רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ל)

בעבר עסקתי בשאלה מדוע פירושו של רש"י פשׂה כל-כך בעם-ישראל? מדוע במשך מאות רבות בשנים הוא היה הפירוש הכמעט בלעדי לתורה ולתלמוד? ובכן, יש לכך כמה סיבות:

הסיבה הראשונה נעוצה כמובן בנסיבות טכניות גרידא, התפתחות הדפוס בארצות אירופה הביאה לכך שהמגיהים והמדפיסים למיניהם החליטו לרומם את הזיות אבותיהם ואבות-אבותיהם ולכן הם הדפיסו את ספריהם בכמויות עצומות. לדוגמה, החומש הראשון שנדפס מעט לאחר המצאת הדפוס במאה הט"ו היה חומש עם פירוש רש"י! כך שכל מי שרכש חומש מודפס קיבל "עסקת חבילה", חמשה-חומשי-תורה יחד עם פירושי המינים "על אתר".

כוחו של הדפוס היה עצום, ואפילו יהדות תימן השמרנית לא נותרה אדישה ובסופו-של-דבר זנחה את כתבי-היד הקדמונים ואימצה מספרי הדפוסים מכל הבא לידה. ובמלים אחרות, שיווק והפצה מאסיביים גרמו לתפוצתו של רש"י בקרב יהדות אירופה, אשר קיבלה את הזיותיו של רש"י-שר"י אל חיקה כמוצאת-שלל-רב, ואף רוממה את פירושיו כאילו ניתנו למשה רבנו מפי-הגבורה, במטרה לרומם ולפאר את עצמה ולקבוע את מעמדה בפסגת-הפסגות של היהדות. ואם עדיין יש ספק בליבכם, ראו נא את כוחם העצום של התקשורת ועולם הפרסום בימינו, אשר מלעיטים את ההמון באינסוף שקרים והזיות, וההמון שותה בשקיקה את דבריהם.

הסיבה השנייה נעוצה באהבת ההמונים להזיות ולדמיונות וכן למאגיה, וכמו שההמון נמשכו ונמשכים גם בימינו להזיות הקבלה והאופל המתועב על שלל האגדות וסיפורי אלף לילה ולילה שבתוכו – ומי שתמה כיצד פירוש רש"י הפך להיות תורה-שבעל-פה, די לו להתבונן במאות אלפי עובדי האלילים אשר מדי שנה טורחים להגיע לקבר המיוחס לבר-יוחי שבהר מירון (טרם האסון בשנת תשפ"א ובימינו ההילולה הצטמצמה לא מעט), די לו להתבונן בטקסי האלילות המכוערים שהם מבצעים שם, ובטירוף הנגעל שאוחז במאות אלפי בני אדם אשר משולהבים בטראנס פגאני. נטייתו הטבעית והראשונה של האדם היא לחומר ולתאוותיו, והמאגיה הפגאנית פותחת פתח רחב לאלילות שמטרתה התבהמות, שלהוב יצרים, זימה ותועבה.

כלומר, ככל שהאדם רחוק יותר מידיעת ה' יתעלה וקרוב יותר לאלילות ולמינות, כך יֵקל עליו לחנוק את שאיפת נפשו הטהורה לקִרבת אלהים ולדרדר את עצמו במדרון התאוות והזימות. ובמלים אחרות, ככל שהאדם נעדר ידיעת אלהים כך תיעדר מקרבו יראת שמים, והוא ירגיש חופשי למלא את תאוותיו הבהמיות תוך שהוא רומס ודורס את זולתו ללא היסוס וללא נקיפות מצפון. וזו מטרתה המרכזית של המאגיה הפגאנית, לרוקן את האדם מידיעת ה' ומקִרבת אלהים, במטרה לנתץ את כבלי המוסר ויראת השמים, לאפשר לו ללכת בשרירות ליבו הרע, למלא את תאוותיו, ולהתעות את זולתו במטרה לנצלו להשפילו ולשעבדו. ופירושיו של רש"י עמוסים וגדושים במאגיה ובהזיות אשר מרחיקות את האדם מידיעת ה' ומיראת שמים.

"מַה תִּזְעַק עַל שִׁבְרֵךְ אָנוּשׁ מַכְאֹבֵךְ עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ" (יר' לו, טו).

הסיבה השלישית שעם-ישראל נמשך בעיוורון אחרי פירושו של רש"י העמוס לעייפה במאגיה ובהזיות נחותות, היא בגלל שראשי העם ומנהיגיו מקרב המינים האירופים הִתעו את העם ללכת בדרך הזו, וזאת כדי שהם יוכלו לשלוט בהמונים הנבערים ולהפיק מהם טובות הנאה. וכיצד הם פועלים? ובכן, תחילה הם מרחיקים את צאן מרעיתם מהשׂכלה ומדעים ומנציחים את הסכלות והבערות, ואז, כשהקרקע נוחה לקבל את המאגיה ההזיות והדמיונות, הם זורעים את זרעי האלילות והפורענות אשר מצמיחים את השקפות המינות הרעות אשר בהן הם מרכזים סביבם את ההמונים כגון שלל ההזיות על גדוּלת הגדוילים... ובקיצור, הנצחת הסכלות והבערות והחדרת המינות והאלילות הן תנאי הכרחי להפיכת תורת-אלהים לקורדום פרו-נוצרי – כי חסיד שוטה לא שואל שאלות, ואף מאמין לכל בדיה והזיה שימכרו לו סוחרי-הדת.

נמצא אפוא, שאנשי הדת הנוכלים אחראים למעשה גם לסיבה השנייה האמורה שהיא אהבת ההמונים להזיות ולדמיונות. וביתר ביאור, הסיבה המרכזית שההמונים פונים למאגיה ולהזיות הפגאניות היא כומרי הדת רודפי התאוות והזימות שהִתעו ומתעים אותם אחרי התֹּהו וההבל; והסיבה המשנית שההמון פונה למאגיה היא נטייתם הטבעית אחרי ההזיות והדמיונות. ועתה אסביר מדוע לדעתי כומרי הדת הנוכלים למיניהם הם הסיבה המרכזית ולא המשנית, ומדוע הם למעשה האחראים הישירים גם לנטיית ההמונים אחרי ההזיות הדמיונות והתועבות:

נתבונן אפוא, כומרי הדת האורתודוקסים מדיחים את ההמון לפנות למאגיה ולהזיות בשתי דרכים: 1) בהחדרה ישירה של השקפות מאגיות אליליות; 2) בהנצחת הבערות והסכלות והריחוק מן המדעים – והעדר החכמה מדרדר מאד את ההמון לנטות אחרי ההזיות והדמיונות. לפיכך, כומרי הדת הנוכלים הם הסיבה המרכזית, מכיוון שלא רק שהם מחדירים באופן ישיר הזיות ודמיונות, הם גם מנציחים את הבערות והסכלות אשר מלהטות בקרב המונֵי הנבערים את הנטייה הטבעית להזיות ולדמיונות. ובעניין כומרי הדת הארורים, זכורני שאבי מָרי אמר לי פעם: "אי ראשי עמא מִתַּקן – כולי עמא מִתַּקן", וחיפשתי את פתגם-האמת הזה בספרות חז"ל ולא מצאתי, אך הרעיון שהוא מבטא בהחלט מופיע בתורה-שבעל-פה, והנה הוא לפניכם:

