רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ל)

לאחרונה עסקתי בשאלה מדוע פירוש רש"י פשׂה כל-כך בעם-ישראל? מדוע במשך מאות שנים הוא היה הפירוש הכמעט בלעדי לתורה ולתלמוד? ובכן, יש לכך כמה סיבות:


הסיבה הראשונה נעוצה כמובן בנסיבות טכניות גרידא, התפתחות הדפוס בארצות אירופה הביאה לכך שהמגיהים והמדפיסים למיניהם החליטו לרומם את הזיות אבותיהם והם הדפיסו את ספריהם בכמויות עצומות. לדוגמה, החומש הראשון שנדפס מעט לאחר המצאת הדפוס במאה הט"ו היה חומש עם פירוש רש"י! כך שכל מי שרכש חומש מודפס קיבל "עסקת חבילה", חמשה-חומשי-תורה יחד עם פירושי המינים "על אתר".


כוחו של הדפוס היה עצום, ואפילו יהדות תימן השמרנית לא נותרה אדישה ובסופו-של-דבר זנחה את כתבי-היד הקדמונים ואימצה מספרי הדפוסים מכל הבא ליד. ובמלים אחרות, שיווק והפצה מאסיביים גרמו להנחלתו של רש"י בקרב יהדות אירופה, אשר קיבלה את הזיותיו של רש"י אל חיקם כמוצאת-שלל-רב, ואף רוממה את פירושיו כאילו ניתנו למשה רבנו מפי-הגבורה, במטרה לרומם ולטפח את עצמם ולקבוע את מעמדם בפסגת הפסגות של היהדות. ואם עדיין יש ספק בליבכם, ראו את כוחם העצום של התקשורת ועולם הפרסום בימינו, אשר מלעיטים את ההמון באינסוף שקרים והזיות, וההמון שותה בשקיקה את דבריהם.


הסיבה השנייה נעוצה באהבת ההמונים להזיות ולדמיונות – כמו שההמון נמשכו ונמשכים גם בימינו להזיות ספר הזוהר המתועב על שלל האגדות וסיפורי אלף לילה ולילה שבתוכו. ומי שתמה כיצד פירוש רש"י הפך להיות תורה-שבעל-פה, די לו להתבונן במאות אלפי עובדי האלילים שפוקדים את קברו של רשב"י מדי שנה, די לו להתבונן בטקסי האלילות המכוערים שהם מבצעים שם, ובטירוף שאוחז במאות אלפי בני אדם אשר משולהבים בטראנס פגאני. נטייתו הטבעית והראשונה של האדם היא לחומר ולתאוותיו, והמיסטיקה והמאגיה פותחות פתח רחב לאלילות שמטרתה התבהמות, שלהוב יצרים, זימה ותועבה.


כלומר, ככל שהאדם רחוק יותר מידיעת ה' יתעלה וקרוב יותר לאלילות ולתועבה, כך יֵקל עליו לחנוק את שאיפת נפשו הטהורה לקִרבת אלהים ולדרדר את עצמו במדרון התאוות השפלות. ובמלים אחרות, ככל שהאדם נעדר ידיעת אלהים כך תיעדר מקרבו יראת שמים, והוא ירגיש חופשי למלא את תאוותיו הבהמיות תוך שהוא רומס ודורס את זולתו ללא היסוס וללא נקיפות מצפון. וזו מטרתה המרכזית של המאגיה, לרוקן את האדם מידיעת ה' ומקִרבת אלהים, במטרה לנתץ את כבלי המוסר ויראת השמים, לאפשר לו ללכת בשרירות לבו הרע, למלא את תאוותיו ולהתעות את זולתו במטרה לנצלו להשפילו ולשעבדו. ופירושיו של רש"י עמוסים וגדושים במאגיה ובהזיות אשר מרחיקות את האדם מידיעת ה' ומיראת שמים.


הסיבה השלישית, הסיבה השלישית שעם-ישראל נמשך אחר פירוש רש"י העמוס לעייפה במאגיה ובדמיונות, היא בגלל שראשי העם ומנהיגיו מקרב צאצאי המינים למיניהם, התעו את העם ללכת בדרך זו, כדי שהם יוכלו לשלוט בהמונים ולהפיק מהם טובות הנאה. וכיצד הם עושים זאת? ובכן, תחילה הם מרחיקים את האדם מהשׂכלה ומדעים וכך הם מנציחים את הסכלות והבערות, ואז, כאשר הקרקע נוחה לקבל את המאגיה ההזיות והדמיונות, הם זורעים את זרעי האלילות והפורענות אשר מצמיחים את השקפות המינות הרעות מבית מדרשם של האלילים והאטים האובות והידעונים. ובמלים אחרות, הנצחת הסכלות והבערות והחדרת המינות והאלילות הן תנאי הכרחי להפיכת תורת-חיים לקרדום-חוצבים – כי חסיד שוטה לא שואל שאלות, ואף מאמין לכל בדיה והזיה שימכרו לו סוחרי-הדת.


נמצא אפוא, שאנשי הדת הנוכלים אחראים למעשה גם לסיבה השנייה שהובאה לעיל: אהבת ההמונים להזיות ולדמיונות. כלומר, הסיבה המרכזית שההמון פונה למאגיה ולהזיות היא אנשי הדת הנוכלים אשר התעו ומתעים אותם אחר התהו וההבל. והסיבה המשנית שההמון פונה למאגיה היא נטייתם הטבעית אחר ההזיות והדמיונות. ועתה אסביר מדוע לדעתי אנשי הדת הנוכלים הם הסיבה המרכזית ולא המשנית, ומדוע הם למעשה האחראים הישירים גם לנטיית ההמונים אחר ההזיות הדמיונות והתועבות:


נתבונן אפוא, אנשי הדת הנוכלים מדיחים את ההמון לפנות למאגיה ולהזיות בשתי דרכים: 1) בהחדרה ישירה של השקפות מאגיות אליליות; 2) בהנצחת הבערות והסכלות והריחוק מן המדעים – והעדר החכמה מדרדר את ההמון לנטות אחר ההזיות והדמיונות. לפיכך, אנשי הדת הנוכלים הם הסיבה המרכזית, מכיוון שלא רק שהם מחדירים באופן ישיר הזיות ודמיונות, הם גם מדיחים ומנציחים את הסכלות אשר גורמת להמון הנבערים לפתֵּח נטייה טבעית להזיות ולדמיונות. ובעניין אנשי הדת הנוכלים, זכורני שאבי מָרי אמר לי פעם: "אי ראשי עמא מִתַּקן – כולי עמא מִתַּקן", אך לא מצאתי פתגם זה בספרות חז"ל.


