בספר במדבר פרק יב תואר המעשה שבו אהרן ומרים דיברו במשה רבנו, והעונש שקיבלה מרים על כך. בתוך הדברים לאהרן ומרים, הקב"ה מוכיח אותם היאך העזו לדבר ולחשוד במשה רבנו, והנה דברי ה' לאהרן ומרים (יב, ו–ח): "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי, אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ, לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט, וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה".
כבר עסקתי במאמרים אחרים בהרחבה בייחודיות נבואתו של משה רבנו ביחס לשאר הנביאים שקמו ויקומו לעם-ישראל, עתה נתייחס אך ורק לביטוי שנאמר בפסוק האחרון: "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט". לכאורה פסוק זה עלול להעלות את המחשבה שמשה רבנו ראה את הקב"ה כמו שבני אדם מתבוננים בתמונת אמנות. ואף שכבר הוזהרנו שאין להקב"ה דמות ותמונה בפסוק: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דב' ד, טו), עדיין רבנו רואה לנכון לדון בפסוק הזה ולבארו, ולהסיר כל חשש להגשמה.
נחל בהקדמתו של רבנו לנושא זה, וכֹה דבריו במורה (א, ג):
"חושבים [=שוגים לחשוב] כי עניין תמונה ותבנית בלשון העברי אחד, ואינו כן, כי תבנית הוא שם נגזר מן 'בנה', ועניינו: בניין הדבר ותוכניתו, כלומר תבניתו [=צורתו החיצונית], כגון הריבוע והעיגול והשלוש [=והמשולש] וזולתו מן התבניות, אמר: 'אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו' [שמ' כה, ט], ואמר: 'בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר' [שם כה, מ], 'תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר' [דב' ד, יז], 'תַּבְנִית יָד' [יח' ח, ג], 'תַּבְנִית הָאוּלָם' [דבה"א כח, יא], כל אלה תוכנית [כלומר צורה חיצונית אשר שוכללה במחשבה ובחכמה], ולפיכך אין העברית מניחה מלים אלו [=תבנית או דפוס] בתיאורים הקשורים בה' יתעלה כלל".
רבנו פותח את דבריו בביאור שגיאה שהייתה כנראה רווחת בימיו, והיא שרבים נטו לחשוב שהמלים "תמונה" ו"תבנית" חולקות את אותה המשמעות, כלומר שתיהן מבטאות צורה חיצונית גופנית ממשית שנראית לעין הבשר. בשל שגיאה זו, כנראה נכנס בלב רבים הספק שמא יש להקב"ה גוף או שהוא כוח בגוף, שהרי נאמר במשה רבנו "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט"?
כמו כן, מָרי מעיר שם, שלא רק בני האדם רואים בעיני הבשר תבניות וצורות, גם הנביאים במראה הנבואה רואים דימויים וציורים של תבניות וצורות, ונראה לי שכוונתו להביא לתשומת לבנו, שגם בכוח המדמה בעת הנבואה אין להקב"ה שום תבנית וצורה, ואף במראה הנבואה הקב"ה אינו נראה בשום דימוי וציור, והנה דברי מָרי שם: "תבנית אינה נאמרת כלל על תכונת הדבר אלא על תוכניתו [=צורתו החיצונית], ואף אותם התכנים [=הדימויים הציוריִים] שנראים במראה הנבואה הרי הם שייכים לתבנית בלבד ולא לתכונת הדבר, ואין הבדל אם התבנית הושגה בחוש [הראיה הגופני] או בנבואה".
טרם שנראה את פירוש רבנו לפסוק שבכותר מאמר זה, נעיין בפירושים שקדמו לו.
א. פירוש רש"י לעומת אונקלוס רס"ג
רש"י לדוגמה פירש שם: "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט – זה מראה אחוריים, כעניין שנאמר: 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי' [שמ' לג, כג]", ופירושו חמור מאד לפי דעתי אף שמקורו במדרש ספרי (במ' שם), כי לומר בפירוש פשטני מוצהר שהפסוק הזה מדבר על "מראה אחוריים" מבלי להדגיש שמדובר במשל, זה דבר שלא ייעשה. וכמובן שיהיו מי שיאמרו שהוא "לא התכוון" לתמונה ממש ובמיוחד שבשמות (לג, כג) הוא מעתיק את דברי המדרש בברכות (ז ע"א) ואומר: "הראהו קשר של תפילין" – אך עדיין, האדם הפשוט שקורא את פירושו כאן יכול להבין בקלות שיש לה' מראה אחוריים – וכך הייתה תפישת האלהות הרווחת בסביבתו של רש"י, ומדוע אפוא שהוא לא יתכוון בדיוק למה שרבים מחבריו המגשימים התכוונו אליו?
ראו נא את פירושיהם של אונקלוס ורס"ג אשר לא צמחו ועלו מתוך חברה מגשימה, ואף-על-פי-כן, כמה הם נזהרו והתרחקו מן ההגשמה, כל-שכן וקל-וחומר פרשן אשר צומח ועולה מתוך חברה מגשימה, שעליו להיזהר כפל-כפליים מפירושים שנודף מהם ריח חריף של הגשמה. והנה פירוש אונקלוס לפסוק "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט" (במ' לב, ח): "וּדְמוּ יְקָרָא דַּייָ מִסְתַּכַּל", כלומר לפי אונקלוס משה רבנו הביט על דמות כבודו של הקב"ה, ולא על אמיתת עצמותו; והנה גם פירוש רס"ג שם: "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט – ומראות אלהים הנבראים לו יביט", כלומר מראות נבואיים ייחודיים שהקב"ה ברא רק לנבואתו של משה רבנו – אותם הוא היה רואה.
וגם בשמות (לג, כג) אונקלוס ורס"ג מרחיקים מן ההגשמה, ותמוה לכאורה מדוע הם מתאמצים כל-כך להתרחק ולהרחיק מן ההגשמה, והלא הם לא חיו בחברה מגשימה ולא עלה על דעת שום אדם מחכמי המשנה או הגאונים שיש לה' גוף או דמות הגוף, ואף-על-פי-כן הם כל-כך מתאמצים ומשתדלים לכל אורך פירושיהם להרחיק ולהתרחק מן ההגשמה. והנה פירושו של אונקלוס שם לפסוק "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי": "וְתִחְזֵי יָת דְּבָתְרָי", כלומר ותראה את מה שמאחוריי, ולא את אחוריו של הקב"ה, שאין לו פנים ולא אחור (ובמקום אחר אבאר את כוונתו של אונקלוס כאן לפי רבנו במורה); והנה גם פירוש רס"ג שם: "וַהֲסִרֹתִי – ואסיר את ענני כדי שתראה סוף כבודי וראשיתו לא תראה", כלומר רס"ג מדגיש שמה שראה משה רבנו הוא את כבודו של הקב"ה ולא את אמיתת עצמותו יתעלה לעילא לעילא.
לאחר שראינו את פירושי רס"ג ואונקלוס לשני הפסוקים, איני מסוגל להבין איך אדם ששולל את גשמותו של הקב"ה ומייחדו כראוי לו, מסוגל לפרש את הפסוק בספר במדבר (לב, ח) "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט" – "זה מראה אחוריים", איך?! ולכן המסקנה ההכרחית היא שרש"י לא הבין את חשיבות שלילת הגשמות, ומי שאינו מבין את חשיבות שלילת הגשמות, הוא בהכרח גם מגשים – כי רק מי שמבין את חשיבות שלילת הגשמות יש לו סיכוי להתרומם למעלת שלילת הגשמות ולייחד את ה' כראוי, אך מי שאינו מבין זאת מלכתחילה, אין לו שום סיכוי להתרומם מעל מושגי החומר ולהרחיק מה' את ההגשמה – ובמיוחד אם הוא חי בקרב חברה שמושפעת מאד מהנצרות ורבים מחכמיה מגשימים באופנים הגסים ביותר.