רבנו הרמב"ם פוסק מפורשות בעקבות חז"ל, מעתיקי השמועה הנאמנים, שכאשר באה עת צרה וצוקה ליעקב, מכַנסים את כל העם וראשיו, וראשי העם הם הראשונים שנוקטים בפעולות של אבילות וחרטה וחזרה בתשובה, וכֹה דברי רבנו בראש הלכות תעניות פרק ד:

"בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות שלמטר מתפללים על סדר זה. מוציאים את התיבה לרחובה שלעיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותנין אפר מֻקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר-תורה, כדי להרגיל את הבכייה ולהכניע ליבם. ואחד מן העם נוטל מן האפר ונותן בראש הנשיא ובראש אב-בית-דין במקום הנחת תפילין כדי שייכָּלמו וישובו".

ושם אומר קאפח השׂכיר (אות ג): "והטעם שאחד מן העם נותן בראש הנשיא ובראש אב-בית-דין, נאמר [בתלמוד] בדף טו–טז: אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים". כלומר, מי הם הראשונים שצריכים להיכָּלם וליבוש בשעת בצורת או בכל עת צרה ליעקב? ראשי העם ודייניו! כי אם עם-ישראל רחוק מן האמת, זה בעיקר בגלל שמנהיגיו ודייניו הולכים אחרי ההבל ויהבלו. וכפי שזועק ירמיה מרה בנבואתו הכואבת (ב, ח): "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי, וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ". ואפילו בסדום ועמורה שחטאתם כבדה מאד, אם היו שם עשרה צדיקים אנשי אמת, סדום ועמורה לא היו נהפכות! כי בכוחם של מנהיגים צדיקים אנשי אמת להחזיר את העם בתשובה.

"וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל" (דניאל א, ד).

הסיבה הרביעית, יהדות אירופה קידשה את הפיכתה של תורת-האלהים לקורדום-חוצבים ובדרך זו היא הצליחה לשחֵד ולקנות לה חסידים רבים גם מקרב עדות-המזרח. כל חלושי הדעת ושוחרי השׂררה הכבוד השלטון והממון למיניהם, כל אלה התחברו מיד ליהדות אשכנז, אשר מקדשת את החיצוניוּת, מרוקנת את האדם מידיעת ה' ומיראת שמים, ופותחת פתח לתאוות הכעורות ולעתים אף מכשירה אותן בפה מלא (כגון זלילה וסביאה אשר מובילות גם לתועבות בחדרי חדרים). ראשי המינים האירופים ניצלו ומנצלים את כוח ההמונים אשר נוהים ונכשלים ונחבלים אחריהם: ביד אחת הם מסממים את צאן מרעיתם בהזיות גדוּלה ורוממות, וביד האחרת הם משחדים ומטמטמים אותם בפרוטות עלובות – וכל זאת תוך הסתה קשה כנגד מתנגדיהם וכנגד דרך האמת אשר שופכת אור על מעלליהם וחושפת את תכסיסיהם.

ומי מאותם המונים נבערים ומוסתים, אשר אש התאוות והזימות כבר מלהטת ושורפת את נשמתם, מי מהם יעדיף עתה את האמת על-פני התאוות וטובות-ההנאה שהוּרגלו בהם?

וגם בימינו אנחנו רואים זאת עין בעין, כאשר רי"ש-בי"תים מכל שׂדרות הפיקוד הרבני הפגאני, מן הזית הרקוב והמתולע ועד האטד הקוצני, כולם באופן גורף ומוחלט נוהים אחרי הזיות המינים האירופים. ואפילו קאפח, אשר התחנך אצל סבו מָרי הישיש, לא הצליח למלֵּט את נפשו מהם, עד שחָבַר לראשי ממסד המינות האורתודוקסי ובמשך יובל שנים אכל על שולחנם המגואל משכורות שחיתות בעבור פסיקת דינים, ואף הודה ב"גדולתם" וברבות מהשקפותיהם המחליאות, ומחבירתו של קאפח השׂכיר לחוברים נלמד על כוחם להשחית את זולתם.

וכרטיס הכניסה הראשון והיסודי למועדון השיכורים והמסוממים האורתודוקסים, הוא כמובן קבלת פרשנדתא לאלוה! הרמב"ן הבין זאת היטב ולכן הוא תקע בפירושו גילויי הערצה רבים למינים ולמאגיה בסוף הקדמת פירושו לתורה ובכל רחבי פירושו, והמינים האירופים מצידם, קשרוהו ברצועה ושיסו אותו ברבנו הרמב"ם ובדרך האמת, ועד היום הם מגדלים את הרמב"ן במטרה אחת ויחידה: להחדיר את שיטות המאגיה והמינות מנת-חלקם, ולזרוק חיצים בדרך האמת שהרמב"ם הרים על נס, מפני שהיא שופכת אור נגוהות על דרכיהם ושיקוציהם. ודרך אגב, לא רק בר-המן, רבים מקרב הדרדעים האורתודוקסים אשר הפכו את קאפח השׂכיר לאדמו"ר חב"ד זועקים כנגדי "געוולד", מפני שהם אינם מוכנים לוותר על קורדום-החוצבים אשר בידם, ולכן הם לעולם לא יכפרו ברש"י-שר"י ולא יתנתקו מכבלי השעבוד והאלילות.

הסיבה החמישית, ביטול התרגום ודחיקת פירוש רס"ג. במשך השנים המינים האירופים למיניהם דרסו ורוצצו במגפיהם הגרמניים כל אפשרות של אלטרנטיבה לפירוש רש"י, את תרגום אונקלוס הם ביטלו לחלוטין והחדירו במקומו את קריאת פירוש רש"י; וביחס לפירוש רס"ג, ובכן, הם התעלמו ממנו כמעט לחלוטין (ואף זייפו אותו כמנהגם). ובל נשכח את שריפת ספר-המדע ומורה-הנבוכים על-ידי המינים ועבדיהם, ושריפה זו הינה ביטוי מובהק לשאיפתם לדחוק כל פרשנות מושׂכלת ומדעית לתורה, כדי שיוכלו להמשיך במעלליהם ותעלוליהם.

"גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה, גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ [...] קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל יְיָ מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו [=ואכן ה' שילם להם במכת שואה אנושה]" (יש' סו, ג–ו). "כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ" (יר' ל, יד).

כך נותרנו אפוא עם פירוש אחד בלבד לתורה, פירוש אחד אשר אליו עליו וכלפיו הופנו ונכתבו רובם המוחלט והמוחץ של כל שאר פירושי התורה למיניהם. ובמלים אחרות, לא רק שהמינים האירופים ועבדיהם הנרצעים הרסו והחריבו את כל האלטרנטיבות המושׂכלות, הם גם חיזקו את מעמדו של רש"י-שר"י בעשרות ומאות פירושים אשר נכתבו כדי לפרשוֹ או כדי להשלימוֹ או כדי לרוממוֹ. כך יצא אפוא, שכדי לעקור את פירוש רש"י יש צורך לעקור עמו עוד עשרות ומאות פרשנים! וכמו שעקירת ספר-האופל דורשת עקירת רבבות ספרי חסידות וליטאוּת.

