CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

שלום לכולם, הסכמתי לקחת על עצמי הוצאה לאור של הסידורים (לחצו כאן לגרסה הדיגיטלית). מי שמעוניין, המינימום זה חמישה סידורים. המחיר כרגע לא ידוע מאחר וכמה שנוציא יותר המחיר ירד; אבל, הוא כנראה לא יעלה על שמונים ש״ח לסידור, ואני שואף לשישים. אין לי שום רווח בזה, אז אין להתייחס אלי כאילו אני עובד אצלכם. אני הנדסאי אזרחי עם עבודה טובה. לא יתבצע משלוח בדואר אלא יהיה מקום איסוף מאזור השרון ומחדרה. במידה ויהיו לא מעט פניות, המקום איסוף יהיה אירוע מפגש צנוע באזור המרכז או השרון, אנו חש

ביום שני כב במרחשוון תשס"ז (13.11.06) פורסמה שאלה חשובה שנשאל ערוסי. כותרת השאלה היא: "הדרדעים ואמונת השם". שאלה זו נזכרת גם בדף של "רצון ערוסי" בוויקיפדיה, כלומר היא בהחלט מתשובותיו החשובות, והנה לשון השאלה והתשובה באתר "מורשת": "מה דעתך על הנושא של הדרדעים היום? האם הדרדעים, תלמידי הרב קאפח, ראויים לנידוי כיום עקב אי-אמונתם בזוהר?". וכך השיב ערוסי: "אין היום בישראל דרדעים ואין עיקשים. המציאות שהייתה בתימן השתנתה בישראל לבלי היכר. בתימן בזמן פרוץ המחלוקת על קדושת הזוהר, נתמע

המצוה הראשונה והדיבר הראשון שנצטווינו עליו בהר סיני הוא ידיעת ה'. מצוה זו מחייבת את האדם מישראל להכיר במציאותו של בורא-עולם ולחתור כל ימי חייו להשׂגתו כפי יכולת האדם, ובלשון חכמים: "להכיר את מי שאמר והיה העולם". הדרך הראשונה והמרכזית לידיעת ה' היא באמצעות לימוד והתבוננות בבריאה ובנבראים, כלומר מהתבוננות בפעולות נלמד על פועל הפעולות, וכמו שאומר הנביא ישעיה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (יש' מ, כו). א. שני אופני ידיעת ה' במורה (א, מו) רבנו מסביר על ההבדל ה

כל מי שהשתתף בהלוויה שמארגנים ה"חברה קדישא" וודאי יראה שבשלב מסוים של ההלוויה, טרם הולכת המת לקבורה, אחד מהכומרים האורתודוקסים מודיע לקהל שיש להקיף את גופת המת שבע הקפות. מקור המנהג הרווח הזה הוא בהזיה פגאנית שנזכרה בספר-האופל ואשר נתעוותה עוד על-ידי הוזי הזיות שנקראים "מקובלים", עובדי אלילים אילמים. להלן נלמד, שההקפות הפגאניות הללו שמקיפים בהן את גופת המת נובעות מן ההזיה, שלפני הקבורה נצמדות למת רוחות רעות אשר מזיקות לו. הרוחות הרעות הללו נוצרו מטיפות שכבת זרע שהמת השחית והו

"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים! הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ, הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (ירמיה ח, ח–ט), "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (ישעיה ה, כא), "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ירמיה ד, כב), "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עובדיה א, ח). במאמר זה הנני מבקש

"לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" (מש' ב, יב), ושם פירש רס"ג: "לְהַצִּילְךָ – [החכמה והדעת והתבונה] יצילוך מדרך רע ומאיש מדבר בתהפוכות", ובפירושו הארוך הוסיף: "והנה ממה שביאר החכם שזה יהיה מפירות החכמה: [ומה הם פירות החכמה?] שבעליה ישׂנא את אנשי הרע, בין שהם אנשים או נשים, אשר לאנשים אמר בהם: 'לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת', ייחס דרך רע אל האנשים דווקא לפי שהם בעלי ההשקפות במיוחד והם נוצריהם ונושאיהם. והנה ראשית מה שיתעב ממע

