בברכות (נה ע"א) רש"י מפרש את הפסוק בשמות (לא, ב): "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה", וזה לשונו: "ראה קראתי בשם – ראה משמע: היש בליבך? תן עיניך בדבר". כלומר, לפי רש"י משמע המלה "רְאֵה" היא גם לשון שאלה וגם לשון ציווי. ודבריו הבל, כי המלה "רְאֵה" היא אך ורק לשון ציווי ואין בה שום משמעות של לשון שאלה.
כמו כן, אין משמעותה "תן עיניך בדבר", אלא התבונן התבוננות שכלית. כלומר, היה על רש"י לפרש "תן דעתך בדבר", ולא "תן עיניך", כי לא מדובר בהתבוננות מוחשית. ומי שיודע להעריך פירוש איכותי יבין את רמת פרשנותו הנחותה של רש"י – לשונית, סגנונית ועניינית.
ובכלל, מדוע יש צורך בפרשנות למלה "רְאֵה"? וכי אין משמעותה ברורה?
ואם רש"י היה תימני שכותב עבודה אקדמית באוניברסיטאות של ימינו, אשר נשלטות על-ידי האליטה האשכנזית, הם היו זורקים אותו בקלות מכל המדרגות, ואף מגחכים בסתר לבם.
***
בברכות (נה ע"א) נאמר כך:
"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]".
כך לפי כתבי-יד תימן, ברם, במהדורת המינות של ווילנא שיבשו בעקבות רש"י: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.
ובאמרוֹ: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", המדרש נועד ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת (אך בשימוש לא נכון גם מינות וסכלות), וכמו ספר התורה אשר ניתן לנו באמצעות צירוף של אותיות אשר נשזרו יחדיו לספר אלהי. והמשך המדרש יוכיח: "כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]". כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק בצירופי אותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללת.
ובמלים אחרות, חלילה למדרש לומר שהקב"ה ברא את העולם ב"צירוף אותיות", וכאמור, כל הסובר כך מדמה את הבורא יתעלה למכשפים הנגעלים עובדי האלילים אשר ממלמלים הזיות שאין להן שום מובן. אלא, האותיות הן משל לחכמה והנמשל הוא שהבורא יתעלה ברא את עולמו באופן מחוכם ומשוכלל לאין חקר, והשתמשו במשל האותיות, מפני שיש ביניהן לבין הבריאה מכנה משותף מרכזי מאד והוא: כמו שאדם מתבונן באותיות עלי-ספר ולומד מצירופיהן על חכמת מְּחברוֹ, כך המתבונן בבריאה לומד ממנה על חכמת בוראהּ.
***
ונצרף ראיה ממדרש אחֵר שכך אכן יש להבין את המדרש בברכות (נה ע"א): במדרש במסכת פסחים (נד ע"א) נאמר כך: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה [...] דכתיב: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ [קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז]' [מש' ח, כב]". ברם, בפסוק במשלי שם (ח, כב) כלל לא נזכרה התורה, שהרי כל הפרק במשלי שם עוסק בחכמה ולאו דווקא בתורה.
מדוע אפוא המדרש משנה את החכמה לתורה? ומה הוא מבקש ללמד אותנו בכך שהוא מקדים את בריאת התורה לבריאת העולם? ובכן, כדי להבין כל זאת נעיין בפירוש רס"ג שם:
"והפליגה החכמה ב[תיאור] רוממותה [כאמור, פרק ח עוסק במעלות החכמה], עד [שאמרה החכמה] שהיא ראשית הברואים, וכוונתה שלא נברא שום דבר כי אם בחכמה ובניהול חכם [כל הנבראים נבראו באופנים מחוכמים ומשוכללים מאד], והרי היא אם-כן ראשית הנבראים".
נמצא אפוא, כי החכמה שתוארה במשלי כמי שנבראה לפני בריאת העולם, היא משל לכך שהקב"ה ברא את העולם בחכמה רבה ובשכלול מופלא. וחכמים במדרש הפכו את החכמה לתורה כדי לרומם את התורה וכדי להנחיל לנו את ההשקפה שהיא מלֵאת חכמה. עוד ייתכן מאד, שחכמים ביקשו להנחיל לנו את ההשקפה שהעולם נברא לשם קיום התורה.
קצרו של דבר, אין לסבור שהתורה נבראה לפני בריאת העולם כדברי פשט המדרש, שהרי התורה השלֵמה שקיבלנו לא באה לעולם או במלים אחרות לא "נבראה" לפני מעמד הר סיני...
וכמו שהתורה השלמה והמושלמת לא נבראה לפני בריאת העולם וכל מטרת המדרש היא כאמור לרומם את התורה ולהנחיל את ההשקפה שכל העולם כולו לא נברא אלא לשם קיום התורה; וכמו שהחכמה תוארה בספר משלי כמי שנבראה קודם בריאת העולם, וזאת כאמור כדי להנחיל את ההשקפה שהקב"ה ברא את עולמו בחכמה עצומה – כך יש להבין גם את המדרש בברכות שבו נאמר: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". כלומר, אסור להבין את המדרש כפשוטו ולאמץ את ההשקפה שהעולם נברא באמצעות לחשי הוברים כעורים, אלא, גם מטרת המדרש בברכות היא ללמד שהעולם נברא בחכמה רבה ומופלאה לאין חקר.
והאותיות נבחרו לשמש כסמל ומשל לחכמה, גם מפני שהאותיות באופן כללי הן סמל לחכמה וגם מפני שהעיון באותיות הוא האמצעי המרכזי בכל הדורות לרכישת חכמה, דהיינו באמצעות לימוד הספרים וההתבוננות בכתוב בהם, וגם מפני שמדובר בבריאת העולם, וכמו שהאותיות מעידות על חכמתו של מחבר הספר שצירפן, כך הבריאה מעידה על חכמת יוצר הכל.