עד כדי כך הצליחו המינים, עד שאפילו בימינו יש משׂכילים הטוענים שאין שום אלטרנטיבה לפירוש רש"י! וגם אם באמת לא הייתה אלטרנטיבה לפירושו, האם יעלה על הדעת שעד שלא יקום מישהו ויכתוב פירוש לתורה ולתלמוד נגזר עלינו להגות בפירושו האלילי של שר"י? האם ההיגיון הזה מתאים לבני-אדם אשר מחשיבים את עצמם למשׂכילים? וכי העדר פירוש מחייב לאמץ כל פירוש, ואפילו פירוש אלילי מתועב, מלא וגדוש בהגשמה במינות ובסכלות?

ויתרה מזאת, לעצם הטענה שחייבים פירוש לתורה: האם באמת לא ניתן להבין את התורה ללא פירוש? האמנם? ומה עשו במשך אלפי שנים מאז נתינת התורה בהר סיני ועד ש"זכינו" שרש"י כתב את פירושו הטמא? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה היה מתעה אותנו באפלה במשך אלפי שנים? והנני מסתדר מצוין בלי רש"י, ודי לי בהחלט בתרגום אונקלוס, בפירוש רס"ג, ב"מורה הנבוכים" אשר מבאר את רוב ענייניה הקשים של התורה, וכמובן ב"משנה תורה" אשר מנציח את כל ענייני התורה-שבעל-פה שקיבלנו בסיני שהיא למעשה ביאור התורה. ואם עדיין הנני זקוק להשלמה אני מעיין בפירושו של הרטום לתנ"ך. כמו כן, ניתן גם לעיין במחקרים מדעיים וארכאולוגיים אשר מוסיפים נופך ועניין מדעי. כך שאיני מבין כלל את הטענה.

והאמת היא שההיפך הוא הנכון, העובדה שלא שגיתי בפירושו של רש"י-שר"י היא הסיבה לכך שהצלחתי להתנתק מהעבודה-הזרה ומהאלילות שאוחזת בעם-ישראל! ואף לא הייתי מגיע להישׂגים ולתובנות שהגעתי אליהם אם הייתי תועה אחרי פירושי רש"י ושוקע בהזיותיו. כלומר, דווקא הניתוק ממנו סייע לי להתרומם ולהבין את יסודות התורה ולהתקדם באופן בריא ונכון בלימוד התורה וידיעת ה'. ורוב העולם החרדי בימינו, ששקע ברש"י ובגרועים מן הבהמות שדומים לו, תועה אחרי האלילים והאטים, הוזה הזיות אליליות ומגשימות חמורות ביותר, ואף מעוות ומסלף את מצוות התורה המפורשות – ולכן הנני קורא להם "צאצאי המינים".

"שִׁמְעוּ נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (יר' ה, כא).

זאת ועוד, ביחס לתלמוד הבבלי, לדעתי אין שום צורך בלימוד התלמוד ומדובר בבזבוז זמן משווע לרובם המוחלט והמוחץ של בני האדם (כולל ובמיוחד יושבי הישיבות למיניהם מחוסרי הדעת), ולכן אין שום צורך לכתוב לו פירוש, ובוודאי לא פירוש מאגי אלילי מטופש. ובמשך מאות רבות בשנים למדו הזקנים בתימן ואפילו באירופה את התלמוד מכתבי-יד, ללא פירוש רש"י וללא תוספות מהובלות. ומי שבאמת זקוק ללימוד התלמוד לצורך מחקרים מסוימים כדי להאיר באור האמת, די לו באחד מפירושי התלמוד בימינו אשר מתמקדים בפירושי המלים ותו לא, וכך אנכי נוהג כאשר יש לי צורך לבאר סוגיה מסוימת כדי להאיר ולברר נושא מסוים.

ויתרה מזאת, מי שילמד תלמוד ללא ידיעת השקפות נכונות ויתעה בפירוש רש"י, ישקע בהכרח בהזיות ובסכלות כי אין סוף לדמיונותיו המאגיים האליליים, וכמו שאנחנו רואים בימינו את הדרשנים החרדים צאצאי המינים אשר מפרשים את כל אגדות חז"ל כפשוטן על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן... ואגב, השיטה של פירוש אגדות חז"ל כפשוטן הייתה גם התשתית והיסוד לחיבור ספר-האופל, אשר לא רק המשיך בדרכו של רש"י הצרפתי וחבר מרעיו המינים הארורים, אלא הוסיף הרבה מאד אגדות אליליות ומגשימות משלו. ובמלים אחרות, לימוד הגמרא ופירוש רש"י ללא הכשרה וכלים מדעיים הביאו עלינו גם את ספר האופל. כלומר, אם לא היו שוקעים בלימוד הגמרא עם פירוש רש"י קרוב לוודאי שספר-האופל לא היה נכתב!

ותודה לאל שזכינו לחיות בדור הזה, דור ידיעת המדעים, שרבים בו מואסים בהזיות ובאמונות התפלות שהחדירו לנו אבותינו, רבים מבקשים דברי חפץ אמיתיים ודורשים להתנער מספר-האופל ומשאר הזיות הדת החדשה הפרו-נוצרית מייסודו של שר"י והמינים הצרפתים.

הסיבה השישית לתפוצת פירושו של רש"י-שר"י הינה גאוותם ויהירותם הבלתי-נתפשׂת של האשכנזים, ואסביר את הדברים: זכורני שהתגלגלה לידי רשימה שנתפרסמה בעיתון "בשבע" (כה בתשרי תש"ף) וכותרת הדברים הייתה: "החזרת עטרת רש"י למקומה". ברשימה זו קושר הר"ב פרופ' נריה גוטל כתרים ושבחים רבים לרש"י, אצרף רק כמה מהם, וזה לשונו:

"רש"י ופירושו זכו לשבחים נדירים שכמעט אין דוגמתם. זאת ועוד, פירוש רש"י לתורה הוא היחיד שעליו הוכרע הלכה למעשה (שו"ע או"ח סימן רפה) שבכל הנוגע לחובת אמירת 'שנים מקרא ואחד תרגום', אפשר להמיר את התרגום בפירוש רש"י".

ולא לחינם נכשל בלשונו ונקט בלשון "להמיר" – "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב" (תה' קו, כ), ומי שיקצץ מעט מרגלה של האות וא"ו במילת "שׁוֹר" יגלה את תיבות המילה שר"י. ולענייננו, נשים לב, שמי שקושר כתרים לרש"י הצרפתי הוא ר"ב שהוא גם פרופ', כלומר מדובר באדם משׂכיל שלמד מדעים! ואף-על-פי-כן, הוא איננו מסוגל לראות נכוחה את סכלותו של רש"י. ואין ספק שמרוב גאוותם ויהירותם המחליאה הם רוממו את רש"י אלילם ב"שבחים נדירים שכמעט אין דוגמתם" כלשון הפרופ' הצרפתי, ושטפו לנו את המוח ב"גדולתו העצומה" במשך מאות רבות בשנים. ובמלים אחרות, הגאווה והיהירות האשכנזית הטיפוסית מונעות מהם לבדוק את עצמם ולהעלות על דעתם הזחוחה שמא הם הולכים אחרי ההבל והתֹּהו במשך אלף שנים! ולכן הם גם אינם רוצים להבין מדוע ה' היכה אותם מכת אכזרי.

הסיבה השביעית עולה אף היא מדבריו של גוטל לעיל, והיא נעוצה בעובדה שעד היום לא נכתב שום ספר השׂגות על רש"י-שר"י! על רבנו הרמב"ם להבדיל נכתבו השׂגות למכביר, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה (וספריו אף נשׂרפו והשקפותיו הוחרמו). לעומת זאת, על רש"י לא נכתבו כמעט שום השׂגות! אולי בעלי התוספות המבולבלים חולקים עליו פה ושם, אך השׂגות שמטרתן לערער באופן משמעותי על אישיות הפוסק, ישרותו, מוסריותו, חוכמתו וצדקתו, זאת לא ראינו! ואין לי שום צל של ספק, כי יש כאן קשר אשכנזי מובהק, אשר מגן בחירוף נפש על גדול אלילי אשכנז. כי אם יתגלה ויתברר שרש"י לא היה "רבן של ישראל" אלא מין סכל ונבל, אשר נכון וראוי לקרוא לו: "רִשעם של ישראל" – אנה יוליכו את חרפתם? איך ישפילו את גאונם וזדונם? איך יוותרו על שלטונם ותאוותם? ואיך יניחו את קורדום-החוצבים שבידם?

"כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ", "וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, שָׁבוּ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם" (יר' ב; יא).

"לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר [=עד שאפילו אנשי מדע, רבנים ופרופ' התעוורו מלראות את אור האמת]" (יש' כט, יד).

ההמון סובלים בדרכי האלילות

למרות שרבים המה אשר הולכים בדרכי החושך והתאוות, חשוב להבהיר, כי דרך המאגיה והאלילות איננה דרך "קלה" יותר מדרך האמת כמו שנדמה אולי במחשבה ראשונה. אלא, האמת היא, שההליכה בדרכי המאגיה הפגאנית היא למעשה הליכה בדרכי השקר, העבירות והתועבות. עבותות העוונות והחטאים לופתות את האדם בלפיתת נחש עקלתון אימתני, והן מדרדרות אותו לעברי פי-פחת עד לאובדנו הסופי והמוחלט, בעולם-הזה ובעולם-הבא.

ובמלים אחרות, אין לי ספק כי ההמונים סובלים מאד מהליכה בדרכי המאגיה הפרו-נוצרית: הם נכשלים ונחבלים על כל צעד ושעל והם סובלים יגונות ייסורים ואנחות מהשקפותיהם הרעות אשר מדרדרות אותם גם למידות רעות ולשעבוד מוחלט ליצרם-הרע. סכלותם ובערותם שמונצחות על ידי מנהיגי דת רודפי בצע וכבוד, גורמות לעם לחולשת-דעת כללית ולחוסר יכולת להתמודד עם קשיי החיים וניסיונותיהם, וכאשר הם מרגישים שהם עומדים להתפרק ולהתרסק הם פונים לאותם אלה שהנציחו בקרבם את הבערות בתחינה לפתרון או לנס.

הדרך הקלה ביותר, הבריאה ביותר והמאושרת ביותר לאדם היהודי שרגלי אבותיו עמדו לרגלי הר סיני, היא דרך האמת שהנחילו לנו אברהם אבינו ומשה רבנו. ואף שלעתים קשה לסגֵּל מידות טובות או השקפות נכונות, התועלת והאושר העצומים שצומחים לאדם ההולך בדרך האמת, מביאים בסופו-של-דבר לכך שההליכה בדרך הזו היא הקלה ביותר, כי האדם שהשׂכיל הולך בה מאהבה ומידיעה. וה' יתעלה אף העיד בנו, כי הדרך שהוא דורש ומבקש מאיתנו היא הדרך הקלה ביותר, כי יש דרכים קצרות שהן ארוכות וארוכות שהן קצרות, וזו היא דרך התורה שרק לכאורה נראית ארוכה, אך היא דרך קצרה מאד לחיים מאושרים בריאים ותקינים.

"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם", "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְיָ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֶיךָ", "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' ה, כו; ו, יח; יב, כח).

"כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם" (ירמיה ז, כג).

דוגמה קצה

בבראשית (כח, יז) נאמר כך: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם", ושם פירש רש"י:

"כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים – אמר ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר-שבע ושיפועו מגיע כנגד בית המקדש. שבאר-שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית-אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף. נמצא, סולם שרגליו בבאר-שבע וראשו בבית-אל מגיע אמצע שיפועו כנגד ירושלים".

הדברים שהודגשו בתוך דברי רש"י הינם דברי מדרש רבה (סט, ז), ושם נאמר כך:

"ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר: הסולם הזה עומד בבאר-שבע ושיפועו מגיע עד בית-המקדש, מאי טעמא? 'וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע' [בר' כח, י] [...] אמר ר' יהודה בר' סימון: הסולם הזה עומד בבית-המקדש ושיפועו מגיע עד בית-אל, מאי טעמא? 'וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה' [בר' כח, יז], 'וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל' [שם, יט]".

ומטרת המדרש לפי דעתי היא לרומם את חשיבותה של ירושלים לעם-ישראל, שהרי גם לפי ר' יוסי וגם לפי ר' יהודה הסולם הזה קשור בירושלים: לפי ר' יוסי הוא מסתיים בירושלים ולפי ר' יהודה הוא מתחיל בירושלים, וזאת אף-על-פי שירושלים לא נזכרה בפסוקים שם.

כמו כן, המדרש הזה – שדורש פסוק שפרשתו עוסקת בהשגחת ה' על יעקב אבינו ע"ה: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (בר' כח, טו) – נועד לרמוז על הקשר המחשבתי ההדוק שבין השגחת ה' על יראיו ועל עַמו ועל ארצו – לירושלים. כלומר, הפנייה של יראי-ה' ועַם-ה' לירושלים והשאיפה למילוי ייעודנו בה, היא סוד השגחתו של ה' יתברך עלינו. ברם, אם חלילה נסיר את ירושלים וארץ-ישראל מדעתנו, ונַפנה עורף לייעודנו שהוא הקריאה "בשם ה' אל עולם" לכל האנושות – הרי שאז יסיר ה' מעלינו את השגחתו ונהיה לדומן על פני האדמה.

