רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק כ)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במורה (ג, מג) ישנו קטע שבו רבנו, אגב דברי הסבר בעניין מצות לולב וטעמיה, מתאר את הכיתות השונות שקמו ליהדות ואשר תפשו באופנים שונים את אגדות חז"ל. הכת הראשונה, והם למעשה רובם המוחץ של חכמי ישראל באלף השנים האחרונות, תפשו את דרשות חז"ל כפשוטן, וגזרו ולמדו מפשטיהן השקפות והלכות ומנהגים לרוב, ואף סברו שאותן האגדות נועדו לפרש ולבאר את פשטי פסוקי התורה. כמובן שראש וראשון לאותה הכת שהפכה לדת הוא רש"י, אשר פירש את פסוקי התורה בצמוד ובכפוף לפשטי אגדות חז"ל. אמנם, סביר להניח שהיו שקדמו לרש"י, אך מכל מקום הוא המפורסם שבכולם, והיחיד שחדר לתודעה כ"רבן של ישראל" כלומר כתחליף למשה רבנו, והיחיד שפירושיו הפכו לתורה-שבעל-פה כלומר כתחליף לקבלת חז"ל ממשה רבנו איש מפי איש.


והנה דברי רבנו במורה (ג, מג), בעניין תפישת הדרשות:


"אבל ארבעת מינים שבלולב כבר אמרו חכמים ז"ל בכך טעמים מסוימים על דרך הדרשות אשר דרכם ידוע אצל מי שמבין דבריהם, והוא, שהם אצלם כעין המליצות הפיוטיות, לא שכך הוא עניין אותו הכתוב. ונחלקו בני אדם בדרשות שני חלקים: חלק נדמה לו שהם אמרום על דרך ביאור עניין אותו הפסוק, וחלק זלזל בהן ועשאן ללעג כי הדבר פשוט וברור שלא זה הוא עניין הכתוב. ואותו החלק ["מאמיני הנמנעות התופשים דברי חז"ל כפשוטם, וכמו שכותב רבנו בפירושו לסנהדרין (י, א)" (מָרי)] נאבק והתווכח על אימות הדרשות לפי דמיונו וההגנה עליהן, ודימה שכך הוא עניין הכתוב, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים".


רבנו בקטע זה מלמד אותנו עניין חשוב מאין כמותו והוא, שאגדות חז"ל לא נועדו לפרש את פשטי הכתובים! וכן שאגדות חז"ל אינן בגדר מסורת הלכתית של התורה-שבעל-פה! ושתי השקפותיו הברורות האלה הן בניגוד גמור ומוחלט להשקפתו של רש"י ובית מדרשו, אשר שוב ושוב מפרש את פסוקי המקרא לפי פשטי אגדות חז"ל, ואף הנחיל את השיטה הזו כדרך פרשנית לגיטימית ומומלצת לכל בית ישראל באלף השנים האחרונות – עד שאין היום כמעט שום דרשן תועה ושוטה אשר מסביר לפי דמיונו את פרשת השבוע, מבלי להחדיר את פשטי האגדות לתוך פרשנותו-דרשתו, וכולם נוהגים כן, מן הקטן ועד הגדול.


וכאמור, לא רק פרשנות לפשטי פסוקי התורה: ביסוד הלכות ומנהגים רבים שנוהגים בימינו עומדים פשטי אגדות חז"ל, ואפילו זיופי אגדות! ראו לדוגמה את האגדה המפורסמת בעניין עילויי הנשמות על ר' עקיבא והמת שבא בכל יום לחטוב עצים שישרפו אותו בהם בגהינם – ולמרות שאגדה זו מזויפת שהרי היא אינה מופיעה בשום מקום בספרות חז"ל שבידינו, ולמרות שברור שהיא עיבוד של אגדה אחרת, עדיין אגדה זו הפכה למסורת של תורה-שבעל-פה והחדירה את אחת מההשקפות המרכזיות ביותר ביהדות בעניין עילויי הנשמות!


נחזור למורה (ג, מג), מָרי מתאר לעיל את אותם פרשנים ודרשנים כמאמיני הנמנעות, כלומר מאמיני ההזיות והדמיונות אשר כל סכלות נראית בעיניהם אפשרית. ואלה הם האנשים אשר נתטנפו מוחותיהם כמו שאומר רבנו בצוואתו למורה (עמ' יב): "אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מן המורה], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


כלומר, מאמיני הנמנעות הם אנשים ריקים ממדעים וכמו שהבור ריק אך נחשים ועקרבים יש בו למכביר, כך הריקנות מחכמה ומדע שואבת לתוכה את כל הדמיונות וההזיות, עד שלא נותר מקום ריק במוחות ההוזים, והם רוחשים באמונות תפלות ובהזיות מאגיות אליליות. ובמלים אחרות, הריקנות ממדעים גרמה להם לתפוש את אגדות חז"ל כפשוטן, ותפישת אגדות חז"ל כפשוטן גרמה להם להאמין בנמנעות ולהחדיר למחשבתם את זרעי הפורענות באמונה במאגיה לשלל צורותיה, וזו-המאגיה הינה היסוד לכל צורות העבודה-הזרה. נמצא אפוא, כי הריקנות מן המדעים גוררת בסופו-של-דבר לעבודה-זרה!


