רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק א)

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה" (דב' ד, טו–טז).


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם, שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם" (מתוך צוואת רבנו לספרו "מורה הנבוכים").


"וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (ש"א יז, מה).


מבוא


במאמר זה אנו מבקשים לשפוך אור על אחת הסוגיות החשובות ביותר לפי דעתנו בעולם הדתי של ימינו, והיא העובדה שרש"י, "גדול פרשני ישראל" כמו שרבים אוהבים לכנותו, היה למעשה עובד אלילים, מפני שהוא האמין שיש לה' גוף ויד ורגל ועיניים ומעיים. וכבר כתבתי על כך מאמרים לא מעטים, אך רבים-רבים הם אשר אינם מאמינים שרש"י באמת התכוון לכך, ולנגד עינינו עלה וניצב קיר בטון אטום של אנשים אשר אינם מסוגלים לקבל את העובדה הפשוטה, שרש"י הגשים את הבורא ועבד עבודה-זרה! ודבריו של איוב (לז, כא) קמים וניצבים לנגד עינינו במלא עוזם: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים".


אמרנו שסוגיה זו היא אחת החשובות ואולי החשובה ביותר בעולם הדתי בימינו, כי פירוש רש"י הוא יסוד ומוצא לרוב מכריע ומוחץ של ההשקפות, המנהגות וההלכות אשר רווחו פשׂו וכיסו את פני כל העולם הדתי בימינו. ולכן, הבנת ריחוקו מדרך האמת היא קריטית ביותר, כדי להתנער מן ההבל וההזיות המאגיות האליליות, להתרומם לידיעת המדעים וידיעת ה' יתעלה, ולכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש.


נראה שהיו שתי סיבות מרכזיות להגשמתו של רש"י: הראשונה היא כמובן השפעת הגשמת הנצרות על השקפותיו, והשנייה היא הבנתו את אגדות התלמוד כפשוטן. לא אתפלא אם גם הבנתו את אגדות התלמוד כפשוטן יסודה בהשפעת הנצרות, אשר הייתה ספוגה במאגיה ורוויית הזיות אליליות לאין מספר. מכל מקום, בשיטתו הפרשנית להסביר את אגדות התלמוד כפשוטן, רש"י החדיר לעם-ישראל אינסוף הזיות מאגיות אליליות! אך במאמר זה אין אנו מתכוונים להתמקד בנקודה זו, אף שהיא לא פחות קריטית לעם-ישראל, כי שיטתו זו זיהמה כמעט לחלוטין את דת משה, וזרעה את זרעי הפורענות לצמיחת הספרות המיסטית הקבלית האלילית שהייתה "נסתרת" במשך 1200 שנים "ונתגלתה" לפתע פתאום...


נחל אפוא את מאמרנו בפסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים, [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".


על פסיקת הרמב"ם הזו מתלונן הראב"ד, וזה לשונו שם:


"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


על דברי הראב"ד הללו מעיר הרב יחיא אביץ' בביאורו שם: "אם להראב"ד גדולים וטובים הם, לדעת חכמים מינים ואפיקורסים הם! ועיין בראשית רבה ח, ח". וכוונתו לאמור בבראשית רבה שם: "בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?".


וברור שמשה רבנו לא יעז להאשים את הקב"ה בנתינת "פתחון פה למינים", אלא אגדה זו נועדה ללמד על כך שהמינים הארורים נתלים בפשטי פסוקי התורה כדי לבסס את העבודה-הזרה שבידם, ועל זאת אמר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". זאת ועוד, אגדה זו באה להזהיר אותנו מן המינים והשקפותיהם, שלא חלילה נזהם ונטמא את מחשבתנו במשהו מהבליהם. ובהמשך נבאר מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם והשתמשה בתיאורי הגשמה.