אגב, ברור שמי שאינו יודע לשלול את הגשמות ותופש את המשלים המקראיים כפשוטם, יתפוש גם את אגדות חז"ל כפשוטן, כי הוא אינו מודע לקיומם של המשלים ולתפקידם.
ב. פירושו של רבנו
נעבור עתה לפירושו של רבנו אשר מבאר כי למלה "תמונה" יש שלוש משמעויות, ובכל מקום בכתבי-הקודש יש להבין מילה זו לפי המשמעות הנכונה, והנה הן: א) תיאורו החיצוני של עצם מציאותי מסוים, כלומר צורה חיצונית של עצם גופני ממשי שנראה בעין הבשר; ב) התמונות העולות בדמיונו של האדם לאחר שהוא ראה אותן בעולם המציאות, והן צפות ועולות מאוחר יותר בדמיונו של האדם באופן מעוות ומטושטש; ג) העניין המופשט הרעיוני אשר האדם משיג בכוח המחשבה, כלומר תובנה שכלית שהיא כידוע מופשטת מכל גשמות – ורק לפי העניין הזה האחרון יש להבין את המילה "תמונה" שנאמרה ביחס לה' יתעלה: כלומר "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט" [במ' יב, ח], עניינו ופירושו: ואמיתת ה' ישׂיג.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, ג):
"אבל תמונה הוא שם הנאמר על שלושה עניינים באופן מסופק ["כלומר שברוב המקומות שנאמר בהן הוא מסופק לאיזו הוראה נאמר וצריך להכריע לפי עניינו" (מָרי שם)], והוא: [א] שהיא נאמרת על צורת הדבר הנראית בחושים מחוץ למחשבה [דהיינו "במציאות הממשית" (מָרי שם)], כלומר תבניתו ותוכניתו, והוא אמרו: 'וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל' וכו' [דב' ד, כה], 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו]; [ב] ונאמרת על הצורה הדמיונית של אדם [="שראית אי-פעם וכבר עבר מלפניך, וכאשר אתה זוכרו עומדת תמונתו לנגד עיני רוחך בדמיונך" (מָרי שם)], [והיא התמונה] הנשארת בדמיון אחרי העדרה מכנגד החושים [כלומר לאחר שהאדם הסתלק מלפניך וכבר אינך רואהו בעיניך], והוא אמרוֹ: 'בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה' וכו' [איוב ד, יג], וסוף הלשון: 'יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי' [שם ד, טז], כלומר דמיון לנגד עיני בשינה; [ג] ונאמרת על העניין האמתי הנישׂג בשכל. ולפי העניין הזה השלישי נאמרת בו יתעלה 'תמונה', אמר: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במ' יב, ח], עניינו ופירושו: ואמיתת ה' ישיג".
ג. מה השיג משה רבנו?
עדיין נותר לנו להבין מהי "אמיתת השם" אשר אותה זכה משה רבנו להשיג? ונראה כי כוונת רבנו לשני עניינים:
1) הראשון מובא בהלכות יסודי התורה (ז, י–יא) ושם רבנו מבאר כי הפסוק "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט" מלמד, שמשה רבנו זכה למראות נבואה ייחודיים מכל הנביאים, מפני שהשפע הנבואי נגלה לו "על בוריו, בלא חידה ובלא משל", והנה דברי רבנו שם:
"ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? [...] כל הנביאים על-ידי מלאך, לפיכך רואין מה שהם רואין במשל וחידה. משה רבנו לא על-יד מלאך, שנאמר: 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ' [במ' יב, ח], ונאמר: 'וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים' [שמ' לג, יא], ונאמר: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במ' יב, ח] – כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר [=את מראה הנבואה] על בוריו בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו: 'וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת' [במ' שם], שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו".
