רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נז)

בברכות (נה ע"א) רש"י מפרש את הפסוק בשמות (לא, ב): "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה", וזה לשונו: "ראה קראתי בשם – ראה משמע: היש בליבך? תן עיניך בדבר". כלומר, לפי רש"י משמע המלה "רְאֵה" היא גם לשון שאלה וגם לשון ציווי. ודבריו הבל, כי המלה "רְאֵה" היא אך ורק לשון ציווי ואין בה שום משמעות של לשון שאלה.


כמו כן, אין משמעותה "תן עיניך בדבר", אלא התבונן התבוננות שכלית. כלומר, היה על רש"י לפרש "תן דעתך בדבר", ולא "תן עיניך", כי לא מדובר בהתבוננות מוחשית. ומי שיודע להעריך פירוש איכותי יבין את רמת פרשנותו הנחותה של רש"י – לשונית, סגנונית ועניינית.


ובכלל, מדוע יש צורך בפרשנות למלה "רְאֵה"? וכי אין משמעותה ברורה?


ואם רש"י היה תימני שכותב עבודה אקדמית באוניברסיטאות של ימינו, אשר נשלטות על-ידי האליטה האשכנזית, הם היו זורקים אותו בקלות מכל המדרגות, ואף מגחכים בסתר לבם.


***

בברכות (נה ע"א) נאמר כך:


"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]".


כך לפי כתבי-יד תימן, ברם, במהדורת המינות של ווילנא שיבשו בעקבות רש"י: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.


ובאמרוֹ: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", המדרש נועד ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת (אך בשימוש לא נכון גם מינות וסכלות), וכמו ספר התורה אשר ניתן לנו באמצעות צירוף של אותיות אשר נשזרו יחדיו לספר אלהי. והמשך המדרש יוכיח: "כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]". כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק בצירופי אותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללת.


ובמלים אחרות, חלילה למדרש לומר שהקב"ה ברא את העולם ב"צירוף אותיות", וכאמור, כל הסובר כך מדמה את הבורא יתעלה למכשפים הנגעלים עובדי האלילים אשר ממלמלים הזיות שאין להן שום מובן. אלא, האותיות הן משל לחכמה והנמשל הוא שהבורא יתעלה ברא את עולמו באופן מחוכם ומשוכלל לאין חקר, והשתמשו במשל האותיות, מפני שיש ביניהן לבין הבריאה מכנה משותף מרכזי מאד והוא: כמו שאדם מתבונן באותיות עלי-ספר ולומד מצירופיהן על חכמת מְּחברוֹ, כך המתבונן בבריאה לומד ממנה על חכמת בוראהּ.


***