ודומים לזה דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צג) על החכמה:
"'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא, הכוונה שהוא בראם מחוכמים – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".
***
ועתה אומר משהו על ספר יצירה: ובכן, עיינתי בו מעט ונגעלתי, כלומר, די היה בעיון מועט כדי להבין שמדובר בהזיה מוחלטת, והנה כמה תובנות שעלו מבדיקה מהירה של הספר:
1) עצם שמו כבר מעיד על-כך שמדובר בשקר וכזב, כלומר, איך חיבור שמכיל בסה"כ כעשרה עמודים נקרא בשם "ספר"?
2) מדובר ב"ספר" שהוא הזיה מוחלטת, מפני שנטען בו שהקב"ה ברא את העולם באמצעות רצפים שונים של אותיות, בדומה מאד לכישופי המכשפים ההוברים עובדי האלילים.
ויש בספר הזה ובהזיה הכעורה הזו סכנה גדולה, מפני שבהזיה הזו "ספר יצירה" מאמֵּת את תעתועי המכשפים, וטוען למעשה שיש בכוחם של המכשפים ובכוחם של רצפי אותיות לפעול גדולות ונצורות בבריאה! לברוא עולמות ולשדד את מערכות הטבע! וכידוע, המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק. לפיכך, כל אימות דמיוני של מעשיהם ופעולותיהם של המכשפים מוביל באופן ישיר ומיידי לאימות השקפות מאגיות אליליות משחיתות ואף לעבודה-זרה גופה!
3) ספר יצירה מבוסס על ההנחה המדעית הקדומה שהיסודות של החומר בעולם נחלקים לארבעה חלקים: מים, אש, רוח, ועפר, וכידוע, החלוקה הזו מבוססת על התהו, ולכן לא יעלה על הדעת שמדובר בחיבור שכתב נביא (וכידוע יש שמייחסים אותו לאברהם אבינו ע"ה).
4) לגבי הפירוש שמיוחס לרס"ג שנכתב לספר הזה, ייחוס הפירוש לרס"ג מצוי במחלוקת גדולה מאד, אך מבחינתי אין הדבר מעלה ולא מוריד, אפילו אם רס"ג כתב אותו כמו שיוסוף קאפַּח מתעקש לטעון וכמעט נשבע באביו ואימו על-כך, לא מן הנמנע שרס"ג ישגה. אך קשה לי מאד-מאד-מאד לקבל שאיש המחשבה הישרה יאמץ ספר כל-כך דמיוני מאגי והזייתי.
ויתרה מזאת! ראינו לעיל ראיה עניינית גדולה מאד לכך שלא יעלה על הדעת שרס"ג כתב את "ספר יצירה", שהרי לדעת רס"ג הפסוק במשלי שנדון לעיל: "יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז", לא נועד ללמד שהחכמה היא ישות נפרדת אשר נבראה קודם לבריאת העולם, אלא שכל העולם כולו לא נברא אלא באמצעותה, ולכן נאמר עליה שהיא נבראה לפני בריאת העולם, שהרי כל העולם כולו לא נברא אלא בה, דהיינו בחכמה מופלאה לאין חקר.
כלומר, לדעת רס"ג העולם נברא בחכמה מופלאה ומשוכללת ולא באמצעות צירופי אותיות.
וראיה גדולה מזאת מצאנו בכתבי רס"ג, שהרי רס"ג אומר לעיל במפורש שהקב"ה לא ברא את העולם בכלִי, כמו החכמה וכל הדומה לה, וכל-שכן שגם האותיות וצירופיהן הן בגדר "כלי", והנה לפניכם שוב דברי רס"ג בספרוֹ, והנני חוזר עליהם כדי להסיר ממנו את לעזי ההוזים:
"'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא הכוונה שהוא בראם מחוכמים – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".
5) עובדה חשובה נוספת היא שרבנו הרמב"ם לא התייחס לספר זה ולהזיותיו בשום מקום ברחבי כתביו, וברור שאם היה מדובר בספר כל-כך חשוב ויסודי, אשר כתב אברהם אבינו ואשר עוסק בסתרי מדעי האלהות, אין ספק שרבנו היה לכל הפחות מזכיר אותו ומכשיר אותו. אלא, כמו שהוא יוחס בשקר לאברהם אבינו, כך הוא עצמו שקר וכזב, בור ריק שאין בו מים.
6) איך יעלה על הדעת שהספר הזה יצא מחז"ל או מחכמים שקדמו לחז"ל? והלא חז"ל מורים לנו במסכת חגיגה (ב, א): "אין דורשין [...] ולא במעשה בראשית בשניים", ואיך יעלה על הדעת שחז"ל, אשר הזהירו שלא לדרוש במעשה בראשית לשני תלמידים או יותר, יכתבו ספר אשר מתיימר לעסוק במעשה בראשית? והנה לפניכם פירוש רבנו במשנה שם: "ולא במעשה בראשית בשניים, וכל-שכן שלא יהיו יותר, ואמרו: 'כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים' [דב' ד, לב] יחיד שואל ואין שניים שואלים [...] ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם" וכו'.
7) ה"ספר" עצמו, אשר כולל כאמור כעשרה עמודים, כתוב בלשון מאד לא ברורה, והקוראים מוזמנים לקרוא אותו ולשפוט בעצמם, ואין לייחס לשרבוט כל-כך לא-קריא ומבולבל גדוּלה ורוממות דמיוניים, ושיטה זו הביאה עלינו את האמונה האלילית ב"קדושתו" של ספר הזוהר.
