מדוע נאסרו המאכלות האסורות?

בהקדמתו למסכת אבות, רבנו הרמב"ם פורשׂ את משנתו בתורת הנפש ומדריך את האדם כיצד עליו לרפא את נפשו מן המידות הרעות. הרמב"ם האריך בעניין זה מפני שבריאות הנפש ואיזון מידותיה "מביאים לידי שלמות גדולה ואושר אמיתי" (שם, עמ' רמז).


בנפש האדם ישנן תכונות רבות, כל תכונה ותכונה מורכבת משלוש מידות: שתי מידות רעות ואחת טובה. לדוגמה, הנדיבות שהיא מידה טובה, נמצאת בין שתי מידות רעות: הקמצנות והפזרנות. על האדם לאזן את תכונת נפשו זו, ולהביא את נפשו למידת הנדיבות שהיא ממוצעת בין הקמצנות והפזרנות (=שביל הזהב המפורסם). הרמב"ם מלמד אותנו שיש בכוח האדם להשפיע על נפשו בפעולותיו, מפני שכל מעשה ופעולה של האדם מַטִּים מעט את תכונת נפשו לכיוון המידה הטובה או הרעה.


לדוגמה, כאשר אדם קמצן נותן פרוטה לעני הוא מַטֶּה את תכונת נפשו לכיוון הנדיבות, אך עליו לחזור פעמים רבות על מעשה הנדיבות והנתינה, כדי שנפשו תתרפא מקמצנותה. אמנם, לאדם רע עין קשה יותר לרפא את נפשו ולהטות אותה לנדיבות מאשר לאדם פזרן, מפני שהנפש בדרך כלל נמשכת לקצה התאוותני והאינטרסנטי, בשל השפעת טבע האדם הבהמי והאנוכי מראשית יצירתו. ולכן במקרה דנן, הצייקן יצטרך לחזור פעמים רבות יותר על פעולת הנדיבות, מאשר פעולות הריסון שיהיה על האדם הפזרן לנקוט, כדי לרסן את פזרנותו ולהגיע למעלת הנדיבות.


לאור הכללים הללו בתורת הנפש של רבנו הרמב"ם, ננסה להבין את המדרש המפורסם שנאמר בבית מדרשו של ר' ישמעאל (יומא לט ע"א):


"עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: 'וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם' [ויק' יא, מג]. אל תקרי 'ונטמאתם' [כמו שהיה ראוי מבחינת הלשון, שהרי שרש המלה הוא ט-מ-א ולפי המדרש האל"ף הייתה צריכה להופיע] אלא 'ונטמטם' [בחילוף האות ת"ו באות טי"ת]".


מדוע נאסרו המאכלות האסורות?


לפי רבנו הרמב"ם רוב המצוות נועדו להכשיר את האדם להיות אדם, כלומר לעצב את נפשו ולרוממו להיות אדם ישר, נעים, נוח, מתון, גמיש (=נוח לקבל את האמת), מרסן את תאוותיו, רודף צדק ואמת, נדיב, שמח וטוב-לב, וכיו"ב. וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנד):


"התורה לא אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה כי אם מסיבה זו [...] כי איסור כל המאכלות האסורות ואיסור הביאות האסורות [...] כל זה לא ציווה ה' עלינו אלא כדי שנתרחק מגבול התאוותנות הרחקה גדולה [...] כדי שתתחזק בנפשנו תכונת הפרישות [...] וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו, כל זה [...] כדי שנתרחק מגבול הכיליות מרחק גדול ונתקרב לגבול הפזרנות, כדי שתתחזק בנו מידת הנדיבות. ועל דרך זו התבונן ברוב המצוות תמצא שכולם מכשירים כוחות הנפש [וחלילה מלסבור שהן נועדו לשמש כסגולות מאגיות אליליות]".


כלומר, מטרת התורה בכל המצוות היא להכשיר את כוחות הנפש, ולהביא כל תכונה ותכונה בקרב האדם למעלה המידותית המאוזנת והטובה שבאותה התכונה. וכך הם פני הדברים גם ביחס למאכלות האסורות, כי המטרה בכולם היא להרחיק אותנו מגבול התאוותנות הרחקה יתרה. נמצא, כי הטמטום שעליו מדבר ר' ישמעאל בתלמוד, אינו טמטום שכלי אורגני שנגרם באופן מאגי מאכילת דבר טמא, אלא ההליכה אחר התאוות גורמת בסופו-של-דבר לטמטום המחשבה – כי בהפניית כל כוחות הנפש אל התאווה בסופו-של-דבר האדם יַטֶּה את נפשו עד לקצה של הבהמיות. זהו אפוא הטמטום. אך פעולה אחת לכיוון התאוות, אף שהיא תַּטֶּה את האדם מעט לכיוון בהמיותו היא לא תגרום לו להיות כבהמה או תטמטם אותו. רק חזרה שוב ושוב על העבירות תגרום לנפשו בסופו-של-דבר להיטמטם – כלומר להיות משולה כבהמה.


וכך ביאר עניין זה דוד המלך: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט, יג), כלומר, אדם שאינו דבק ביקר שכלו – בצלם האלוה שבו, וְחָדֵל מלהנחות את הליכותיו לפיו, הופך אט אט לבהמה, עד שהוא נמשל לה ודומה לה. וכך ביאר גם רבנו בהקדמתו לפירושו למשנה, וכֹה דבריו (עמ' כג): "ודי לך דברי גדול הפילוסופים [אריסטו]: 'מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים', שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאוות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף". והכוונה במילת "צדיקים" לכל העניינים שבין אדם לחברו, כלומר תכלית האדם עלי אדמות היא להיות אדם משכיל ונוח לבריות.


