רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נז)

דוגמה שפא

בשמות (ד, כ) נאמר כך: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ", ושם פירש רש"י: "עַל הַחֲמֹר – חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו, שנאמר: 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' [זכ' ט, ט]". ומכיוון שפירושו של רש"י מתיימר להיות פירוש פשטני מוצהר, וכך אכן מבינים אותו כל המינים וצאצאיהם שעוסקים בו, יש לתמוה תמיהה גדולה על ההזיה הזו של רש"י, שהרי איך יעלה על הדעת שיש חמור בעולם שהוא "חמור מיוחד", אשר חי מאז בריאת העולם, והוא ממשיך וימשיך לחיות עד אחרית הימים? וכי יעלה על הדעת כדבר הזה?

המקור של רש"י לחמוֹריוּת הזו הוא במדרש-הזיה מאוחר אשר יוחס בשקר לר' אליעזר בן הורקנוס, הידוע בשם: "פרקי דרבי אליעזר", וכך משרבט המחבר שם (פרק ל):

"השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו עמו וחבש את החמור, הוא [=החמור] שרכב עליו אברהם הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות, שנ' 'וישכם אברהם בבקר', הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים, שנ' 'ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור', הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו, שנ' 'עני ורוכב על החמור'".

ומחבר המדרש הזה לא ידע ולא יבין, שהרי במשנת אבות (ה, ה) לא נאמר שנבראה בין השמשות אתון, אלא שנבראה בין השמשות פי האתון, ומשרבט המדרש הזה גם החליט שנבראה אתון וגם החליט שהיא המליטה חמור מופלא אשר ימי שני חייו כימי העולם.

לפנינו אפוא מעשיות דמיוניות שמתאימות להיכלל בסיפורי המעשיות אלף לילה ולילה. ודרשן או פרשן שמסלף את דברי חז"ל במשנה ומחליט שנבראה גם אתון, ומוסיף ומזייף שהאתון הזו המליטה חמור, הוא הוזה הזיות משובש ביותר וברור שהוא הבין את כל דרשות חז"ל כפשוטן, אלא שהוא אף מסלף אותן ומוסיף להן פרטים "פיקנטיים" עד להיותנו רק עם סכל ונבל... אין פלא אפוא שמצא מין את מינו וניעור, דהיינו שרש"י התחבר להזיה הזו של מדרש השקר שיוחס בעוול לר' אליעזר בן הורקנוס, בדומה לאופל שיוחס לבר-יוחי ולספר יצירה שיוחס לאברהם אבינו, ועוד ספרי הזיה מבית תפלותם של המינים שיוחסו בשקר לגדולים.

דוגמה שפב

בשמות (ד, כב) נאמר כך: "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל", ושם פירש רש"י: "בְּנִי בְכֹרִי – [...] ומדרשו: כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח מעשו". וכבר למדנו בדוגמות רבות במאמר זה (ד, מבוא לחלק ט, מבוא לחלק יה דוגמה ב, נו, ס, סה, עה, קיא, קכח, קלב, קלה, קמט, קעא, קצז, שכח, שמא), שרש"י תפשׂ את המדרש ככלי להסביר את פשט הפסוק. ובמלים אחרות, כשרש"י מעתיק את "מדרשו" של הפסוק, כוונתו למעשה לומר שזהו פירושו הפשטני של הפסוק לפי המדרש, ואילו סתם פשט הינו הפרשנות הברורה.

והנה לפניכם דבריו המפורסמים של רש"י בראש פירושו לתורה, ולפי הצהרותיו הוא משתמש באגדה כדי לפרש את פשטי המקרא! וזה לשונו: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בר' ג, ח), "ואני איני בא אלא לפשוטו" (שם ג, כד), "ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי" (שם לג, כ). כלומר, הצורך של רש"י בדברי אגדה הוא כדי לפרש את פשט הפסוק! נמצא, שלפי דמיונו של רש"י יש פירוש פשטני שיסודו בפשט, ויש פירוש פשטני שיסודו בפשט האגדה. וזאת לפי הבנתי גם ההבחנה שבין "פשוטו" לבין "שמועו" של הפסוק שנזכרו בפירוש רש"י לבראשית (לג, כ), שהובא לעיל.