הסיבה הרביעית, יהדות אשכנז קידשה את הפיכתה של תורת-חיים לקרדום-חוצבים, ובדרך זו היא הצליחה לשחד ולקנות לה חסידים רבים גם מקרב עדות-המזרח. כל חלושי הדעת ושוחרי השׂררה הכבוד השלטון והממון למיניהם, כל אלה התחברו מיד ליהדות אשכנז, אשר מקדשת את החיצוניות, מרוקנת את האדם מידיעת ה' ומיראת שמים, ופותחת פתח לתאוות הכעורות ולעתים אף מכשירה אותן בפה מלא (כגון זלילה וסביאה אשר מובילים גם לתועבות בחדרי חדרים). ומי לא ירצה בכל אלה? כמה יהיו במשך הדורות אשר יעדיפו את האמת על-פני תאוות הבשרים, טובות ההנאה, ושאר ההזיות והדמיונות שמציעה יהדות אשכנז?


וגם בימינו אנחנו רואים זאת עין בעין, כאשר רי"ש-בי"תים מכל שׂדרות הפיקוד הרבני, מן הזית הרקוב ועד האטד הקוצני, כולם באופן גורף ומוחלט נוהים אחר הזיות צאצאי המינים. ואפילו מָרי יוסף קאפח אשר התחנך אצל סבו מָרי הישיש, לא הצליח למלט את נפשו מהם, ואף הוא חָבַר מרצון לצאצאי המינים המהובלים, ובמשך יובל שנים לקח מהם משכורות דשנות ומדושנות בעבור פסיקת דינים, ואף הודה ב"גדולתם" וברבות מהשקפותיהם המחליאות, ומחבירתו של מָרי יוסף קאפח לחוברים נלמד על כוחם להשחית את זולתם.


והתנאי הראשון והיסודי לחבירה לדרכם של צאצאי המינים הוא, כמובן, קבלת פרשנדתא לאלוה! וכמו שעשה הרמב"ן אשר חבר לדרכי המינים, בגילויי ההערצה הרבים לרש"י ולמאגיה בסוף הקדמת פירושו לתורה ובכל רחבי פירושו. ולא רק בר-המן, רבים מקרב תלמידיו של מָרי זועקים כנגדי "געוולד", מפני שהם אינם מוכנים לוותר על קרדום-החוצבים שבידם, ולכן הם לעולם לא יכפרו ברש"י-שר"י ולא יתנתקו מכבלי השעבוד והאלילות.


הסיבה החמישית, ביטול התרגום ודחיקת פירוש רס"ג. במשך השנים צאצאי המינים למיניהם מחקו ודרסו כל אפשרות של אלטרנטיבה לפירוש רש"י, את תרגום אונקלוס הם ביטלו לחלוטין והחדירו במקומו את קריאת פירוש רש"י; וביחס לפירוש רס"ג, ובכן, הם התעלמו ממנו כמעט לחלוטין (ואף זייפו אותו כמנהגם). ובל נשכח את שריפת ספר המדע ומורה הנבוכים על-ידי צאצאי המינים, ושריפה זו הינה ביטוי מובהק לשאיפתם לדחוק כל פרשנות מושׂכלת ומדעית לתורה, כדי שיוכלו להמשיך במעלליהם ותעלוליהם.


כך שנותרנו אפוא עם פירוש אחד בלבד לתורה, פירוש אחד אשר אליו עליו וכלפיו הופנו ונכתבו רובם המוחלט והמוחץ של כל שאר פירושי התורה למיניהם. ובמלים אחרות, לא רק שצאצאי המינים הרסו את כל האלטרנטיבות המושׂכלות, הם גם חיזקו את מעמדו של רש"י בעשרות ומאות פירושים אשר נכתבו כדי לפרשו או כדי להשלימו או כדי לרוממו. כך יצא אפוא, שכדי לעקור את פירוש רש"י יש צורך לעקור עמו עוד עשרות ומאות פרשנים! וכמו שעקירת ספר הזוהר דורשת עקירת רבבות ספרי חסידות וליטאוּת.


עד כדי כך הם הצליחו, עד שאפילו בימינו יש משׂכילים הטוענים שאין שום אלטרנטיבה לפירוש רש"י! וגם אם באמת לא הייתה אלטרנטיבה לפירושו, האם יעלה על הדעת שעד שלא יקום מישהו ויכתוב פירוש לתורה ולתלמוד נגזר עלינו להגות בפירושו האלילי של רש"י? האם ההיגיון הזה מתאים לבני-אדם אשר מחשיבים את עצמם למשׂכילים? וכי העדר פירוש מחייב לאמץ כל פירוש, ואפילו פירוש אלילי מתועב, מלא בהגשמה במינות ובסכלות?


ויתרה מזאת, לעצם הטענה שחייבים פירוש לתורה: האם באמת לא ניתן להבין את התורה ללא פירוש? האמנם? ומה עשו במשך אלפי שנים מאז נתינת התורה בהר סיני ועד ש"זכינו" שרש"י כתב את פירושו הטמא? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה היה מתעה אותנו באפלה במשך אלפי שנים? והנני מסתדר מצוין בלי רש"י, ודי לי בהחלט בתרגום אונקלוס, בפירוש רס"ג, וב"מורה הנבוכים" אשר מבאר את רוב ענייניה הקשים של התורה. ואם עדיין אני זקוק להשלמה אני מעיין בפירושו של הרטום לתנ"ך. כמו כן, ניתן גם לעיין במחקרים מדעיים וארכאולוגים אשר מוסיפים נופך ועניין מדעי. כך שאיני מבין כלל את הטענה.