אולם, רש"י לא ידע ולא יבין בחשכת המינות יתהלך, ולכן הוא מתייחס לכל המדרש הזה כפשוטו, כאילו הועמד סולם פיסי עצום ממדים שבסיסו בבאר-שבע וסופו מגיע עד בית-אל. ואיך אנו יודעים זאת? ובכן, רש"י מצטט את חלקו הראשון של המדרש (המשפט המודגש בדבריו לעיל) ודן בו באריכות כאילו יש להתייחס אליו כאל ספרות פרשנית מובהקת! כמו כן, בסוף פירושו הוא קובע את מסקנתו, שאף היא מסקנה פשטנית מובהקת: "נמצא, סולם שרגליו בבאר-שבע וראשו בבית-אל" וכו'. ובמלים אחרות, רש"י למד מן המדרש שמדובר בסולם דמיוני מסיפורי אלף לילה ולילה, ורק שוטה חלוש-דעת במיוחד ישרבט הזיה שכזו.

זאת ועוד, מדוע רש"י אומר שתחילתו של הסולם בבאר-שבע וסופו בבית-אל? שהרי אף לא אחד מן הדרשנים אמר זאת! אלא, מכיוון שרש"י לא הבין את מטרת המדרשים של ר' יוסי ור' יהודה, וסבר שהם מבטאים תיאורי פרשנות פשטניים, הוא גם לא הבין מדוע שניהם קובעים את ירושלים בתחילת הסולם או בסופו? שהרי בתורה נאמר שמסלול מסעו של יעקב אבינו החל בבאר-שבע והסתיים בבית-אל! וירושלים לא נזכרה! ולכן, רש"י ניתק את הקשר ההדוק של הסולם לירושלים, והחליט להרכיב בדמיונו סולם חדש, אשר מורכב מחלק מדרשתו של ר' יוסי ומחלק מדרשתו של ר' יהודה, סולם שראשו בבאר-שבע כדרשת ר' יוסי, וסופו בבית-אל כדרשתו של ר' יהודה – וכל זאת גרמה לו תפישׂתו את מדרשי חז"ל כפשוטם.

עוד סכלות בפירושו של רש"י מצויה בסוף פירושו שהובא לעיל: "נמצא, סולם שרגליו בבאר-שבע וראשו בבית-אל מגיע אמצע שיפועו כנגד ירושלים". כלומר, לפי רש"י, אם נציב סולם דמיוני בבאר-שבע ונניח אותו בכיוון בית-אל, אמצע שיפועו יהיה כנגד ירושלים! ומזאת נלמד שרש"י-שר"י לא הבין מושגים בסיסיים בגיאוגרפיה ואף בהנדסה בסיסית ביותר, מכיוון שלא רק שבאר-שבע וירושלים ובית-אל אינן נמצאות על קו אווירי ישר (שהרי בית-אל נמצאת מצפון לירושלים ובאר-שבע נמצאת מצד דרום-מערב לירושלים), אלא שירושלים רחוקה מלהיות ב"אמצע הדרך" שבין באר-שבע לבין בית-אל: המרחק מבאר-שבע המקראית לירושלים הוא כשבעים ק"מ, ואילו המרחק מירושלים לבית-אל המקראית הוא כחמשה-עשר ק"מ.

וטרם סיימנו להציג את מצעד הסכלות של רש"י, כי גם הבנת הנקרא הוא לא למד, שהרי מה שנאמר במדרש: "ושיפועו מגיע עד בית-המקדש" לפי ר' יוסי, או "ושיפועו מגיע עד בית-אל" לפי ר' יהודה, אין הכוונה במילת "שיפועו" שאמצעוֹ מגיע עד לאותם המקומות אלא הכוונה לסופו, שהרי לא צוינה עוד נקודה, לא בדברי ר' יוסי ולא בדברי ר' יהודה, אלא, בכל אחת מדרשותיהם מופיעות שתי נקודות בלבד לסימון תחילתו וסופו של הסולם. ובמלים אחרות, לפי המדרש, הסולם נגע בשמים מעל ירושלים לפי ר' יוסי, או מעל בית-אל לפי ר' יהודה.

ואחתום בפירוש רס"ג שם (בר' כח, יב) אשר במילה אחת מרענן את הנפש מדברי המינים המשמימים, ומלמדנו כיצד יש להתייחס לכל החיזיון הנבואי הזה: "והנה סולם – וכאילו סולם". ורבנו הרחיב בספרו "מורה הנבוכים" בעניין משל הסולם, ואף אנכי הצעיר ייחדתי לעניין זה מאמר: "חלום יעקב", ועוד התייחסתי לעניין זה במאמר: "שני אופני משלי הנביאים".

דוגמה קצו

אנחנו עדיין דנים באותו פסוק מספר בראשית (כח, יז) שבו נאמר כך: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם", ושם רש"י הוסיף ופירש כך:

"ואני אומר [=כך לפי הדפוס הראשון], לפי שאמרו רבותינו, שאמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני וייפטר בלא לינה? ועוד אמרו: 'יעקב קראהּ לירושלים בית-אל', וזו לוּז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן? אני אומר, שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הדרך האמורה בשחיטת חולין, שבא בית-המקדש לקראתו עד בית-אל, וזהו 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' [בר' כח, יא]".

רש"י מביא שתי ראיות כביכול בפירושו, אשר מהן עולה שחז"ל קבעו שבית-אל היא ירושלים. והוא ממשיך ושואל, ומדוע חז"ל קבעו במדרשיהם שבית-אל היא ירושלים? והוא משיב, שהם אמרו זאת בגלל שהר המוריה נעקר ובא לקראת יעקב אבינו עד לבית-אל. ובמלים אחרות, רש"י טוען שלדעת חז"ל הר המוריה נעקר ממקומו וטייל להנאתו עד לבית-אל ליעקב אבינו! ושוב אנחנו רואים סיפורי אלף לילה ולילה בתוך פירושי רש"י לתורה, ואין תחתית לחולשת-דעתו, ואין גבול לנזק שהוא גרם לחז"ל במה שהוא ייחס להם סכלות ונחיתות מחשבה.

נעבור עתה לעיין בשתי "ראיותיו" של רש"י הצרפתי מספרות חז"ל, המקור הראשון שרש"י מנפנף בו מופיע במסכת חולין (צא ע"ב), ושם מובא מדרש אשר בו נאמר כך:

"אמר ר' עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אִימאוּם, [כ]שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, [וכך שאל:] כתיב: 'וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ' [בר' לב, לב], וכי שמש לו לבד זרחה? והלא לכל העולם זרחה! אמר ר' יצחק: שמש הבאה בעבורו – זרחה בעבורו, דכתיב: 'וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה' [בר' כח, י], וכתיב 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' [בר' כח, יא], כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותיי, ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' [שם]. כד צלי בְּעָא למיהדר, אמר הקדוש-ברוך-הוא: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש".