קצרו של דבר, מדובר במקשה אחת של פטריית הזיה אשר עלולה להחריב את המחשבה הישרה. ודי בעיון מועט כדי להבין שמדובר בספר אלילי, כמו שדי בעיון מועט כדי להבין שהקוראן או ספר הזוהר או הברית החדשה הם ספרים אליליים נגעלים ומטופשים מאד.
אגב, שמעתי פעם טענה מאיזה דרדעי תועה ובוהה, שהעובדה שקאפח הוציא אותו לאור מעידה על כשרותו, ובכן, אין זו הפעם הראשונה שקאפח מוציא את ספרי המינים, בנוסף לשני ספריו של הראב"ד (תשובות ופסקים, ובעלי הנפש), הוא הוציא גם את הספר: "כתאב אלחקאיק" שכל כולו הזיות קבליות (ובסוף מבואו לספרו הזה הוא אף כותב דברי הערצה לרש"י-שר"י!), וכן את "מדרש הבאור" שאף הוא מלא הזיות ודמיונות, וקאפח אף מודה בכך בפה מלא במבואו לספרו שם – כך שאין ראיה לכשרות-ספר ממה שקאפח בחר להוציאו.
לזאת יש להוסיף את העובדה שקאפח נמנע במשך כל חייו להוציא את ספרו של סבו "מלחמות השם", דבר שמעבר לכפירה בטובה הגדולה לסבו מחנכו מטפחו ומגדלו, יש בו גם בגידה חמורה מאד בדרך האמת. וכמובן, בל נשכח את הודאתו של קאפח בקבלה, שזו בגידה נוספת חמורה אף יותר, גם במלחמתו של סבו למען דרך האמת וגם בדרך האמת עצמה.
וכל מי שקורא לקאפח בתארי רוממות עבירה בידו, ולא רק כי כל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא לא פחות מפני שקאפח ידע את האמת והעדיף את השווא וההבל וטובות ההנאה, ראו מאמרי: "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם 'מארי'".
***
בברכות (נה ע"ב) נאמר כך:
"אמר רבי זעירא: כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע, שנאמר: 'וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע' [מש' יט, כג], אל תקרי שָׂבֵע אלא שֶׁבַע!". ושם פירש רש"י: "אלא שֶׁבַע – שבעה לילות ילין ולא יפקד בשום חלום – הרי הוא רע, ושונאים אותו ואין מראין לו כלום".
ולפי רש"י יש מלאכים בשמים אשר ממונים על החלומות, ואם הם שונאים את האדם הם אינם מראים לו חלומות במשך שבעה ימים... ופיו מפיק הזיות והבלים על כל צעד ושעל. ואיך יעלה על הדעת שיש מלאכים בשמים שממונים על החלומות? ואיך יעלה על הדעת שהם שונאים בני אדם ואוהבים בני אדם אחרים? וכי יש אצלם רגשות או שהם עושים אפליות?
והתפישה הזו היא תפישה נוצרית מובהקת, כאילו יש איזה ישויות מאגיות בעולמות העליונים אשר מחלקות מתנות לילדים, ואחראיות על החלומות, ועוד כל מיני דמיונות והבלים כיו"ב.
זאת ועוד, מדברי רש"י עולה באופן ברור שהוא לא הבין כיצד עולים החלומות בדמיון בעת השינה, ובמלים אחרות, הוא לא הבין את תפקוד הכוח המדמה! ולכן הוא נתלה בהזיה שיש ממונים בשמים על החלומות ואם הם שונאים את האדם הם לא מראים לו חלום. וריחוקו מן המדעים ומהבנת תפקוד הכוח המדמה דרדר אותו להזיות, כמו במקרים רבים אחרים.
והנה לפניכם מעט ממה שכתבתי במאמרי: "וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן (חלק א)":
מקור החלום
רבנו הרמב"ם מבאר בספרו מורה-הנבוכים, כי החלום הוא למעשה תוצר של כוח הדמיון שיש באדם. כוח הדמיון של האדם מסוגל לזכור את העצמים המוחשיים שהוא רואה לנגד עיניו, ולשׂרטט אותם בקווים כלליים בדמיון. כך לדוגמה יוצרים במשטרה תמונת פרופיל של חשוד – על-ידי תשאול העדים ויצירת תרשים לפי תיאוריהם. תיאורים אלה אינם מדויקים בדרך-כלל, מפני שכוח הדמיון אינו זוכר עצמים באופן מדויק, אלא בקווים כלליים.
במורה (א, ג), רבנו מתאר את פעולת הדמיון, וכֹה דבריו: "תמונה הוא שֵׁם הנאמר [...] על הצורה הדמיונית של אדם הנשארת בדמיון אחרי העדרו מכנגד החושים, והוא אמרוֹ: 'בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה' וכו' [איוב ד, יג], וסוף הלשון: 'יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי' [איוב ד, טז], כלומר דמיון לנגד עיניי בשינה". כלומר, אדם יכול להעלות בדמיונו את תמונתו של חברו בעודו ער, וכן בעת השינה כוח הדמיון עשוי להעלות את תמונתו של חברו בדמיון. ברם, נדמה כי הדמיון בעת השינה חזק בהרבה מהדמיון בעת המודעות.
בהמשך ספרו שם (ב, לו), רבנו מתאר שוב את אופן פעולתו של כוח הדמיון, וכֹה דבריו:
"וכן כבר ידעת פעולות הכוח הזה המדמה בזכירת המוחשות והרכבתן, והחיקוי אשר בטבעו, ושהחשובה והנכבדה בפעולותיו אינה אלא בעת מנוחת החושים ושביתתם מפעולותיהם [...] וכבר ידוע כי הדבר אשר האדם בעת יקיצתו ושימוש חושיו עסוק בו מאד, שקוע בו ומשתוקק לו, הוא אשר פועל בו הכוח המדמה בעת השינה כאשר שופע השכל עליו כפי הכנתו".