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פג, סיוון תשמ"ד, עמ' 3]. זה עשרים שנה מתריע עיתון אפיקים, חזור והתרע, על השתרשותה של קבוצה בעלת דעות קדומות בצמרת הממסד הישראלי, המורכבת רובה ככולה מיוצאי מזרח-אירופה. קבוצה זו, מאז ראשית צמיחתה, שלטה שלטון בלי-מצרים על מרכזי הכוח במדינה: החברתי, הכלכלי והפוליטי והיא-היא שתכננה במכֻוון את ההפליה כלפי יהדות המזרח, הן לפני קום המדינה וביתר שאת נקטה בהפליה כשיטה לביסוס שלטונה עם קום המדינה, כלומר מאז שנת 1949, והיוותה השאור המבאיש לפער החברתי ולשס

למיטב ידיעתי, זוהו באופן בוטני שני זנים של אתרוגים אמיתיים, דהיינו שני זנים טבעיים שלא הורכבו והושחתו במהלך הדורות, והם התימני והמרוקאי, וראוי לשאול: איזה מהם עדיף? ובכן, לשם כך הבה נעיין בקטע מתוך המאמר: "מהו אתרוג כשר?", וכך נאמר שם: ואחתום בעניין גדלוֹ של האתרוג, וכך פוסק רבנו בהלכות לולב (ז, ח): "ושעור אתרוג אין פחות מכביצה, ואם היה גדול כל שהוא – כשר". ובסוכה (לו ע"ב) נאמר בעניין גדלוֹ: "תניא, אמר רבי יוסי: מעשה ברבי עקיבא שבא לבית-הכנסת ואתרוגו על כתפו. אמר לו רבי יהודה

מצות הנחת תפילין היא מצוה גדולה וחשובה, וכך נאמר בתורה על מצוה זו (שמ' יג, ט–י): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" – בשל חשיבותה, נקשרה מצות הנחת התפילין בתורה ללימוד התורה: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ", ולזכירת יציאת מצרים: "כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם", ונצטווינו

ו. פסיקת הגאונים בספרות הגאונים לא מצאתי התייחסות להנחת תפילין בחול-המועד, למעט בשני מקומות: בסדר המיוחס לרב עמרם גאון אשר זויף והושחת על-ידי המינים וצאצאיהם (ראו: "כתר או נקדישך" שם הוּכח זיופו), וכן בספר "הלכות גדולות". שני החכמים הללו חיו ופעלו במאה התשיעית. בברכות-השחר שב"סדר רב עמרם גאון" (הרפנס), נאמר כך: "ומצות תפילין אינה בלילה ולא בשבתות ולא בימים-טובים"; ובספר "הלכות גדולות" (ונציה ש"ח) בהלכות תפילין סימן כה, נאמר כך: "תניא, רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבת

בחוה"מ תשפ"ב הגיב מאן-דהו על המאמר בעניין חובת הנחת תפילין בחול המועד, וז"ל: היה לי המון מה להידיין על המאמר אודות תפילין בחול המועד, אבל ברגע שראיתי איך אתה קורא למרן הבית יוסף, הבנתי שלא אוהבי תורה וגם לא שוחרי משנת הרמב"ם יש פה... ממש לא. ממילא אין לי מה להידיין איתכם. יש תופעה בפסיכולוגיה שנקראת "השלכה". בהשלכה אדם לוקח משהו שהוא מרגיש על מישהו אחד ומעביר אותו למישהו אחר שדומה לו. כנראה יש לכם רגשי נחיתות מסוימים כלפי גדולי תורה תימנים ספרדים ואשכנזים ועכשיו אתם מוציאים ע

בהלכות שביתת-יום-טוב ישנן שלוש הלכות בסך-הכל אשר נוגעות לכתיבה בחול-המועד (ז, יב–יד), וכפי שנראה לקמן הכלל העולה משלוש ההלכות הללו הוא: שכל כתיבה שיש בה צורך קל – מותרת, למעט כתיבה אמנותית, כגון בדיו וקולמוס או בשבלונות וכיו"ב שנזהר בתיקונן. ועתה אחל להסביר את הכלל שניסחתי, בהלכות שביתת יום-טוב (ז, יב) פוסק רבנו כך: "וכשם שדנין במועד כך כותבין מעשה-בית-דין וכל הדומה לו. כיצד? כותבין הדיינין אגרות שום ששמו לבעל-חוב, ואגרות שמכרו בהן למזון האשה והבנות, ושטרי חליצה ומיאונין, וכל

