"וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט" – האם יש להקב"ה תמונה?

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

בספר במדבר פרק יב תואר המעשה שבו אהרן ומרים דיברו במשה רבנו, והעונש שקיבלה מרים על כך. בתוך הדברים לאהרן ומרים, הקב"ה מוכיח אותם היאך העזו לדבר ולחשוד במשה רבנו, והנה דברי ה' לאהרן ומרים (יב, ו–ח): "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי, אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ, לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט, וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה".


כבר עסקתי במאמרים אחרים בהרחבה בייחודיות נבואתו של משה רבנו ביחס לשאר הנביאים שקמו ויקומו לעם-ישראל, עתה נתייחס אך ורק לביטוי שנאמר בפסוק האחרון: "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט". לכאורה פסוק זה עלול להעלות את המחשבה שמשה רבנו ראה את הקב"ה כמו שבני אדם מתבוננים בתמונת אמנות. ואף שכבר הוזהרנו שאין להקב"ה דמות ותמונה בפסוק: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דב' ד, טו), עדיין רבנו רואה לנכון לדון בפסוק הזה ולבארו, ולהסיר כל חשש להגשמה.


נחל בהקדמתו של רבנו לנושא זה, וכֹה דבריו במורה (א, ג):


"חושבים [=שוגים לחשוב] כי עניין תמונה ותבנית בלשון העברי אחד, ואינו כן, כי תבנית הוא שם נגזר מן 'בנה', ועניינו: בניין הדבר ותוכניתו, כלומר תבניתו [=צורתו החיצונית], כגון הריבוע והעיגול והשלוש [=והמשולש] וזולתו מן התבניות, אמר: 'אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו' [שמ' כה, ט], ואמר: 'בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר' [שם כה, מ], 'תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר' [דב' ד, יז], 'תַּבְנִית יָד' [יח' ח, ג], 'תַּבְנִית הָאוּלָם' [דבה"א כח, יא], כל אלה תוכנית [כלומר צורה חיצונית אשר שוכללה במחשבה ובחכמה], ולפיכך אין העברית מניחה מלים אלו [=תבנית או דפוס] בתיאורים הקשורים בה' יתעלה כלל".


רבנו פותח את דבריו בביאור שגיאה שהייתה כנראה רווחת בימיו, והיא שרבים נטו לחשוב שהמלים "תמונה" ו"תבנית" חולקות את אותה המשמעות, כלומר שתיהן מבטאות צורה חיצונית גופנית ממשית שנראית לעין הבשר. בשל שגיאה זו, כנראה נכנס בלב רבים הספק שמא יש להקב"ה גוף או שהוא כוח בגוף, שהרי נאמר במשה רבנו "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט"?


כמו כן, מָרי מעיר שם, שלא רק בני האדם רואים בעיני הבשר תבניות וצורות, גם הנביאים במראה הנבואה רואים דימויים וציורים של תבניות וצורות, ונראה לי שכוונתו להביא לתשומת לבנו, שגם בכוח המדמה בעת הנבואה אין להקב"ה שום תבנית וצורה, ואף במראה הנבואה הקב"ה אינו נראה בשום דימוי וציור, והנה דברי מָרי שם: "תבנית אינה נאמרת כלל על תכונת הדבר אלא על תוכניתו [=צורתו החיצונית], ואף אותם התכנים [=הדימויים הציוריִים] שנראים במראה הנבואה הרי הם שייכים לתבנית בלבד ולא לתכונת הדבר, ואין הבדל אם התבנית הושגה בחוש [הראיה הגופני] או בנבואה".


טרם שנראה את פירוש רבנו לפסוק שבכותר מאמר זה, נעיין בפירושים שקדמו לו.


א. פירוש רש"י לעומת אונקלוס רס"ג


רש"י לדוגמה פירש שם: "וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט – זה מראה אחוריים, כעניין שנאמר: 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי' [שמ' לג, כג]", ופירושו חמור מאד לפי דעתי אף שמקורו במדרש ספרי (במ' שם), כי לומר בפירוש פשטני מוצהר שהפסוק הזה מדבר על "מראה אחוריים" מבלי להדגיש שמדובר במשל, זה דבר שלא ייעשה. וכמובן שיהיו מי שיאמרו שהוא "לא התכוון" לתמונה ממש ובמיוחד שבשמות (לג, כג) הוא מעתיק את דברי המדרש בברכות (ז ע"א) ואומר: "הראהו קשר של תפילין" – אך עדיין, האדם הפשוט שקורא את פירושו כאן יכול להבין בקלות שיש לה' מראה אחוריים – וכך הייתה תפישת האלהות הרווחת בסביבתו של רש"י, ומדוע אפוא שהוא לא יתכוון בדיוק למה שרבים מחבריו המגשימים התכוונו אליו?


ראו נא את פירושיהם של אונקלוס ורס"ג אשר לא צמחו ועלו מתוך חברה מגשימה, ואף-על-פי-כן, כמה הם נזהרו והתרחקו מן ההגשמה, כל-שכן וקל-וחומר פ