מדבריו עולה, כי הכוח המדמה גם מחקה נסיבות או סיטואציות שהאדם ראה או השתתף בהן במהלך היום, ומעלה אותן באופן מעורבב ומעֻוות במהלך השינה. כמו כן, בעת השינה הכוח המדמה פועל בשיא כוחו, כנראה מפני ששאר חושי האדם וכוחותיו שוקטים במנוחה, ולכן בעת הזו הכוח המדמה יכול לפעול ללא הסחה והפרעה, ובאופן המלא והמשמעותי ביותר. עוד למדנו, כי בדרך-כלל האדם רואה בחלום את הדברים שהוא עסוק בהם במשך היום או משתוקק להם, וכמו שאמרו חז"ל בברכות (נה ע"ב): "אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו".
פעולת הכוח המדמה ומהותו
במקומות נוספים בספריו, רבנו מפרט ומרחיב בשאלת מהו אותו כוח מדמה ומהן פעולותיו, וכֹה דבריו בהקדמתו למסכת אבות פרק א (עמ' רמח–רמט), שם רבנו מסביר על חמשת חלקי הנפש, וביניהם הוא מלמד גם על הכוח המדמה:
"והחלק המדמה, הוא הכוח הזוכר רשמי המוחשות אחר היעלמם מלפני החושים שהשיגום, ומרכיבם זה בזה ומבדילם זה מזה, ולפיכך מרכיב הכוח הזה מן הדברים שהשיג דברים שלא השיגם מעולם ואי אפשר להשיגם. כמו שמדמה האדם אניית ברזל רצה באוויר [וגם בימינו אין אוניית ברזל רצה באוויר, אלא מטוס] או מין אדם ראשו בשמים ורגליו על הארץ, ובעל-חיים באלף עיניים למשל, והרבה מן הנמנעות הללו מרכיב הכוח המדמה וממציאם בדמיון. וכן טעו כת המדברים [...] ולא ידעו שהכוח הזה מרכיב עניינים נמנעי המציאות, כמו שהזכרנו".
עד כאן מתוך מאמרי, ושם הרחבתי בביאור ענייני החלומות.
נותר לנו אפוא להבין את כוונתו ומטרתו של ר' זעירא באמרוֹ: "כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע". טרם שנסביר כפי הבנתנו, נחזור על דברי רבנו במורה (ב, לו) שהובאו לעיל:
"וכבר ידוע כי הדבר אשר האדם בעת יקיצתו ושימוש חושיו עסוק בו מאד, שקוע בו ומשתוקק לו, הוא אשר פועל בו הכוח המדמה בעת השינה כאשר שופע השכל עליו כפי הכנתו".
לאור דברי רבנו הללו נראה אפוא, שכוונת ר' זעירא היא למי שאינו מעסיק את עצמו בחיובי במשך שבעה ימים, למי שאינו עמל בעבודת ה', למי שאינו משתוקק למצוות ולדברים הנעלים, אדם כזה, אשר שוקע בעצלות ובאדישות ומתמכר לחידלון ולריקנות, אדם כזה נקרא רע.
ובמלים אחרות, מי שאינו עסוק במאומה בעל חשיבות במשך שבעה ימים, גם לא יחלום מאומה, שהרי הוא כבוי לחלוטין, הוא שקוע בחידלון בריקנות ובחוסר עשייה. וכדי לחלום צריך לעסוק ולהתעמק מאד בדבר מסוים עד כדי שקיעה והשתוקקות. ובמילים אחרות, ר' זעירא מעורר את האדם לפעולה וליוזמה חיובית, לרדיפת המצוות ולתשוקת הנפש למושכלות.
ואף אם ההסבר שהצעתי אינו מדע מדויק, אין בכך כדי לערער במאומה על ההסבר שהצעתי, שהרי המדרשים מטבעם אינם מדע מדויק, ולכן מן המפורסמות שאין מקשין בהגדה. ויתרה מזאת, אף אם כוונתו של ר' זעירא הייתה אחרת, די בכך שמצאנו ביאור מתקבל על הדעת.
***
ולהשלמת עניין החלומות ראוי לצרף את דברי רבי יונתן בהמשך הגמרא שם (ברכות נה ע"ב): "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנאמר: 'אַנְתְּ מַלְכָּא רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ' [דנ' ב, כט], ואיבעית אימא מהכא: 'וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע' [דנ' ב, ל]". ושם פירש רש"י: "הרהורי לבו – מה שהוא מהרהר ביום". כלומר, לפי רש"י המלאכים הממונים בשמים על החלומות מראין לו-לאדם דווקא מהרהורי ליבו... וכן רש"י מפרש בדניאל (ב, כו): "עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ – מה שהיית מהרהר ביום [...] על משכבך עלו". אך כאמור, אם המלאכים שונאים אותו, הם אינם מראים לו כלום, וכמו שרש"י כותב בפירושו לעיל: "ושונאים אותו ואין מראין לו כלום".
יח. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת שמות – המשך
דוגמה ראשונה
בשמות (ד, כ) נאמר כך: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ", ושם פירש רש"י: "עַל הַחֲמֹר – חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו, שנאמר: 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' [זכ' ט, ט]". ומכיוון שפירושו של רש"י מתיימר להיות פירוש פשטני מוצהר, וכך אכן מבינים אותו כל המינים וצאצאיהם שעוסקים בו, יש לתמוה תמיהה גדולה על ההזיה הזו של רש"י, שהרי איך יעלה על הדעת שיש חמור בעולם שהוא "חמור מיוחד", אשר חי מאז בריאת העולם, והוא ממשיך וימשיך לחיות עד אחרית הימים? וכי יעלה על הדעת כדבר הזה?
