ייחודיות האמונה בנבואת משה רבנו

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

לא מעטים הם בדורות האחרונים אשר מייחסים ל"גדוליהם" מעמד של גדלות אפילו יותר ממשה רבנו! שהרי אפילו משה רבנו, בחיר המין האנושי חטא ושגה, ונאמרו בו ובאהרן הכהן פסוקים קשים מאד בתורה: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי" (במ' כ, יב), "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי" (שם, כד), "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי [...] עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי" (דב' לב, נא), ואילו אותם ה"גדוילים" המדומים, כולם גדולים ממשה ואהרן שהרי הם לעולם אינם שוגים וטועים במאומה! כביכול כל מעשיהם פסקיהם והגיגיהם נאמרים אות באות מפי הגבורה.


מעבודה-זרה זו יצאה השקפה רעה מאד הגורסת, שאם יחלוק אדם על משהו מדבריהם, אפילו בראיות מושכלות נכונות וברורות, יאשימוהו בכפירה בעיקר – לא פחות מכך! וכבר אמרנו ש"אמונה" זו אינה בגדר "אמונת חכמים" (גם אם נניח לרגע קל אחד שאותם "גדולים" באמת חכמים, ואפילו למחצה לשליש ולרביע) – אלא זו עבודת אלילים מהסוג הגרוע ביותר. כי אם הערצת בשר ודם נעלֶה באמת היא אלילות, מה נאמר על הערצת סכלים שפלים בתכלית השפלות, אשר מתעים את העם אחר ההבל וההזיות האליליות להנאת עצמם קרוביהם ומקורביהם? נמצא, שאין זו רק עבודה-זרה אלא גם סכלות חמורה ביותר, וכמו שמצאנו שחכמים מגנים בחומרה יתרה את עובדי-האלילים אשר עובדים לדמיונות, יותר מאשר הם מגנים את עובדי-האלילים שעובדים לנמצאים: לשמש ולירח ולכוכבים.


והנה לשון רבנו במורה (ג, מו) בעניין זה:


"ודע, כי האמונה הזו [=האמונה בשדים] התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם דברים דמיוניים שאינם מצויים], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".


והפסוק משירת האזינו מתאים באופן מופלא גם לשדים בני ימינו, אשר זובחים להם ומקטרים להם ומשחדים אותם בממון, ובעלי ההון עושים עמם עסקאות במחשכים על חשבון מעריציהם הסכלים. וכאשר אני רואה כיצד מניחים את תמונות פרצופיהם המבהילים בתוך עריסות התינוקות, כדי להלעיטם מינקות ב"גדולת גדוליהם", מיד עולה במחשבתי תפילה לבורא עולם: יהי רצון מלפניך לעקור עבודה-זרה מארצנו ומעריסותינו.


נחזור לענייננו, וכי יעלה על הדעת שקיים "גדול" שאינו מסוגל לטעות לשגות ולחטוא?! והלא שלמה המלך אמר בקהלת (ז, כ): "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", האם אותם "גדולים" אשכנזים וספרדים-משתכנזים יותר גדולים משלמה המלך וממשה רבנו?! שהרי גם במשלי (כ, ט) נאמר: "מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי?", מי הוא זה ואי זה הוא אשר מסוגל לומר שאינו שוגה וטועה? כך פירש רס"ג שם, ומָרי מוסיף ומעיר: "שאין אדם בעולם אשר לא ישגה ויטעה אי פעם". ושמא טומאת השועלים והארנבות חלחלה למה שנשאר משכלם של חובשי פרוות השועלים ומגבעות עורות הארנבות, עד שהם באמת מאמינים ש"גדוליהם" אינם שוגים.


ואפילו מָרי טעה ושגה ואפילו בדבריו כאן, ולא היה עליו להוסיף את המלים "אי פעם", כי כבר אמר דוד המלך: "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תה' נא, ה), ולא צמצם את פשעיו לאיזה חטא יחיד ונידח "אי פעם". ועל דוד אמר ה' יתעלה (מ"א יד, ח): "וְלֹא הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד, אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ, לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי". ולפי דעתי רק על משה רבנו ראוי לומר שחטא "אי פעם".


נחזור לחובשי החיות הטמאות, טענת "גדוליהם" או טענת עסקניהם וחסידיהם ש"גדוליהם" אינם שוגים וטועים, נובעת מהעובדה הפשוטה שהם אינם גדולים! וכמו כל שקר אשר עומד על כרעי תרנגולת, כך גם הילת "גדולתם" רופפת מאד-מאד, ולכן יש צורך כל הזמן לשטוף את מוחות חסידיהם השוטים שהם "גדולים", שלא ישכחו ולו לרגע קט שאליליהם הם "קדושי עליון" ו"גדולי ישראל". ואם חלילה יתגלה שהם טעו ושגו בדבר מה, ויקרה נס וחסידיהם השוטים יתחילו לחשוב (למרות שטמטמום וסיממום מעת שנולדו על פרצופי הטומאה המזוקנים והמיובלים), אם ימצאו ולו פעם אחת ש"גדוליהם" טעו – אז כל הזיית הגדלות הרעועה בסכנה ברורה ומיידית, וכל בניין השקר הרעוע עלול לקרוס ברעש גדול.


