מדוע נאסרו המאכלות האסורות?

בהקדמתו למסכת אבות, הרמב"ם פורשׂ את משנתו בתורת הנפש ומדריך את האדם כיצד עליו לרפא את נפשו מן המידות הרעות. הרמב"ם האריך בעניין זה מפני שבריאות הנפש ואיזון מידותיה "מביאים לידי שלמות גדולה ואושר אמתי" (שם, עמ' רמז).


בנפש האדם ישנן תכונות רבות, כל תכונה ותכונה מורכבת משלוש מידות: שתי מידות רעות ואחת טובה. לדוגמה, הנדיבות שהיא מידה טובה, נמצאת בין שתי מידות רעות: הקמצנות והפזרנות. על האדם לאזן את תכונת נפשו זו, ולהביא את נפשו למידת הנדיבות שהיא ממוצעת בין הקמצנות והפזרנות [=שביל הזהב]. הרמב"ם מלמד אותנו שיש בכוח האדם להשפיע על נפשו בפעולותיו, מפני שכל מעשה ופעולה של האדם מַטִּים מעט את תכונת נפשו לכיוון המידה הטובה או הרעה.


לדוגמה, כאשר אדם קמצן נותן פרוטה לעני הוא מַטֶּה את תכונת נפשו לכיוון הנדיבות, אך עליו לחזור פעמים רבות על מעשה הנדיבות והנתינה, כדי שנפשו תתרפא מקמצנותה. אמנם, לאדם רע עין קשה יותר לרפא את נפשו ולהטות אותה לנדיבות מאשר לאדם פזרן, מפני שהנפש בדרך כלל נמשכת לקצה התאוותני והאינטרסנטי, בשל השפעת טבע האדם הבהמי והאנוכי מראשית יצירתו. ולכן במקרה דנן, הצייקן יצטרך לחזור פעמים רבות יותר על פעולת הנדיבות, מאשר פעולות הריסון שיהיה על האדם הפזרן לנקוט, כדי לרסן את פזרנותו ולהגיע למעלת הנדיבות.


לאור תורת הנפש של רבנו הרמב"ם ננסה להבין גם את הברייתא המפורסמת שנאמרה בבית מדרשו של ר' ישמעאל (יומא לט ע"א): "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: 'וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם' [ויק' יא, מג] אל תקרי 'ונטמאתם' [=שהרי חסרה אל"ף במלה זו] אלא 'ונטמטם' [בחילוף האות ת"ו באות טי"ת]".


מדוע נאסרו המאכלות האסורות?


לפי רבנו הרמב"ם רוב המצוות נועדו להכשיר את האדם להיות אדם, כלומר לעצב את נפשו ולרוממו להיות אדם ישר, נעים, נוח, מתון, גמיש (=נוח לקבל את האמת), מרסן את תאוותיו, רודף צדק ואמת, נדיב, שמח וטוב-לב, וכיו"ב. וזה לשון רבנו בהקדמתו לאבות:


"התורה לא אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה כי אם מסיבה זו [...], כי איסור כל המאכלות האסורות ואיסור הביאות האסורות [...], כל זה לא ציווה ה' עלינו אלא כדי שנתרחק מגבול התאוותנות הרחקה גדולה [...], כדי שתתחזק בנפשנו תכונת הפרישות [...], וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו, כל זה [...] כדי שנתרחק מגבול הכיליות מרחק גדול ונתקרב לגבול הפזרנות, כדי שתתחזק בנו מידת הנדיבות. ועל דרך זו התבונן ברוב המצוות תמצא שכולם מכשירים כוחות הנפש" (עמ' רנד).


