CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

האורתודוקסים בימינו נוהגים לאסור כל דבר-מאכל שמעורב בו חָלָב שהפיק גוי: הברד"ץ אינו נותן הכשר לשום מוצר מיובא שיש בו חלב שהפיקו הגויים, והם לא מכניסים למרכוליהם שום מוצר חלבי שהפיקו הגויים. בעשותם כן הם משחיתים את ממונם של ישראל, כי חסימת מוצרים מצמצמת את ההיצע וגורמת להעלאות מחירים. ובנוסף, הם תובעים מחברות המזון לשלם בעבור משגיחים וכשרויות מיותרות, דבר שמוסיף ומעלה את המחירים לצרכנים. חשוב להבין תחילה, שחלב בהמה טמאה אסור מן התורה ועל-כך אין חולק. ברם, מה יעשה אדם מישראל כא

במאמר זה נעיין במאמר מדרשי מסוים שנכתב על-ידי חז"ל, ובו תיארו, כפי שראו בעיני רוחם, את אופני הפעולה של המן בחָרשו רעה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. העיון במדרש נועד לשפוך אור על הרעיון שעומד מאחורי מנהג מסוים שנהגו בו יהודי-תימן בעת הלוויה. המנהג הוא אמירת קינה בנעימת-בוכים בנוסח "אהוב ירחמוֹ שוכן שמים" וכו', בעת לוויית המת למנוחת-עולם. נפתח אפוא בציטוט המקור ממגילת-אסתר שאליו מתייחס המדרש: "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן

לאחרונה שיתף אותי אחד מן החברים בעניינו של כומר אורתודוקסי ושמו אברהם ארבל. בעבר נכנסתי לאחד מן השיעורים שלו ביוטיוב, ודי היה לי לראות את ספריית המינים שמאחוריו כדי להבין שמדובר בכומר אורתודוקסי אשר מתחזה לאיש אמת – כי לא יעלה על הדעת שמי שמֵּרים על נס את כל רשעי אשכנז הראשונים והאחרונים וכן את עבדיהם, הספרדים הנרצעים כ ה ר מ ב" ן  ודומיו, לא ייתכן שכומר שחור שכזה יהיה איש אמת, אך שמרתי את הדבר בליבי. ברם, יודע אנכי כי יש שיתמהו עלי, שהרי ארבֵּל יוצא חוצץ כנגד ספר-האופל, ואפי

לפני כמאה וחמישים שנה החלה מחלוקת גדולה בתימן בעניין ספר-האופל, מחלוקת עזה זו הולידה את הספר "מלחמות השם" שחיבר ר' יחיא קאפח כנגד ספר-האופל. דרכו של ר' יחיא קאפח כנגד ספר-האופל, וכן ספרו "מלחמות השם" שבו הוא מוכיח שמדובר בעבודה-זרה, היו לאבן-נגף לנכדו קאפח השׂכיר וכן לממשיך דרכו ערוסי רודף הבצע. קאפח ג'וניור הצייקן וכן ערוסי חובב השלמונים ביקשו להתערות בכומרים האורתודוקסים, וליהנות ממנעמי שׂררת הכמורה הראשית לישראל. אך דא עקא, עם המשכורות הנפוחות ושלל טובות-ההנאה, הכבוד וההער

רבים הם עלוני המינים אשר יוצאים מדי שבת בשבתו, אחד מהם נקרא: "מאמר שבועי בדרכי עבודת ד' וענייני הזמן, מפי רבן של ישראל מרן פוסק הדור, הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א – גאב"ד ירושלים ומרא דארעא קדישא", זוהי כותרתו הארוכה שכל כולה פולחן פגאני לאליל כעור ונקלה במיוחד. על-כל-פנים, לקראת פרשת חיי שרה תשפ"ד פורסמו דבריו של שטרנבוך באחת משיחותיו באותו שבוע, כותרת הדברים היא: "בזמננו שהוא זמן מלחמה צריכים להשיב מלחמה שערה ולהוסיף שעות בלימוד התורה בפרט בלילי שבתות חורף הארוכים". ובכן, ה