והאמת היא שההיפך הוא הנכון, העובדה שלא שגיתי בפירוש רש"י היא הסיבה שהצלחתי להתנתק מהעבודה-זרה ומהאלילות שאוחזת בעם-ישראל! ואף לא הייתי מגיע להישגים ולתובנות שהגעתי אליהם אם הייתי תועה אחר פירוש רש"י ואחר הזיותיו. כלומר, דווקא הניתוק ממנו סייע לי להתרומם ולהבין את יסודות התורה ולהתקדם באופן בריא ונכון בלימוד התורה וידיעת ה'. ורוב העולם החרדי בימינו, ששקוע ברש"י ובגרועים מן הבהמות שדומים לו, תועה אחר האלילים והאטים, הוזה הזיות אליליות ומגשימות חמורות ביותר, ואף מעוות ומסלף את מצוות התורה המפורשות – ולכן הנני קורא להם "צאצאי המינים".


זאת ועוד, ביחס לתלמוד הבבלי, לדעתי אין שום צורך בלימוד התלמוד ומדובר בבזבוז זמן משווע לרובם המוחלט והמוחץ של בני האדם (כולל ובמיוחד יושבי הישיבות למיניהם), ולכן אין שום צורך לכתוב לו פירוש, ובוודאי לא פירוש מאגי אלילי מטופש. ובמשך מאות רבות בשנים למדו הזקנים בתימן ואפילו באירופה את התלמוד מכתבי-יד, ללא פירוש רש"י וללא תוספות מהובלות. ומי שבאמת זקוק ללימוד התלמוד לצורך מחקרים מסוימים כדי להאיר באור האמת, די לו באחד מפירושי התלמוד בימינו אשר מתמקדים בפירושי המלים ותו לא, וכך אני נוהג כאשר יש לי צורך לבאר סוגיה מסוימת כדי להאיר נושא מסוים.


ויתרה מזאת, מי שילמד תלמוד ללא ידיעת השקפות נכונות ויתעה בפירוש רש"י, ישקע בהכרח בהזיות ובסכלות כי אין סוף לדמיונותיו המאגיים האליליים, וכמו שאנחנו רואים בימינו את הדרשנים החרדים צאצאי המינים אשר מפרשים את אגדות חז"ל כפשוטן על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן... ואגב, השיטה של פירוש אגדות חז"ל כפשוטן הייתה גם התשתית והיסוד לחיבור ספר הזוהר, אשר לא רק המשיך בדרכו של רש"י וחבר מרעיו, אלא הוסיף הרבה מאד אגדות אליליות ומגשימות משלו. ובמלים אחרות, לימוד הגמרא ופירוש רש"י ללא הכשרה וכלים מדעיים הביאו עלינו גם את ספר הזוהר, כלומר, אם לא היו לומדים כל-כך הרבה גמרא עם פירוש רש"י קרוב לוודאי שספר הזוהר לא היה נכתב!


ותודה לאל שזכינו לחיות בדור הזה, דור המדע, אשר רבים בו כבר מואסים בהזיות ובאמונות התפלות שהנחילו לנו אבותינו, רבים מבקשים דברי חפץ אמיתיים, ודורשים להתנער מספר הזוהר ומשאר הזיות הדת החדשה הפרו-נוצרית מייסודו של רש"י וצאצאי המינים.


הסיבה השישית הינה גאוותם ויהירותם הבלתי-נתפשׂת של צאצאי המינים, ואסביר את הדברים. לאחרונה התגלגלה לידי רשימה שנתפרסמה בעיתון "בשבע" (כה בתשרי תש"ף), כותרתה היא: "החזרת עטרת רש"י למקומה". ברשימה זו, קושר הרב פרופ' נריה גוטל כתרים ושבחים רבים לרש"י, ונצרף רק כמה מהם, וזה לשונו:


"רש"י ופירושו זכו לשבחים נדירים שכמעט אין דוגמתם. זאת ועוד, פירוש רש"י לתורה הוא היחיד שעליו הוכרע הלכה למעשה (שו"ע או"ח סימן רפה) שבכל הנוגע לחובת אמירת 'שנים מקרא ואחד תרגום', אפשר להמיר את התרגום בפירוש רש"י".


ולא לחינם נכשל בלשונו ונקט בלשון "להמיר" – "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב" (תה' קו, כ), ומי שיקצץ מעט מרגלה של האות וא"ו במילת "שׁוֹר" יגלה את תיבות המילה שר"י. ולענייננו, נשים לב, כי מי שקושר כתרים לרש"י הוא רב שהוא גם פרופ', כלומר מדובר באדם משכיל שלמד מדעים! ואף-על-פי-כן, הוא אינו מסוגל לראות נכוחה את סכלותו של רש"י. ואין ספק שמרוב גאוותם ויהירותם המחליאה הם רוממו את רש"י אלילם ב"שבחים נדירים שכמעט אין דוגמתם" כלשון הרב והפרופ', ושטפו לנו את המוח ב"גדולתו העצומה" במשך מאות רבות בשנים. ובמלים אחרות, הגאווה והיהירות האשכנזית הטיפוסית מונעות מהם לבדוק את עצמם ולהעלות על דעתם החולה שמא הם הולכים אחר ההבל והתהו במשך אלף שנים! ולכן הם גם אינם רוצים להבין מדוע ה' היכה אותם מכת אכזרי.


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה).


הסיבה השביעית עולה אף היא מדבריו של גוטל לעיל, והיא נעוצה בעובדה שעד היום לא נכתב שום ספר השגות על רש"י! על רבנו הרמב"ם נכתבו השגות למכביר, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה (וספריו אף נשרפו והשקפותיו הוחרמו). לעומת זאת, על רש"י לא נכתבו שום השגות! אולי בעלי התוספות המבולבלים חולקים עליו פה ושם, אך השגות שמטרתן לערער באופן משמעותי על אישיות הפוסק, ישרותו, מוסריותו, חוכמתו וצדקתו, זאת לא ראינו! ואין לי שום צל של ספק, כי יש כאן קשר אשכנזי מובהק, אשר מגן בחירוף נפש על גדול אלילי אשכנז. כי אם יתגלה ויתברר שרש"י לא היה "רבן של ישראל" אלא מין גמור וסכל חמור, ונכון וראוי לקרוא לו: "רשעם של ישראל" – אנה יוליכו את חרפתם? איך ישפילו את גאוותם? איך יוותרו על שלטונם ותאוותם? איך יניחו את קרדום-החוצבים שבידם?


"וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, שָׁבוּ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם" (יר' יא, ט–י).


"לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר [=עד שאפילו אנשי מדע, רבנים ופרופ' אינם רואים את אור האמת]" (יש' כט, יד).


ההמון סובלים בדרכי האלילות


למרות שרבים הולכים בדרכי החושך והתאוות, חשוב להבהיר, כי דרך המאגיה והאלילות אינה דרך "קלה" יותר מדרך האמת כמו שנדמה אולי במחשבה ראשונה. אלא, האמת היא, שההליכה בדרכי המיסטיקה והמאגיה היא למעשה הליכה בדרך השקר, העבירות והתועבות. עבותות העוונות והחטאים לופתים את האדם בלפיתת נחש עקלתון אימתני, ומדרדרות אותו לעברי פי-פחת עד לאבדנו המוחלט, מן העולם-הזה ומן העולם-הבא.


ובמלים אחרות, אין לי ספק כי ההמונים סובלים מאד מהליכה בדרכי המאגיה והמיסטיקה ונכשלים ונחבלים על כל צעד ושעל, הם אינם מאושרים וסובלים מאד מהשקפותיהם הרעות אשר מדרדרות אותם גם למידות רעות ולשעבוד ליצרם-הרע. סכלותם ובערותם שמונצחות על ידי מנהיגים דתיים תאבי בצע, גורמות לעם לחולשת-דעת כללית ולחוסר יכולת להתמודד עם קשיי החיים וניסיונותיהם, וכאשר הם מרגישים שהם עומדים להתפרק ולהתרסק הם פונים לאותם אלה אשר הנציחו בקרבם את הבערות בתחינה לפתרון או לנס.


הדרך הקלה ביותר, הבריאה ביותר והמאושרת ביותר לאדם היהודי, היא דרך האמת שהנחילו לנו אברהם אבינו ומשה רבנו. ואף שלעתים קשה לסגל מידות טובות או השקפות נכונות, התועלת והאושר העצומים שצומחים לאדם ההולך בדרך האמת, מביאים בסופו-של-דבר לכך שההליכה בדרך הזו היא הקלה ביותר, כי האדם שהשׂכיל הולך בה מאהבה ומידיעה. וה' יתעלה אף העיד בנו, כי הדרך שהוא דורש ומבקש מאיתנו היא הדרך הקלה ביותר, כי יש דרכים קצרות שהם ארוכות וארוכות שהם קצרות, וזו היא דרך התורה שרק לכאורה נראית ארוכה, אך היא דרך קצרה לחיים מאושרים בריאים ותקינים.


ונחתום בתוכחות הנביאים: "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי" (מי' ו, ג); "עִמְדִי נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי" (יש' מז, יב).


יג. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת ויצא – המשך


דוגמה ראשונה


בבראשית (כח, יז) נאמר כך: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". ורש"י פירש שם כך:


"כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים – 'אמר ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר-שבע ושיפועו מגיע כנגד בית המקדש'. שבאר-שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית-אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף. נמצא, סולם שרגליו בבאר-שבע וראשו בבית-אל מגיע אמצע שיפועו כנגד ירושלים".


הדברים שהודגשו בתוך דברי רש"י הינם דברי מדרש רבה (סט, ז), ושם נאמר כך:


"ר"א בשם ר' יוסי בן זמרא אמר: הסולם הזה עומד בבאר-שבע ושיפועו מגיע עד בית-המקדש, מאי טעמא? 'וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע' [בר' כח, י] [...] א"ר יהודה בר' סימון: הסולם הזה עומד בבית-המקדש ושיפועו מגיע עד בית-אל, מאי טעמא? 'וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה' [בר' כח, יז] 'וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל' [שם, יט]".


ומטרת המדרש לפי דעתי היא לרומם את חשיבותה של ירושלים לעם-ישראל, שהרי גם לפי ר' יוסי וגם לפי ר' יהודה הסולם הזה קשור בירושלים: לפי ר' יוסי הוא מסתיים בירושלים ולפי ר' יהודה הוא מתחיל בירושלים, וזאת אף-על-פי שירושלים לא נזכרה בפסוקים שם.


כמו כן, המדרש הזה – שדורש פסוק שפרשתו עוסקת בהשגחת ה' על יעקב אבינו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (שם, טו) – נועד לרמוז על הקשר ההדוק שבין השגחת הקב"ה על יראיו ועל עַמו ועל ארצו – לירושלים. כלומר, הפנייה של יראי-ה' ועַם-ה' לירושלים והשאיפה למילוי ייעודנו בה, היא סוד השגחתו של ה' עלינו. ברם, אם חלילה נסיר את ירושלים וארץ-ישראל מדעתנו, ונַפנה עורף לייעודנו שהוא הקריאה "בשם ה' אל עולם" לכל האנושות – הרי שאז יסיר ה' מעלינו את השגחתו ונהיה לדומן על פני האדמה.


אולם, רש"י לא ידע ולא הבין בחשכת המינות התהלך, ולכן הוא מתייחס לכל המדרש הזה כפשוטו, כאילו הועמד סולם פיסי עצום ממדים שבסיסו בבאר-שבע וסופו מגיע עד בית-אל. ואיך אנו יודעים זאת? ובכן, רש"י מצטט את חלקו הראשון של המדרש (המשפט המודגש בדבריו לעיל) ודן בו באריכות כאילו יש להתייחס אליו כאל ספרות פרשנית מובהקת! כמו כן, בסוף פירושו הוא קובע את מסקנתו, שאף היא מסקנה פשטנית מובהקת: "נמצא, סולם שרגליו בבאר-שבע וראשו בבית-אל" וכו'. ובמלים אחרות, רש"י למד מן המדרש שמדובר בסולם דמיוני מסיפורי אלף לילה ולילה, ורק שוטה חלוש-דעת במיוחד יסבור הזיה כזו.


זאת ועוד, מדוע רש"י אומר שתחילתו של הסולם בבאר-שבע וסופו בבית-אל? שהרי אף לא אחד מן הדרשנים אמר זאת! אלא, מכיוון שרש"י לא הבין את מטרת המדרשים של ר' יוסי ור' יהודה, וסבר שהם מבטאים תיאורי פרשנות פשטניים, הוא גם לא הבין מדוע שניהם קובעים את ירושלים בתחילת הסולם או בסופו? שהרי בתורה נאמר שמסלול מסעו של יעקב אבינו החל בבאר-שבע והסתיים בבית-אל! וירושלים לא נזכרה! ולכן, רש"י ניתק את הקשר של הסולם לירושלים, והחליט להרכיב בדמיונו סולם חדש, אשר מורכב מחלק מדרשתו של ר' יוסי ומחלק מדרשתו של ר' יהודה, סולם שראשו בבאר-שבע כדרשת ר' יוסי, וסופו בבית-אל כדרשתו של ר' יהודה – וכל זאת גרמה לו תפישתו את מדרשי חז"ל כפשוטם.


עוד סכלות בפירושו של רש"י מצויה בסוף פירושו שהובא לעיל: "נמצא, סולם שרגליו בבאר-שבע וראשו בבית-אל מגיע אמצע שיפועו כנגד ירושלים". כלומר, לפי רש"י, אם נציב סולם דמיוני בבאר-שבע ונניח אותו בכיוון בית-אל, אמצע שיפועו יהיה כנגד ירושלים! ומזאת נלמד שרש"י לא הבין מושגים בסיסיים בגיאוגרפיה, מכיוון שלא רק שבאר-שבע וירושלים ובית-אל אינן נמצאות על קו אווירי ישר (שהרי בית-אל נמצאת מצפון לירושלים ובאר-שבע נמצאת מצד דרום-מערב לירושלים), אלא שירושלים רחוקה מלהיות ב"אמצע הדרך" שבין באר-שבע לבין בית-אל: המרחק מבאר-שבע המקראית לירושלים הוא כשבעים ק"מ, ואילו המרחק מירושלים לבית-אל המקראית הוא כחמשה-עשר ק"מ.


וטרם סיימנו את מצעד הסכלות של רש"י, כי הוא גם לא ידע הבנת הנקרא, שהרי מה שנאמר במדרש: "ושיפועו מגיע עד בית-המקדש" לפי ר' יוסי, או "ושיפועו מגיע עד בית-אל" לפי ר' יהודה, אין הכוונה במילת "שיפועו" שאמצעוֹ מגיע עד לאותם המקומות אלא הכוונה לסופו, שהרי לא צוינה עוד נקודה, לא בדברי ר' יוסי ולא בדברי ר' יהודה, אלא, בכל אחת מדרשותיהם מופיעות שתי נקודות בלבד לסימון תחילתו וסופו של הסולם. ובמלים אחרות, לפי המדרש, הסולם נגע בשמים מעל ירושלים לפי ר' יוסי, או מעל בית-אל לפי ר' יהודה.


ונחתום בפירוש רס"ג שם (בר' כח, יב) אשר במילה אחת מרענן את הנפש, ומלמד אותנו כיצד יש להתייחס לכל החיזיון הנבואי הזה: "והנה סולם – וכאילו סולם". ורבנו הרחיב בספרו "מורה הנבוכים" בעניין משל הסולם, ואף אנו ייחדנו לעניין זה מאמר נפרד: "חלום יעקב", ועוד התייחסנו לעניין זה במאמר: "שני אופני משלי הנביאים".


דוגמה שניה


אנחנו עדיין דנים באותו פסוק מספר בראשית (כח, יז) שבו נאמר כך: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". ושם רש"י הוסיף ופירש כך:


"ואני אומר [=כך לפי הדפוס הראשון], לפי שאמרו רבותינו, שאמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני וייפטר בלא לינה? ועוד אמרו: 'יעקב קראהּ לירושלים בית-אל', וזו לוּז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן? אני אומר, שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הדרך האמורה בשחיטת חולין, שבא בית-המקדש לקראתו עד בית-אל, וזהו 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' [בר' כח, יא]".


רש"י מביא שתי ראיות כביכול בפירושו, אשר מהן עולה שחז"ל קבעו שבית-אל היא ירושלים. והוא ממשיך ושואל, מדוע חז"ל קבעו שבית-אל היא ירושלים? והוא משיב, שהם אמרו זאת בגלל שהר המוריה נעקר ובא לקראת יעקב אבינו עד לבית-אל. ובמלים אחרות, רש"י טוען שלדעת חז"ל הר המוריה נעקר ממקומו וטייל עד לבית-אל ליעקב אבינו! ושוב אנחנו רואים סיפורי אלף לילה ולילה בתוך פירוש רש"י לתורה, ואין תחתית לחולשת-דעתו, ואין גבול לנזק שהוא גרם לחז"ל במה שהוא ייחס להם סכלות ונחיתות מחשבה.


נעבור עתה לעיין בשתי "ראיותיו" של רש"י מספרות חז"ל, המקור הראשון של רש"י הוא במסכת חולין (צא ע"ב) שם מובא מדרש אשר בו נאמר כך:


"אמר ר' עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אִימאוּם, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, כתיב: 'וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ' [בר' לב, לב], וכי שמש לו לבד זרחה? והלא לכל העולם זרחה! אמר ר' יצחק: שמש הבאה בעבורו – זרחה בעבורו, דכתיב: 'וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה' [בר' כח, י], וכתיב 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' [בר' כח, יא], כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותיי, ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' [שם]. כד צלי בְּעָא למיהדר, אמר הקדוש-ברוך-הוא: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש".


מפשט הפסוקים בפרשת ויצא עולה, שהמקום שנזכר בתורה ועליו נאמר: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" הוא העיר בית-אל, שהרי בפסוק יא נאמר: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" ובפסוק יט נאמר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". וברור כשמש שלא מדובר בירושלים שהרי התורה הדגישה ששם העיר בתחילה היה לוז, כדי להסיר כל ספק שבית-אל שעליה מדובר כאן אינה בית ה' בירושלים. ואין שום ספק שחז"ל הבינו זאת ודרשתם לא נועדה להסביר את פשטי הפסוקים, אלא ללמד על מעלתם של אבות האומה, וכל המדרש עוסק ברוממות מעלתו של יעקב אבינו, כדי שנלך בדרכיהם של אברהם יצחק ויעקב.