תפישת אגדות חז"ל כפשוטן לא רק הכשירה את המחשבות לקבל את הנמנעות ולעבודה-זרה, היא אף סללה את הדרך לחדירת השקפות ההגשמה, שהיא עבודה-זרה חמורה וכעורה ביותר! שהרי כאשר רבנו מתאר את חכמי אשכנז אשר הגשימו את הבורא, הוא קושר את השקפותיהם הטמאות והרצוצות לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן. והדברים פשוטים וברורים: שהרי מי שמקבל את אגדות חז"ל כפשוטן על כל תיאוריהן את הבורא, את דבריו ואת מעשיו, עלול בקלות לשגות בהגשמה כאילו מדובר חלילה במלך בשר ודם אשר יושב בשמים בראש הפנתיאון האלילי יחד עם השטן והמקטרגים והמשטינים ומלאכי השרת...


וכֹה דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא), על הראב"ד ושאר חכמי אשכנז המגשימים והמסופקים (התועים בספקות), שסברו שיש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן:


"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לראב"ד, וכמו שמָרי רומז שם: "ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו"] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".


מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה ולאימוץ הנמנעות ולקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר גם מדרדרת לעבודה-זרה – היא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה להם את השקפות המינים בגשמות הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), ומכיוון שהדברים מתארים את אחד היסודות המרכזיים לריחוקנו מדרך האמת, חובה לשנן אותם שוב ושוב:


"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [באגדותיהם] נחלקו בהם [=בהבנתן] בני-אדם לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם [=רש"י ובית מדרשו], מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, [...] ולכן הם חושבים [=הוזים, שהרי במקור נאמר "בזעמהא", ועל מלה זו אומר מָרי שם: "ביטוי זה נאמר על דמיון שווא"] [...] [שדברי] חכמים בכל מאמריהם המחוכמים [...] הם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרוּת עד כדי שאם תספרנו כפשוטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם [=לנבונים, למשכילים ליודעי המדעים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל שכן שימצאו חן בעיניו.


והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...], וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו [דב' ד, ו]: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ומעמידים את עצמם להבין [=לפרש ולהסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".


וזו היא בדיוק שיטתו של רש"י! ומי שמעיין בפירושיו לתורה ובפירושיו למסכת ברכות וסנהדרין ולכל מסכתות הש"ס ימצא, שהוא מפרש את כל אגדות חז"ל כפשוטן, ואף מחדיר את פשטי האגדות כפירושים לסוגיות הלכתיות שאין להם שום זיקה אגדית. וזאת אחת הסיבות המרכזיות שפירושו הינו אסון לעם-ישראל, ולא רק כי הוא מחדיר את השקפות המינים, אלא גם כי הוא מנחיל את שיטת תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, וגורם לרעה גדולה מאד, מפני שכל הפרשנים הבאים אחריו נתפשים לכל ההזיות המאגיות שהוא אחז בהן, ואף מוסיפים סכלות על סכלותו, כי מי שאוחז בגישה הזו אין גבול להזיותיו ולדמיונותיו.


בהמשך דברי רבנו במורה שם (ג, מג) הוא אומר כך:


"ולא הבינו שתי הכיתות, שהן [=אגדות חז"ל] נאמרו על דרך המליצות הפיוטיות, אשר לא יסופק עניינם [=לא יהיה ספק בעניינם] לבעל תבונה, ונתפרסמה דרך זו באותו הזמן ונשתמשו בה הכל, כדרך שמשתמשים הפייטנים במאמרים הפיוטיים. אמרו ז"ל: תני בר קפרא, 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' [דב' כג, יד], אל תקרא 'אֲזֵנֶךָ' אלא 'אֹזנך', מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה ייתן אצבעו בתוך אוזנו [כתובות טו]. מי ייתן וידעתי האם התנא הזה לדעת הסכלים הללו כך סבור בפירוש פסוק זה, ושזהו עניין המצוה הזו, ושהיתד היא האצבע ואזנך הם שתי האוזניים? אינני חושב שמישהו משלמי הדעת יסבור כן, אלא זו מליצה פיוטית נאה מאד, זירז בה על מידה נעלה, והיא, כשם שאסור לומר דבר מגונה כך אסור לשמעו, והסמיך את זה לפסוק על דרך המשלים הפיוטיים. וכך כל מה שאומרים בדרשות: 'אל תקרי כך אלא כך', זהו עניינו. וכבר יצאתי מן העניין, אלא שהיא תועלת שצריך לה כל בעל דעה".


מָרי בהערה שם מפנה לעיין ב"מאמר תחיית המתים", וזה לשונו: "וראה גם התקפתו החריפה של רבנו על תופשי הדרשות כפשוטם ב'מאמר תחיית המתים' עמ' עא והלאה". כלומר, ברור למָרי שיש זיקה חזקה והדוקה בין תפישת דרשות חז"ל כפשוטן לאימוץ תפישות מגשימות, שהרי ב"מאמר תחיית המתים" רבנו תוקף בחריפות את האוחזים בהשקפות ההגשמה. וכבר ראינו לעיל את הזיקה שתיאר רבנו שם (עמ' עא) בין תפישת אגדות חז"ל כפשוטן לבין ההגשמה. נמשיך אפוא לעיין בדבריו שם, ונגלה את הסיבה הראשונה לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן ולאימוץ תפישות מגשימות, וכֹה דברי רבנו (עמ' עא–עב):


"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים [מלשון ספק, והכוונה שהם תועים בספק אם ה' בעל גוף ותמונה], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראי