רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נז)

בברכות (נה ע"א) רש"י מפרש את הפסוק בשמות (לא, ב): "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה", וזה לשונו: "ראה קראתי בשם – ראה משמע: היש בליבך? תן עיניך בדבר". כלומר, לפי רש"י משמע המלה "רְאֵה" היא גם לשון שאלה וגם לשון ציווי. ודבריו הבל, כי המלה "רְאֵה" היא אך ורק לשון ציווי ואין בה שום משמעות של לשון שאלה.


כמו כן, אין משמעותה "תן עיניך בדבר", אלא התבונן התבוננות שכלית. כלומר, היה על רש"י לפרש "תן דעתך בדבר", ולא "תן עיניך", כי לא מדובר בהתבוננות מוחשית. ומי שיודע להעריך פירוש איכותי יבין את רמת פרשנותו הנחותה של רש"י – לשונית, סגנונית ועניינית.


ובכלל, מדוע יש צורך בפרשנות למלה "רְאֵה"? וכי אין משמעותה ברורה?


ואם רש"י היה תימני שכותב עבודה אקדמית באוניברסיטאות של ימינו, אשר נשלטות על-ידי האליטה האשכנזית, הם היו זורקים אותו בקלות מכל המדרגות, ואף מגחכים בסתר לבם.


***

בברכות (נה ע"א) נאמר כך:


"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]".


כך לפי כתבי-יד תימן, ברם, במהדורת המינות של ווילנא שיבשו בעקבות רש"י: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.


ובאמרוֹ: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", המדרש נועד ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת (אך בשימוש לא נכון גם מינות וסכלות), וכמו ספר התורה אשר ניתן לנו באמצעות צירוף של אותיות אשר נשזרו יחדיו לספר אלהי. והמשך המדרש יוכיח: "כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]". כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק בצירופי אותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללת.


ובמלים אחרות, חלילה למדרש לומר שהקב"ה ברא את העולם ב"צירוף אותיות", וכאמור, כל הסובר כך מדמה את הבורא יתעלה למכשפים הנגעלים עובדי האלילים אשר ממלמלים הזיות שאין להן שום מובן. אלא, האותיות הן משל לחכמה והנמשל הוא שהבורא יתעלה ברא את עולמו באופן מחוכם ומשוכלל לאין חקר, והשתמשו במשל האותיות, מפני שיש ביניהן לבין הבריאה מכנה משותף מרכזי מאד והוא: כמו שאדם מתבונן באותיות עלי-ספר ולומד מצירופיהן על חכמת מְּחברוֹ, כך המתבונן בבריאה לומד ממנה על חכמת בוראהּ.


***

ונצרף ראיה ממדרש אחֵר שכך אכן יש להבין את המדרש בברכות (נה ע"א): במדרש במסכת פסחים (נד ע"א) נאמר כך: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה [...] דכתיב: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ [קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז]' [מש' ח, כב]". ברם, בפסוק במשלי שם (ח, כב) כלל לא נזכרה התורה, שהרי כל הפרק במשלי שם עוסק בחכמה ולאו דווקא בתורה.


מדוע אפוא המדרש משנה את החכמה לתורה? ומה הוא מבקש ללמד אותנו בכך שהוא מקדים את בריאת התורה לבריאת העולם? ובכן, כדי להבין כל זאת נעיין בפירוש רס"ג שם:


"והפליגה החכמה ב[תיאור] רוממותה [כאמור, פרק ח עוסק במעלות החכמה], עד [שאמרה החכמה] שהיא ראשית הברואים, וכוונתה שלא נברא שום דבר כי אם בחכמה ובניהול חכם [כל הנבראים נבראו באופנים מחוכמים ומשוכללים מאד], והרי היא אם-כן ראשית הנבראים".


נמצא אפוא, כי החכמה שתוארה במשלי כמי שנבראה לפני בריאת העולם, היא משל לכך שהקב"ה ברא את העולם בחכמה רבה ובשכלול מופלא. וחכמים במדרש הפכו את החכמה לתורה כדי לרומם את התורה וכדי להנחיל לנו את ההשקפה שהיא מלֵאת חכמה. עוד ייתכן מאד, שחכמים ביקשו להנחיל לנו את ההשקפה שהעולם נברא לשם קיום התורה.