וכבר הרחבתי בעניין המדרש הזה בחלק כג ובחלק כח, ושם הסברתי שלא יעלה על הדעת שיש להבין מדרש זה כפשוטו, ולא רק מצד פשט פסוקי המקרא, אלא גם מצד סתירות פנימיות שבתוכו. והבנתו כפשוטו אף מעלה תמיהות קשות על יעקב אבינו כמו שראינו שם.


כמו כן, בעוד שני מקומות בתורה הודגש שהעיר בית-אל היא העיר לוז ולא ירושלים:


1) בבראשית (לה, א–ז): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ. [...] וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. [...] וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו".


2) בבראשית (מח, ג–ד) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם". ואכן, באותו חזון נבואי בלוז הקב"ה בירך את יעקב אבינו בדברים שפירט ליוסף (בר' כח, יג–טו): "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ".


והנה עוד ראיה שהעיר לוז היא בית-אל ולא ירושלים, וכך נאמר בספר שופטים (א, כא): "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה". כלומר, גם בעת חתימת ספר שופטים ירושלים הייתה בידי היבוסי. ומיד בפסוקים לאחר-מכן נאמר כך (כב–כה): "וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵל וַייָ עִמָּם, וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז. [...] וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב". נמצא, שבית-אל נכבשה על-ידי בית יוסף בתקופת השופטים, באותה התקופה שירושלים הייתה עדיין בידי היבוסי. ובמלים אחרות, מדובר בשתי ערים שונות לחלוטין. ולא הייתי צריך להאריך כל-כך בדברים הברורים אלמלא פירוש רש"י פשט בכל ישראל ושרשי מינותו נטועים עמוק מאד.


המקור השני שרש"י מביא ממנו "ראיה" ל"נס הגדול" לפיו הר המוריה נעקר ממקומו וטייל עד לבית-אל, הוא ממסכת פסחים (פח ע"א), וכך נאמר שם:


"מאי דכתיב: 'וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם' [יש' ב, ג], אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא: לא כאברהם שכתוב בו 'הר', שנאמר: 'אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה' [בר' כב, יד], ולא כיצחק שכתוב בו 'שדה', שנאמר: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' [בר' כד, סג]. אלא כיעקב שקראוֹ 'בית', שנאמר: 'וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל' [בר' כח, יט]".


לפי גרסת ש"ס ווילנא, יעקב אבינו קרא לבית-המקדש "בית", והראיה לכך היא מן הפסוק: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל", נמצא אפוא, שבית-אל היא ירושלים. כך רש"י הבין, והטענה הזו מצדיקה כאמור גם את הזייתו שהר המוריה נעקר ממקומו וטייל עד לבית-אל ליעקב אבינו. ברם, נראה לי שרש"י שיבש את גרסת התלמוד כדי שזו תתאים להזיותיו.


ואכן, בכתב-יד תימני לתלמוד שם (כת"י ביהמ"ד לרבנים 1623), נאמר כך:


"מאי דכתיב: 'וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם' [יש' ב, ג], 'בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב' ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא, לא כאברהם שקראוֹ הר: 'אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה' [בר' כב, יד], לא כדרך שכתוב ביצחק: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב' [בר' כד, סג], אלא כדרך שכתוב ביעקב: 'וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל' [בר' לה, ז]".


ולפי גרסת התלמוד הזו הכל מתיישב יפה, ראשית, עצם השאלה ברורה עתה: מדוע נאמר דווקא "בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב"? כלומר, מדוע לא נזכרו אברהם ויצחק אחרי המלה "בֵּית"? (ולפי גרסת ווילנא עניין זה מטושטש, כאילו אברהם ויצחק נמחקו מן הספר מסיבה אחרת, ולא בגלל ייחוד נוסח הפסוק בישעיה) ומשיבים על דרך המדרש, כדי לרמוז ליעקב אבינו שנאמר בו: "וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל"; ושנית, כל הנוסחים דבר דבור על אופניו: אצל אברהם שקרא שֵׁם להר המוריה נאמר: "שקראוֹ", אצל יצחק שלא מדובר בקריאת שֵׁם נאמר: "כדרך שכתוב", וגם אצל יעקב שלא מדובר בקריאת שֵׁם להר המוריה נאמר: "כדרך שכתוב".


ברם, רש"י שיבש את הנוסחים, שהרי כך הוא מפרש במסכת חולין (צא ע"ב) שראינו לעיל:


"שהתפללו בו אבותיי – האי בית-אל לא הסמוך לעי הוא, אלא ירושלים, ועל שם 'יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים' [בר' כח, כב] קראוֹ בית-אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם, והוא שדה שהתפלל בו יצחק דכתיב: 'לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' [בר' כד, סג]. דהכי אמרינן בפסחים [פח ע"א]: אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב, מאי שנא יעקב? אלא, לא כאברהם שקראוֹ הר, דכתיב בהר ה', ולא כיצחק שקראוֹ שדה, דכתיב לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראוֹ בית".


הננו רואים שרש"י שיבש את הנוסחים ושינה את כולם ללשון "שקראוֹ", ואיני יודע היכן יצחק אבינו קרא להר הבית שדה? ובכלל, איך אפשר להעלות על הדעת שיצחק התפלל אז בהר הבית? שהרי פסוקים מפורשים הם בבראשית (כד, סב–סג): "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים". הרי נאמר במפורש שיצחק אבינו היה יושב באותם הימים "בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב"! וכי יעלה על הדעת שהוא יָצָא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" והגיע עד ירושלים?


כמו כן, נשים לב שרש"י מביא ראיה שמדובר במקום בית-המקדש מן הפסוק שבו אומר יעקב אבינו כך (בר' כח, כב): "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" וכו'. כלומר, לפי רש"י יעקב אבינו קבע שכאן יהיה בית-המקדש. וברור שלא יעקב אבינו קבע את מקום בית-המקדש, אלא הוא התכוון שהמקום הזה יהיה לו בית אלהים בשל החיזיון הנבואי שנגלה לו במקום ההוא, וכמו שמפרש שם רס"ג: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת – [...] תהיה לי בית [אלהים]". ואכן, בהמשך ספר בראשית (לה, ו–ז), לאחר שיעקב אבינו ניצל מעשו אחיו, הוא בונה מזבח באותו מקום: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו".