מפשט הפסוקים בפרשת ויצא עולה, שהמקום שנזכר בתורה ועליו נאמר: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" הוא העיר בית-אל, שהרי בפסוק יא נאמר: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" ובפסוק יט נאמר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". וברור כשמש שלא מדובר בירושלים שהרי התורה הדגישה ששם העיר בתחילה היה לוז, כדי להסיר כל ספק שבית-אל שעליה מדובר כאן איננה בית ה' אשר בירושלים. ואין שום ספק שחכמים הבינו זאת ודרשתם כלל לא נועדה להסביר את פשטי הפסוקים, אלא ללמד על מעלתם של אבות האומה, וכל המדרש עוסק ברוממות מעלתו של יעקב אבינו, כדי שנלך בדרכיהם של אברהם יצחק ויעקב.

וכבר הרחבתי בעניין המדרש הזה בחלק כג ובחלק כח, ושם הסברתי שלא יעלה על הדעת שיש להבין מדרש זה כפשוטו, ולא רק מצד פשט פסוקי המקרא, אלא גם מצד סתירות פנימיות שבתוכו. והבנתו כפשוטו אף מעלה תמיהות קשות על יעקב אבינו ע"ה כמו שראינו שם.

כמו כן, בעוד שני מקומות בתורה הודגש שהעיר בית-אל היא העיר לוז ולא ירושלים:

1) בבראשית (לה, א–ז) נאמר כך:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ. [...] וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. [...] וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו".

2) בבראשית (מח, ג–ד) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם". ואכן, באותו חזון נבואי בלוז הקב"ה בירך את יעקב אבינו בדברים שפירט ליוסף (בר' כח, יג–טו): "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ".

והנה עוד ראיה שהעיר לוז היא בית-אל ולא ירושלים, וכך נאמר בספר שופטים (א, כא): "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה". כלומר, גם בעת חתימת ספר שופטים ירושלים הייתה בידי היבוסי. ומיד בפסוקים לאחר-מכן נאמר כך (כב–כה): "וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵל וַייָ עִמָּם, וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז. [...] וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב". נמצא, שבית-אל נכבשה על-ידי בית יוסף בתקופת השופטים, באותה התקופה שירושלים הייתה עדיין בידי היבוסי. ובמלים אחרות, מדובר בשתי ערים שונות לחלוטין. ולא הייתי צריך להאריך כל-כך בדברים הברורים אלמלא פירושו של רש"י פשט בכל ישראל וגרורות מינותו חדרו עמוק מאד לתוך ליבו של עמֵּנו.

המקור השני שרש"י מביא ממנו "ראיה" ל"נס הגדול" לפיו הר המוריה נעקר ממקומו וטייל עד לבית-אל, הוא ממסכת פסחים (פח ע"א), וכך נאמר שם:

"מאי דכתיב: 'וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם' [יש' ב, ג], אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא: לא כאברהם שכתוב בו 'הר', שנאמר: 'אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה' [בר' כב, יד], ולא כיצחק שכתוב בו 'שדה', שנאמר: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' [בר' כד, סג]. אלא כיעקב שקראוֹ 'בית', שנאמר: 'וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל' [בר' כח, יט]".

לפי גרסת ש"ס ווילנא, יעקב אבינו קרא לבית-המקדש "בית", והראיה לכך מן הפסוק: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל", נמצא שיעקב קרא לירושלים בית-אל. כך רש"י הבין, והטענה הזו מצדיקה כאמור גם את הזייתו שהר המוריה נעקר ממקומו וטייל עד לבית-אל ליעקב אבינו. ברם, לפי דעתי רש"י שיבש את גרסת התלמוד כדי שזו תתאים להזיותיו. כלומר, רש"י וחבר מרעיו הם אלה שזייפו שיעקב אבינו קרא לבית-המקדש "בית", וכאמור, אם יעקב קראוֹ "בית" הרי שבית-אל שנזכרה בפסוק שדרשו בעניין זה, היא העיר ירושלים שבה בית-המקדש.

ואכן, בכתב-יד תימני לתלמוד שם (כת"י ביהמ"ד לרבנים 1623), נאמר כך:

"מאי דכתיב: 'וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם' [יש' ב, ג], 'בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב' ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא, לא כאברהם שקראוֹ הר: 'אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה' [בר' כב, יד], לא כדרך שכתוב ביצחק: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב' [בר' כד, סג], אלא כדרך שכתוב ביעקב [בעניין העיר בית-אל]: 'וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל' [בר' לה, ז]".

ולפי גרסת התלמוד הזו הכל מתיישב יפה, ראשית, עצם השאלה ברורה עתה: מדוע נאמר דווקא "בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב"? כלומר, מדוע לא נזכרו אברהם ויצחק אחרי המילה "בֵּית"? (ולפי גרסת ווילנא עניין זה מטושטש, כאילו אברהם ויצחק נמחקו מן הספר מסיבה אחרת, ולא בגלל ייחוד נוסח הפסוק בישעיה) ומשיבים על דרך המדרש, כדי לרמוז ליעקב אבינו שנאמר בו: "וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל"; ושנית, כל הנוסחים דבר דבור על אופניו: אצל אברהם שקרא שֵׁם להר המוריה נאמר: "שקראוֹ", אצל יצחק שלא מדובר בקריאת שֵׁם נאמר: "כדרך שכתוב", וגם אצל יעקב אבינו שלא מדובר בקריאת שֵׁם להר המוריה נאמר: "כדרך שכתוב".

ברם, רש"י שיבש את הנוסחים, שהרי כך הוא מפרש במסכת חולין (צא ע"ב) שראינו לעיל:

"שהתפללו בו אבותיי – האי בית-אל לא הסמוך לעי הוא, אלא ירושלים, ועל שם 'יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים' [בר' כח, כב] קראוֹ בית-אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם, והוא שדה שהתפלל בו יצחק דכתיב: 'לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' [בר' כד, סג]. דהכי אמרינן בפסחים [פח ע"א]: אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב, מאי שנא יעקב? אלא, לא כאברהם שקראוֹ הר, דכתיב בהר ה', ולא כיצחק שקראוֹ שדה, דכתיב לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראוֹ בית".

הננו רואים שרש"י שיבש את הנוסחים ושינה את כולם ללשון "שקראוֹ", ואיני יודע היכן יצחק אבינו קרא להר הבית שדה? ובכלל, איך אפשר להעלות על הדעת שיצחק התפלל אז בהר הבית שבירושלים? שהרי פסוקים מפורשים הם בספר בראשית (כד, סב–סג): "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים". הרי נאמר במפורש שיצחק אבינו היה יושב באותם הימים "בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב"! וכי יעלה על הדעת שיצחק אבינו יָצָא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" והגיע עד ירושלים?

כמו כן, נשים לב שרש"י מביא ראיה לשיטתו לפיה מדובר בִּמְקום בית-המקדש מן הפסוק שבו אומר יעקב אבינו כך (בר' כח, כב): "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים" וכו'. כלומר, לפי רש"י יעקב אבינו קבע שבאותו המקום יהיה בית-המקדש. וברור שלא יעקב אבינו קבע את מקום בית-המקדש, אלא הוא התכוון שהמקום הזה יהיה לו בית אלהים בשל החיזיון הנבואי שנגלה לו במקום ההוא, וכמו שמפרש שם רס"ג: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת – [...] תהיה לי בית [אלהים]". ואכן, בהמשך ספר בראשית (לה, ו–ז), לאחר שיעקב אבינו ניצל מעשו אחיו, הוא בונה מזבח באותו מקום: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו".

