לעורר רחמי שמים?

עודכן ב: לפני יום

כמבוא למאמר זה, נצטט את דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרת הגשמת ה' יתעלה: לדעת רבנו שם, האמונה שיש לה' גוף או דמות הגוף היא העבודה-הזרה החמורה ביותר! בספרו שם הוא מתאר את עובדי האלילים הקדמונים, ששגייתם נבעה מכך שהם סברו שיש לעבוד את השמש או את הירח כאמצעי בינם לבין ה'. בהמשך דבריו הוא משווה אותם למי שסוברים שיש לה' גוף, ומסיק שאלה האחרונים-המגשימים גרועים בהרבה מעובדי האלילים הקדמונים, מפני שכפירתם קשורה בעצמותו של ה' יתעלה, וכֹה דבריו:


"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו ולא ידמה מן העתידים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים [=הפסלים והצלמים], שאותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דמוּת לדבר שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...].


אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו [=שקשור אליו] יתעלה בלבד [אך לא בעצמותו ממש] – כלומר העבודה והרוממות [=ששגו לחשוב שיש לעבוד ולרומם גם פסלים דוממים] [...], והיה זה גורם להעדר מציאותו מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא פעולות הפולחן [...] – לכן היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז] [...].


וקראם [=בתורה] 'אויבים' ו'שונאים' ו'צרים', ואמר כי העושה כן מקנא ומכעיס ומעלה חֵמה – והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שנים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מריעה לפי דמיונו".


הרמב"ם לא מסתפק בזאת, והוא מוסיף שם ואומר:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


נעבור עתה לעיין בשלילת ההתפעלויות, ונלמד על הקשר שלה להגשמת הבורא יתעלה.


א. שלילת ההתפעלויות – ענף מרכזי בשלילת ההגשמה


בספרו "מורה הנבוכים" (א, לה) רבנו מלמד אותנו, כי "כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו", כך צריך לשנן להם את שלילת הגשמות ושלילת ההתפעלויות: "אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי וההתפעלויות ממנוֹ [יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו [...] כי ההתפעלות שינוי והוא יתעלה לא ישיגהו שינוי".


מהי שלילת ההתפעלויות? רבנו מלמד שם, כי "לא ישיגהו [את ה' יתעלה] שום אופן מאופני החיסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל". המושג "התפעלות" הוא אפוא שינוי רגשי מהותי-פנימי בנפש האדם (מעין "מצבי רוח"), אשר נובע מהשפעה חיצונית אשר נקלטת בחושים הגופניים של האדם, וכל מי שנתון לשינוי סובל בהכרח משתי מגרעות: 1) הוא נתון להשפעה של גורמים חיצוניים; 2) הוא בהכרח בשר ודם, כי קליטת הרשמים החיצוניים הללו והשפעתם על הנפש היא אך ורק באמצעות החושים הגופניים.


לדוגמה, הנפש הכלואה בגוף מושפעת מפעולות הגוף ומחמשת החושים, והאדם מעצב את נפשו בהתאם למעשיו הטובים או הרעים, וזוכה לחיי העולם-הבא בהתאם למעשיו. ברם, הנפש אשר השתחררה מן הגוף, כבר איננה מושפעת משום דבר, כי אין לה כלים גופניים שיעצבו אותה או פעולות שבאמצעותן היא מלוטשת, ולכן אין לאחר המוות "לא שלמות ולא תוספת", כדברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, כב):


"כבר ביארנו בעשירי דסנהדרין שאין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת. ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם הזה, ועל זה רמז שלמה באמרו ["כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה] כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" [קהלת ט, י], אלא באותו מצב שאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה, ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".


ושם במורה (א, נד), רבנו מוסיף לבאר מהי שלילת ההתפעלויות: "ואין העניין כאן [בי"ג מידות של רחמים] שהוא בעל מידות [=תכונות נפשיות], אלא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות [...]. וכל פעולה שנשיג מפעולותיו נתארו יתעלה בתואר שאותה הפעולה יוצאת ממנו [אצל בני האדם], ונקראהו בשם הנגזר מאותה פעולה. [...] לכך נאמר עליו יתעלה 'רחום' [...] לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי".