ויתרה מזאת, יש ראיה מאופן העתקת המדרש על-ידי רש"י בפירושו הנדון בדוגמה זו (שמ' ד, כב) שהוא הבין את המדרש כפשוטו! ולשם הוכחת דברינו נעיין במקור דברי רש"י במדרש בראשית רבה (לפי כת"י, פרשת תולדות, סג), שם דורשים את הפסוק בישעיה (כא, ה): "עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן", וכך נאמר במדרש רבה האמור: "קוּמוּ הַשָּׂרִים – זה מיכאל וגבריאל, מִשְׁחוּ מָגֵן – כתבו בכורה ליעקב. תני בר קפרא, ולפי שהיו משחקים, ומנין שהקב"ה מסכים עמהם? שנאמר: 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' [שמ' ד, כב]" .

נשים לב שבמדרש לא נאמר ש"הקב"ה חתם על מכירת הבכורה שלקח מעשו", אלא כל מה שנאמר במדרש הוא שהקב"ה "הסכים עמהם", דהיינו עם המלאכים לכתוב את הבכורה ליעקב, ותו לא. ומי שמרגיש כל-כך חופשי לשבש את המדרש ולהחדיר תיאור שיש בו הגשמה, ואשר לפיו הקב"ה חותם על שטר בכורה, לא רק שהוא הבין את המדרש כפשוטו, אלא ברור שהוא גם היה מן המגשימים, ולא רק את המלאכים אלא גם את הקב"ה יתרומם שבחו.

אגב, שימו לב לגרסת המינות של ווילנא למדרש רבה שם (סג, יד): "תני בר קפרא, ולפי שהיו כמשחקים הסכים הקדוש-ברוך-הוא ושיחק עמהם וקיים הבכורה ליעקב, מנין? דכתיב: 'כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' [שמ' ד, כב]". ומכיוון שנאמר שהקב"ה "שיחק עמהם" אין שום משמעות לכ"ף הדמיון במילת "כמשחקים" ואינה אלא התעייה שהחדירו המינים כדי לטשטש את הזיוף והסילוף – שהרי אם ביחס לבורא יתעלה מדובר בשחוק שאינו בכ"ף הדמיון, ברור שהוא הדין לגבי המלאכים. וגם אצל רש"י מצאתי תעתועים דומים, בהם המילה "כביכול" מופיעה לצד תיאורי הגשמה מובהקים. ועל-כל-פנים, אפילו במהדורת המינות של ווילנא לא נאמר שהקב"ה חתם על שטר, וכאמור, היד החופשית שבה רש"י נהג בפירושו מעידה כאלף עדים על-כך שהוא גם הבין את המדרש כפשוטו וגם היה מן המגשימים. וכדי ביזיון וקצף.

"וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי [מנהיגי] הָעָם הַזֶּה מַתְעִים, וּמְאֻשָּׁרָיו [ולכן מונהגיו] מְבֻלָּעִים" (יש' ט, טו).

דוגמה שפג

בשמות (ד, כד) נאמר כך: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ", ושם פירש רש"י: "וַיְהִי – משה בדרך במלון; וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ – [...] והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא". ובפסוק כו נאמר: "וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת", ושם פירש רש"י: "וַיִּרֶף – המלאך ממנו. אז הבינה שעל המילה בא להורגו". ורש"י השיכור כתב בסמיכות שתי פרשנויות סותרות, בתחילה הוא כתב שברגע שהנחש היה בולעו אז הבינה ציפורה "שבשביל המילה הוא", ושני פסוקים לאחר מכן הוא כתב שלאחר שהמלאך הניח לו "אז הבינה" ציפורה וכו'.