ואגב, לא רק בכתב-יד תימני לא נזכר ביחס ליעקב אבינו הנוסח: "שקראוֹ בית", ישנו אפילו כתב-יד איטלקי שהיה קרוב לנוסח הנכון, וכך מובא בכת"י ותיקן 109 מן המאה הי"ב: "אלא כיעקב שנאמר ביה 'בית', שנאמר: 'ויקרא [למקום] אל בית אל' [בר' לה, ז]".


נמצא אפוא, שמה שאמר רש"י בפירושו לעיל בשם חז"ל: "ועוד אמרו: 'יעקב קראהּ לירושלים בית-אל'", אינו אלא שיבוש מכוון, אשר נועד להעמיד ולאשש את הזיותיו. כי חז"ל לא אמרו בשום מקום שיעקב אבינו קרא לירושלים בית-אל, אלא, חז"ל דרשו שנאמר בישעיה (ב, ג): "בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" מכיוון שנאמר בתורה בעניינוֹ של יעקב אבינו: "וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל". למדנו אפוא, שאין למעשה שום יסוד להוזי ההזיות לטעון שהר המוריה נעקר ממקומו וטייל עד לבית-אל. ובכלל, כל תפישתו הפשטנית של רש"י את המדרשים שראינו לעיל מעידה על נחיתות מחשבתית עמוקה, אשר אפילו ביחס למינים הינה תמוהה.


ונחתום בהערה על דברי רש"י (בר' כח, יז): "אני אומר, שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הדרך האמורה בשחיטת חולין, שבא בית-המקדש לקראתו עד בית-אל, וזהו 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' [בר' כח, יא]" – ביחס לקפיצות הדרך שנאמרו במדרשים במסכת חולין ובמסכת סנהדרין, ועד כמה רש"י היה סכל לחשוב שמדובר בנסים ונפלאות היישר מקובצי הסיפורים של האחים גרים, את כל זאת כבר ביארתי בחלק כג ובחלק כח של מאמר זה.


דוגמה שלישית


טרם סיימנו לדון בפסוק מספר בראשית (כח, יז) שבו נאמר כך: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". ושם רש"י הוסיף ופירש כך:


"וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם – [...] ומדרשו, שבית-המקדש של-מעלה מכוון כנגד בית-המקדש של-מטה". וכבר למדנו לפחות בשלושה מקומות במאמר זה (חלק ב, דוגמה ג; חלק ז, מבוא, דוגמה א; חלק יה, דוגמה ב), שרש"י תפש את המדרש ככלי להסביר את פשט הפסוק. ובמלים אחרות, כאשר רש"י מביא את "מדרשו" של הפסוק כוונתו למעשה לומר שזהו פירושו הפשטני של הפסוק לפי המדרש, ואילו סתם פשט הינו הפרשנות הברורה.


והנה לפניכם דבריו המפורסמים של רש"י בראש פירושו לתורה, ולפי הצהרותיו הוא משתמש באגדה כדי לפרש את פשטי המקרא! וזה לשונו: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בר' ג, ח), "ואני איני בא אלא לפשוטו" (שם ג, כד), "ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי" (שם לג, כ). כלומר, הצורך של רש"י בדברי אגדה הוא כדי לפרש את פשט הפסוק! נמצא, שלפי דמיונו של רש"י יש פירוש פשט שיסודו בפשט, ויש פירוש פשט שיסודו בפשט האגדה. וזאת לפי דעתי גם ההבחנה שבין "פשוטו" לבין "שמועו" של הפסוק בפירושו לבראשית (לג, כ).


ואכן, בפירושו לשמות (טו, יז) רש"י כבר "שוכח" לומר שמדובר במדרש, וכך הוא מפרש שם: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ – מקדש של-מטה מכוון כנגד כיסא של-מעלה אשר פעלת". ולא רק שהוא "שוכח" שמדובר במדרש, הוא אף מוסיף מ"ידיעותיו העמוקות" שהכיסא של-מעלה נמצא בבית-המקדש של-מעלה! ועניין זה לא נזכר אפילו במדרש. וברור שכל הפירושים הללו הינם פירושים מגשימים ונגעלים ביותר, ודינם בשריפה כדין ספר-תורה הַכָּשֵׁר שכתבו מין.


כלומר, מי שסובר שיש להקב"ה מקום מוגדר שבו מונח "כיסאו", סימן שהוא סבור שיש להקב"ה כיסא גשמי במציאות עולמנו החומרית! ואם יש להקב"ה כיסא כזה, הרי שיש לו מאפיינים גופניים, כי אם יש לו כיסא הוא זקוק לישיבה ולמנוחה ויש לו תנוחת ישיבה על כיסא! וכבר הרחבתי בעניין ייחוס כיסא לבורא במאמריי: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב''ה יושב על כיסא?", "כתר או נקדישך?"; וכן במאמרי זה על רש"י: בחלק ב (דוגמה ב), בחלק יב (בדוגמה האחרונה לפרשת לך-לך), בחלק יג (במבוא); ועוד.


מקור המדרש של רש"י לפירושו כאן הינו בבראשית רבה (סט, ז): "אמר רבי שמעון בן יוחאי: אין בית-המקדש של-מעלן גבוה מבית-המקדש של-מטן אלא י"ח מיל [=מיל אחד הוא מעט פחות מק"מ], מאי טעמא? 'וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם' מנין וז"ה [=בגימטריה 18]". וברור שרשב"י לא העלה על דעתו שנבין את מדרשו כפשוטו, שהרי מרחק של כ-18 ק"מ ניתן לצפייה בעין אנושית ביום בהיר, וזכורני שהתארחתי שבת אחת ביישוב "מעלה לבונה", וראינו את בנייניה הגבוהים של תל-אביב לאורך הטיילת, והמרחק בין שתי הנקודות הוא כ-45 ק"מ!


