CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

דתן ואבירם פרסמו סרטון נוסף שבו הם מציגים ראיות לכך שספר-האופל הינו ספר אמיתי ומקורי, ובחלק זה נבחן את המשך "ראיותיהם". בפתח דבריהם הם מתעתעים, מתחסדים ומגלגלים עיניהם לשמים: "איך ייתכן שיש מדרשים שהם לא יצאו מתחת ידיהם של חז"ל?", כך הם זועקים. ובכן, מן המפורסמות הוא שספרות חז"ל עברה תהליכים חריפים וקשים מאד של עיבוד, שכתוב ועריכה, וניתן לראות זאת בפירושי שר"י הצרפתי, שבהם הוא מזייף רבים מהמדרשים, ואף מזייף רבות את נוסח הגמרא, וכבר עסקתי בכל העניינים הללו בהרחבה רבה מאד ובמאמ

ביום ח בכסלו תשפ"ה, פורסם סרטון קצר שבו שלושה ליצני מינות כעורים במיוחד, פוערים את פיהם נגד הרב חן שאולוב הי"ו. טענתם המרכזית נגדו היא שהוא מדבר נגד ספר-האופל ונגד המקובלים הפגאניים, וכך הם מלהגים בראש דבריהם: "אנחנו פה במושב בית-דין, דנו בכל הדברים שמדבר חן שאולוב בשיעורים שלו, שהוא התחיל לדבר בתקופה האחרונה, נגד דברי המקובלים, נגד הזוהר הקדוש, נגד רבינו האר"י ורבי חיים ויטל וכל גדולי המקובלים". לאחר מכן, שלא ברצונם וברוב סכלותם, נפלט מפיהם שבח לשאולוב: "ובכל שיעור הוא מוסיף

הרמב"ן בפירושו לתורה תוקף את רבנו ביסוד מרכזי מאד בדתנו. רבנו כידוע סבר שאונקלוס הינו ממרחיקי הגשמות הגדולים ביותר, ולהערכתי יש כאלף מקומות בתרגומו שבהם אונקלוס מרחיק מן ההגשמה. ברם, הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין, שלל את העובדה שאונקלוס קידש את הרחקת הגשמות, הואיל וההגשמה פשטה מאד בקרב המינים האירופים. כלומר, הרמב"ן היה עבד נרצע ומשועבד למינים האשכנזים, אשר כרתו עמו ברית רשעים: הם יאדירו ויפארו וירוממו את שמו הנתעב, והוא ירוצץ את יסודות תורת האמת ובמיוחד את שלילת ההגשמה, המאגיה ו

קיבלתי תגובה נזעמת במייל ממישהי בשם ליאל, וכך היא אומרת: תבטלו לי את בקשת החברות. אחרי שקראתי את הסירחון באתר שלכם אני מוותרת. בושה שאתם משתמשים בשם של הרמב"ם בשביל סיפורים ושׂנאוֹת אישיות שלכם. אז הרמב"ם ביקר כמה לומדי תורה, והיה תקיף בשפתו נגד מי שלא היו בדעותיו, אבל אתם? מי שׂמכם? בשם מי? לא בטוחה שזאת המורשת שלו וזה מה שעושה לו נחת רוח, כל הגידופים שלכם על גדולי ישראל. על גוי איך אפשר לדבר ככה אז על אדם מבוגר שהמית עצמו באוהלה של תורה?! מי אתם??? אנשי אמת, שרק מקללים ומחר

"כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (מש' כו, כה). בעקבות המאמר: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?", נשלחה אלי תגובה וז"ל: אחי, אני מאוד מזדהה עם התיעוב שלך את העולם החרדי וכל האמונות התפלות וההזויות שיש בעולם התורני היום, ולא פעם כולם לוקחים אותי ככופר גמור [אכן הנך], כי אני רציונליסט קיצוני, חובב פילוסופיה (לא נראה לי שיש פילוסוף גדול שאני לא מכיר בעל-פה את שיטתו). אז על זה באמת יישר כוח. אבל בכל זאת, אני ממש לא מצליח להבין איך אתה יכו

"הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל [...] וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם [...] וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְיָ וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם [...] וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם. הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם יְיָ? הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם!"