אחת האִמרות הנפוצות ביותר בעולם היהדות האורתודוקסי המהובל היא: "מנהג ישראל תורה הוא" ויש גורסים: "מנהג ישראל דין הוא". וזכורני שהיה דרדעי אחד חסר חוליות אשר הטיף לקיים את מנהגי ההבל של המינים מכוח האִמרה הזו, כאילו מדובר בהוראה שניתנה לנו מאת משה רבנו בהר סיני! ובכן, מהו מקור האִמרה? האם מקורה הוא באמת קדום ואמיתי? א. מנהג ישראל תורה הוא? ובכן, בדקנו, האִמרה "מנהג ישראל תורה הוא" או "מנהג ישראל דין הוא" איננה קיימת בשום מקום בספרות חז"ל! לעומת זאת, מצאנו אִמרה דומה אשר היא כנ

יא. ישיבת אבלים ומנחמים על הארץ בהלכות אבל הרמב"ם פוסק כך: [יג, ג] "האבל מסב בראש, ואין המנחמין רשאין לישב אלא על-גבי קרקע, שנאמר: 'וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ' [איוב ב, יג]"; [ז, ו]  "האבל בשלושה ימים הראשונים אינו הולך אפילו לבית אבל אחר. מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין"; [שם, ז–ט] "כהן גדול [...] וכשמברין אותו, כל העם מסבין על הארץ, והוא מסב על הספסל [...] אין אדם נכנס למלך לנחמו [...] וכשמברין אותו, כל העם מסבין על הארץ והוא מסב על הדרגש". מפסקי

נשאלתי כך: שלום, לא מצאתי בכתבי הרמב"ם חיוב שמיעת פרשיית זכור בשבת זכור, מעבר לחיוב הרגיל של כל פרשה. האם יש בסיס להקפדה היתרה בנושא? האם יש "מועד מיוחד" בו עלינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק או שזו מצוה מתמשכת? ובמלים אחרות, האם המצוה לזכור את אשר עשה לנו עמלק הינה דווקא בשמיעת הפרשייה ודווקא בשבת זכור? שבוע טוב. תשובה: שלום וברכה, מדובר במצוה כללית שחלה בכל עת ובכל זמן, וצמצומה אך ורק לשעת קריאת פרשת זכור הוא עוול גדול, עיוות סילוף וזיוף דיני התורה, ואף בגדר של: "לֹא תֹסֵף עָל

אחת האגדות המפורסמות ביותר בעולם היהודי היא האגדה על משה רבנו, שבה מסופר כיצד הוא הפך להיות מגמגם. על-פי התורה, הקב"ה מורה למשה להנהיג את עם-ישראל ולהוציא את אבותינו מהשעבוד הקשה במצרים. ברם, משה רבנו חושש משליחותו בטענה שהוא "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן", והנה לפניכם תשובתו במלואה (שמ' ד, י): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי ". מ

לאחרונה שמעתי טענה מפי דרדעי חסר חוליות אשר משמש כרב בית-כנסת. הוא טען שיש לנהוג במנהגי צאצאי המינים השוטים, מן הטעם ש"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". השבתי לו תשובה קצרה על המקום: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות הנבונים,  לא עם השוטים והתועים". ברם, סיסמאות טובות לשעתן בלבד, והן אינן פוטרות מעיון מקיף ומעמיק לחשיפת האמת בעניין ההשקפה הזו שהעלה הדרדעי הלז. חשוב להבין שאִמרה זו משמשת כהטעיה אורתודוקסית פרו-נוצרית. הטעיה שנועדה לטשטש את האמת ולהצדיק את חדירתם ש

י. קבורת אשה סמוך למיתתה בהלכות אבל (יב, ו) הרמב"ם פוסק כך: "ומספידין את הנשים כאנשים בכל מקום. אבל אין מניחין מיטת האשה ברחוב לעולם, שזה גנאי לאשה, אלא סמוך למיתתה קבורתה". משנה מועד קטן (ג, ח) והסוגייה בגמרא שם כח ע"א "אֵין מַנִּיחִין אַת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב [=בחול המועד, כדי] שַׁלֹּא לְהַרגִיל אַת הַסֵּפַד [=ההספד, שהרי אין מספידין במועד, וכפי שפוסקים חז"ל ורבנו בהלכות אבל (יא, ג): 'ואין מניחין את המיטה ברחוב שלא להרגיל את הַסֵּפַד במועד, שהמועד אסור בִּסְפָד ותענית'], וְל

אמרו חכמים במסכת סוטה (כב ע"ב): "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". רציתי לשתף את החברים בהודעת SMS שקיבלתי בעבר מאיזה תימני חכם בעיניו, מתלמידיו של לייבוביץ' הכופר ודומיו, ושמו מָאוּס רענן מנתניה, או שמא עלי לומר רענונוביץ', וז"ל: שלום לך, גזרתי על עצמי שלא ליצור קשר אתך, אלא שבליל שבת האחרון ניגש אלי הרב של בית-הכנסת הרב בראונשטיין ואמר לי, קיבלתי משהו שנקרא אור הרמב"ם.