כלומר, מטרת התורה בכל המצוות היא להכשיר את כוחות הנפש, ולהביא כל תכונה ותכונה בקרב האדם למעלה הטובה שבה. וכך הם פני הדברים גם ביחס למאכלות האסורות, כי המטרה בהם היא להרחיק אותנו מגבול התאוותנות הרחקה יתרה. נמצא, כי הטמטום שעליו מדבר ר' ישמעאל בתלמוד, אינו טמטום שכלי אורגני שנגרם באופן מאגי מאכילת דבר טמא, אלא ההליכה אחר התאוות גורמת בסופו של דבר לטמטום המחשבה. כי בהפניית כל כוחות הנפש אל התאווה סוף האדם להיות כבהמה, זהו אפוא הטמטום. אך פעולה אחת לכיוון התאוות, אף שהיא תטה את האדם מעט לכיוון בהמיותו היא לא תגרום לו להיות כבהמה או תטמטם אותו. רק חזרה שוב ושוב על העבירות תגרום לנפשו בסופו של דבר להיטמטם – כלומר להיות משולה כבהמה.


וכך ביאר עניין זה דוד המלך: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט, יג), כלומר אדם שאינו דבק ביקר שכלו – בצלם האלוה שבו, וְחָדֵל מלהנחות את הליכותיו לפיו, הופך אט אט לבהמה, עד שהוא נמשל לה ודומה לה. וכך ביאר גם רבנו בהקדמתו לפירושו למשנה, וזה לשונו (עמ' כג): "ודי לך דברי גדול הפילוסופים [אריסטו]: 'מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים', שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאוות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף". והכוונה במילת "צדיקים" לכל העניינים שבין אדם לחברו, כלומר תכלית האדם עלי אדמות היא להיות אדם נבון ומשכיל ונוח לבריות.


נמצא, כי האויבת הגדולה ביותר של החכמה היא רדיפת התאוות, כי רדיפת התאוות מרחיקה את האדם מן החכמה ומדרדרת אותו לשפלות הבהמה, ולעתים אף גרוע מכך. ולא רק הימשכות אחר המאכלות האסורות, נהייה אחר כל תאווה היא חרפה לאדם, ולעולם צריך האדם לזכור בעת שיצרו מנסה להטותו לדבר עבירה, אנה יוליך את חרפתו ליום הדין וליום התוכחה? וזה לשון הרמב"ם בספרו מורה-הנבוכים (ג, ח):


"יש מבני אדם אנשים כמו שאמרנו [=אישים נעלים], כל הכרחֵי החומר [=דרישות החומר ההכרחיות לקיום האדם] אצלם חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם, ובפרט חוש המישוש [=ההנאה החושנית] אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו, אשר בו מתאווים אנו את האכילה והשתייה והתשמיש, שראוי למעט בו ככל האפשר, ולהסתתר בו ולהצטער בעשייתו. [...] אלא יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו, וממעט בהם ככל יכולתו, ולא יקח מהם כי אם מה שאי אפשר בלעדיו [...] אבל [...] עדת הסכלים [...] עשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש לא יותר".


ומעניינת העובדה שהרמב"ם בוחר להביא דוגמאות לאדם שלם במידותיו דווקא מאריסטו, וזו ראיה להערכתו את חכמתו ומעלותיו המידותיות.


נבלים "ברשות" התורה


מטרת התורה באיסור כל המאכלות האסורות היא כאמור, להכשיר את האדם להיות מרוסן בתאוותיו, להתרחק מבהמיותו ולדבוק בצלם האלוה שבו. אולם, לצערנו ישנם לא מעטים אשר חזות הכל בעיניהם היא הידורי כשרות. הם ידקדקו שלא לאכול אצל הוריהם וקרוביהם מפני שאינם מקפידים על כשרות מסוימת, ברם בבואם על שולחנם זוללים וסובאים, קבר פתוח גרונם.