ובכן, בעבר אחד מצאצאי דתן ואבירם נהג לתקוף אותי באופן כפייתי, הוא קילל וחירף וגידף אותי במלים קשות ביותר, כאשר מִבֵּין כל מטר הקללות והנאצות עלתה טענה אחת ויחידה: אין לאדיר הקטן שום הצדקה לחרף ולגדף את קאפַּח הדיין השׂכיר הואיל והוא למד ממנו. זכורני שניסיתי להשיב לדתן בן אבירם אך גיליתי שעליו נאמר "אל תען כסיל כאיוולתו", ולכן, במקום לשחק לידיו, להתגושש עמו ולהתבוסס עמו ברפש סכלותו ונבלותו, בחרתי למחוק את גידופיו וחירופיו ולחסום אותו מן האתר. אך מדי פעם, כאשר הנני רואה במייל א

ביום שני כב במרחשוון תשס"ז (13.11.06) פורסמה שאלה חשובה שנשאל ערוסי. כותרת השאלה היא: "הדרדעים ואמונת השם". שאלה זו נזכרת גם בדף של "רצון ערוסי" בוויקיפדיה, כלומר היא בהחלט מתשובותיו החשובות, והנה לשון השאלה והתשובה באתר "מורשת": "מה דעתך על הנושא של הדרדעים היום? האם הדרדעים, תלמידי הרב קאפח, ראויים לנידוי כיום עקב אי-אמונתם בזוהר?". וכך השיב ערוסי: "אין היום בישראל דרדעים ואין עיקשים. המציאות שהייתה בתימן השתנתה בישראל לבלי היכר. בתימן בזמן פרוץ המחלוקת על קדושת הזוהר, נתמע

בחוה"מ תשפ"ב הגיב מאן-דהו על המאמר בעניין חובת הנחת תפילין בחול המועד, וז"ל: היה לי המון מה להידיין על המאמר אודות תפילין בחול המועד, אבל ברגע שראיתי איך אתה קורא למרן הבית יוסף, הבנתי שלא אוהבי תורה וגם לא שוחרי משנת הרמב"ם יש פה... ממש לא. ממילא אין לי מה להידיין איתכם. יש תופעה בפסיכולוגיה שנקראת "השלכה". בהשלכה אדם לוקח משהו שהוא מרגיש על מישהו אחד ומעביר אותו למישהו אחר שדומה לו. כנראה יש לכם רגשי נחיתות מסוימים כלפי גדולי תורה תימנים ספרדים ואשכנזים ועכשיו אתם מוציאים ע

בעבר קיבלתי תגובה מתעתעת למאמר: "ספר יצירה – עד כמה אפשר להיות מטומטם?". המגיב לא הזדהה בשמו והשתמש בכינוי. ברם, משהו בכל זאת הנני יודע עליו והוא שהמייל שממנו שלח המגיב את דבריו הוא של "מכון לב" האורתודוקסי אשר כידוע אוכל מן התורה. הבאתי את תגובתו כדי ללמוד עד כמה יכולים אנשי השווא לתעתע ולערער על דרך האמת. והנה לפניכם דבריו על המאמר האמור: מדהים לראות עד כמה אנשים יכולים להצדיק את דבריהם בִּמְקום [להודות על] טעותם ולעוות עלינו ועל כל ישראל כתובים למטרה אחת ויחידה – שֵׁירות ר

בעקבות המאמר: "כתר או נקדישך" נשאלתי שאלה חשובה, וכך שאל השואל: מדוע רבנו הרמב"ם לא מציין שמות של רבני דורו או אלה שהיו לפניו כאשר הוא קובע שהם טועים בענייני כפירה? לדוגמא, במורה (א, נט), לגבי הפיוטים שמוסיפים לתפילה, שיש מהם רבים לדעת רבנו שהם בגדר כפירה – מדוע הוא לא מציין את שמות מחברי הפיוטים ואת הפיוטים עצמם? אם רבנו היה מפרט ייתכן שהיו מוציאים אותם מסדר התפילה ומהזמירונים לשבת וכיו"ב – שהרי אם לדעת רבנו יש לפנינו ענייני כפירה, ברור לדעתו ולדעת חז"ל שמִן הראוי ואף חובה ג

בעבר קיבלתי תגובת נאצה שכותרתה: "מחאה קשה ונוראה על דברי הבלע", וזה לשונה: קראתי את המאמר המזעזע והנורא שכתבת בחציפותך על קדושי ישראל האריז"ל והמהרח"ו. טענותיך לא רק כלפי הרבנים הנזכרים, אלא גם כלפי כל חכמי הדורות שבאו אחריהם, והעריכו והעריצו את חכמתם ודבריהם ונהגו והנהיגו על פיהם קהל עדה וישראל למאות אלפים מאות שנים, ואומרים אחריהם "מקודש, מקודש". ובעומק יותר, טענותיך לא רק כלפי חכמי הדורות (שלטענתך הלכו בעיוורון אחריהם) אלא בעצם כלפי בורא-עולם שהפקיר עולמו בידיהם של... במיל