נמצא, כי האויבת הגדולה ביותר של החכמה היא רדיפת התאוות, כי רדיפת התאוות והזימות מרחיקה את האדם מן החכמה ומדרדרת אותו לשפלות הבהמה, ולעתים לא רחוקות אף גרוע מכך. ולא רק הימשכות אחר המאכלות האסורות, ברור שנהייה אחר כל תאווה היא חרפה לאדם, ולעולם האדם צריך לזכור בעת שיצרו מנסה להטותו לדבר עבירה, שכל ימיו כצל עובר ואנה יוליך את חרפתו הנצחית ביום הדין וביום התוכחה? וכֹה דברי רבנו במורה (ג, ח):


"יש מבני אדם אנשים כמו שאמרנו [=האישים הנעלים], כל הכרחֵי החומר [=דרישות החומר ההכרחיות לקיום האדם] אצלם חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם, ובפרט חוש המישוש [=ההנאה החושנית] אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו, אשר בו מתאווים אנו את האכילה והשתייה והתשמיש, שראוי למעט בו ככל האפשר, ולהסתתר בו ולהצטער בעשייתו. [...] אלא יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו, וממעט בהם ככל יכולתו, ולא ייקח מהם כי אם מה שאי אפשר בלעדיו [...] אבל [...] עדת הסכלים [...] עשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש לא יותר".


כמו כן, ראוי לציין שבמורה (ג, מח) רבנו מציין טעמים נוספים לאיסורי המאכלות האסורות, ואף שייתכן שלא כולם תואמים את המדע המתקדם, בוודאי רוב ואולי אף כל אמריו – אמת:


"ואומַר, שכל מה שאסרה עלינו התורה מן המאכלות, כולן תזונתן גרועה [הערכים התזונתיים שלהם נמוכים מאד, וזכורני ששוחתי עם חוקר תזונה חילוני גמור בענייני תזונה, ודרך אגב הוא ציין בפניי, שהוא בדק את כל או רוב המאכלות האסורות ומצא שערכיהם התזונתיים דלים מאד], ואין במה שנאסר עלינו מה שיש לחשוב שאין בו נזק זולת החזיר והחֵלב [כלומר, רק ביחס לחזיר ולחֵלב ניתן להעלות על הדעת שאין בהם נזק מן המאכלות האסורות].


ואין הדבר כן, כי החזיר לח יותר על המידה ורבים בו העודפים [שיש בו חומרים שאין בהם תועלת ואף מזיקים], ויותר מכן מאסתו התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה [ראו במורה שם ג, מא], כל-שכן בתוך הערים. ואילו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הַכְסֵא, כמו שאתה רואה בארצות ה'פרנג' [=אירופה] עתה. וכבר ידעת אמרם ז"ל 'פי חזיר כצואה עוברת דמי'. וכן חלבי הקרביים משביעים [כלומר שהנפש נגעלת מהם מרוב שומנם ודלדולם] ומקלקלים את העיכול, ומולידים דם קר דביק, והשריפה יותר עדיפה להם. וכן הדם והנבלה קשים לעיכול ותזונתן רעה, וידוע כי הטרפה תחילת נבלה היא".

וניתן לחשוב על טעמים נוספים כגון איסור בל תשחית, לדוגמה: 1) שמירה על עולם הטבע, דהיינו מדוע לאכול בעלי חיים נדירים? 2) לא להטריח אותנו לגדל בעלי-חיים שגידולם מורכב, דהיינו מדוע לאכול בעלי חיים שגידולן כרוך בהשקעת משאבים רבים ולכלותם לחינם?


נבלים "ברשות" התורה


על-כל-פנים, מטרתה המרכזית של התורה באיסור כל המאכלות האסורות היא כאמור, להכשיר את האדם להיות מרוסן בתאוותיו, להתרחק מבהמיותו ולדבוק בצלם האלוה שבו. אולם, ישנם רבים מאד מקרב המינים וצאצאיהם אשר חזות הכל בעיניהם היא הידורי כשרות דמיוניים ומזיקים. הם ידקדקו להתחסד שלא לאכול אצל הוריהם וקרוביהם מפני שאינם מקפידים על כשרות מסוימת, ברם, בבואם על שולחנם זוללים וסובאים, קבר פתוח גרונם.


הם שגו או שהושגו לחשוב על-ידי גדולי האסלה שבזלילתם הם אינם חוטאים לנפשם, מפני שהכשר שרץ-בד"ץ הוטבע על שולחנם והכשיר את תאוותם: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ח). ואיני בטוח שהם טובים בהרבה מאוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר שנואי נפשם, שהרי אלה שטופים במאכל ומשתה ונפשם הגיעה עד קצה התאוותנות, ואלה שטופים במאכל ומשתה ונפשם הגיעה לאותו קצה בזוי. ואולי לא לחינם הזכירם הנביא יחדיו (ישעיה סו, יז): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים [...] אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר".


ואלה וגם אלה מתנודדים נפוּחים והלוּמים, מבעירים את אש התאווה בבטנם ומבַערים את הדעת מקרבם, ואלה וגם אלה