ואגב, לא רק בכתב-יד תימני לא נזכר ביחס ליעקב אבינו הנוסח: "שקראוֹ בית", ישנו אפילו כתב-יד איטלקי שהיה קרוב לנוסח הנכון, וכך מובא בכת"י ותיקן 109 מן המאה הי"ב: "אלא כיעקב שנאמר ביה 'בית', שנאמר: 'ויקרא [למקום] אל בית אל' [בר' לה, ז]".

נמצא אפוא, שמה שאמר רש"י בפירושו לעיל בשם חז"ל: "ועוד אמרו: 'יעקב קראהּ לירושלים בית-אל'", אינו אלא שיבוש מכוון, אשר נועד להעמיד ולאשש את הזיותיו. כי חז"ל לא אמרו בשום מקום שיעקב אבינו קרא לירושלים בית-אל, אלא, חז"ל דרשו שנאמר בישעיה (ב, ג): "בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" מכיוון שנאמר בתורה בעניינוֹ של יעקב אבינו: "וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל". למדנו אפוא, שאין למעשה שום יסוד להוזי ההזיות לטעון שהר המוריה נעקר ממקומו וטייל עד לבית-אל. ובכלל, כל תפישתו הפשטנית של רש"י ויתר הצרפתים את המדרשים שראינו לעיל מעידה על נחיתות מחשבתית עמוקה, אשר אפילו ביחס למינים הינה מעט תמוהה.

ואחתום בהפניה לדברי רש"י בבראשית (כח, יז): "אני אומר, שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הדרך האמורה בשחיטת חולין, שבא בית-המקדש לקראתו עד בית-אל, וזהו 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' [בר' כח, יא]" – ובכן, ביחס לקפיצות הדרך שנאמרו במדרשים במסכת חולין ובמסכת סנהדרין, ועד כמה רש"י היה סכל לחשוב שמדובר בנסים ונפלאות היישר מקבצי הסיפורים של האחים גרים, כל זאת ועוד כבר נתבאר בהרחבה בחלק כג ובחלק כח של מאמר זה.

דוגמה קצז

טרם סיימנו לדון בפסוק מספר בראשית (כח, יז) שבו נאמר כך: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם", ושם רש"י הוסיף ופירש: "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם – [...] ומדרשו, שבית-המקדש של-מעלה מכֻוון כנגד בית-המקדש של-מטה". וכבר למדנו במקומות רבים במאמר זה (ראו למשל בדוגמות: מבוא לחלק ט, נו, סה, עה, קכח, קלב, קלה, קמט, קעא, ועוד רבות), שרש"י הפרו-נוצרי תפשׂ את המדרש ככלי להסביר את פשט הפסוק. ובמלים אחרות, כאשר שר"י הצרפתי מביא את "מדרשו" של הפסוק כוונתו למעשה לומר שזהו פירושו הפשטני של הפסוק לפי המדרש, ואילו סתם פשט הינו הפרשנות הברורה.

והנה לפניכם דבריו המפורסמים של העילג בראש פירושו לתורה, ומהצהרותיו המפורשות עולה שהוא משתמש באגדה כדי לפרש את פשטי המקרא! וכך הוא מלהג: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בר' ג, ח), "ואני איני בא אלא לפשוטו" (בר' ג, כד), "ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי" (בר' לג, כ). כלומר, הצורך של רש"י-שר"י בדברי אגדה הוא כדי לפרש את פשט הפסוק! נמצא, שלפי דמיונו של רש"י יש פירוש פשט שיסודו בפשט, ויש פירוש פשט שיסודו בפשט האגדה. וזאת לפי דעתי גם ההבחנה שבין "פשוטו" לבין "שמועו" של הפסוק בפירושו לבראשית (לג, כ).

ואכן, בפירושו לשמות (טו, יז) רש"י כבר "שוכח" לומר שמדובר במדרש, וכך הוא מפרש שם: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ – מקדש של-מטה מכֻוון כנגד כיסא של-מעלה אשר פעלת". ולא רק שהוא "שוכח" שמדובר במדרש, הוא אף מוסיף מ"ידיעותיו העמוקות" שהכיסא של-מעלה נמצא בבית-המקדש של-מעלה, ועניין זה לא נזכר אפילו במשלי המדרש! וברור שכל הפירושים הללו הינם פירושים מגשימים ונגעלים ביותר, ודינם בשׂריפה כדין ספר-תורה הַכָּשֵׁר שכתבו מין: "מין ישראל שכתב ספר-תורה שׂוֹרפין אותו [...] ומצוה לשׂוֹרפו" וכו' (יסודי התורה ו, ח).

כלומר, מי שסובר שיש להקב"ה מקום מוגדר שבו מונח "כיסאו", סימן שהוא סבור שיש להקב"ה כיסא גשמי במציאות עולמנו החומרית! ואם יש להקב"ה כיסא כזה, הרי שיש לו מאפיינים גופניים, כי אם יש לו כיסא הוא זקוק לישיבה ולמנוחה ויש לו תנוחת ישיבה על כיסא! וכבר הוּרחב בעניין ייחוס כיסא לבורא במאמרים: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב"ה יושב על כיסא?", "כתר או נקדישך?"; וכן הוּרחב בעניינוֹ בדוגמות: ג, צג, במבוא לחלק יג, ועוד.

מקורו המדרשי של רש"י לפירושו כאן הינו בבראשית רבה (סט, ז): "אמר רבי שמעון בן יוחאי: אין בית-המקדש של-מעלן גבוה מבית-המקדש של-מטן אלא י"ח מיל [=מיל אחד הוא מעט פחות מק"מ], מאי טעמא? 'וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם' מנין וז"ה [=בגימטריה 18]". וברור שבר-יוחי לא העלה על דעתו שנבין את מדרשו כפשוטו, שהרי מרחק של כ-18 ק"מ ניתן לצפייה בעין אנושית ביום בהיר, וזכורני שהתארחתי שבת אחת ביישוב "מעלה לבונה", וראינו את בנייניה הגבוהים של תל-אביב לאורך הטיילת, והמרחק בין שתי הנקודות הללו הוא כ-45 ק"מ!

אלא, המפתח לדעתי להבין את דברי בר-יוחי טמון במידת המרחק שבין בית-המקדש של-מעלה לבין בית-המקדש של-מטה – ומרחק זה הוא ח"י מילין (מידות האורך). הוי אומר, הַחִיּוּת שנרמזה במניין וז"ה (=18), היא זו שמפרידה בין העולם-הזה לבין העולם-הבא. והחיות הזו הינה עניין חולף ושברירי מאד, כאותו מרחק קטן יחסית שבין בית-המקדש של-מעלה לבית-המקדש של-מטה. עוד ניתן ללמוד ממדרש זה, שכל עוד האדם חי עליו להפנות את דעתו למושׂכלות, אשר נמשלו בבית-המקדש של-מטה, ואם יעשה-כן יזכה לבית-המקדש של-מעלה דהיינו לחיי העולם-הבא, שם יזכה לעונג רוחני נצחי בהיקשר נפשו בידיעת צור העולמים.

