top of page

מדוע נאסרו המאכלות האסורות?

בהקדמתו למסכת אבות, רבנו הרמב"ם פורשׂ את משנתו בתורת הנפש ומדריך את האדם כיצד עליו לרפא את נפשו מן המידות הרעות. הרמב"ם האריך בעניין זה מפני שבריאות הנפש ואיזון מידותיה "מביאים לידי שלמות גדולה ואושר אמיתי" (שם, עמ' רמז).


בנפש האדם ישנן תכונות רבות, כל תכונה ותכונה מורכבת משלוש מידות: שתי מידות רעות ואחת טובה. לדוגמה, הנדיבות שהיא מידה טובה, נמצאת בין שתי מידות רעות: הקמצנות והפזרנות. על האדם לאזן את תכונת נפשו זו, ולהביא את נפשו למידת הנדיבות שהיא ממוצעת בין הקמצנות והפזרנות (=שביל הזהב המפורסם). הרמב"ם מלמד אותנו שיש בכוח האדם להשפיע על נפשו בפעולותיו, מפני שכל מעשה ופעולה של האדם מַטִּים מעט את תכונת נפשו לכיוון המידה הטובה או הרעה.


לדוגמה, כאשר אדם קמצן נותן פרוטה לעני הוא מַטֶּה את תכונת נפשו לכיוון הנדיבות, אך עליו לחזור פעמים רבות על מעשה הנדיבות והנתינה, כדי שנפשו תתרפא מקמצנותה. אמנם, לאדם רע עין קשה יותר לרפא את נפשו ולהטות אותה לנדיבות מאשר לאדם פזרן, מפני שהנפש בדרך כלל נמשכת לקצה התאוותני והאינטרסנטי, בשל השפעת טבע האדם הבהמי והאנוכי מראשית יצירתו. ולכן במקרה דנן, הצייקן יצטרך לחזור פעמים רבות יותר על פעולת הנדיבות, מאשר פעולות הריסון שיהיה על האדם הפזרן לנקוט, כדי לרסן את פזרנותו ולהגיע למעלת הנדיבות – ולעניין זה רבנו קורא "חוק הריפוי וסודו" (הקדמתו לאבות, עמ' רנג).


לאור הכללים הללו בתורת הנפש של רבנו הרמב"ם, ננסה להבין את המדרש המפורסם שנאמר בבית מדרשו של רבי ישמעאל (יומא לט ע"א):


"עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: 'וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם' [ויק' יא, מג]. אל תקרי 'ונטמאתם' [כמו שהיה ראוי מבחינת הלשון, שהרי שרש המלה הוא ט-מ-א ולפי המדרש האל"ף הייתה צריכה להופיע] – אלא 'ונטמטם' [בחילוף הת"ו של "ונטמתם" באות טי"ת]".


מדוע נאסרו המאכלות האסורות?


לפי רבנו הרמב"ם רוב המצוות נועדו להכשיר את האדם להיות אדם, כלומר לעצב את נפשו ולרוממו להיות אדם ישר, נעים, נוח, מתון, גמיש (=נוח לקבל את האמת), מרסן את תאוותיו, רודף צדק ואמת, נדיב, שמח וטוב-לב, וכיו"ב. וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנד):


"התורה לא אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה כי אם מסיבה זו [...] כי איסור כל המאכלות האסורות ואיסור הביאות האסורות [...] כל זה לא ציווה ה' עלינו אלא כדי שנתרחק מגבול התאוותנות הרחקה גדולה [...] כדי שתתחזק בנפשנו תכונת הפרישות [...] וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו, כל זה [...] כדי שנתרחק מגבול הכיליות מרחק גדול ונתקרב לגבול הפזרנות, כדי שתתחזק בנו מידת הנדיבות. ועל דרך זו התבונן ברוב המצוות תמצא שכולן מכשירות את כוחות הנפש [וחלילה מלסבור שהן נועדו לשמש כסגולות מאגיות אליליות]".


כלומר, מטרת התורה בכל המצוות היא להכשיר את כוחות הנפש, ולהביא כל תכונה ותכונה בקרב האדם למעלה המידותית המאוזנת והטובה שבאותה התכונה. וכך הם פני הדברים גם ביחס למאכלות האסורות, כי המטרה בכולם היא להרחיק אותנו מגבול התאוותנות הרחקה יתרה. נמצא, כי הטמטום שעליו מדבר רבי ישמעאל בתלמוד, אינו טמטום שכלי-אורגני שנגרם באופן מאגי מאכילת דבר טמא, אלא ההליכה אחרי התאוות גורמת בסופו-של-דבר לטמטום המחשבה – כי בהפניית כל כוחות הנפש אל התאוות בסופו-של-דבר האדם יַטֶּה את נפשו עד לקצה של הבהמיות. זהו אפוא הטמטום. אך פעולה אחת לכיוון התאוות, אף שהיא תַּטֶּה את האדם מעט לכיוון בהמיותו היא לא תגרום לו להיות כבהמה ולא תטמטם אותו. רק חזרה שוב ושוב על העבירות תגרום לנפשו בסופו-של-דבר להיטמטם – כלומר להיות בהמית כבהמה.


וכך ביאר עניין זה דוד המלך: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט, יג), כלומר, אדם שאינו דבק ביקר שכלו – בצלם האלוה שבו, וְחָדֵל מלהנחות את הליכותיו לפיו, הופך אט-אט לבהמה, עד שהוא נמשל לה ודומה לה. וכך ביאר גם רבנו בהקדמת פירושו למשנה (עמ' כג): "ודי לך דברי גדול הפילוסופים [אריסטו]: 'מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים', שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאוות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא ייקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף". והכוונה במילת "צדיקים" לכל העניינים שבין אדם לחברו, כלומר, תכלית האדם עלי אדמות היא להיות אדם משכיל ונוח לבריות.


נמצא, כי האויבת הגדולה ביותר של החכמה היא רדיפת התאוות, כי רדיפת התאוות והזימות מרחיקה את האדם מן החכמה ומדרדרת אותו לשפלות הבהמה, ולעתים לא רחוקות אף גרוע מכך. ולא רק הימשכות אחרי המאכלות האסורות, ברור שנהייה אחרי כל תאווה היא חרפה לאדם, ולעולם האדם צריך לזכור בעת שיצרו מנסה להטותו לדבר עבירה, שכל ימיו כצל עובר ואנה יוליך את חרפתו הנצחית ביום הדין וביום התוכחה? וכֹה דברי רבנו במורה (ג, ח):


"יש מבני אדם אנשים כמו שאמרנו [=האישים הנעלים שוחרי האמת הצדק והחכמה], כל הכרחֵי החומר [=דרישות החומר ההכרחיות לקיום האדם] אצלם חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם, ובפרט חוש המישוש [=ההנאה החושנית] אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו, אשר בו מתאווים אנו את האכילה והשתייה והתשמיש, שראוי למעט בו ככל האפשר, ולהסתתר בו ולהצטער בעשייתו [שהרי הוא נובע מן הצד הבהמי שבאדם]. [...] אלא יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו, וממעט בהם ככל יכולתו, ולא ייקח מהם כי אם מה שאי אפשר בלעדיו [...] אבל [...] עדת הסכלים [...] עשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש לא יותר".


כמו כן, ראוי לציין שבמורה (ג, מח) רבנו מציין טעמים נוספים לאיסורי המאכלות האסורות, ואף שייתכן שלא כולם תואמים את המדע המתקדם, בוודאי רוב ואולי אף כל אמריו – אמת:


"ואומַר, שכל מה שאסרה עלינו התורה מן המאכלות, כולן תזונתן גרועה [הערכים התזונתיים שלהם נמוכים מאד, וזכורני ששוחתי עם חוקר תזונה חילוני גמור בענייני תזונה, ודרך אגב הוא ציין בפניי, שהוא בדק את כל או רוב המאכלות האסורות ומצא שערכיהם התזונתיים דלים מאד], ואין במה שנאסר עלינו מה שיש לחשוב שאין בו נזק זולת החזיר והחֵלב [כלומר, מכל המאכלות האסורות, רק ביחס לחזיר ולחֵלב ניתן להעלות על הדעת שאין בהם נזק].


ואין הדבר כן, כי החזיר לח יותר על המידה ורבים בו העודפים [שיש בו חומרים שאין בהם תועלת ואף מזיקים], ויותר מכן מאסתו התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה [ראו במורה שם ג, מא], כל-שכן בתוך הערים. ואילו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הַכְסֵא, כמו שאתה רואה בארצות ה'פרנג' [=אירופה] עתה. וכבר ידעת אמרם ז"ל 'פי חזיר כצואה עוברת דמי'. וכן חלבי הקרביים משביעים [כלומר שהנפש נגעלת מהם מרוב שומנם ודלדולם] ומקלקלים את העיכול, ומולידים דם קר דביק, והשריפה יותר עדיפה להם. וכן הדם והנבלה קשים לעיכול ותזונתן רעה, וידוע כי הטרפה תחילת נבלה היא".