בעקבות המאמר: "ביקורת משורש פורה ראש ולענה", כתב הכותב מכתב נוסף, שמו הבדוי הוא דוד כהן, אך הנני חושד שמדובר בלא פחות מרצון ערוסי הידוע בציבור אשר כותב לי ומנסה להשפיע עלי בדרך עקיפה ובשם בדוי – כי נכלוליות שכזו, נכלוליות ברמות כל-כך מפותחות ומתוחכמות לא ראיתי אצל שום אדם למעט אצלו. לבן הארמי בהתגלמותו. הפעם אביא את דבריו בשלמותם, ושימו לב לחלקלקותו של הנוכל, וכמעט שנפלתי בפח יקושו! וזה לשונו: רבי אדיר היקר, הרי אני מוחל וסולח לך על כל חיצי הגנאי שהפנית כלפי. ולא רק על מה שהי

להלן ביקורת שקיבלתי כנגד דרכו של אור הרמב"ם, ביקורת חריפה מאד שעטופה בתחילתה ובסופה בדברי נועם, אך לא שתי לבי לדברי הנועם ולא נתתים למצוא דרכים לליבי, כי דרך האמת היא זו שבראש מעייני, ותשובת אמת לא תיתכן אלא מתוך התמקדות בדברי הביקורת בלבד, ולכן השמטתי לקמן את דברי הנועם המתעתעים, והותרתי אך ורק את הביקורת. והנה דברי המבקר לפניכם: דומני שפספסתם תפיסה מרכזית בשיטת רבנו. כל בר בי רמב"ם לחד יומא יודע שהרמב"ם מחלק תמיד ובכל מקום את האומה (ואכן גם את האנושות) לשניים: ההמון והיחידי

על המאמר: "קם רבה שַׁחטֵיהּ לרבי זירא", התקבלה תגובת מינות, וזה לשונה: אני מודה שאני ימין על מלא, וגם מין על מלא-מלא, כך שאם תרצה תוכל לכנות אותי מין ולשים אותי בחבורה המכובדת של רש"י והראב"ד ור"י קארו וכו' אתה יותר ממוזמן. לענייננו: אני קורא את מאמריך, ואני חושב שמלבד השפה הבוטה אתה חוטא בחוסר הגינות\הוגנות בסיסי. הרמב"ם היה ענק, ממשה עד משה לא קם כמשה, גם ניסה לחדש חידושים לא מעטים ולשנות את מה שהיה מקובל ביהדות בתקופתו. וחשוב להבין את זה – הוא חידש לא מעט! גם מה שהוא כתב ב

ביום יב בסיוון תשפ"ב קיבלתי תגובת נאצות חרפות וגידופים מאת "סורה שבה פלוני אלמוני", כך כינויו, על יחסי למינים האירופים, וז"ל: איך אפשר לרדת לכזו דיוטא לדבר בשפת ביבים כזו על תלמידי חכמים. היכן למדת את שפת הגועל וביזוי כל-כך זול לחכמי ישראל ואפילו למלאכי עליון קדושים ושרפים, ממי למדת? האם הרמב"ם נהג כך? תתבייש!! אפילו שונאי ישראל כופרים רשמיים (לא כמוך המתחזה לכשר) כשמהגגים את הבליהם, לא מתבטאים בצורה כזו על חכמי ישראל, שאפילו תחיה אלף שנים פעמיים ותגלוש כל היום באינטרנט בקדוש

סיפור מותו של שמעון הצדיק תואר בספרות חז"ל בארבעה מקומות: בתוספתא, בתלמוד יומא ומנחות, ובירושלמי. יש שהביאו את סיפור מותו של שמעון הצדיק כראיה לכך שיש להקב"ה גוף ודמות הגוף, ותפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן גרמה להם להיכשל בהגשמה ובמינות. אחל בשלושת המקורות הראשונים שנזכרו לעיל, מפני שהם דומים מאד זה לזה: בתוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק יג, הלכה ח, נאמר כך: "שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו אני מת. אמרו לו מניין אתה יודע? אמר להם: כל ימות הכפורים היה זקן אחד לובש לבנים ומתכסה

לאחר שפרסמתי את המאמר: "למה אדיר הקטן שונא את קאפַּח וערוסי?", הוסיפה וכתבה אודליה אריה מכתב שׂטנה ושלחה לי אותו למייל. ובכן, כדי שלא תהיה חכמה בעיניה, וכדי להוסיף ולקעקע את קאפַּח וערוסי החלטתי להשיב לה גם הפעם. מכתבהּ מלא וגדוש בקללות ונאצות וחרפות, הנני בוחר להתעלם מכל דבריה למעט מן הטענה שעליה היא נשענת. אחל אפוא, את כל מסכת הקללות והנאצות והחרפות והגידופים ששלחה, אודליה האומללה סומכת על טענה אחת ויחידה, והיא שטעיתי במאמר שנזכר לעיל במה שאמרתי שקאפַּח וערוסי התירו היתר גו

על-אף חומרת כסילותם ורשעותם, הכישלון החמור ביותר של חכמי-יועצי-אשכנז הוא שרבים מראשיהם האמינו, שה', יתעלה ויתרומם מהזיותיהם, הוא מעין אל יווני בעל איכויות פיסיות מעוררות התפעלות, מעין האל זאוס לאשכנזים השוטים, ולא אתפלא אם מדובר בהשפעה נוצרית. והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו): "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה". ע

בעקבות המאמר: "הכיתה אותם ולא חלו" התעורר כסיל משתכנז ממוצא תימני, והחל לתקוף אותי בשצף קצף ומתוך שנאה ומשׂטמה עיוורת ויוקדת שאיני זוכר כמותה, אך בעוד הקצף יוצא מפיו לא שׂם לב שהוא כופר ביסודות התורה ומחרף ומגדף את השֵּׁם הנכבד והנורא. אחל אפוא בהצגת תגובתו על דבריי במאמר הנזכר: דבריך אמנם נוקבים, אך נהירתך אחרי דעת הרמב"ם בעניין איוב רעה ולא נכונה כלל. גם הרמב"ם שגה בעניינו של איוב וייחס לו אשמה כשהכתוב במפורש אומר שאיוב היה איש צדיק וירא חטא. בנוסף, בסוף הפרק מודגש במפורש ש

בעבר (בחודש אלול תשע"ט) נוהל דיון ב"פורום אור הרמב"ם", שכותרתו: "חייהם הבודדים והמתסכלים של מחפשי האמת", אחד מחבריי שאל אותי בעניין זה והנה לפניכם שאלתו: איך אנחנו – הרציונליסטים שאוהבים את חיי האמת הרציונאלית – אמורים לחיות את חיינו בשמחה ובאושר, כשכולם סביבנו חיים חיי זיוף וטיפשות מיסטית-פגאנית? נראה שהחיים שלנו נידונים לתסכול ולבדידות. מצד אחד, איננו יכולים למצוא שמחה בקרב ההמונים הילדותיים הפגאניים המטריאליסטיים, אך מצד שני, אנו כֹּה מעטים עד כי איננו יכולים לספק לכל אחד

בחול-המועד פסח תשפ"ב קיבלתי מכתב שׂטנה במייל, והנה הוא לפניכם: לאדיר דחוח הנבל והעמלקי שם רשעים ירקב אמן. להלן לשונו של הרמב"ם: "עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו', כלומר בוזים מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה: 'אם בחקותי תמאסו', מלמדי חוקותיי תמאסו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם-הבא והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה". נבל ונבזה שכמותך, אתה מכנה את הגרח קנייבסקי

נשלחה אלי תגובה על המאמר: "ופושעים ביד עושי תורתיך" , וזה לשונה: קראתי רבים ממאמריך ויש לי כמה שאלות על שיטתך: א) אתה לא מרבה להתייחס לדברי חז"ל אלא בעיקר לדברי הרמב"ם, ואם אתה מעיין בעצמך למה אתה מסתמך בעיוורון על הרמב"ם (כך נראה מחוסר ההסתמכות המספקת על חז"ל); ב) מפני מה כינית את הרבי מליובאוויטש "מנדל הטמבל" וכי מצאת בו גדר מינות? ואל תשכח את דעת הראב"ד (הלכות תשובה ג, ז) בנוגע לכופר מפני 'טעות בעיון' (אולי הרבית לספר בדברי הבאי ומתוך כך סיפרת בגנות הצדיקים, ראה סוף הלכ

פרשת בשלח שבספר שמות היא אחת הפרשיות המופלאות ביותר בחמשת-חומשי-תורה, וזאת כמובן בשל השירה הנשׂגבה ששרים משה ובני-ישראל על ההצלה הגדולה ממצרַים ועל הנקמה בפרעה ובמצרִים הנוגשׂים בעם-ישראל. כבר מתחילת הפרשה אנו רואים ביטויים של חסד ורחמים בהנהגת ה' את עם-ישראל. לדוגמה, לאחר ששילח פרעה את בני-ישראל מארצו הקב"ה אינו מוליך את עם-ישראל דרך ארץ פלישתים, שמא ייבהל וייחרד העם מחוסנם של הפלישתים ומגבורתם במלחמה, ובראות עם-ישראל את עוצמתם כוחם ואכזריותם של הפלישתים רוחם תישבר והם יזעקו