זאת ועוד, רס"ג פירש שם: "וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ – פגש את בנו מלאך השם", כי לדעתו כלל לא מדובר במשה רבנו, שהרי משה רבנו שלח את ציפורה אשתו ובנו התינוק בחזרה לבית אביה. וכמו שנאמר בשמות (יח, ו): "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ". וכל חזיונות הבליעה והפליטה של הנחש הקדמוני הדמיוני אינם אלא למדרש ולא לפשט.

דוגמה שפד

בשמות (ד, כה) נאמר כך: "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי", ושם פירש רש"י: "וַתַּגַּע לְרַגְלָיו – הִשליכתו לפני רגליו של משה; וַתֹּאמֶר – על בנה; כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי – אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח עליך, הורג אישי אתה לי". שימו לב להתהפכותו של רש"י העילג בפירושו: בתחילה הוא אומר: "וַתֹּאמֶר – על בנה", דהיינו המלים שמובאות בהמשך: "כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי" נסובות על הבן ולא על משה רבנו ע"ה. ומיד לאחר מכן הוא משתבש, ואומר שהחתן הוא משה רבנו: "כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי – אתה [=התינוק] היית גורם להיות החתן שלי [=משה רבנו, שהרי בהמשך רש"י אומר: 'הורג אישי' וכו'] נרצח עליך, הורג אישי אתה לי". כלומר, מדובר בפרשן שיכור ומשובש להחריד!

ויתרה מזאת, איני מצליח להבין, רש"י מתאר בפירושו את ציפורה מאשימה תינוק בן שמונת ימים בכך שהוא כמעט והיה אחראי לרצח בעלה?! וכלשונו: "הורג אישי אתה לי"... מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ולפי רש"י התינוק הזה בן שמונת הימים היה אחראי למול את עצמו... זאת ועוד, כאמור, רש"י מאשים תינוק בן שמונת ימים בעונש המיתה שכביכול כמעט נדון בו משה רבנו ע"ה, אך בפסוק הקודם רש"י-שר"י מאשים את משה רבנו ברשלנות ומטיל עליו את האחריות המלאה לעונש המיתה שכביכול הוא נידון בו, והנה לשונו של רש"י שם לפניכם:

"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ – המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה. תניא, אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר: אמול ואצא לדרך – סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים; אמול ואשהה שלשה ימים – הקדוש-ברוך-הוא ציווני 'לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם' [שמ' ד, יט]. ומפני מה נענש? לפי שנתעסק במלון תחילה. במסכת נדרים [לא ע"ב–לב ע"א]".

וכמה סתירות ושיבושים מגובבים זה על זה, ורק שיכור מהובל משרבט כך את קולמוסו, ורק כסילים גסי רוח אינם מסוגלים להבין ולהודות שרש"י היה פרשן כפרן ונחות ביותר. "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה" (יש' כח, ז). ועתה נבין מי הוא זה החתן אשר נזכר בפסוק הנדון, ולשם כך נעיין ברס"ג:

"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ – פגש את בנו מלאך ה'; וַתַּגַּע לְרַגְלָיו – ותגישהו לפניו [לפני המלאך שנזכר בדברי רס"ג בסמוך]; כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי – כמעט שהיה החתן הזה הרוג; חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת – הנה נעשה החתן הזה ההרוג [החתן שכבר היה על סף הריגה נעשה] מהול". ודבריו ישרים ונכוחים תואמים את דברי התלמוד בנדרים (לב ע"א): "צא וראה מי קרוי חתן? הוי אומר: זה התינוק".

דוגמה שפה

בשמות (ה, ד) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם", ושם פירש רש"י: "תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו – תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח מן המלאכה. וכן: 'פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבָר בּוֹ' [מש' ד, טו], רחקהו. וכן: 'וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי' [מש' א, כה], 'כִּי פָרֻעַ הוּא' [שמ' לב, כה], נרחק ונתעב".