המקור של רש"י לחמוריוּת הזו הוא במדרש-הזיה מאוחר אשר יוחס בשקר לר' אליעזר בן הורקנוס, הידוע בשם: "פרקי דרבי אליעזר", וכך משרבט המחבר שם (פרק ל):
"השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו עמו וחבש את החמור, הוא [=החמור] שרכב עליו אברהם הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות, שנ' 'וישכם אברהם בבקר', הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים, שנ' 'ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור', הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו, שנ' 'עני ורוכב על החמור'".
ומחבר המדרש הזה לא ידע ולא יבין, שהרי במשנת אבות (ה, ה) לא נאמר שנבראה בין השמשות אתון, אלא שנבראה בין השמשות פי האתון, ומשרבט המדרש הזה גם החליט שנבראה אתון וגם החליט שהיא המליטה חמור מופלא אשר ימי שני חייו כימי העולם.
פשוט מעשיות דמיוניות שיכולות בקלות להיכלל בסיפורי אלף לילה ולילה.
ומי שמסלף את דברי חז"ל במשנה ומחליט שנבראה גם אתון, וגם מוסיף ומזייף שהאתון הזו המליטה חמור, הוא הוזה הזיות משובש ביותר, וברור שהוא הבין את כל דרשות חז"ל כפשוטן, אלא שהוא אף מסלף אותן ומוסיף להן פרטים "פיקנטיים"... רק עם סכל ונבל...
אין פלא אפוא, שמצא מין את מינו וניעור, ושרש"י התחבר להזיה הזו של מדרש השקר שיוחס בעוול לר' אליעזר בן הורקנוס, בדומה לספר הזוהר שיוחס לרשב"י, ולספר יצירה שיוחס לאברהם אבינו, ועוד ועוד ספרי הזיה מבית תפלותם של המינים שיוחסו בשקר לגדולים.
דוגמה שנייה
בשמות (ד, כב) נאמר כך: "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל", ושם פירש רש"י: "בְּנִי בְכֹרִי – [...] ומדרשו: כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח מעשו".
וכבר למדנו לפחות בארבעה מקומות במאמר זה (חלק ב, דוגמה ג; חלק ז, מבוא, דוגמה א; חלק יה, דוגמה ב; חלק ל, דוגמה ג), שרש"י תפש את המדרש ככלי להסביר את פשט הפסוק. ובמלים אחרות, כאשר רש"י מעתיק את "מדרשו" של הפסוק, כוונתו למעשה לומר שזהו פירושו הפשטני של הפסוק לפי המדרש, ואילו סתם פשט הינו הפרשנות הברורה.
והנה לפניכם דבריו המפורסמים של רש"י בראש פירושו לתורה, ולפי הצהרותיו הוא משתמש באגדה כדי לפרש את פשטי המקרא! וזה לשונו: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בר' ג, ח), "ואני איני בא אלא לפשוטו" (שם ג, כד), "ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי" (שם לג, כ). כלומר, הצורך של רש"י בדברי אגדה הוא כדי לפרש את פשט הפסוק! נמצא, שלפי דמיונו של רש"י יש פירוש פשטני שיסודו בפשט, ויש פירוש פשטני שיסודו בפשט האגדה. וזאת לפי דעתי גם ההבחנה שבין "פשוטו" לבין "שמועו" של הפסוק בפירושו לבראשית (לג, כ) שנזכר לעיל.
ויתרה מזאת! יש ראיה מאופן העתקת המדרש על-ידי רש"י בפירוש הנדון (שמ' ד, כב) שהוא הבין את המדרש כפשוטו! ולשם הוכחת דברינו נעיין במקור דברי רש"י במדרש בראשית רבה (תיאו-בק, פרשת תולדות, פרשה סג), שם דורשים את הפסוק בישעיה (כא, ה): "עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן", וכך נאמר במדרש רבה האמור:
"קוּמוּ הַשָּׂרִים – זה מיכאל וגבריאל, מִשְׁחוּ מָגֵן – כתבו בכורה ליעקב. תני בר קפרא, ולפי שהיו משחקים, ומנין שהקב"ה מסכים עמהם? שנאמר: 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' [שמ' ד, כב]" .
נשים לב, שבמדרש לא נאמר ש"הקב"ה חתם על מכירת הבכורה שלקח מעשו", אלא כל מה שנאמר במדרש הוא שהקב"ה "הסכים עמהם", דהיינו עם המלאכים לכתוב את הבכורה ליעקב, ותו לא. ומי שמרגיש כל-כך חופשי לשבש את המדרש ולהחדיר תיאור שיש בו הגשמה, ואשר לפיו הקב"ה חותם על שטר בכורה, לא רק שהוא הבין את המדרש כפשוטו, אלא ברור שהוא גם היה מן המגשימים, ולא רק את המלאכים אלא גם את הקב"ה יתרומם שבחו.
אגב, שימו לב לגרסת המינות של ווילנא למדרש רבה שם (סג, יד):
"תני בר קפרא, ולפי שהיו כמשחקים הסכים הקדוש-ברוך-הוא ושיחק עמהם וקיים הבכורה ליעקב, מנין? דכתיב: 'כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' [שמ' ד, כב]".
