רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ח)

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

בפרשת נח (ח, יא) נאמר: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ", על פסוק זה אומר רש"י: "טָרָף בְּפִיהָ – אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמִים לשון זכר ופעמִים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה". רש"י טוען, שהיונה שנֹח שלח מן התיבה היה זכר ולא נקבה, מכיוון שהמקרא מתייחס ליונה של נח לעתים כאל זכר ולעתים כאל נקבה – מזאת הוא מסיק שהיונה של נח היה דווקא זכר, שהרי אם הוא היה נקבה, מדוע בכל המקרא רק ביונה של נח נאמר לעתים לשון זכר ולעתים לשון נקבה?


כבר התייחסתי בחלק הקודם של המאמר לעצם פירושו המוזר הזה, שהרי איזה תועלת יש בפירוש זה? לְמה או למי הוא מועיל? מה זה משנה אם היונה שנח שלח הייתה זכר או נקבה? אך גדולה מזאת, בדקתי את טענתו שלעתים המקרא מתייחס ליונה של נח כאל זכר ולעתים כאל נקבה – ומצאתי כי בשום מקום המקרא אינו מתייחס ליונה של נח כאל זכר! ובמלים אחרות, רש"י טוען שהמקרא "קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה", ומזאת הוא מסיק שהיונה של נח היה זכר – אך האמת שאין שום פסוק שמתייחס ליונה של נח כאל זכר! והנה לפניכם כל הפסוקים שבהם נזכרה היונה של נח:


"וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ" (יא, ח); "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ" (ח, ט); "וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה" (ח, י); "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב" (ח, יא); "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד" (ח, יב).


ואיני יודע איך הבין שהפסוקים: "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה" או "וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה", מעידים על כך שהיונה היה זכר ולא נקבה, שהרי ביחס לפעל: "וַיְשַׁלַּח", נאמר שם בהמשך: "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה", הנה ראיה ברורה שהפעל "וַיְשַׁלַּח" נאמר גם על נקבה. וברור שגם הפעל "שַׁלַּח" משמש לזכר ולנקבה כאחד, ויש ראיה לכך מן הנביא מלאכי (ב, טז): "כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח", והאמור שם הוא תוכחה לאנשים שיגרשו את נשותיהם אם הם שונאים אותן ולא יבגדו בהן.


קצרו של דבר, פירושו של רש"י הוא גם הבל וגם שיבוש, וכל מי שטוען שרש"י היה בלשן דגול, הנה לפנינו דוגמה מפורשת לבורות גדולה בענייני לשון. כמו כן, יש לשים לב בפירושו זה לנקודה נוספת, והיא, שבמהלך פירושו לתורה, רש"י אומר כ-35 פעמים את צמד המלים "אומר אני" או "אני אומר", ולאחר מכן הוא אומר את "חידושיו". שעוועל ראה במנהגו הזה של רש"י עדות ל"ענוותנותו הטהורה", וזה לשונו במבואו לספרו על רש"י (עמ' 12):


"ענוותנותו הטהורה של רש"י ניכרת במיוחד במקומות שהוא מידיין עם דעה רחוקה או זרה בפירוש. אחר שהוא מדחה [=דוחה] אותה בדברים של טעם, הוא מבליט את דעתו בלשון 'ואומר אני'. אלמלא זה הייתה אישיותו שוקעת כל כך בחיבורו, עד שלא היה אפשר להפריד בין המקור ובינו – החכם התלמודי המובהק המפרש את הספר. נדמה, שהתורה עם הפירוש יחד ירדו כרוכים מן השמים".


כמה הערות על דברי שעוועל המתפעל:


א) איני מבין איך שעוועל לומד על "ענוותנותו הטהורה של רש"י" מכך שהוא "מבליט את דעתו בלשון 'ואומר אני'"? אני, אני, אני... ואם היה אומר "נראה לי" או ייראה לי" היה מקום ללמוד על מידת הענווה, וכפי שרבנו הרמב"ם נוהג להתבטא בספרו "משנה תורה".


ב) שעוועל טוען שאם רש"י לא היה אומר מדי פעם שאלה הם דבריו, אישיותו הייתה שוקעת לחלוטין בחיבורו עד שלא היה ניתן עוד להפריד בין המקור לבין דברי רש"י. ודברים אלה איומים ונוראים, שהרי הם מלמדים על כך שרש"י טשטש את פירושו כדי שלא נדע מה הוא המקור ומה הם דבריו, וייחס לעצמו פירושים רבים שהעתיק מן האגדות (וכמו שנוהגים לומר הדרשנים הטיפשים: "רש"י על אתר אומר", "רש"י במקום אומר"... ולמעשה אין אלה דבריו כלל, אלא דברים המועתקים מן המדרשים ללא הבנה בסיסית על מהותם ותכליתם) – ושוב אנחנו רואים כאן ועוד נראה לקמן, כיצד חכמי-יועצי-אשכנז מסלפים את המציאות בהפיכת הסכלות לגאונות, הרשע לצדקות, והשקר לדברי אמת טהורים וישרים.


ג) עד כדי כך שעוועל מפריז בשבחו של רש"י, עד שהוא אינו חושש לשקר באופן גלוי וברור! שהרי שעוועל קורא לרש"י: "החכם התלמודי המובהק המפרש את הספר", וכי רש"י היה חכם תלמודי?! ולא סתם חכם תלמודי אלא "חכם תלמודי מובהק"?! וראש פרשני ההגשמה והמאגיה הפך אצל שעוועל ויתר חכמי-יועצי-אשכנז ל"חכם תלמודי מובהק"!