להלן מכתב שקיבלתי מאת דרדעי שוטה שפרש לדרכי המינים וצאצאיהם, וזה לשונו: רציתי לשאול אותך בנושא המיילים שאתה מוציא מידי פעם, מספר דברים: 1) המייל התקופתי, מדוע אתה חוזר כל פעם על אותו פורמט זהה? שבנוי 10–20 שורות רעיון, ולאחר מכן אתה תוקף את אותם אנשים או מקורביהם בנוסח ובסגנון שחוזר על עצמו כל מייל מחדש? האמן לי שכל אלו שמקבלים את המייל הפנימו כבר מזמן את המסר שאתה כותב כל פעם מחדש. לא רוצה לייעץ לך אבל נראה לי שכדאי שתרחיב את הרעיונות החשובים שלך ואותם להדגיש, שים לך תזכורת

ט. חליצת כתף בהלכות אבל (ח, ג; ט, י–יד) הרמב"ם פוסק כדלהלן: "וכן על אביו ועל אימו, חולץ כתפו ומוציא זרועו מן החלוק עד שיתגלה כתפו וזרועו, והולך כך לפני המיטה. ואחר שייקבר אביו או אימו אינו חייב לחלוץ. חכם שמת הכל קרוביו, והכל קורעין עליו עד שמגלין את לביהן, וחולצין מימין [...] אב-בית-דין שמת הכל קורעין עליו וחולצין משמאל [...] נשיא שמת הכל קורעין עליו, וחולצין שתי הידיים מכאן ומכאן". סוגיית הגמרא במועד קטן כב ע"ב – כה ע"א, ובבא קמא יז ע"א "עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן – רָצָה

בחלק ב המשכנו לנתח את מאמרו של החוצב הידוע בציבור אליעזר מלמד, מאמרו פורסם בתאריך כה בשבט תשפ"ב בעיתון "בשבע" וכותרתו: "על כשפים, מאגיה ואלילות" (עמ' 54). בהמשך מאמרו שנדון בחלק ב, הכומר אליעזר חושף את האמת הידועה והמפורסמת: רובם המוחץ של גדולי האסלה הוזי ההזיות באלף שנות הגלות האחרונות האמינו בקיומה של המאגיה בשלל תחומים, וכן בקיומם של כוחות טומאה הזמינים למכשפים עובדי האלילים. כמו כן, עסקנו בטענתו של הכומר שטען ש"לשתי הדעות מקורות בתנ"ך ובדברי חכמים". עיינו ושללנו את שלושת

אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של תקופה המכונה בפי העולם-הדתי: "ימי השובבי"ם". "עולם התורה" בשלוש מאות השנים האחרונות נוהג להתייחס בכובד ראש, ואף ברתת ובזיע לתקופה זו, ובקרב חוגים מסוימים ביהדות תקופה זו אף שווה בערכה לימים הנוראים. לפי דבריהם, בתקופה זו יש "עת רצון" לתיקון עוון "פגם הברית", והאחרונים האריכו מאד בספריהם בשבח ימים אלו. גם בימינו ימים אלה נחשבים ל"ימים מסוגלים", ובמקומות רבים ברחבי הארץ מתארגנות עצרות גדולות שבמהלכן קוראים כל מיני "תיקונים" ותפילות מיוחדות. אנשים מקב

ידוע ומפורסם בעולם האורתודוקסי האיסור הדמיוני של אכילת בשר ודגים יחדיו, מעולם לא התייחסתי להזיה זו ומעולם לא חששתי לאכול בשר ודגים יחדיו לתיאבון. עד-כדי-כך היה נראה לי שמדובר בהזיה עד שאפילו לא ראיתי לנכון להתייחס אליה במשך שנים לא מעטות. ובכן, חבר הִפנה אותי למקור ההזיה, ולאחר שעיינתי במקור גיליתי להפתעתי שיש לי מקום לחדֵּש בעניין זה. הבה נחל אפוא ברשותכם, ראשית עלינו לדעת שהרמב"ם לא הזכיר שום איסור בעניין זה, ואין צורך ביותר מכך בשביל להתיר בשופי ובנחת לאכול בשר ודגים יחדיו

בחלק א החילונו לנתח את מאמרו של החוצב הידוע בציבור אליעזר מלמד, מאמרו פורסם בתאריך כה בשבט תשפ"ב בעיתון "בשבע" וכותרתו: "על כשפים, מאגיה ואלילות" (עמ' 54). בחלקו הראשון של המאמר הוכחנו את אמונתו של הכומר אליעזר בהבלי המאגיה והכישופים, ואף למדנו שאמונה זו היא בגדר הודאה בעבודה-זרה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. כמובן שחשפנו את הזיותיו בחלק הראשון מתוך דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה וממורה-הנבוכים. כמו כן, שפכנו אור על שלל הזיות נוספות של הכומר אליעזר, לדוגמה: לפי הכומר אליעזר עבו

"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות-פגאניות] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם  בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויַחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון   [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי המורה], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָש

ז. שאילת שלום בהלכות אבל (ה, טז) הרמב"ם פוסק כדלהלן: "ומנין שהאבל אסור בשאילת שלום? שנאמר: 'הֵאָנֵק דֹּם' [יחזקאל כד, יז]: [א]  כל שלושה ימים הראשונים מי שנתן לו שלום אינו מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אבל; [ב]  ומשלושה ועד שבעה מי ששאל בשלומו מחזיר לו שלום; [ג]  ומשבעה ועד שלושים שואל בשלום אחרים, אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שלושים יום, ועל אביו ועל אימו אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים-עשר חודש". סוגיית הגמרא במועד קטן טו ע"א, כא ע"ב "אָבֵל אָסוּר בִּשׁאִילַת שָׁלוֹם, דְּק

ו. עטיפת הראש בהלכות אבל (ה, טו) הרמב"ם פוסק כך: "מנין לאבל שאסור בפריעת הראש? שהרי נאמר ליחזקאל: 'וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם' [יח' כד, יז], מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש. והסודר שמכסה בו ראשו עוטה ממקצתו מעט על-פיו שנאמר: 'וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה' [ויק' יג, מה], ותרגם [שם] אונקלוס הגֵּר 'כַּאֲבִילָא יִתְעֲטָף'". סוגיית הגמרא במועד קטן טו ע"א, כד ע"א "אָבֵל חַייָב בַּעְטִיפַת הָרֹאשׁ, מִדְּקַאְמַר לֵיהּ רַחמָנָא לִיחַזקֵאל: 'וְלֹא תַעטַה עַל שָׂפָם' – מִכְּלַל דְּכוּלֵּי עָל

בערך בשנת תש"ף נתקלתי בתגובה מקוממת של איזה דרדעי ביחס להשקפות האמת, איני זוכר מה הייתה תגובתו אשר עוררה אותי למתוח ביקורת על הדרדעים הנרצעים האוכלין מן התורה, והוא בינתיים אף מחק את תגובתו, כדי להקשות עלי לפרסם ולהנציח את הדברים. בתחילה הדרדעי כינה את עצמו בכינוי: "עלמוני" ולאחר מכן הוא עבר לכינוי: "ג'ון-דּוּ". מכל מקום, מתוך הביקורת שמתחתי על הדרדעים ניתן להבין, כי בדבריו הדרדעי ביטא דברי רפיסות ונרצעוּת כלפי חכמי-יועצי-אשכנז, אשר התירו לו: לאכול מן התורה, ללכת בשרירות לבו,

ה. ביקור בקברים רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...] לא יפנה אדם לבקר הקברות ", ונראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זיכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות ".   בהלכה זו נחבלו הוזי ההזיות וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה. והנה דברי כמה מן השוטים למיניהם בן זמרא   – "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין

בעקבות חז"ל, הרמב"ם קובע במורה את הכלל הידוע בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". משמעותו הברורה של כלל זה היא, שבבוא ייסורים על אדם או על אומה, חובה עליהם לפשפש במעשיהם ובהתנהלותם. זאת ועוד, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שחלה חובה על האדם לנסות ולהבין כפי כוחו את הקורות אותו, ולנסות ולקשוֹר את האירועים אשר מתרגשים עליו לאופני התנהלותו, בחירתו ומעשיו. והנה לפניכם מקצת מדברי רבנו במורה (ג, יז) בעניין הייסורין, בשתי הפְּסקות הבאות: "וכן מ