הם שגו או שהושגו לחשוב שבזלילתם אינם חוטאים לנפשם, מפני שהכשר בד"ץ הוטבע על שולחנם והכשיר את תאוותם: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (ישעיה כח, ח). ואיני בטוח שהם טובים בהרבה מאוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר שנואי נפשם, שהרי אלה שטופים במאכל ומשתה ונפשם הגיעה עד קצה התאוותנות, ואלה שטופים במאכל ומשתה ונפשם הגיעה לאותו קצה בזוי. ואולי לא לחינם הזכירם הנביא יחדיו (ישעיה סו, יז): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים [...] אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר".


ואלה וגם אלה מתנודדים נפוּחים והלוּמים, מבעירים את אש התאווה בבטנם ומבַערים את הדעת מקרבם, ואלה וגם אלה אינם שמים לנגד עיניהם את תכלית האדם: "והוא ציור המושכלות [...] אשר הנעלה והנכבדה בהן השגת ה' והמלאכים ויתר פעולותיו כפי היכולת" (מו"נ שם), "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע" את ה' יתברך. ואיך ישכילו וידעו? והלא בהמיותם כבר מוליכה אותם ומנהיגה את מה שנותר משכלם. ונסיים בדברי ר' נתנאל בן פיומי בספרו גן-השכלים, וזה לשונו (עמ' סו):


"אמר אחד החכמים: עליכם לירוא את ה' ישתבח, ולחדול מלהרבות במאכלות, ומלהרבות בדברים, ומלהרבות בשינה, ולסבול את נזקי בני אדם [...] כי ביראת ה' תשיגו את האושר, ובעזיבת ריבוי המאכלות יְשׁוּתְּקוּ התאוות, ובעזיבת ריבוי הדברים תינצלו מצרות, ובעזיבת ריבוי השינה תתבוננו בבריאת ארץ ושמים, ובסבלכם נזקי בני אדם תשיגו את כל חפציכם, ואז תהיה נפשכם כמלך בתוך גינה וכסוס בתוך רחבה".


נמצא ששוגים אלה אשר מבינים את דרשת התלמוד ביומא כפשוטה, שאכילת מאכל אסור מטמטמת את לבו של האדם, והפרזה באכילה וזלילה וסביאה, כל עוד היא בהכשר הבד"ץ היא מותרת ואף רצויה (אכול וקבל שכר, ועדיף שיקנו כמה שיותר, שהרי כך מוסדות הכשרות שלהם מרוויחים יותר, ובעקיפין גם גדולי התורה אשר מתואמים בחשאי עם בעלי ההון). ואולי הם אף מטעים בכוונה תחילה, כדי להפחיד אנשים לקנות דווקא מהכשרות ה"מהודרת" שלהם, ולא להסתפק בכשרות הרגילה, והכל חוזר אל הכסף...


ואין לי ספק שמי ששגה ואכל פעם אחת בשר כלב או חזיר וכיו"ב, רחוק מבהמיותו יותר ממי שממלא כרסו באכילה מכל הבא ליד בכשרות בד"ץ, זולל וסובא. ומי שכרסו מתפקעת מרוב אכילה קרוב לבהמיותו הרבה יותר ממי ששגה פעם אחת או פעמיים. אך לעולם גדולי התורה לא יגידו לנו זאת, כי הדבר עלול לגרום נזק לבעלי ההון ש"תורמים" לגדולים ולמוסדותיהם כדי שיעודדו את חסידיהם לרכוש את מוצריהם (ראו לדוגמה את קשריו של המאכער הידוע עם חברת הסיגריות פיליפ מוריס).


ונסיים בנקודה למחשבה, אדם שלמד שאכילת בשר כלב או חזיר מטמטמת את לבו, עלול להרגיש רע מאד ולהתרחק מעשיית תשובה, כי ישגה לחשוב שכבר אין לו תקנה. ואילו לפי הבנתו של רבנו הרמב"ם, לא קרה שום דבר, נכון שהוא הסיט את נפשו לכיוון הבהמי התאוותני, אך בידו היכולת לשוב בתשובה מהפקרותו, ולהרחיק את נפשו מבהמיותו.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!