קאפח השׂכיר החלקלק נפטר בשנת תש"ס, ומאז ועד שנת תשפ"ה קיימו מדי חג הפסח וחג הסוכות כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל בירושלים. כנס מסוג זה הוּגדר כ"הקבלת פני רב", שהוא ביסודו התקבצות של תלמידים לכבוד הרב החי ולשמוע תורה מפיו. ברם אף-על-פי שקאפַּח כבר התפגר, במשך 24 שנה המשיכו הדרדעים לערוך לכבודו, פעמיים בשנה מדי חול-המועד, כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל. לבסוף, בעקבות מאמר זה חדלו המארגנים מלהגדיר את הכנס כ"הקבלת פני המרדעת", אך עדיין הם ממשיכי

בשבוע-שבועיים שלפני "הושענא רבה" צאצאי המינים נוהגים לברך זה את זה במלים: "פתקא טבא" או ביידיש: "א-גוטן קוויטל". ולא רק צאצאי המינים, ישנם גם צאצאי מינים אירופיים ממוצא תימני אשר "ברכה" זו, בעברית או ביידיש, שגורה בפיהם... אנכי לא גדלתי על ברכי האמונות הללו ולכן לא ידעתי במה דברים אמורים: מה? יש מערכת צינורות בשמים שדרכה מעבירים פתקים? ולכן, הלכתי ללמוד ולבדוק את שרשי האמונה הזו ויסודותיה. באנציקלופדיה יהודית "דעת" נאמר, כי יום הושענא-רבה הוא יום חיתום הדין: "ומשום כך שׂוֹררת

דוגמה תסח בשמות (יח, ד) נאמר כך: "וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה", ושם פירש רש"י: "וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה – כשגילו דתן ואבירם [לפרעה] על דבר המצרי וביקש להרוג את משה, נעשה צווארו כעמוד של שיש". האמנם? האמנם נעשה נס כזה למשה? האם אדם יכול להמשיך ולחיות כשצווארו הופך לשיש? ומתי צווארו חזר להיות כבראשונה? והפיכת ידו של משה למצורעת כשלג וריפויה הייתה אות פלאי, והפיכת צווארו של משה לשיש הינה אות פלאי עוד יותר, היעלה ע

ראו נא מה שכתוב בוויקיפדיה בערך "אושפיזין": "האושפיזין הם שבעה צדיקים [שכבר נפטרו] שמתארחים, לפי הזוהר, בסוכתו של היהודי בחג סוכות, כאשר בכל יום משבעת ימי החג מגיע צדיק אחד בראש והשאר מתלווים אליו. בקהילות רבות נוהגים להזמין את האושפיזין לסוכה בנוסח הזמנה מיוחד. סדר האושפיזין לפי המנהג האשכנזי: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד. לפי המנהג הספרדי והחסידי (על-פי האר"י): אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד". כמובן שמנהג זה אינו מופיע בתנ"ך ואף לא במקורות חז"ל: הוא אינו

דוגמה תנה בשמות (טו, כג) נאמר כך: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה", ושם פירש רש"י: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה – כמו למרה [...] והתי"ו היא במקום ה"א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה"א, שהוא מוסיף במקום הלמ"ד, תיהפך הה"א של שרש לתי"ו, וכן כל ה"א שהיא שרש בתיבה, תתהפך לתי"ו בסמיכתה, כמו: 'חֵמָה אֵין לִי' [יש' כז, ד], 'וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ' [אס' א, יב], הרי ה"א של שורש נהפכת לתי"ו, מפני שנסמכת אל הו"ו הנו

צירפתי לחלק זה את המאמר: "מי גדול ממי?", שנכתב על הפוחז הצרפתי מפוסקיירא שנולד כ-20 שנה אחרי התפגרותו של שר"י, וממנו נלמד על גסות רוחם של הצרפתים השחצנים: תפישׂת עולמו של רבנו ביחס לפסיקת ההלכה ולקבלת האמת בכל נושא, מיוסדת על הכלל: "קבל האמת ממי שאמרו". כלומר, האמת איננה נבחנת לפי פרסומו של האומר כ"גדול", אלא לפי חכמת דבריו והתאמתם לכללי ההלכה. ובמלים אחרות, לא האדם שמביע את הדעה או הביקורת הוא העיקר, אלא תוכן דבריו הוא הקובע: האם דבריו מבוססים על מקורות אמיתיים? האם טיעוניו

לפני שרבנו מתחיל לבאר את ענייני המשלים בהקדמתו למורה, הוא מקדים הקדמה קצרה, ובה הוא חוזר ומדגיש כי ספרו זה מיועד למי שלמד מדעים ופילוסופיה, ויחד עם זאת הוא מאמין בתורת משה ובכל פסוקיה וענייניה. אולם, אותו אדם שרוי במבוכה, מכיוון שאינו יודע להבין שֵׁמות, כלומר מלים ופעלים מסוימים שנאמרו בתורה, וכֹה דברי רבנו (עמ' ט): "אבל מאמר זה הרי דבריי בו עם מי שנתפלסף [=מי שלמד פילוסופיה] כפי שהזכרתי, ולמד מדעים אמיתיים, והוא מאמין בדברים התורתיים ונבוך בענייניהם, אשר גורמי המבוכה בהם השׁ

רבנו מודיע לנו בפירושו למשנה מסכת סנהדרין (י, א), שהוא עתיד לחבר ספר אשר בו הוא יסביר את ענייני הדרשות והמשלים המובאים בספרות חז"ל וכיצד יש להבין אותם. כלומר, מה הם נמשליהם ומהי מטרת חז"ל באותן האגדות אשר פשטיהן רחוק מאד מן השכל הישר. רבנו רצה לקרוא לספר זה "ספר התיאום", כנראה משום שמטרתו הייתה לתאם ולהתאים את דרשות חז"ל לאדני ההיגיון והשכל הישר ולבאר אותן לאור כללי המחשבה של תורת משה. הרמב"ם כבר החל לחבר את הספר הזה, אך החליט בשלב מסוים לחדול מיוזמתו, ופרקי הספר הזה שרבנו הס

מאמר זה מוקדש לבתי הפלפול והחציבה של הדרדעים האורתודוקסים, אשר הופכים תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, ומפנים עורף ליסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה ויתרומם שמו. בעקבות זאת הם יראים ואף מחניפים ומתרפסים למינים ולצאצאיהם, בחיקוי שיטות פלפוליהם ובהליכה בדרכיהם, ושוכחים את ייעודם לקרוא בשם ה' אל עולם. "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תה' קו, לה). *** במאמר זה נעסוק בשאלה: האם מותר לסכך במחצלת שהקנים או פסי העץ שבה מחוברים זה לזה בחוטים מעובדים? ובכן, יש ה

נשאלתי בעבר לפני חג הסוכות האם מותר לבנות סוכה מתחת לעץ דליל? ברור שלא מדובר כאשר ענפי העץ מעורבים או נוגעים או סמוכים לסכך בפחות משלושה טפחים, שהרי אז ברור שהסוכה פסולה, וכמו שרבנו פוסק בהלכות סוכה (ה, ב): "סיכך [...] במחובר [...] פסולה". אלא מדובר כאשר ענפי העץ גבוהים מעל הסוכה שלושה טפחים או יותר, שהרי כבר בגובה של שלושה טפחים הם אינם נחשבים כחלק מן הסכך, וכפי הכלל הידוע: כל שהוא שלושה טפחים או יותר אינו נחשב כמחובר, ובלשון חכמים: "כל פחות משלושה כלבוד דמי". נחל אפוא, יש ש

במאמר הקודם בסדרה זו שכותרתו: "יסודות במדעי האלהות" הצגתי את דברי רבנו במורה המלמדים על תכונתם הייחודית של מושגי האמת: הם נוצצים במחשבתנו ומאירים את שכלנו בהבזק מענג של דעת, אך מיד לאחר מכן הם נעלמים בשל העיסוק הרב של האדם בשאיפותיו החומריות ובהרגלי תענוגותיו והנאותיו הגופניות, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ז): "ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא, אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבֵהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים [=הנאות האדם והרג

במאמר הקודם בסדרה זו: "מטרתו הראשונה של מורה הנבוכים", ביארתי בקצרה מהם "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". למדנו כי מעשה מרכבה הם "מדעי האלהות", וכמו שמבאר רבנו בפירושו למשנה מסכת חגיגה (ב, א): "וכוונתם במעשה מרכבה – המדע האלהי, והוא הדיבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו, וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשׂכל הנצמד לאדם, ומה שאחרי המוות". ובהלכות יסודי התורה (ב, יא) מוסיף רבנו: "וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה". עוד למדנו, כי "מעשה בר