ומכיוון שנאמר שהקב"ה "שיחק עמהם" אין שום משמעות לכ"ף הדמיון במילת "כמשחקים" ואינה אלא התעייה שהחדירו המינים כדי לטשטש את הזיוף והסילוף. שהרי אם ביחס לבורא יתעלה מדובר בשחוק שאינו בכ"ף הדמיון, ברור שהוא הדין לגבי המלאכים. וגם אצל רש"י מצאתי תעתועים דומים, בהם המלה "כביכול" מופיעה לצד תיאורי הגשמה מובהקים.
ואפילו במהדורת המינות של ווילנא לא נאמר שהקב"ה חתם על שטר, וכאמור, היד החופשית שבה רש"י נהג בפירושו מעידה כאלף עדים על-כך שהוא גם הבין את המדרש כפשוטו וגם היה מן המגשימים. וכדי ביזיון וקצף.
דוגמה שלישית
בשמות (ד, כד) נאמר כך: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ", ושם פירש רש"י: "וַיְהִי – משה בדרך במלון; וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ – [...] והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא".
ובפסוק כו נאמר: "וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת", ושם פירש רש"י: "וַיִּרֶף – המלאך ממנו. אז הבינה שעל המילה בא להורגו". ורש"י השיכור כתב בסמיכות שתי פרשנויות סותרות, בתחילה הוא כתב שברגע שהנחש היה בולעו הבינה ציפורה "שבשביל המילה הוא", ושני פסוקים לאחר מכן הוא כתב שלאחר שהמלאך הניח לו "אז הבינה" ציפורה וכו'.
זאת ועוד, רס"ג פירש שם: "וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ – פגש את בנו מלאך השם", כי לדעתו כלל לא מדובר במשה רבנו, שהרי משה רבנו שלח את ציפורה אשתו ובנו התינוק בחזרה לבית אביה. וכמו שנאמר בשמות (יח, ו): "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ". וכל חזיונות הבליעה והפליטה של הנחש הדמיוני אינם אלא למדרש ולא לפשט.
דוגמה רביעית
בשמות (ד, כה) נאמר כך:
"וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי", ושם פירש רש"י: "וַתַּגַּע לְרַגְלָיו – השליכתו לפני רגליו של משה; וַתֹּאמֶר – על בנה; כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי – אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח עליך, הורג אישי אתה לי".
שימו לב להתהפכותו של רש"י בפירושו: בתחילה הוא אומר: "וַתֹּאמֶר – על בנה", דהיינו המלים שמובאות בהמשך: "כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי" נסובות על הבן ולא על משה רבנו ע"ה. ומיד לאחר מכן הוא משתבש, ואומר שהחתן הוא משה רבנו: "כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי – אתה [=התינוק] היית גורם להיות החתן שלי [=משה רבנו, שהרי בהמשך רש"י אומר: "הורג אישי" וכו'] נרצח עליך, הורג אישי אתה לי". כלומר, מדובר בפרשן שיכור ומשובש להחריד!
ויתרה מזאת, איני מצליח להבין, רש"י מתאר בפירושו את ציפורה מאשימה תינוק בן שמונת ימים בכך שהוא כמעט והיה אחראי לרצח בעלה?! וכלשונו: "הורג אישי אתה לי"...
מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ולפי רש"י התינוק הזה בן שמונת הימים אחראי למול את עצמו...
זאת ועוד, כאמור, רש"י מאשים תינוק בן שמונת ימים בעונש המיתה כביכול שכמעט נדון בו משה רבנו ע"ה, אך בפסוק הקודם רש"י מאשים את משה רבנו ברשלנות ומטיל עליו את האחריות המלאה לעונש המיתה כביכול שהוא נידון בו, והנה לשונו של רש"י שם לפניכם:
"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ – המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה. תניא, אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר: אמול ואצא לדרך – סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים; אמול ואשהה שלשה ימים – הקדוש-ברוך-הוא ציווני 'לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם' [שמ' ד, יט]. ומפני מה נענש? לפי שנתעסק במלון תחלה. במסכת נדרים [לא ע"ב–לב ע"א]".
וכמה סתירות ושיבושים מגובבים זה על זה, ורק שיכור מהובל משרבט כך את קולמוסו, ורק כסילים גסי רוח אינם מסוגלים להבין ולהודות שרש"י היה פרשן כפרן ונחות ביותר.
ועתה נבין מי הוא זה החתן אשר נזכר בפסוק, ולשם כך נעיין ברס"ג:
"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְיָ – פגש את בנו מלאך ה'; וַתַּגַּע לְרַגְלָיו – ותגישהו לפניו [לפני המלאך שנזכר בדברי רס"ג בסמוך]; כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי – כמעט שהיה החתן הזה הרוג; חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת – הנה נעשה החתן הזה ההרוג [החתן שכבר היה על סף הריגה נעשה] מהול". ודבריו ישרים ונכוחים תואמים את דברי התלמוד בנדרים (לב ע"א): "צא וראה מי קרוי חתן? הוי אומר: זה התינוק".
דוגמה חמישית
בשמות (ה, ד) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם", ושם פירש רש"י: "תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו – תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח מן המלאכה. וכן: 'פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבָר בּוֹ' [מש' ד, טו], רחקהו. וכן: 'וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי' [מש' א, כה], 'כִּי פָרֻעַ הוּא' [שמ' לב, כה], נרחק ונתעב".
ושלושה פירושים רש"י מפרש למלה "תַּפְרִיעוּ" כאן: תבדילו, תרחיקו-נרחק, נתעב. לעומתו, אונקלוס תרגם: "תַּפְרִיעוּ – תְּבַטְּלוּן", וכן רס"ג פירש: "תַּפְרִיעוּ – תבטלו", ואין צורך בתבדילו ולא בתרחיקו ולא בתתעיבו, רק במלה אחת: תבטלו. וזו דוגמה נאה לדעתי להבדל התהומי שבין פרשנות מגושמת מסורבלת ונחותה לבין פרשנות מדויקת קצרה קולעת ופשוטה.
