיפתני מכל עבר וכבלה אותי אליה בעבותות עבים, מטמטמים ומעיקים. באותם ימים כלל לא הבנתי את חומרת ההנאה מדברי תורה, ומכיוון שהתבוננתי על קאפח בעיניים מעריצות נתעוורתי לחלוטין מלהבין את שלל שגיאותיו וכל-שכן את נכלוליו ומעלליו. והנה עתה, לאחר שעמדתי על דעתי וכבר חשׂפתי רבות משגיאותיו ותעלוליו של רב-הנוכלים הלז, ולאחר

בפרשת בראשית מובא סיפור מופלא על גן-העדן שהיה משכנם הראשון של אדם וחווה. בתוך גן-העדן הצמיח אלהים לאדם ולחווה עצים נפלאים מרהיבים ביופיים ובעלי פירות משובחים שאין כמותם, וכך נאמר בתורה: "וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר, וַיַּצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בר' ב, ח–ט). ברם, בהמשך הפסוק צוינה כבדרך אגב עובדה רבת משמעות: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָר

ה. סודו של עץ הדעת הרמב"ם מבאר, שהאכילה מעץ הדעת לא העניקה לאדם "דעת" במובן השכלי והמדעי, אלא היא השפילה את האדם לשקיעה בהבחנה שבין "טוב" לבין "רע". ולכן נאמר בתורה "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" , ולא נאמר והייתם כאלהים "יודעי דעת", כי לא הדעת נקנתה באכילה מעץ הדעת, אלא האכילה מעץ הדעת היא משל לנטיית האדם אחרי תאוות לבו. כלומר, כאשר האדם מרד בבוראו ונהה אחרי תאוות לבו, נענש שירד ממעלתו הנשׂגבה: שבה היה כל כולו אחוז ודבוק במושׂכלות, מאושר בשכלו ובמעלתו הרוחנית

בפרק עו, שהוא הפרק האחרון במורה חלק א, רבנו בוחן בתמציתיות את שלושת הדרכים שבהם ה"מתכלמין" הוכיחו את שלילת הגשמות. באופן כללי רבנו מסתייג...

במורה (א, עה) רבנו עובר לבחון את ראיות ה"מתכלמין" לאחדות הבורא יתעלה. רבנו פורשׂ לפנינו חמשה דרכים שבהם ה"מתכלמין" הוכיחו לפי דמיונם את...

לאחר שרבנו פורשׂ בפרק הקודם (א, עג) את שתים-עשרה ההקדמוֹת הפסאודו-פילוסופיות של ה"מתכלמין", הוא עובר לעסוק בשבע דרכיהם להוכיח את חידוש...

מהקדמוֹת ה"מתכלמין" ניתן ללמוד כמובן על ניתוקם הכמעט-מוחלט מן המציאות, אך לדעתי, המסקנה העיקרית שעולה מן העיון בהזיותיהם, היא ריחוקם של...