ושלושה פירושים רש"י מפרש כאן למילה "תַּפְרִיעוּ": תבדילו, תרחיקו-נרחק, נתעב. לעומתו, אונקלוס תרגם: "תַּפְרִיעוּ – תְּבַטְּלוּן", וכן רס"ג פירש: "תַּפְרִיעוּ – תבטלו", ואין צורך בתבדילו ולא בתרחיקו ולא בתתעיבו, רק במילה אחת: תבטלו. וזו דוגמה נאה לדעתי להבדל התהומי שבין פרשנות מגושמת מסורבלת ונחותה לבין פרשנות מדויקת קצרה קולעת ופשוטה.

ומאין הנני יודע שפרשנותם של אונקלוס ורס"ג היא הנכונה? ובכן, הפסוק הבא שם (שמ' ה, ה) מעיד על-כך: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם". ותרגם אונקלוס שם "וּתְבַטְּלוּן", וכידוע, בלשון חכמים השבתה היא ביטול, כגון בהשבתת החמץ. וגם את הדוגמה הזו הנני מייחד לכל השחצנים המתעים את עצמם שרש"י היה גאון בלשני...

***

וכיוון שהחלנו לבחון את השורש "פרע", נוסיף ונעיין בו: מבשר הבבלי מעתיק את לשון רס"ג בעניין השורש הזה, וזה לשונו (מובא בהערה 1 לפירוש רס"ג לתורה לשמות ה):

"כתב רס"ג: תרגמתי 'תפריעו' – 'תגד'באן' לפי שמילה זו כוללת בלשוננו חמישה עניינים: א) הנקמה והשילום כמו 'וְגַם אֲנִי אֶפְרַע וְלֹא תָחוֹס עֵינִי' [יח' ה, יא]", עד כאן (ההמשך לא מופיע בדברי מבשר). ומעיר שם קאפח על הפסוק שנזכר: "ולפנינו 'אֶגְרַע', וכנראה כי בנוסחת רבנו הייתה 'אֶפְרַע', ויגיד [ויעיד] עליו חברו: 'אֶפְרַע וְלֹא אָחוּס' [יחזקאל כד, יד]".

ואכן נראה שהפסוק ביחזקאל שלפנינו משובש, מכל מקום, קאפח ממשיך ואומר שם:

"ובהתאם לשינויי לשון רבנו בתרגומו אשלים חמשת העניינים: [א] ומזה שהוא עניין נקמה ושילום שתרגם 'קצאץ': 'בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל' [שו' ה, ב], 'כִּי הִפְרִיעַ בִּיהוּדָה' [דה"ב כח, יט]; [ב] ביטול ועיכוב שתרגם 'גד'ב' כגון זה: 'תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם', 'וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי' [משלי א, כה; ורש"י תרגם לעיל 'וַתִּפְרְעוּ' – 'נרחק ונתעב', והוא-הוא הנרחק והנתעב], 'רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר' [משלי יג, יח], 'פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ' [משלי טו, לב], 'וְאַל תִּפְרָעוּ' [משלי ח, לג]; [ג] כריתה והשמדה שתרגם 'התך': 'פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבָר בּוֹ' [משלי ד, טו], 'בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם' [משלי כט, יח]; [ד] גילוי ופרסום שתרגם 'כשף': 'כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן' [שמות לב, כה], 'כִּי פָרֻעַ הוּא' [שם], 'וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה' [במדבר ה, יח]; [ה] גידול שיער שתרגם 'שעת'': 'וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ' [ויק' יג, מה], 'אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע' [ויק' כא, י], 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ' [ויק' י, ו]".

קאפח עוד אומר שם כך: "ויש עוד אחת שלא מנאהּ רבנו, לפי שאינה עברית ביסודה, והיא: 'מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב' [דב' לב, מב] שתרגם: 'פראענה', ומילה זו בערבית מכנים בה כל אויב אכזר, נגזר משם פרעה שהיא בערבית 'פרעון', שהוא האויב האכזר הראשון לישראל ועל שמו נתכנו כל האויבים הקשים, וסובר רבנו כי 'פרעות' ריבוי שם פרעה, ועניין הכתוב שה' ינקום מכל הפרעונים למיניהם אשר יעמדו לישראל בכל דור ודור".