נמצא, שכוונת רבנו באמרוֹ במורה: "ואמיתת ה' ישיג", היא שמשה רבנו התנבא במראות נבואה ייחודיים, בלא חידה ובלא משל, וראה בעיני שכלו את המסר הנבואי על בוריו (ולקראת סוף דברינו כאן נסביר את המושג "על בוריו").
2) העניין השני שאליו מתכוון הרמב"ם באמרוֹ במורה: "ואמיתת ה' ישיג", הוא שמשה רבנו זכה להשיג את הקב"ה באופן שלא זכה ולא יזכה לו שום אדם לעולם, וכֹה דברי רבנו במורה (א, ה) שם הוא מתייחס שוב לפסוק "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט": "והשפיע עליו [=על משה רבנו, ה'] יתעלה מנעמו וטובו, מה שהביא לידי כך שנאמר בו בסוף: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט'". נמצא, שהפסוק שאנו דנים בו מבטא למעשה מעלת-השגה מסוימת אשר לה זכה משה רבנו, ושלא זכה ולא יזכה לה שום אדם לעולם.
בדברי רבנו האחרונים רבנו מלמד למעשה על בקשתו השנייה של משה רבנו מה' יתעלה: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמ' לג, יח). לפי רבנו במורה (א, נד), משה רבנו ביקש מה' "שיודיעוֹ עצמו ואמיתתו", כלומר, משה רבנו ביקש להבין את סוד מציאותו, וכמו שרבנו אומר במורה (א, י): "מה הוא זה שביקש משה רבנו להשיג כשאמר 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'? ביקש לידע אמיתת הימצאוֹ של הקדוש-ברוך-הוא [...], והשיבו ברוך-הוא שאין כוח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו".
נשים לב עתה לשינוי בהבנת המושג "על בוריו": בפירושו הראשון לפסוק "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט" רבנו משתמש במושג הזה כדי לבאר שמדובר במראה נבואה נשגב וייחודי בלא משל ובלא חידה; ובפירושו השני לפסוק הנדון, רבנו משתמש במושג הזה כדי לבאר שאין ביכולת האדם להבין את אמיתת עצמותו של הקדוש-ברוך-הוא, ובמלים אחרות, לעולם האדם לא יצליח להבין את סוד מציאותו ומהותו של בורא עולם.
לסיכום, משה רבנו ביקש לידע את ה' מעבר ליכולת האדם ועל כך השיבו ה' יתעלה "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמ' לג, כ) – אין ביכולת האדם להשיג את אמיתתו של ה' יתעלה כמות שהיא. ברם, בכל זאת הקב"ה זיכה את משה רבנו להבין משהו מעצמו ואמיתתו באופן ששום אדם לא יָדַע ולא יֵדַע לעולם, וכמו שרבנו אומר לעיל: "והשפיע עליו [=על משה רבנו, ה'] יתעלה מנעמו וטובו, מה שהביא לידי כך שנאמר בו בסוף: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט'".
"גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, יח).
וכך רבנו מבאר את הכתוב הזה בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' יט): "ואם הסיר ה' המסך מעל לב מי שרצוי לפניו, אחרי שהכשיר עצמו בלימודים, יבין מהם [=ממושגי האמת] לפי כוח שכלו. ואין לאדם לעשות עם הלימוד וההשתדלות בעסק התורה, אלא לכוון את ליבו לה' ויתפלל לפניו ויתחנן שיחנהו דעת ויעזרהו, ויגלה לו את הסודות הכמוסים בכתבי-הקודש, כמו שמצאנו דוד עליו השלום עשה כן, והוא אמרוֹ: 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ'".
יהי רצון שנזכה לכך שתחינתו זו של דוד המלך תהיה תמיד לנגד עינינו.
Comentarios