וניתן לחשוב על טעמים נוספים כגון איסור בל תשחית, לדוגמה: 1) שמירה על עולם הטבע, דהיינו מדוע לאכול בעלי חיים נדירים? 2) לא להטריח אותנו לגדל בעלי-חיים שגידולם מורכב, דהיינו מדוע לאכול בעלי חיים שגידולן כרוך בהשקעת משאבים רבים ולכלותם לחינם?


נבלים שלא ברשות התורה


על-כל-פנים, מטרתה המרכזית של התורה באיסור כל המאכלות האסורות היא כאמור: להכשיר את האדם להיות מרוסן בתאוותיו, להתרחק מבהמיותו ולדבוק בצלם האלוה שבו. אולם, ישנם רבים מאד מקרב המינים וצאצאיהם אשר חזות הכל בעיניהם היא הידורי כשרות דמיוניים ומזיקים. הם ידקדקו להתחסד שלא לאכול אצל הוריהם וקרוביהם מפני שאינם מקפידים על כשרות מסוימת, ברם, בבואם על שולחנם זוללים וסובאים, קבר פתוח גרונם.


הם שגו או שהושגו לחשוב על-ידי גדולי האסלה, שבזלילתם הם אינם חוטאים לנפשם, מפני שהכשר שרץ-בד"ץ הוטבע על שולחנם והכשיר את תאוותם: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ח). ואיני בטוח שהם טובים בהרבה מאוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר שנואי נפשם, שהרי אלה שטופים במאכל ומשתה ונפשם הגיעה עד קצה התאוותנות, וגם אלה שטופים במאכל ומשתה ונפשם הגיעה לאותו קצה בזוי. ואולי לא לחינם הזכירם הנביא ישעיה יחדיו (יש' סו, יז): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים [...] אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר".


ואלה וגם אלה מתנודדים נפוּחים והלוּמים, מבעירים את אש התאווה בבטנם ומבַערים את הדעת מקרבם, ואלה וגם אלה אינם שמים לנגד עיניהם את תכלית האדם: "והוא ציור המושכלות [...] אשר הנעלה והנכבדה בהן השגת ה' והמלאכים ויתר פעולותיו כפי היכולת" (מורה שם); ובלשון אחֵר: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע" את ה' יתברך. ואיך ישׂכילו וידעו? והלא בהמיותם כבר מוליכה אותם ומנהיגה את מה שנותר מחורבות שכלם העשֵׁנות.


ונצרף גם את דברי נתנאל בן פיומי בספרו "גן-השכלים", וכך הוא מצטט (עמ' סו):


"אמר אחד החכמים: עליכם לירוא את ה' ישתבח, ולחדול מלהרבות במאכלות, ומלהרבות בדברים, ומלהרבות בשינה, ולסבול את נזקי בני אדם [...] כי ביראת ה' תשיגו את האושר, ובעזיבת ריבוי המאכלות יְשׁוּתְּקוּ התאוות, ובעזיבת ריבוי הדברים תינצלו מצרות, ובעזיבת ריבוי השינה תתבוננו בבריאת ארץ ושמים, ובסבלכם נזקי בני אדם תשיגו את כל חפציכם, ואז תהיה נפשכם כמלך בתוך גינה וכסוס בתוך רחבה".


נמצא אפוא, שהוזי ההזיות מדרדרים את עצמם לבהמיוּת. כלומר, הוזי ההזיות שמבינים את דרשת התלמוד ביומא כפשוטה, דהיינו שאכילת מאכל אסור מטמטמת את לבו של האדם, שוגים לחשוב שההפרזה באכילה והזלילה והסביאה, כל עוד היא בהכשר שרץ הבד"ץ היא מותרת ואף רצויה (אכול וקבל שכר). וגדולי האסלה אף מעודדים את ההמון לקנות ולצרוך ולהפציץ את הביוב כמה שיותר, ויש לכך שתי סיבות מרכזיות: 1) כך מוסדות הכשרות שלהם מרוויחים הון ומשם עובר כסף רב להם ולמקורביהם; 2) בעידוד ההמון לצריכה גדולי האסלה משרתים את בעלי ההון, ואלה משלשלים סכומי כסף גדולים נוספים לכיסם של גדולי האסלה, ובמלים אחרות, הם מתואמים בחשאי עם בעלי ההון. לפיכך, גדולי האסלה מתעים את ההמון ומשבשים ומפרשים את המדרש שנזכר לעיל כפשוטו: גם כדי להרבות את צריכת המזון ולהציף את הביוב במשכנות המטונפים של צאצאי המינים, וגם כדי להפחיד אנשים לקנות דווקא מהכשרות ה"מהודרת" שלהם, ולא להסתפק בכשרות הרגילה, והכל חוזר אל הכסף.