קצרו של דבר, אין לסבור שהתורה נבראה לפני בריאת העולם כדברי פשט המדרש, שהרי התורה השלֵמה שקיבלנו לא באה לעולם או במלים אחרות לא "נבראה" לפני מעמד הר סיני...

וכמו שהתורה השלמה והמושלמת לא נבראה לפני בריאת העולם וכל מטרת המדרש היא כאמור לרומם את התורה ולהנחיל את ההשקפה שכל העולם כולו לא נברא אלא לשם קיום התורה; וכמו שהחכמה תוארה בספר משלי כמי שנבראה קודם בריאת העולם, וזאת כאמור כדי להנחיל את ההשקפה שהקב"ה ברא את עולמו בחכמה עצומה – כך יש להבין גם את המדרש בברכות שבו נאמר: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". כלומר, אסור להבין את המדרש כפשוטו ולאמץ את ההשקפה שהעולם נברא באמצעות לחשי הוברים כעורים, אלא, גם מטרת המדרש בברכות היא ללמד שהעולם נברא בחכמה רבה ומופלאה לאין חקר.


והאותיות נבחרו לשמש כסמל ומשל לחכמה, גם מפני שהאותיות באופן כללי הן סמל לחכמה וגם מפני שהעיון באותיות הוא האמצעי המרכזי בכל הדורות לרכישת חכמה, דהיינו באמצעות לימוד הספרים וההתבוננות בכתוב בהם, וגם מפני שמדובר בבריאת העולם, וכמו שהאותיות מעידות על חכמתו של מחבר הספר שצירפן, כך הבריאה מעידה על חכמת יוצר הכל.


ודומים לזה דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צג) על החכמה:


"'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא, הכוונה שהוא בראם מחוכמים – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".


***

ועתה אומר משהו על ספר יצירה: ובכן, עיינתי בו מעט ונגעלתי, כלומר, די היה בעיון מועט כדי להבין שמדובר בהזיה מוחלטת, והנה כמה תובנות שעלו מבדיקה מהירה של הספר:


1) עצם שמו כבר מעיד על-כך שמדובר בשקר וכזב, כלומר, איך חיבור שמכיל בסה"כ כעשרה עמודים נקרא בשם "ספר"?


2) מדובר ב"ספר" שהוא הזיה מוחלטת, מפני שנטען בו שהקב"ה ברא את העולם באמצעות רצפים שונים של אותיות, בדומה מאד לכישופי המכשפים ההוברים עובדי האלילים.


ויש בספר הזה ובהזיה הכעורה הזו סכנה גדולה, מפני שבהזיה הזו "ספר יצירה" מאמֵּת את תעתועי המכשפים, וטוען למעשה שיש בכוחם של המכשפים ובכוחם של רצפי אותיות לפעול גדולות ונצורות בבריאה! לברוא עולמות ולשדד את מערכות הטבע! וכידוע, המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק. לפיכך, כל אימות דמיוני של מעשיהם ופעולותיהם של המכשפים מוביל באופן ישיר ומיידי לאימות השקפות מאגיות אליליות משחיתות ואף לעבודה-זרה גופה!


3) ספר יצירה מבוסס על ההנחה המדעית הקדומה שהיסודות של החומר בעולם נחלקים לארבעה חלקים: מים, אש, רוח, ועפר, וכידוע, החלוקה הזו מבוססת על התהו, ולכן לא יעלה על הדעת שמדובר בחיבור שכתב נביא (וכידוע יש שמייחסים אותו לאברהם אבינו ע"ה).


4) לגבי הפירוש שמיוחס לרס"ג שנכתב לספר הזה, ייחוס הפירוש לרס"ג מצוי במחלוקת גדולה מאד, אך מבחינתי אין הדבר מעלה ולא מוריד, אפילו אם רס"ג כתב אותו כמו שיוסוף קאפַּח מתעקש לטעון וכמעט נשבע באביו ואימו על-כך, לא מן הנמנע שרס"ג ישגה. אך קשה לי מאד-מאד-מאד לקבל שאיש המחשבה הישרה יאמץ ספר כל-כך דמיוני מאגי והזייתי.