נחזור לדברי הראב"ד, אף שהוא לא התכוון לכך, הוא מודה שרבים מרבותיו הינם מינים! ויש לשאול, מי הם רבותיו של הראב"ד? ובכן, הראב"ד התגורר בפרובנס שבדרום-צרפת, וחי בין השנים 1120–1198. נשים לב שרש"י חי בין השנים 1040–1105 והיה גדול פרשני וחכמי צרפת! כלומר רש"י חי בדור שלפני הראב"ד, והתגורר אף הוא בצרפת! האם לא ברור מאליו למי מתכוון הראב"ד? כמו כן, מעניינת מאד העובדה שאפילו הראב"ד, למרות ריחוקו העצום מדרך האמת, אפילו הוא הבין שהבנת האגדות כפשוטן משבשת את הדעות...


ויתרה מזאת, הראב"ד מניח בתלונתו רמז עבה מאד לגבי זהותם של רבותיו המינים, הוא התכוון ללמד עליהם זכות, אך למעשה הוא מגלה לנו בדיוק במי דברים אמורים: "וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". מי הם אלה אשר פירשו את תיאורי הגשמות שבתורה כפשוטם? מי הם אלה אשר פירשו את אגדות חז"ל כפשוטן? ובכן, הדברים ברורים למי שאינו מבקש להטעות את עצמו, שרש"י הוא-הוא הראש והראשון לאותה שיטת פרשנות מעוותת, אשר החריבה את דת האמת. בהמשך נביא לכך דוגמאות רבות, אך בינתיים נסתפק בראיה אחת, וכך כותבים שלושה חוקרים אשכנזים (מ' גרוס, י' ברקאי, י' מלמד) בספרם: "דרכים בפרשנות האגדה" (עמ' 26): "רש"י משאיר את ספרות האגדה במובנה הפשוט, ובמכוון אינו מפתח את תכניה ואת מסריה ואינו מבהיר אותם. נראה שרש"י קיבל את דברי האגדה כפשוטם וכמשמעם, כולל את אלה שנראים תמוהים".


תשובת רבנו להשגת הראב"ד


על השגת הראב"ד שהבאנו לעיל, אומר מָרי יוסף קאפח בפירושו שם: "נראה לי ברור שרבנו ראה את השגת הראב"ד ועליה השיב ב'מורה הנבוכים' [א, לו]", ובהערתו למורה שם מָרי אומר כך: "נראה כי שתי התנצלויות שווא הללו [של הראב"ד] אשר דוחה רבנו כאן [במורה]: שהאחת חינוך והרגל והשנייה הבנה מוטעית בפשטי הכתובים, לא נכתבו אלא כתשובה להשגת הראב"ד בהלכות תשובה".


והנה תשובת רבנו במורה (א, לו) להשגת הראב"ד:


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [ובימינו טוענים צאצאי המגשימים ש"מנהג דוחה הלכה"]. ואם תאמר כי פשטי הכתובים [או אגדות חז"ל] הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעובדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמתיים אם היה קצר יכולת עיונית".


כלומר, גם מי שהמקראות או המדרשים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לרחם עליו, אין לטעון לזכותו "שהוא בעצם לא התכוון", ואין לדון אותו בשום פנים ואופן לכף זכות! על התועה והמתעה לשוב לדרך האמת מיד: לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה ופרשנות שמדרדרת אליה, ולאמץ בכל כוחו כל השקפת אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לאל אחד שאין-כיוצא-בו.


ולא רק שרש"י לא עשה כן, הוא הנחיל לדורות רבים פירושים זרים מאד לדת האמת, ותרגום אונקלוס היה לפניו, כך שהיה יכול ללכת בדרך הישרה אם היה רוצה, אך הוא בחר מרצונו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך. ו"אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמתיים אם היה קצר יכולת עיונית". וכל חוקרי רש"י לדורותיהם הסתירו עניין זה, ושיתפו פעולה עם אחת ההטעיות הגדולות ביותר בעולם הדתי, והיא קידוש פירוש פרו-נוצרי כפירוש החשוב ביותר בעם-ישראל.


ונצרף את פירושו הנפלא של רס"ג לפסוק שהזכרנו (משלי ב, יג): "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", וזה לשונו: "ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת אלא שהלכו אחרי ההבל, ועליהם הוא אומר 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר' וגו', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה חטאם כפול".