סיבה נוספת לכך שהם מטיפים ל"אכול ולקבל שכר", דהיינו לזלילה ולסביאה כאילו יש בכך מצוה, היא מפני שמטרתם לסחוף אחריהם את המון עמי הארצות אשר שקועים בתאוות – ועבדא בהפקירא ניחא להו, ולכן הוא ייצמד לבעל פעור, דהיינו לטמאי הנפש שמתירים לו לנהוג בהפקרות. אולם, אם יטיפו להמון להתרחק מזלילה וסביאה לא יקבלו מהם (שהרי הם בעצמם מושחתים עד העצם ברדיפת כלל התאוות), וכוחם הפוליטי והכלכלי ייחלש מאד.


"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).


ואין לי ספק, שמי ששגה ואכל פעם אחת בשר כלב או חזיר וכיו"ב או אפילו חמור שענה לשם "שמעון" (אגב, שמעתי שהוא קבור במירון), רחוק מבהמיותו יותר ממי שממלא כרסו באכילה מכל הבא ליד בכשרות שרץ-בד"ץ, זולל וסובא. ומי שכרסו מתפקעת מרוב אכילה קרוב לבהמיותו הרבה יותר ממי ששגה פעם או פעמיים. אך לעולם גדולי האסלה לא יודו על האמת: גם כי הם מינים וסכלים לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, וגם כי הדבר עלול לגרום נזק עצום לבעלי ההון הרשעים ש"תורמים" לגדולים ולמוסדותיהם כדי שיעודדו את חסידיהם לרכוש את מוצריהם (ראו לדוגמה את קשריו של הלץ הידוע בציבור עם חברת הסיגריות פיליפ-מוריס).


ונצרף נקודה למחשבה, אדם שלמד שאכילת בשר כלב או חזיר מטמטמת את לבו, עלול להרגיש רע מאד ולהתרחק מעשיית תשובה, כי ישגה לחשוב שכבר אין לו תקנה. ואילו לפי הבנת האמת של רבנו הרמב"ם, לא קרה שום דבר, נכון שהוא הסיט את נפשו לכיוון הבהמי התאוותני, אך בידו היכולת לשוב בתשובה מהפקרותו, ולהרחיק את נפשו מבהמיותו.


סוף דבר


בסיום מאמר זה אבקש לעיין בפסוק מפורסם במשלי (כא, כג): "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ". תרבות המינים החטָּאים מָחֲקָה את משמעותו המקיפה של הפסוק. לפי שיטתם הפסוק עוסק אך ורק בהרחקה מלדבר לשון הרע. אולם, הם מחקו מן הפסוק את הפרשנות הנוספת החשובה לא פחות, והיא שהפסוק נועד להרחיק את האדם מלהרבות באכילה.


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות דעות (ד, יט–כ):


"ואכילה גסה [=מרובה] לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל החולאים. רוב החולאים הבאים על האדם, אינן אלא מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אומר בחכמתו: 'שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ' – כלומר, שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו".


והנה לפניכם גם פירוש רס"ג למשלי שם: "גורמי הצרות [...] והכיליון שלושה: הפה בדרישתו המאכל והמשתה, ואיברי המין בדרישת התשמיש, והלשון בריבוי תנועתו וביטויו את מה שיש בלב. והשמיט כאן הזכרת איברי המין מפני שכבר האריך בו בתחילת הספר, ודיבר כאן על הפה אשר בו נעשית האכילה, והלשון אשר בו נעשה הדיבור. אמר: כל השומרם הרי מילט נפשו מן הצרות, בעולם-הזה [...] ובעולם-הבא".


ואחתום בפסק רבנו בהלכות תשובה (ז, ג):


"ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב, מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]".

מדוע נאסרו המאכלות האסורות
.pdf
הורידו את PDF • 175KB

438 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page