ויתרה מזאת! ראינו לעיל ראיה עניינית גדולה מאד לכך שלא יעלה על הדעת שרס"ג כתב את "ספר יצירה", שהרי לדעת רס"ג הפסוק במשלי שנדון לעיל: "יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז", לא נועד ללמד שהחכמה היא ישות נפרדת אשר נבראה קודם לבריאת העולם, אלא שכל העולם כולו לא נברא אלא באמצעותה, ולכן נאמר עליה שהיא נבראה לפני בריאת העולם, שהרי כל העולם כולו לא נברא אלא בה, דהיינו בחכמה מופלאה לאין חקר.


כלומר, לדעת רס"ג העולם נברא בחכמה מופלאה ומשוכללת ולא באמצעות צירופי אותיות.


וראיה גדולה מזאת מצאנו בכתבי רס"ג, שהרי רס"ג אומר לעיל במפורש שהקב"ה לא ברא את העולם בכלִי, כמו החכמה וכל הדומה לה, וכל-שכן שגם האותיות וצירופיהן הן בגדר "כלי", והנה לפניכם שוב דברי רס"ג בספרוֹ, והנני חוזר עליהם כדי להסיר ממנו את לעזי ההוזים:


"'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא הכוונה שהוא בראם מחוכמים – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".


5) עובדה חשובה נוספת היא שרבנו הרמב"ם לא התייחס לספר זה ולהזיותיו בשום מקום ברחבי כתביו, וברור שאם היה מדובר בספר כל-כך חשוב ויסודי, אשר כתב אברהם אבינו ואשר עוסק בסתרי מדעי האלהות, אין ספק שרבנו היה לכל הפחות מזכיר אותו ומכשיר אותו. אלא, כמו שהוא יוחס בשקר לאברהם אבינו, כך הוא עצמו שקר וכזב, בור ריק שאין בו מים.


6) איך יעלה על הדעת שהספר הזה יצא מחז"ל או מחכמים שקדמו לחז"ל? והלא חז"ל מורים לנו במסכת חגיגה (ב, א): "אין דורשין [...] ולא במעשה בראשית בשניים", ואיך יעלה על הדעת שחז"ל, אשר הזהירו שלא לדרוש במעשה בראשית לשני תלמידים או יותר, יכתבו ספר אשר מתיימר לעסוק במעשה בראשית? והנה לפניכם פירוש רבנו במשנה שם: "ולא במעשה בראשית בשניים, וכל-שכן שלא יהיו יותר, ואמרו: 'כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים' [דב' ד, לב] יחיד שואל ואין שניים שואלים [...] ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם" וכו'.


7) ה"ספר" עצמו, אשר כולל כאמור כעשרה עמודים, כתוב בלשון מאד לא ברורה, והקוראים מוזמנים לקרוא אותו ולשפוט בעצמם, ואין לייחס לשרבוט כל-כך לא-קריא ומבולבל גדוּלה ורוממות דמיוניים, ושיטה זו הביאה עלינו את האמונה האלילית ב"קדושתו" של ספר הזוהר.


קצרו של דבר, מדובר במקשה אחת של פטריית הזיה אשר עלולה להחריב את המחשבה הישרה. ודי בעיון מועט כדי להבין שמדובר בספר אלילי, כמו שדי בעיון מועט כדי להבין שהקוראן או ספר הזוהר או הברית החדשה הם ספרים אליליים נגעלים ומטופשים מאד.


אגב, שמעתי פעם טענה מאיזה דרדעי תועה ובוהה, שהעובדה שקאפח הוציא אותו לאור מעידה על כשרותו, ובכן, אין זו הפעם הראשונה שקאפח מוציא את ספרי המינים, בנוסף לשני ספריו של הראב"ד (תשובות ופסקים, ובעלי הנפש), הוא הוציא גם את הספר: "כתאב אלחקאיק" שכל כולו הזיות קבליות (ובסוף מבואו לספרו הזה הוא אף כותב דברי הערצה לרש"י-שר"י!), וכן את "מדרש הבאור" שאף הוא מלא הזיות ודמיונות, וקאפח אף מודה בכך בפה מלא במבואו לספרו שם – כך שאין ראיה לכשרות-ספר ממה שקאפח בחר להוציאו.


לזאת יש להוסיף את העובדה שקאפח נמנע במשך כל חייו להוציא את ספרו של סבו "מלחמות השם", דבר שמעבר לכפירה בטובה הגדולה לסבו מחנכו מטפחו ומגדלו, יש בו גם בגידה חמור