ד) שעוועל חותם את דבריו בשקר נוסף: "נדמה, שהתורה עם הפירוש יחד ירדו כרוכים מן השמים", כלומר שעוועל מעניק לפירוש רש"י מעמד של תורה-שבעל-פה! ולא לחינם שטפו לנו את המוח שרש"י הוא "רבן של ישראל", וזאת עשו כדי לטשטש את מעמדו של משה רבנו, ולהפוך את רש"י למשה רבנו החדש. שהרי כדי להנחיל תורה חדשה מלאת מאגיה והזיות אליליות – ההיפך מדת משה הטהורה באמת, אשר קידשה מלחמה כנגד העבודה-הזרה, יש צורך הכרחי להחליף את מוֹסֵר התורה, כלומר להחליף את משה רבנו ב"רבן [החדש] של כל ישראל". ועל דברי שעוועל ניתן לומר את דברי קהלת (י, יג): "תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה".


חשוב לדעת, כי ייחוס מעמד אלהי לרש"י ולפירושו הוא הכרחי ביצירת דת חדשה, כי כדי לשכנע את ההמון בשקר, חובה לטשטש את כל מנגנוני הבקרה והביקורת, כדי שכל דברי השקר יתקבלו כדברי אלהים חיים. וכך רש"י התקבל, וכמעט אף-לא-אחד במשך אלף שנים עצר לרגע לחשוב, מה הוא בעצם אומר? ובדיוק כמו שאף-לא-אחד ממאמיני ישו ומוחמד עוצר לרגע לחשוב, מה הם בעצם אומרים? כלומר, ברגע שייחסנו מעמד אלהי לרש"י ולפירושו הוא הפך להיות בפועל מעל לכל ביקורת ובקרה, וכל מי שמעז לכפור בדבריו – הרי הוא כופר בתורה כולה ואף בעצם מציאות הבורא יתעלה!


ח. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת נח – המשך


דוגמה ראשונה


"וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן" (ט, יח), רש"י פירש שם: "וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן – למה הוצרך לומר כאן? לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח שקלקל בה חם, ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם, ולא ידענו שכנען בנו, לפיכך הוצרך לומר כאן 'וחם הוא אבי כנען'".


כלומר, לפי רש"י, התורה ציינה שחם הוא אבי כנען כדי ללמד אותנו את ייחוסו של כנען, אך פירושו לא ברור, שהרי ארבעה פסוקים לאחר מכן נאמר: "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן", מדוע אפוא התורה חוזרת ללמד על ייחוסו של כנען? אלא, נראה פשוט שרש"י שגה כאן, ולא מסיבה זו התורה ציינה שחם הוא אבי כנען, אלא מהסיבה שרס"ג מבאר שם: "הוּא אֲבִי כְנָעַן – והיה חם מכונה אבי כנען", כלומר כדי ללמד אותנו שקראו לו בשני שמות: "חם" ו"אבי כנען". מָרי מוסיף ומסביר שם: "הוצרך [רס"ג] לכך, כדי שלא יקשה [=יהיה לנו קשה]: מדוע [נח] קילל [את] כנען והרי חם לבדו חטא?" – רס"ג מלמד אפוא, שקללת נח לכנען הייתה מכוונת למעשה לחם, כי שמו של חם היה גם "אבי כנען". עוד אומר שם מָרי: "ועוד, שלשון 'וחם הוא אבי כנען' נראה כמיותר כי הוא גם אבי השאר, אלא הכוונה שהוא מכונה אבי כנען, כנהוג אצל הערביים עד היום שמכנים את האב על שם המפורסם שבבנים".


נמצא לפי רס"ג, שהפסוק הראשון (פסוק יח) מלמד על שמו של חם והפסוק השני (פסוק כב) מלמד על ייחוסו. כמו כן, שלושת הפסוקים שנזכר בהם כנען (שם כה–כז), אין הכוונה לכנען אלא לאביו שנקרא על שם בנו: "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו, [...] וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ, [...] וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ", וכך פירש שם רס"ג: "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן – ארור אבי כנען, [...] וִיהִי כְנַעַן – ויהי אבי כנען, [...] וִיהִי כְנַעַן – אבי כנען עבד להם".


דוגמה שניה


"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (ט, כ), ופירש רש"י שם: "וַיָּחֶל – עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק בנטיעה אחרת". יסוד דברי רש"י במדרש בראשית רבה (לו, ג), וברור שהם אינם מבטאים את פשט הכתוב, שהרי פשט הכתוב הוא כפירוש רס"ג שם: "וַיָּחֶל – וכאשר הֵחֵל נח בעבודת האדמה נטע כרם", וכן פירש אונקלוס שם: "וְשָׁרִי נֹח". ובמלים אחרות, מפירוש רש"י עולה, כי התחלת יישוב הארץ ועבודת האדמה בנטיעת כרם היא עבירה או חטא, ואין זו האמת אלא להיפך, כל נטיעה אשר תהא היא מצוה גדולה ורבה של יישוב האדמה והפרחת השממה. החטא הוא השתיה לשכרה, ובדיוק כמו שאכילה ושתיה אינן חטא, אלא ההפרזה בהן היא חטא – וכן על זו הדרך כל תאוות העולם המותרות בתורה, שהן אף נחוצות לאדם במידה מאוזנת לקיום חיים תקינים בריאים ומאושרים.


יוצא אפוא, שרש"י ייחס לנח חטא במה שלא היה עליו חטא, וכל תכלית ומטרת המדרש היא להרחיק אותנו מהנהייה אחר היין ותו לא. והבאתי דוגמה זו בעיקר כדי להראות כיצד האקסיומה שרש"י הוא פרשן פשטני רחוקה מאד מן האמת.


דוגמה שלישית