א. ספר "שיעור קומה"


הרמב"ם תוקף את מאמיני הגשמות בראש ספרו "מורה הנבוכים" (א, א), וכֹה דבריו:


"כבר חשבו [בטעות] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארוֹ והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' א, כו], וחשבו [בטעות] כי ה' כצורת אדם כלומר תבניתו ותארו, וחייבוּ הגשמה מוחלטת והאמינו בכך [...] אלא שהוא [=הקב"ה] יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו בשר ודם, זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה' [יתעלה ויתרומם מסכלותם]".


מָרי יוסף קאפח אומר שם כך: "נדמה שכוונת רבנו גם נגד ספר 'שעור קומה' כפי שכתב בתשובותיו סימן קיז, שאיבודו מצוה רבה 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [שמ' כג, יג]". ובפירוש המשנה סנהדרין (עמ' קמב) מָרי מתרגם תשובה זו, וכֹה דברי רבנו: "איני סובר כלל שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים ולא יותר. ובכל אופן השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [...], כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק".


ובכתבים א (עמ' 477–478), מָרי מביא שריד מכתב-יד תימני עתיק אשר מובא בו הספר "שיעור קומה", ואלה הדברים המובאים בכתב-היד:


"ואמרוּ, שנמצא בגניזת בית רבנו [הרמב"ם] שגונזין בו בלאי הספרים במחסן אשר בבית מדרשו, חוברת ובה נוסח שיעור קומה הנזכר בפרק חֵלק הוא ופירושו, וזה לשונו [של הרמב"ם]: זה הוא שיעור קומה, המאמינו לתולעה ולרמה, וְשַׁמָּה ושממה, וקודר בלי חַמָּה, יתעלה לעילא-לעילא ממה שאומרים הכופרים. [כאן מובא תיאור מידות ותיאור ציורי-חיצוני לרגליו, ברכיו, ידיו, צדדיו, ראשו, שערו, זקנו, צורת פניו, זיוו, לשונו, רוחב מצחו, עיניו, זרועותיו, אצבעותיו, שכמו, חוטמו, שפתיו, גבותיו, אזניו ועוד]. כל אלה תועבות ונאצות גדולות, ארור המאמינו וארור המחברו כמנין כל אות ואות ממנו, וה' אלהים אמת אין לו דמות ולא ערך, ולא רוחב ולא אורך, שנאמר: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' (יש' מ, יח)], 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [שם, כה], יתעלה וישתבח ויתרומם... לעילא...".


ונסיים פרק זה בדברי מָרי במבואו לספר "שאלות ר' חוטר בן שלמה" (עמ' קעה):


"הספר 'שעור קומה' חיבור עתיק יומין הוא, נתבאר בו שעור 'גוף השכינה' כלשונו, ונמדדו בו האיברים השונים [של השם, יתעלה מסכלותם] בפרסאות, אם אלפים ואם רבבות. [...] [הרמב"ם] החליט לדחותו בשתי ידיים, וקבע שאין חיבור זה שייך לחכמי ישראל כלל, ואינו אלא חיבור אחד הדרשנים האירופים [...], שאינם מוחזקים בעיני הרמב"ם בחכמה יתרה, ובפרט בעניינים הללו, או אף במה שגרוע מכך, כרמוז בתחילת מאמר תחיית המתים [דברי הרמב"ם יובאו לקמן, ובמאמרו רבנו אינו מדבר על "דרשנים" אלא על "חכמי ישראל"]".


ב. ההגשמה – העבודה-הזרה הכעורה ביותר


לדעת רבנו הרמב"ם, האמונה שיש לה' גוף או כלים גופניים, היא העבודה-הזרה החמורה ביותר. בספרו "מורה הנבוכים" (א, לו) רבנו מתאר את עובדי העבודה-הזרה הקדמונים וקובע ששגייתם נבעה מכך שהם סברו שיש לעבוד את השמש או את הירח כאמצעי בינם לבין ה'. בהמשך דבריו שם, הוא משווה את עובדי-האלילים הקדמונים לאלה שסוברים שיש לה' גוף, ומסיק שהמגשימים גרועים בהרבה מעובדי האלילים הקדמונים, מפני שכפירת המגשימים קשורה באופן ישיר לאמיתת עצמותו של ה' יתעלה, וכֹה דבריו:


"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו ולא י