לסיכום, רש"י פירש: "תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם" (שמ' ה, ד) – תבדילו ותרחיקו, ואונקלוס ורס"ג פירשו תבטלו; רש"י פירש "פְּרָעֵהוּ" (מש' ד, טו) – רחקהו, ורס"ג פירש שם: "הסירהו ממחשבתך", וזה מתאים לקטגוריה השנייה לעיל שעניינה הביטול, דהיינו בַּטֵּל את הרשע ממחשבתך כמו שמבטלים את החמץ, והמשך הפסוק שם: "שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר", כלומר לא מדובר בהמשך בהרחקת הרשע כדברי רש"י אלא בהתרחקות מן הרשע; רש"י פירש: "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי" (מש' א, כה) – תרחיקו, ורס"ג פירש: תבטלו את כל עצתי, ומשמעות העניין הפרה וכפירה; רש"י פירש: "כִּי פָרֻעַ הוּא" (שמ' לב, כה) – "נרחק ונתעב", ורס"ג פירש שם: "מגולה", כמו "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במ' ה, יח), וכוונתו שהעם התהולל בגילוי בשר, ואף חמור מכך.

דוגמה שפו

בשמות (ה, ח) נאמר כך: "וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ", ושם פירש רש"י: "מַתְכֹּנֶת – 'וְתֹכֶן לְבֵנִים' [שמ' ה, יח], 'וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת' [ש"א ב, ג], 'אֶת-הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן' [מ"ב יב, יב], כולם לשון חשבון הם". אולם, אונקלוס ע"ה תרגם שם כך: "מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים – סְכוֹם לִבְנַיָּא", ואף רס"ג פירש שם בקיצור: "מַתְכֹּנֶת – סכום", ופירושם מדויק, קצר וקולע.

כמו כן, בשמואל א (ב, ג) נאמר: "כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת", ושם תרגם יונתן: "אֲרֵי אֱלָהָא יָדַע כּוֹלָא יְיָ, וְעַל כָּל עוֹבָדוֹהִי מְתִיַח דִּינָא, וְאַף לְכוֹן עֲתִיד לְשַׁלָּמָא פּוּרְעָנוּת חוֹבֵיכוֹן". נמצא, שהמלה "נִתְכְּנוּ" משמעהּ "העתידיות", דהיינו העלילות-הפעולות העתידיות שהקב"ה עתיד לשלם ולהיפרע בהן מן הרשעים על מעשיהם. ואין כאן שום עניין לחשבון במובן של ספירה ומנייה כדברי רש"י, אלא פורענויות אשר עתידות לחול על הרשעים מאת ה' יתעלה.

שיבוש דומה מצאנו אצל רש"י בפירושו לשמות (ל, לב) שם נאמר כך בעניין הכנת הקטורת: "וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ" (שמ' ל, לב), וזה לשון רש"י שם: "וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ – לשון חשבון, כמו 'מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים' [שמ' ה, ח], וכן 'בְּמַתְכֻּנְתָּהּ' [שמ' ל, לז] של קטורת". וגם כאן אין כאן שום עניין לספירה ולמנייה אלא למתכון הכנת הקטורת על-ידי הסממנים המיוחדים לה, ולפי רש"י יש לפרש אפוא: "ובחשבונה לא תעשו כמוה" ובשמות (ל, לז): "ובחשבונה לא תעשו כמותה", וזו עילגות שאינה מתקבלת לכל יודעי תחביר והבנת הנקרא ברמתם הבסיסית. ואונקלוס פירש בשמות (ל, לב): "וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ – וּבִדְמוּתֵיהּ לָא תַעְבְּדוּן כְּוָתֵיהּ", ובשמות (ל, לז): "בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם – בִּדְמוּתַהּ לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן", דהיינו בדומה לה לא תעשו.

***

ושימו לב גם לאופן שבו רש"י פירש את המלה "נִרְפִּים": "המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם, והם נרפים ממנה", ושוב אנחנו רואים פרשנות מגושמת מסורבלת ונחותה, והנה לפניכם פרשנות מדויקת קצרה קולעת ופשוטה, וכך תרגם שם אונקלוס: "נִרְפִּים – בַּטְלָנִין". וגם את הדוגמות האלה הנני מקדיש לכל גסי הרוח חובבי ההזיה שרש"י העילג היה "בלשן דגול"...