ולכן מוסיף הרמב"ם שם: "ראוי למנהיג המדינה [...] להתדמות בתארים הללו, וייעשו על-ידו פעולות אלו במידה ובמי שראוי לכך, לא מתוך סתם התפעלות [=התעוררות רגשית], ולא ישחרר מוסרות הכעס, ואל ייתן להתפעלויות להשתרש בו [עד שיהפכו בקרבו למידה רעה קבועה], כי כל התפעלות רעה, אלא יישמר מהן כפי יכולת האדם. ויהיה פעמים למקצת בני אדם רחום וחנון לא מתוך סתם רגישות וחמלה אלא כפי הראוי, ויהיה פעמים למקצת בני אדם נוטר ונוקם ובעל חמה כפי הראוי להם ולא מתוך סתם כעס, עד שיצווה לשרוף אדם והוא בלתי כעוּס ולא רגוּז ולא שונא לו, אלא כפי שייראה לו שהוא חייב, ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים".


מדוע רבנו אומר כי "כל התפעלות רעה"? נראים הדברים, כי יסוד ההתפעלויות והשינויים הנפשיים הפנימיים הללו הוא ברגש האדם, וכידוע רגש האדם מתעתע מאד ועלול למשוך את האדם לבחור בחירות ולפעול פעולות שגויות מאד. כלומר, ההתפעלויות גורמות לאדם לטעויות בשיקול הדעת ולהכריע הכרעות שגויות – וכי יעלה על הדעת לייחס אפוא לבורא יתעלה, שכל דבריו צדק ומשפט אמת, הכרעות שנובעות מרגשנות מתעתעת?


נסכם את הדברים בדברי רבנו במורה (א, נה):


"כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה, שכל מה שמביא להגשמה חובה בהחלט לשלול אותו ממנו, וכן לשלול ממנו כל התפעלות ["כי כל התפעלות ממאורעות הגופות, ולכן אין הבדל בינה לבין ההגשמה המוחלטת" (מָרי שם)], כי כל ההתפעלויות מחייבות שינוי, ושהגורם לאותן ההתפעלויות זולת המתפעל בלי ספק, ואילו היה יתעלה מתפעל באיזה אופן מאופני ההתפעלות היה זולתו הפועל בו והמשנה אותו".


עוד נמצא, שאם אנחנו מייחסים להקב"ה שינוי רגשי פנימי-מהותי, אנחנו בהכרח מייחסים לו את ההגשמה, וכמו שאומר רבנו שם: "ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או האמנת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו". כי ההתפעלויות היא "מאורע ממאורעות הגופים", שהרי השתנות תכונות נפש האדם תדיר נובעת מהיות האדם כוח בגוף.


ושמא ישאל השואל, אולי הקב"ה אינו גוף ואינו כוח בגוף, ובכל זאת הוא מתפעל, נשיבו, ואיך יעלה על הדעת שה' יתברך דומה במשהו לאדם הגשמי בעולם השפל? וכמו שכותב רבנו במורה (א, לה):


"כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו, כך צריך לשנן להם כי ה' אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מהם, ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מהם, ושאין השוני בינו לבינם בריבוי ומיעוט בלבד, אלא במין המציאות, כלומר שצריך לאמת אצל הכל שאין ידיעתנו וידיעתו או יכולתנו ויכולתו שונים בריבוי ומיעוט וחוזק וחולשה וכל הדומה לכך, כי החזק והחלש דומים במינם בהכרח וכוללת אותם הגדרה מסוימת אחידה, וכך כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד. [...] אלא כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל, וכן מציאותו ומציאות כל שזולתו נאמרת עליהם אמנם 'מציאות' בשיתוף השם כמו שאבאר. כשיעור הזה יספיק לקטנים ולהמון, לקבוע במחשבתם שיש שם מצוי שלם שאינו גוף ולא כוח בגוף הוא האלוה, ולא ישיגהו שום אופן מאופני החיסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל [כי כמו שראינו לעיל כל התפעלות היא מגרעת, ואין לה' יתעלה מגרעות]".


ב. אין מקשין בהגדה


כבר הראיתי במאמרי "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם", כי לדעת רבנו יש לנקוט בזהירות רבה ביחס לאגדות חז"ל, כי באגדות ישנן סתירות גדולות ומרובות שנגרמו בשל הסיבה השישית משבע סיבות הסתירות המצויות בספרים, וזה לשון רבנו במורה (עמ' טו):


"אבל הסתירות המצויות ברוב ספרי המחברים והמפרשים זולת מי שהזכרנו, הם לפי הסיבה השישית. וכך יימצא במדרשות ובהגדות סתירות גדולות [=אפשר לתרגם מרובות (מָרי)] כפי הסיבה הזו, ולפיכך אומרים אין מקשין בהגדה".


כדי להבין את עוצמת דברי רבנו כאן, יש לעיין ולהבין מהי הסיבה השישית שהרמב"ם מציין שם, וזה לשונו:


"והסיבה השישית, עומק הסתירה ושאינה נראית אלא לאחר הקדמות מרובות, וכל דבר שצריך לגילויו הקדמות מרובות הרי הוא יותר נעלם, וייעלם הדבר מן המחבר ויחשוב שאין סתירה בין שני הדברים הראשונים. וכאשר מעיינים בכל דבר מהם ומצרפים לו הקדמה נכונה והוסקה המסקנה החיובית, וכך נעשה בכל מסקנה מצרפים אליה הקדמה נכונה ותוסק מכך מסקנתה, יסתיים הדבר לאחר מספר הקשים אל הסתירה שבין שתי התוצאות הסופיות או הניגודים, וכדומה לזה הוא הנעלם מן החכמים המחברים".


ביאור הדברים, יש ומחברי הספרים כתבו הנחה מסוימת, ובהמשך ספרם כתבו הנחה אחרת, ולא העמיקו להבין שיש סתירה פנימית מהותית בין שתי ההנחות. כלומר, הרמב"ם בעצם אומר שמחברי המדרשים לקו לעתים לא רחוקות בשטחיות ואי-העמקה, שהרי כיצד ניתן להסביר שהם לא הבחינו בסתירות הפנימיות שבדבריהם? ואם לא די בכך, ראו נא את הדוגמה שמביא מָרי יוסף קאפח לאותם מחברים, וזה לשונו שם (הע' 16):


"כגון שתי הקדמות שהניחו וקבעו ה'מתכלמין', והם: א) האלוה אינו גוף; ב) האלוה חי נע. לכאורה שתי הנחות פשוטות. אולם כל נע מתחלק, וכל מתחלק הוא גוף, הרי סתירה לאחר בחינת התוצאות". מָרי יוסף מביא דוגמה לסתירות שקיימות באגדות חז"ל משיבושי המתכלמין [!] – כת פילוסופית מוסלמית שהרמב"ם הִרבה לתקוף ב"מורה הנבוכים". לדוגמה (עמ' קכג): "שהם במקומות רבים הולכים אחרי הדמיון וקוראים אותו שכל"; "כי הלא ה'מתכלמין' הנוצרים [=המתכלמין הקדמונים היווניים] למדו וידעו דברי אריסטו וחבורתו הפילוסופים, וביודעין התעו כדי לקיים את אמונתם" (עמ' קכב, הע' 40); ועוד רבות.


נמצא אפוא, שיש לא מעטות מאגדות חז"ל שפשוט משובשות, ושיבושיהן נובעים מאי-הבנת המחבר, שטחיותו ואי-העמקתו! וחשוב להבין עניין זה כדי להבין את מקומה הנכון של האגדה, את מידת הזהירות הרבה שיש להתייחס למשליה, ואת הנזקים שנגרמים למי שרואה בה ובפשטיה מקור ללימוד הלכות, מנהגים, והשקפות עולם.


ג. דוגמה לשיבוש מחשבתי בספרות האגדה


לאחר שלמדנו על חומרת ייחוס ההתפעלויות לה' יתעלה, נעיין עתה בהערה של מָרי יוסף קאפח למורה (א, נה, 5) אשר מסכמת את הנושא ביחס לרפי השכל ההוזים שהם יכולים להפעיל את הבורא, ואף זורקת לחלל האוויר רמז מטלטל ביותר ביחס לשיבוש קשה בספרות האגדה, אשר ממנוֹ עולה שיש בכוח האדם לגרום לבורא להתפעל:


"וכיוון שאין בלתו וברואיו, יוצא אפוא [לפי השקפתם המשובשת], שברואיו הם המפעילים אותו, והרי יתפאר הגרזן על החוצב בו? [=וכי יעלה על הדעת שהגרזן יתנשא מעל מי שבנאו וחוצב בו?]. וכמה מפליאה היא דרשת ר' אלעזר בסוכה יד א, ואף בנוסחתה המעודנת ביבמות סד א".


נעבור עתה לראות מהי דרשת ר' אלעזר, והנה לשון הגמרא בסוכה לפי כתבי יד תימן:


"אמר ר' אלעזר בן פדת: למה נמשלה תפילתן של צדיקים כָּעֲתָר? לומר לך: מה עֲתָר זה [=המזרה, מעין קלשון שזורים בו את התבואה] מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת מידותיו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות".


ומדפיסי דפוס ווילנא, צאצאי ראשוני ואחרוני אשכנז המגשימים, עיוותו את האגדה, וכתבו שם במסכת סוכה נוסח גס ובוטה בהגשמתו: "אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות". ברם, המדפיסים כנראה שכחו "לתקן" את גרסתם גם במסכת יבמות, ושם הניחו את הגרסה כגרסת כתבי-יד תימן בסוכה, ועל גרסה זו אמר מָרי בהערתו שהיא "מעודנת" יותר.


והאמת שאיני מבין את תלונתו של מָרי יוסף קאפח על ר' אלעזר בן פדת, שהרי רבנו הרמב"ם מלמדנו לעיל, ש"המידות" הן פעולותיו של הקב"ה והן אינן נובעות מהתפעלויות אלא מהכרעות נטולות התפעלות לחלוטין, ויש בכוח הנביאים להתפלל על עם-ישראל ולשנות ואולי אף לבטל גזירות רעות. אולם, גם אם נניח שיש מקום לקבל את דברי ר' אלעזר בן פדת לפי דעתי, אין מקום לדון לכף זכות את מדפיסי ווילנא, אשר עיוותו את נוסח האגדה באופן שלא ניתן לפרשו ללא הגשמת הבורא יתעלה. כי אם אנחנו מניחים שניתן להפוך את דעתו של הקב"ה ולא רק פעולותיו הן אשר מתבטלות, זו הגשמה חמורה ביותר.


ד. "לעורר רחמי שמים"


נמצא שההשקפה אשר ניתן "לעורר רחמי שמים", שהיא השקפה רווחת בעם-ישראל בימינו, אינה אלא לדעת רבנו עבודה-זרה חמורה וכעורה ביותר, וכמו שכותב רבנו ב"מורה הנבוכים" (א, לו): "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כגון ההתפעלויות], הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


עוד כותב רבנו שם (א, נה):


"וממה שחובה בהכרח לשלול ממנו גם הדימוי באיזה שיהיה מן הנמצאים, וזה דבר שכל אחד חשב עליו, וכבר ביאר [הבורא יתעלה] בספרי הנביאים שלילת הדימוי ואמר: 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, כה], ואמר: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' [יש' מ, יח], ואמר: 'מֵאֵין כָּמוֹךָ יי' [יר' י, ו], וזה הרבה. נמצא כלל הדברים, שכל דבר המביא לאחד מארבעת האופנים הללו [=הגשמה, התפעלות, העדר, דימוי] חובה בהכרח לשללו ממנו בהתאם להוכחה הברורה. והם: כל מה שמוביל אל הגשמיות, או מה שמוביל להתפעלות ושינוי, או מה שמוביל להעדר כגון שלא יהא לו דבר בפועל ואחר כך יצא לפעל, או מה שמוביל לדימוי איזה שהוא מברואיו".


בהמשך דבריו שם (א, נט) רבנו מוסיף ואומר כך:


"ולא כפי שעשו הסכלים באמת, אשר הִרבו והאריכו והתאמצו בתפילות שחיברום ותחינות שסידרום להתקרב בהם לפני ה' לפי דמיונם, מתארים את ה' בהם בתארים, אילו תואר בהם אחד מבני אדם היה הדבר מגרעת כלפיו, לפי שאינם מבינים את העניינים הללו הנעלים, המופלאים משכלי ההמון, ועשו את ה' יתהדר ויתרומם שגרת לשונם, ותארוהו ודברו לפניו [=לפני ה' יתעלה] בכל מה שחושבים [=ששוגים לחשוב] אותו אפשרי, ומאריכים בכך עד שיעוררוהו להתפעל לפי דמיונם".


על המלים האחרונות אומר מָרי יוסף קאפח שם בהערה 50, וזה לשונו: "דברי רבנו אלה מזכירים לעג אליהו במלכים א, יח כז". והנה הדברים האמורים שם (פסוקים כו–כט):


"וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם. וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב".


כלומר, נביאי הבעל והאשרה צעקו לאליליהם, במטרה לגרום להם להתפעלות ולשינוי מהותי אשר יעורר אותם לפעול למענם או כלעג אליהו להעיר ולעורר אותם משנתם... נמצא אפוא, כי הראשונים אשר תועדו מחזיקים בהשקפה רעה זו ביחס לאליליהם, היו נביאי הבעל והאשרה במעמד אליהו הנביא בהר הכרמל.



117 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!