איש אמת לא יחשוש להודות שטעה, כי מהי טעות אחת או אפילו טעויות רבות לעומת הליכה בדרך האמת ביסודיות ובדבקות?! והלא כולנו בני אדם, והשקפה זו יסודית זו הכרחית מאד להליכה בדרך האמת. אך איש שקר, יחשוש מאד-מאד למעמדו ול"כבוד קדושתו", כי אם היושר והאמת נעדרים ממצבו הרוחני האמתי, והשקר הוא יסוד "גדולתו" ו"קדושתו" – הרי שהוא צריך לחשוש לילה ויומם שמא יגלו את ערוותו. ואלמלא אסר עלי הקב"ה לרחם עליהם מפני שהם מתעים את העם אחר ההבל, הייתי מרחם עליהם, כי אין לי ספק שאין להם לא יום ולא לילה: "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד" (דב' כח, סז).


א. מדוע האמינו אבותינו במשה רבנו?


כבר ראינו שרבים הם בימינו ובדורות הגלות אשר הפכו את "גדוליהם" לאלילים ממש, וגידלום כמו שאחשוורוש גידל את המן, להיות "גדולים" אפילו יותר ממוישה רבנו, כי מוישה הוא מוישה, ואילו רבניהם הם "קדושי עליון" ו"שרי התורה" שתורתם עדיפה על תורת משה רבנו, ועדיף להגות בספריהם המייגעים ובאותיותיהם הקטנות והטמאות מעוורות עיני הבשר ועיני הדעת, מאשר להגות בתורת משה רבנו ע"ה או ללמוד את דברי נביאי ישראל.


ברם, האמת היא שהאמונה של עם-ישראל במשה רבנו היא ייחודית אך ורק למשה רבנו! ואין שום אדם אשר נאמין בו כמו שהאמנו בשליחותו ובנביאותו של משה רבנו, והנה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ח, א–ד):


[א] "משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על-פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף [=בטכסיס ותחבולה]. אלא כל האותות שעשה במדבר לפי הצורך עשאן, לא להביא ראיה על הנבואה. צָרַך [=היה צורך] להשקיע את המצרים – קרע את הים והצלילן בו. צָרַכְנוּ [=היינו זקוקים] למזון – הוריד לנו את המן. צמאו – בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח – בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות".


[ב] "ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני. שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מִדַּבֵּר אליו ואנו שומעין: 'משה משה לך אמור להם כך וכך'. וכן הוא אומר: 'פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יי עִמָּכֶם' [דב' ה, ד], ונאמר: 'לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יי אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת' [שם, ג]".


[ג] "ומנין שבמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: 'הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם' [שמ' יט, ט], מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".


[ד] "נמצאו אלו ששוּלָּח להם [=עם-ישראל] הם העדים על נבואתו שהיא אמת, ואינו צריך לעשות להן אות. שהן והוא אחד בדבר, כשני עדים שראו דבר אחד ביחד, שכל אחד מהן עֵד לחברו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחברו. כך משה רבנו, כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני, ואינו צריך לעשות להם אות".


ומכאן תשובה גם לחסידי חב"ד אשר טוענים שאלילם המת הטמא, גדול ממשה רבנו וחייבים להאמין באלילם בציווי התורה כביכול: "וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" [שמ' יד, לא], והיה עדיף להם להודות על האמת שהם דת חדשה פרו-נוצרית מובהקת! שהרי הם מאמינים שאלילם המשוקץ הוא כלי קיבול ל"עצמותו ומהותו" של הקדוש-ברוך-הוא, יתעלה ויתרומם מסכלותם, ובכל פעם שאני נזכר בהשקפתם הנוצרית הנגעלת בחילה פיסית ומחשבתית אוחזת בי, ואיני מסוגל להבין איך התדרדרו ושקעו לעמקי צואת הסכלות הרותחת.


ב. סכלותם וריחוקם של מפרשי רבנו מדרך האמת


זכורני לאחר שסיימתי ללמוד את "ספר המדע" עם פירושו של מָרי, אחזתי את ראשי וזעקה אילמת בקעה מגרוני: איך במשך מאות ואלפי שנים עם-ישראל נוהה אחר ההבל? איך במשך מאות רבות בשנים, עיקמו המפרשים את דרך האמת של רבנו ומילאוה באבנים כדי שתשווה לדרך החתחתים האשכנזית הפרו-נוצרית? איך במשך מאות רבות בשנים אף-לא-אחד נתן דעתו לכך? ואיך במשך מאות רבות בשנים עם-ישראל מולעט בזוהמת הדת החדשה האלילית הפרו-נוצרית, ונדמה לו שהוא מתרועע עם המלאכים? איך?!


נעיין אפוא עתה בהלכה הבאה מהלכות יסודי התורה (ח, ה), ותוך כדי הלימוד נבין מעט-מזער על ריחוקם המזעזע והמטלטל של "פרשני" "משנה תורה" מהבנת דרך האמת של רבנו. ועדיף היה שלא היו אומרים מאומה, ומתמקדים בתפקיד היחיד שאותו הם מסוגלים לעשות פחות או יותר, והוא לא פירוש דברי רבנו, אלא הפנייה למקורות בספרות חז"ל שמהם רבנו שאב את מימיו, וגם בזה לא עשו עבודה מוצלחת במיוחד.