אלא, המפתח לדעתי להבין את דברי רשב"י טמון במרחק שבין בית-המקדש של-מעלה לבית-המקדש של-מטה – ח"י מילים. ובמלים אחרות, הַחִיּוּת, שנרמזה במניין וז"ה (=18), היא מה שמפרידה בין העולם-הזה לבין העולם-הבא. והחיות הזו הינה דבר שברירי מאד, כאותו מרחק קטן יחסית שבין בית-המקדש של-מעלה לבית-המקדש של-מטה. עוד ניתן ללמוד ממדרש זה, שכל עוד האדם חי עליו להפנות את דעתו למושכלות, דהיינו לבית-המקדש של-מטה, ואם יעשה-כן יזכה לחיי העולם-הבא, דהיינו לבית-המקדש של-מעלה, שם יזכה לעונג רוחני נצחי בהיקשר נפשו בידיעת צור העולמים.


דוגמה רביעית


בבראשית (כח, כא) נאמר כך: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים". ושם פירש רש"י כך: "וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים – שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף, שלא יימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר: 'אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ' [בר' כח, טו], והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר: 'לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ' [בר' יז, ז]".


ואיני מבין איך אפשר לפרש שאחד מתנאֵי הנדר הם שלא יימצא פסול בזרעו? כלומר שלא ייוולד לו בן כמו עשו או כמו ישמעאל, שהרי יעקב אבינו קיים את הנדר עוד לפני שנולד לו בנימין! (ראו בר' לה) ובכלל, מדברי יעקב: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי" עולה בבירור, שתנאֵי הנדר מסתיימים מיד עם שיבת יעקב אבינו מלבן לבית אביו יצחק, ובלי שום קשר להולדת בני יעקב. והראיה הברורה לכך היא, שהקב"ה מורה ליעקב אבינו לקיים את הנדר מיד לאחר שובו מלבן והצלתו מעשו אחיו (בר' לה, א): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ".


נמצא, שלא יעלה על הדעת שיעקב יִדּוֹר נדר שלא יימצא פסול בזרעו וכבר יקיים את נדרו עוד לפני שהוא מוליד את בנימין, ובכלל, איך אפשר לנדור דבר כזה? וכי אדם יודע מתי יסיים ללדת בנים או בנות? ושמא יתחתן עם עוד אשה ויוליד עוד בנים ובנות כמו אברהם אבינו לאחר מות שרה אמנו? זאת ועוד, וכי אדם יודע שבניו ישמרו את דרך ה' כל ימי חייהם? וכי לחינם הזהירו אותנו חכמים במסכת אבות (ב, ה): "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"?


ואולי יתרה מזאת, מדוע יש קשר בין חלות שמו של הקב"ה על האדם לבין בניו אם טובים אם רעים? וכי מעלתו של אברהם אבינו פחותה משל יעקב אבינו? וכי ישמעאל גרע ממעלתו של אברהם או עשו גרע ממעלתו של יצחק? ולי נראה ברור שמעלתם של אברהם ויצחק היו נשׂגבות יותר ממעלתו של יעקב שנפסקה ממנו הנבואה במשך שנים רבות, ואף העיד על עצמו שהיו ימיו "מעט ורעים" ולא השיגו את ימי חיי אבותיו. וכמובן, אברהם אבינו עמד בניסיון העקידה בשמחת הלב והנפש, ואילו יעקב אבינו התאבל על בנו ימים רבים.


והנה דברי רס"ג בעניין אברהם ויצחק שהשתוקקו לבנים, ומדבריו עולה בבירור שהבן הרשע אינו מוריד ממעלת האב, וכֹה דבריו (הובאו בפירושו לפרשת תולדות, בהערה 6):


"וממה שנאמר: 'וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ' [בר' כה, כא] צריכים אנו לדעת מדוע נתאוו הראשונים לבנים, ונֹאמר, כדי שיְּלמדוּם ענייני הדת ויזכו על ידם, כמו שנאמר: 'אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ' [יש' לח, יט], וכבר אמרה תורה: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר' [דב' יא, יט], וכבר נאמר באברהם: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו' [בר' יח, יט]. [...] אבל [...] אם היה אחד [מהבנים] [...] רשע אין זה מזיק לאב ולא ירע לו כלל – אם לא חסך מאמץ בהדרכתו ולימודו, כמו שלא הזיק לחזקיה חטאו של מנשה. ומה טובה סחורה שיש בה ריווח ולא הפסד, והיאך לא ישתדלו הנבונים לרכשה?".


זאת ועוד, מילות הפסוק שרש"י מביא בהמשך פירושו: "אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ", כראיה לדבריו שהמלים "וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים" מתארות את בקשתו של יעקב אבינו ש"יחול שמו של הקב"ה עליו מתחילה ועד סוף" – הראיה הזו אינה ברורה כלל! והנה שני הפסוקים בבראשית (כח, יד–טו) שבהם מופיעה "ראייתו" של רש"י: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ, וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". ופשט הפסוקים הוא, שהקב"ה לא יעזוב את יעקב אבינו עד שהוא יקיים את הבטחתו שזרעו ירבה כעפר הארץ וכו', אך אין לעניין זה שום קשר לאיכות זרעו, דהיינו לשאלה האם יהיו לו גם בנים רעים.


וגם סוף דברי רש"י בעניין ההבטחה שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו (בר' יז, ז): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ". גם ההבטחה הזו איני יודע מה הקשר שלה לענייננו, דהיינו לנדרו כביכול של יעקב אבינו שלא יהיה פסול בבניו. ואגב, שאיפתו של יעקב אבינו שלא יהיה פסול בבניו מופיעה אמנם במדרש אך בהקשר שונה לחלוטין: "לפי שהיה אבינו יעקב מפחד כל ימיו ואומר אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותיי" (ספרי ואתחנן, לא).


לפיכך, נראים מאד דברי רס"ג בבראשית (כח, כא): "וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים – לי למשגיח".


ואוי לנו שפרשן סכל עילג ומין אשר מגבב דברים רדודים הפך להיות "רבן של ישראל".


"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).

"וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַייָ הַמְּלוּכָה" (שם, כא).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!