ומאין הנני יודע שפרשנותם של אונקלוס ורס"ג היא הנכונה? ובכן, הפסוק הבא שם (שמ' ה, ה) מעיד על-כך: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם". ותרגם אונקלוס שם "וּתְבַטְּלוּן", וכידוע, בלשון חכמים השבתה היא ביטול, כגון בהשבתת החמץ.
וגם את הדוגמה הזו הנני מייחד לכל ההוזים המתעים את עצמם שרש"י היה גאון בלשני...
***
וכיוון שהחלנו לבחון את השורש "פרע", נוסיף ונעיין בו: מבשר הבבלי מעתיק את לשון רס"ג בעניין השורש הזה, וזה לשונו (מובא בהערה 1 לפירוש רס"ג לתורה לשמות ה):
"כתב רס"ג: תרגמתי 'תפריעו' – 'תגד'באן' לפי שמלה זו כוללת בלשוננו חמשה עניינים: א) הנקמה והשילום כמו 'וְגַם אֲנִי אֶפְרַע וְלֹא תָחוֹס עֵינִי' [יח' ה, יא]", עד כאן (ההמשך לא מופיע בדברי מבשר). ומעיר שם קאפח על הפסוק שנזכר: "ולפנינו 'אֶגְרַע', וכנראה כי בנוס' רבנו הייתה 'אֶפְרַע', ויגיד [ויעיד] עליו חברו: 'אֶפְרַע וְלֹא אָחוּס' [יח' כד, יד]".
ואכן נראה שהפסוק ביחזקאל שלפנינו משובש, מכל מקום, קאפח ממשיך ואומר שם:
"ובהתאם לשינויי לשון רבנו בתרגומו אשלים חמשת העניינים: [א] ומזה שהוא עניין נקמה ושילום שתרגם 'קצאץ': 'בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל' [שו' ה, ב], 'כִּי הִפְרִיעַ בִּיהוּדָה' [דה"ב כח, יט]; [ב] ביטול ועיכוב שתרגם 'גד'ב' כגון זה: 'תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם', 'וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי' [מש' א, כה; ורש"י תרגם לעיל "וַתִּפְרְעוּ" – "נרחק ונתעב", והוא-הוא הנרחק והנתעב], 'רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר' [מש' יג, יח], 'פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ' [מש' טו, לב], 'וְאַל תִּפְרָעוּ' [מש' ח, לג]; [ג] כריתה והשמדה שתרגם 'התך': 'פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבָר בּוֹ' [מש' ד, טו], 'בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם' [מש' כט, יח]; [ד] גילוי ופרסום שתרגם 'כשף': 'כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן' [שמ' לב, כה], 'כִּי פָרֻעַ הוּא' [שם], 'וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה' [במ' ה, יח]; [ה] גידול שיער שתרגם 'שעת'': 'וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ' [ויק' יג, מה], 'אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע' [ויק' כא, י], 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ' [ויק' י, ו]".
קאפח עוד אומר שם כך: "ויש עוד אחת שלא מנאהּ רבנו, לפי שאינה עברית ביסודה, והיא: 'מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב' [דב' לב, מב] שתרגם: 'פראענה', ומלה זו בערבית מכנים בה כל אויב אכזר, נגזר משם פרעה שהיא בערבית 'פרעון', שהוא האויב האכזר הראשון לישראל ועל שמו נתכנו כל האויבים הקשים, וסובר רבנו כי 'פרעות' ריבוי שם פרעה, ועניין הכתוב שה' ינקום מכל הפרעונים למיניהם אשר יעמדו לישראל בכל דור ודור".
לסיכום, רש"י פירש: "תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם" (שמ' ה, ד) – תבדילו ותרחיקו, ואונקלוס ורס"ג פירשו תבטלו; רש"י פירש "פְּרָעֵהוּ" (מש' ד, טו) – רחקהו, ורס"ג פירש שם: "הסירהו ממחשבתך", וזה מתאים לקטגוריה השנייה לעיל שעניינה הביטול, דהיינו בַּטֵּל את הרשע ממחשבתך כמו שמבטלים את החמץ, והמשך הפסוק במשלי שם: "שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר", כלומר לא מדובר בהרחקת הרשע כדברי רש"י אלא בהתרחקות מן הרשע; רש"י פירש: "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי" (מש' א, כה) – תרחיקו, ורס"ג פירש: תבטלו את כל עצתי, ומשמעות העניין הפרה וכפירה; רש"י פירש: "כִּי פָרֻעַ הוּא" (שמ' לב, כה) – "נרחק ונתעב", ורס"ג פירש: "מגולה", כמו "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במ' ה, יח), וכוונתו שהעם התהולל בגילוי בשר, ואף חמור מכך.
דוגמה שישית
בשמות (ה, ח) נאמר כך: "וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ".
ושם פירש רש"י: "מַתְכֹּנֶת – 'וְתֹכֶן לְבֵנִים' [שמ' ה, יח], 'וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת' [ש"א ב, ג], 'אֶת-הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן' [מ"ב יב, יב], כולם לשון חשבון הם". ולעומת רש"י אונקלוס תרגם: "מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים – סְכוֹם לִבְנַיָּא", ואף רס"ג פירש: "מַתְכֹּנֶת – סכום", ופירושם מדויק קצר וקולע.