דוגמה שפז

בשמות (ה, ט) נאמר כך: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר", ושם פירש רש"י כך: "וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר – ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח לאמר 'נֵלְכָה נִזְבְּחָה' [שמ' ה, יז]. [...] אף כאן אל ישעו בדברי שקר אל יהיו נדברים בדברי שווא והבאי". וקיצרתי מאד את דברי העילג הצרפתי בפירושו זה, בערך ב-90 אחוז כדי שלא להאריך בשרבוטיו. ומכל מקום, שוב אנחנו רואים פרשנות מגושמת מסורבלת ונחותה למילה אחת: "יִשְׁעוּ". והנה לפניכם פרשנות מדויקת קצרה קולעת ופשוטה, וכך תרגם שם אונקלוס: "וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" – "וְלָא יִתְעַסְּקוּן בְּפִתְגָמִין בְּטֵלִין", ורס"ג אף הוא פירש שם: "יִשְׁעוּ – יתעסקו".

דוגמה שפח

בשמות (ה, יד) נאמר כך: "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם", ושם פירש רש"י: "וַיֻּכּוּ – לשון ויופעלו, הוכו מיד אחרים, הנוגשים היכום". ופירושו הוא כל-כך מיותר, עד שהוא מעורר למחשבה שרש"י-שר"י כתב את פירושו לבהמות גמורות אשר אינן יודעות את פירוש המילה "וַיֻּכּוּ".

ורמת פירושו הנחותה של רש"י מעידה כאלף עדים על רמתם האפסית של המינים וצאצאיהם בלשון המקרא, וזהו עונשם על-כך שהם עיוותו וסילפו את התורה-שבכתב, ואף החליפו את מסורת התורה-שבעל-פה שבתרגום אונקלוס, בבורות מינות נשברים אשר לא יכילו המים.

דוגמה שפט

בשמות (ה, כב) נאמר כך: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי", ושם פירש רש"י: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה – ואם תאמר מה אכפת לך, קובל אני על ששלחתני", ואיך ייתכן לומר שמשה רבנו יעלה בדעתו שהקב"ה ישאלהו: "מה אכפת לך מעם-ישראל? מדוע אתה זועק ומתפלל עליהם?" – והלא הקב"ה הוא זה ששלח את משה רבנו להושיע את עם-ישראל ולקיים את השבועה שנשבע לאברהם ליצחק וליעקב, הייתכן שהקב"ה יאמר למשה: "עזוב אותך מעם-ישראל, מה אכפת לך מהם? תן להם לסבול תחת יד פרעה"? כמו כן, איך ייתכן לומר שמשה רבנו ישיב להקב"ה על שאלה מטומטמת שכזו בקבילה מחוצפת כנגד בורא-עולם? וכל חיזיון המינות הזה נועד להבנתי כדי להציג את משה רבנו באוֹר שלילי, כאילו משה נחפז לקבול בחוצפה כנגד הקב"ה, אפילו לפני שהקב"ה אמר לו "מה אכפת לך?", דהיינו משה רבנו מתחצף להקב"ה על סמך דבר שכלל לא נאמר לו! והאמת, מרגע שה' יתעלה שלח את משה, מרגע זה גורלו של משה רבנו נקשר בגורל עמו.

אגב, שאלה זו נמצאה גם במדרש שמות רבה, שהוא מדרש מינות אירופי מאוחר בערך מן המאה הי"ב, ונראה כי רש"י ומחבר המדרש העתיקו ביחד הזיות ממקור מינות מדרשי משותף. וכך נאמר בשמות רבה (ה, כב): "ואם תאמר מה איכפת לי, אם כן למה זה שלחתני?".

"שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְיָ. כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיה ב, יב–יג).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נז).pdf

הורידו את PDF • 326KB