אחזור לעניין הכיסא, הנה לפניכם דוגמה נוספת לייחוס כיסא לבורא-עולם, מתוך פירושו של שר"י לברכות (נח ע"א), שם דרשו את הפסוק בדברי הימים א (כט, יא): "לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ", וכֹה דברי חז"ל: "לך ה' הממלכה – זו מלחמת עמלק, וכן הוא אומר: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [שמ' יז, טז]".

ושם פירש רש"י כך: "הממלכה זו מלחמת עמלק – דכתיב בה כיסא מלכות: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [שמ' יז, טז], כלומר, על-ידי מלחמה לה' בעמלק יתעלה כסאו". נשים לב שבגמרא לעיל לא נזכרה הגשמה כלל ועיקר! לעומת זאת, רש"י מחדיר לליבנו את ההגשמה באופן הדרגתי: בתחילה הוא אומר: "דכתיב בה כיסא מלכות", דהיינו מה שכתוב בפסוק: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" אינו בגדר משל אלא מדובר ב"כיסא מלכות", ולאחר שרש"י ריכך אותנו בארטילריה לקבלת המינות הוא מוסיף ואומר בסוף פירושו: "כלומר, על-ידי מלחמה לה' בעמלק יתעלה כסאו". והיכן נאמר בגמרא לעיל שיש לה' יתברך כיסא מלכות? או שכיסאו מתעלה ומתרומם? ובקיצור, בשלב הראשון רש"י מחדיר את הפרשנות שהכיסא שנזכר בפסוק הוא כיסא מלכות, כלומר לשיטתו הפסוק אינו משל, ואם אינו משל אז מן ההכרח לסבור שמדובר בכיסא מלכות מוחשי; ובשלב השני הוא מחדיר את הפרשנות שמדובר בכיסאו של הקב"ה יתרומם שמו. ולפירושי הגשמה נוספים של רש"י בעניין הכיסא ויתר הפסוק הנדון, ראו: חלק נח ועוד.

דוגמה קצח

בבראשית (כח, כא) נאמר: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים", ושם פירש רש"י: "וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים – שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף, שלא יימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר: 'אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ' [בר' כח, טו], והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר: 'לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ' [בר' יז, ז]". ואיני מבין איך אפשר לפרש שאחד מתנאֵי הנדר הוא שלא יימצא פסול בזרעו? כלומר שלא ייוולד לו בן כמו עשו או ישמעאל, שהרי יעקב אבינו קיים את הנדר עוד לפני שנולד בנימין! (ראו בר' פרק לה) כמו כן, מדברי יעקב: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי" וכו' עולה בבירור, שתנאֵי הנדר מסתיימים מיד עם שיבת יעקב אבינו מלבן לבית אביו יצחק, ובלי שום קשר להולדת בניו. והראיה הברורה לכך היא, שהקב"ה מורה ליעקב לקיים את הנדר מיד לאחר שובו מלבן והצלתו מעשו אחיו (בר' לה, א): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ".

נמצא, שלא יעלה על הדעת שיעקב אבינו יִדּוֹר נדר שלא יימָּצא פסול בזרעו וכבר יקיים את נדרו עוד לפני שהוא מוליד את בנימין, ובכלל, איך אפשר לנדור דבר כזה? וכי אדם יודע מתי הוא יסיים ללדת בנים או בנות? ושמא יתחתן עם עוד אשה ויוליד עוד בנים ובנות כמו אברהם אבינו לאחר מות שרה אמנו? זאת ועוד, וכי אדם יודע שבניו ישמרו את דרך ה' כל ימי חייהם? וכי לחינם הזהירו אותנו חכמים במסכת אבות (ב, ה): "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"?

ואולי יתרה מזאת, מדוע יש קשר בין חלות שמו של הקב"ה על האדם לבין איכות בניו, אם טובים אם רעים? וכי מעלתו של אברהם אבינו פחותה משל יעקב אבינו? וכי ישמעאל גרע ממעלתו של אברהם או עשו גרע ממעלתו של יצחק? ולי נראה ברור שמעלתם של אברהם ויצחק היו נשׂגבות יותר ממעלתו של יעקב שנפסקה ממנו הנבואה במשך שנים רבות, ואף העיד על עצמו שהיו ימיו "מעט ורעים" ולא השׂיגו את ימי חיי אבותיו. וכמובן, אברהם אבינו עמד בניסיון העקידה בשמחת הלב והנפש, ואילו יעקב אבינו התאבל על בנו ימים רבים.

והנה דברי רס"ג בעניין אברהם ויצחק שהשתוקקו לבנים, ומדבריו עולה בבירור שהבן הרשע אינו מוריד ממעלת האב, וכֹה דבריו (בפירושו לפרשת תולדות, בהע' 6): "וממה שנאמר: 'וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ' [בר' כה, כא] צריכים אנו לדעת מדוע נתאוו הראשונים לבנים, ונֹאמר, כדי שיְּלמדוּם ענייני הדת ויזכו על ידם, כמו שנאמר: 'אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ' [יש' לח, יט], וכבר אמרה תורה: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר' [דב' יא, יט], וכבר נאמר באברהם: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו' [בר' יח, יט]. [...] אבל [...] אם היה אחד [מהבנים] [...] רשע אין זה מזיק לאב ולא ירע לו כלל – אם לא חסך מאמץ בהדרכתו ולימודו, כמו שלא הזיק לחזקיה חטאו של מנשה. ומה טובה סחורה שיש בה ריווח ולא הפסד, והיאך לא ישתדלו הנבונים לרכשה?".

זאת ועוד, לפסוקים שרש"י מצטט בהמשך פירושו: "'אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ' [...] 'לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ'", אין שום קשר לענייננו, שהרי פשט הפסוק הראשון עוסק בכך שהקב"ה לא יעזוב את יעקב עד לקיום כל הברכות שהובטחו לו (ולא הובטח לו מאומה בעניין כשרות בניו); והפסוק השני בכלל עוסק בהבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם; ובקיצור, שר"י פשוט משרבט פסוקים שאין להם קשר לענייננו כראיות להזייתו. אגב, שאיפתו של יעקב אבינו שלא יהיה פסול בבניו מופיעה אמנם במדרש אך בהקשר שונה לחלוטין: "לפי שהיה אבינו יעקב מפחד כל ימיו ואומר אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותיי" (ספרי ואתחנן, לא).

ואוי לנו שפרשן סכל עילג ומין אשר מגבב דברים רדודים הפך להיות "רבן של ישראל".

ואחתום בפרשנותו הנאה של רס"ג בבראשית (כח, כא): "וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים – לי למשגיח", ודבר זה מתנאֵי הנדר, ולא שיעקב אבינו נדר שיקבל עליו אלהותו יתעלה רק אם ישמרהו...

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ל).pdf

הורידו את PDF • 298KB