כמו כן, בשמואל א (ב, ג) נאמר: "כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת", ושם תרגם יונתן: "אֲרֵי אֱלָהָא יָדַע כּוֹלָא יְיָ, וְעַל כָּל עוֹבָדוֹהִי מְתִיַח דִּינָא, וְאַף לְכוֹן עֲתִיד לְשַׁלָּמָא פּוּרְעָנוּת חוֹבֵיכוֹן".
נמצא, שהמלה "נִתְכְּנוּ" משמעה "העתידיות", דהיינו העלילות-הפעולות העתידיות שהקב"ה עתיד לשלם ולהיפרע בהן מן הרשעים על מעשיהם. ואין כאן שום עניין לחשבון במובן של ספירה ומנייה כדברי רש"י, אלא פורענויות אשר עתידות לחול על הרשעים מאת ה' יתעלה.
שיבוש דומה מצאנו אצל רש"י בפירושו לשמות (ל, לב) שם נאמר כך בעניין הכנת הקטורת: "וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ" (שמ' ל, לב), וזה לשון רש"י שם: "וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ – לשון חשבון, כמו 'מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים' [שמ' ה, ח], וכן 'בְּמַתְכֻּנְתָּהּ' [שמ' ל, לז] של קטורת". וגם כאן אין כאן שום עניין לספירה ולמנייה אלא למתכון הכנת הקטורת על-ידי הסממנים המיוחדים לה, ולפי רש"י יש לפרש אפוא: "ובחשבונה לא תעשו כמוה" ובשמות (ל, לז): "ובחשבונה לא תעשו כמותה", וזו עילגות שאינה מתקבלת לכל יודעי תחביר והבנת הנקרא ברמת הבסיסית. ואונקלוס פירש בשמות (ל, לב): "וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ – וּבִדְמוּתֵיהּ לָא תַעְבְּדוּן כְּוָתֵיהּ", ובשמות (ל, לז): "בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם – בִּדְמוּתַהּ לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן", דהיינו בדומה לה לא תעשו.
***
ושימו לב גם לאופן שבו רש"י פירש את המלה "נִרְפִּים": "המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם, והם נרפים ממנה", ושוב אנחנו רואים פרשנות מגושמת מסורבלת ונחותה, והנה לפניכם פרשנות מדויקת קצרה קולעת ופשוטה, וכך תרגם שם אונקלוס: "נִרְפִּים – בַּטְלָנִין".
וגם הדוגמאות האלה מוקדשות לכל חובבי ההזיה שרש"י היה "בלשן דגול"...
דוגמה שביעית
בשמות (ה, ט) נאמר כך: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר", ושם פירש רש"י כך: "וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר – ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח לאמר 'נֵלְכָה נִזְבְּחָה' [שמ' ה, יז]. [...] אף כאן אל ישעו בדברי שקר אל יהיו נדברים בדברי שווא והבאי". וקיצרתי מאד את דברי רש"י בפירושו הזה, בערך ב-90 אחוז כדי שלא להאריך בעילגותו.
מכל מקום, שוב אנחנו רואים פרשנות מגושמת מסורבלת ונחותה למלה אחת: "יִשְׁעוּ". והנה לפניכם פרשנות מדויקת קצרה קולעת ופשוטה, וכך תרגם שם אונקלוס: "וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר – וְלָא יִתְעַסְּקוּן בְּפִתְגָמִין בְּטֵלִין", ורס"ג אף הוא פירש שם: "יִשְׁעוּ – יתעסקו".
דוגמה שמינית
בשמות (ה, יד) נאמר כך: "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם", ושם פירש רש"י: "וַיֻּכּוּ – לשון ויופעלו, הוכו מיד אחרים, הנוגשים היכום". ופירושו הוא כל-כך מיותר, עד שהוא מעורר למחשבה שרש"י כתב את פירושו לבהמות גמורות אשר אינן יודעות את פירוש המלה "וַיֻּכּוּ".
ורמת פירושו הנחותה של רש"י מעידה כאלף עדים על רמתם האפסית של המינים וצאצאיהם בלשון המקרא, וזהו עונשם על-כך שהם עיוותו וסילפו את התורה-שבכתב, ואף החליפו את מסורת התורה-שבעל-פה שבתרגום אונקלוס, בבורות מינות נשברים אשר לא יכילו המים.
דוגמה תשיעית
בשמות (ה, כב) נאמר כך: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי", ושם פירש רש"י: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה – ואם תאמר מה איכפת לך, קובל אני על ששלחתני", ורק מין כעור וסכל מאד יעז להעלות על דעתו שהקב"ה יאמר למשה רבנו: "מה אכפת לך?", שהרי ייחוס שאלה מטומטמת כזו לה' יתעלה הוא בגדר חירוף וגידוף: וכי יעלה על הדעת שהקב"ה מצפה ממשה להתנכר לעם-ישראל? כל-שכן וקל-וחומר שה' יתברך הוא זה אשר שלח את משה רבנו, ומרגע זה גורלו של משה רבנו נקשר בגורל עמו.
אגב, שאלה זו נמצאה גם במדרש שמות רבה, שהוא מדרש מאוחר בערך מן המאה הי"ב, ונראה כי רש"י ומחבר המדרש העתיקו ביחד הזיות ממקור מינות מדרשי משותף. וכך נאמר בשמות רבה (ה, כב): "ואם תאמר מה איכפת לי, אם כן למה זה שלחתני?".
ומרוב הטמטום של המדרש הזה הנני חייב לשאול שוב ושוב: איך יעלה על הדעת שהקב"ה יאמר למשה רבנו: מדוע אתה זועק אלי? מה אכפת לך מעם-ישראל?
"שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְיָ. כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (יר' ב, יב–יג).
"כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב).