רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לז)

עודכן: 26 בינו׳ 2021

במסכת ברכות (ז ע"א) נאמר כך: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לִפְנֵי וְלִפְנִים וראיתי אַכְתְּרִיאֵל יָהּ יְיָ צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותיכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. מאי קא משמע לן? שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך".


וכמו שכתבתי במאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם", אין ללמוד מאומה מפרטי האגדה הזו, ויש להתעלם מכל פרטי האגדה לחלוטין למעט המסקנה הסופית, וחז"ל אף אומרים זאת במפורש: "מאי קא משמע לן?", כלומר מה יש ללמוד מכל האגדה הזו? "שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך". ובמלים אחרות, כל פרטי האגדה משמשים כתפאורה בלבד למטרה הסופית, והיא ללמד את האדם החשוב שיהיה שפל רוח, ולא יתגאה, ויתייחס תמיד בכבוד ובסבלנות כלפי בני האדם הפשוטים אשר לא הגיעו לרמת השׂגתו.


אולם, רש"י התייחס לכל אגדות חז"ל כפשוטן ולכן הוא לא הבין שפרטי האגדה הזו הינם בגדר תפאורה בלבד לרעיון מוסרי מסוים, אף שחז"ל אומרים זאת במפורש: "מאי קא משמע לן?", וכו'. לפיכך רש"י מתעלם בפירושו מן המסקנה, ובוחר להתמקד באחד מפרטי האגדה אשר מוביל להגשמה ברורה, וכך הוא פירש שם: "ונענע לי בראשו – כמודה בברכתי ועונה אמן". כלומר, כדי שלא נתבלבל לרגע וחלילה יעלה בדעתנו שמדובר באגדה שאין להבין אותה כפשוטה, רש"י מפרש שנענוע הראש שנזכר באגדה מבטא הודאה בברכה וענית אמן, כאילו הנענוע הזה אכן התרחש במציאות, וכאילו כל האגדה הזו התרחשה כפשוטה! ואין שום מלה וחצי מלה בדברי רש"י על-כך שמדובר במשל או בעניין מסקנת האגדה.


וכבר אמרתי בעבר, שמי שאינו יודע מדעים והשקפות נכונות שיתרחק מלימוד התלמוד כמו מאש! וכל-שכן מלימוד תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות אשר שיבשו את התלמוד כאוות נפשם הרעה, והמיטו על עם-ישראל אסון רוחני, בהחדרת שלל הזיות מאגיות, ובסילוף ועיוות כוונת חז"ל באגדותיהם והפיכתן לדברי מינות וכפירה! וככל שאני מעמיק בלימוד התלמוד ובפירוש רש"י, הנני מבין יותר ויותר לעומק מדוע הישיבה בישיבות מטמטמת את הלומדים, וישנם בקרב יושבי הישיבות ספרים מחשבת המן שהינם גרועים אפילו יותר מזה.


ולא רק שהאגדה הזו נלמדת כפשוטה, היא אף הפכה למעין המנון חסידי, כלומר, צאצאי המינים כל-כך אוהבים וקשורים להגשמה ולמינות עד שהם הפכו את האגדה הזו לזמר "חסידי" מפורסם וידוע, וגם בזמרם הנגעל אין שום אזכור למסקנה של האגדה: הם השמיטו את המסקנה ובחרו להתמקד ולרומם את פרטי האגדה שאין ללמוד מהם מאומה. בדרך זו הם הגיעו למינות ולהגשמה, ולשלל השקפות רעות ואיומות אשר הביאו עליהם כליה. וכבר הוכחתי במאמריי על רש"י את הקשר הישיר בין תפישת אגדות חז"ל כפשוטן להגשמה, ראו: חלק א (פרק ב), חלק ה (מבוא), חלק יז (מבוא), ובעיקר בחלק כ (מבוא).


***

בהמשך הגמרא שם (ז ע"א) נאמר כך: "ומי איכא רתחא קמיה דקודשא-בריך-הוא? אין, דתניא: 'וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם' [תה' ז, יב]. וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזהו רגע".


שואלים שם בתלמוד: האם יש זעם לפני הקב"ה? ומשיבים: כן. וממשיכים לשאול: וכמה זעמו? ומשיבים, חלק אחד מ-58,888 חלקים בשעה, וחישוב מהיר מעלה שמדובר בערך בחלק אחד מעשרים חלקים בשנייה אחת. כלומר, אם נחלק שנייה אחת לעשרים חלקים, החלק האחד יהיה אותו החלק שבו הקב"ה "זועם". מה אגדה זו מבקשת ללמד אותנו? ובכן, נראה לי ברור, שלא לחינם נאמר שהקב"ה "זועם" בחלק כל-כך זעיר של זמן, וזאת כדי ללמד אותנו שרוב דרכי הנהגתו של הקב"ה את עולמו הם באופני החסד והרחמים.


וכמו שרבנו אומר במורה (א, נד), בעניין שלוש-עשרה מידות של רחמים:


"וקיצר בהזכירו שלוש-עשרה מידות הללו ואף-על-פי שהשיג כל טובו, כלומר פעליו, כי אלה הן הפעולות הבאות מצידו יתעלה לגבי המצאת בני האדם והנהגתם. וזו הייתה תכלית מטרת שאלתו, כי סוף הלשון: 'וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה' [שמ' לג, יג] – אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהם בעקבות פעליך בהנהגתם [...] וראוי שיהו פעולות הרחמנות והסליחה והחמלה והחנינה באים מצד מנהיג המדינה הרבה יותר מפעולות העונשין, כי כל שלוש-עשרה מידות הללו מידות רחמים פרט לאחת" וכו'.


בהמשך הגמרא שם נאמר כך: "ואימת רתח? אמר אביי: בהנך תלת שעי קמייתא", כלומר, אביי מצמצם עוד יותר את הזמן שבו הקב"ה "זועם", כלומר החלק האחד מעשרים בשנייה, אינו בכל שעה ושעה אלא רק בשלוש השעות הראשונות של היום, ומשמע מדבריו שהקב"ה "זועם" רק פעם אחת באותן שעות, נמצא, ש"הזעם" של הקב"ה אינו אחד מעשרים בשנייה, אלא אחד מששים בשנייה ורק פעם אחת בשלוש השעות הראשונות של היום.


וברור שצמצום "הזעם" של הקב"ה נועד ללמד את הנבונים שאין באמת לפני הקב"ה "זעם" במובן האנושי הנפשי והרגשי של המילה, אלא הכוונה היא לפקודות עונש זעם וחורבן כלפי הראויים לעונש, אשר אינן מצויות לעתים קרובות, והקב"ה מאריך אפו אפילו לרשעים, שמא ישובו בתשובה, כי רוב פעולותיו ודרכי הנהגתו את העולם הם בדרכי החסד והרחמים כאמור. ברם, אגדה זו מלמדת עניין חשוב נוסף, והוא, שסוף-סוף יש לפניו גם זעם, ואין מנוס מעונשו אם חלילה מתעקשים להמשיך וללכת בדרכי עמל ואון. כך שאגדה זו מטפחת שתי השקפות: גם לימוד דרכי הנהגתו ופעולותיו של הבורא, כדי ללמד אותנו כיצד לנהוג עם הסובבים אותנו בכלל ומשפחתנו בפרט, וגם לחנך אותנו ליראת שמים, שסוף העונש לבוא...


רש"י מפרש שם: "בתלת שעי קמייתא – באחד מרגעי תלת שעות ראשונות". כלומר, אימתי הקב"ה "זועם"? "באחד מרגעי שלוש השעות הראשונות", ואין כאן ובשום מקום אחֵר בפירוש רש"י רמז לכך שאגדות חז"ל הינן משלים ואין להבין אותן כפשוטן, כאילו באמת הקב"ה "זועם" במובן האנושי והרגשי באחד מרגעי שלוש השעות הראשונות... ואף שכבר הבאנו ראיות רבות לסכלותו של רש"י, נצרף גם את דבריהם של שלושה חוקרים אשכנזים (מ' גרוס, י' ברקאי, י' מלמד) בספרם: "דרכים בפרשנות האגדה" (עמ' 26): "רש"י משאיר את האגדה במובנה הפשוט, ובמכֻוון אינו מפתח את תכניה ואת מסריה ואינו מבהיר אותם. נראה שרש"י קיבל את דברי האגדה כפשוטם וכמשמעם, כולל את אלה שנראים תמוהים".


ואני תמה על אנשים משכילים אשר אומרים על מורם ורבם הנערץ שהוא במכֻוון פירש את אגדות חז"ל כפשוטן, ואיך לא הבינו שבזה הם למעשה מודים בסכלותו ובמינותו?


"מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל" (יש' מד, כה).

"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה).


***

בהמשך הגמרא שם (ז ע"א) נאמר כך:


"ואימת רתח? אמר אביי: בהנך תלת שָׁעֵי קמייתא כַּד חָוְרָא כרבלתא דתרנגולא וקאי אַחַד כרעא. כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי! כל שעתא אית בה שׁוּרְיַיקֵי סוּמַּקֵי, בההיא שעתא לית בה שורייקי סומקי. ההוא מינא דהוה בשבבותיה דר' יהושע בן לוי, הוא קא מצער ליה טובא בקראי, יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין בה, סבר כי מטיא ההיא שעתא אלטייה, כי מטת ההיא שעתא ניים, אמר: שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי, 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' [תה' קמה, ט] וכתיב: 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב' [מש' יז, כו]".


בגמרא שואלים: אימתי הקב"ה זועם? ואביי משיב: בשלוש שעות הראשונות ביום, כאשר כרבולת התרנגול מחווירה והוא עומד על רגל אחת, ומוסיפים להקשות: והרי לעתים קרובות מאד התרנגול עומד על רגל אחת! ומשיבים: בכל שעה יש בכרבולתו של התרנגול חוטים אדומים, אך באותה שעה שהקב"ה "כועס" כולה לבנה – וברור שכרבולת התרנגול לעולם אינה מחווירה ואינה משנה את צבעה כהוא-זה. לפיכך, אביי ביקש למעשה ללמד אותנו, שאין באמת לפני הקב"ה זעם וכעס כמו אצל בני האדם ובעלי החיים, אך אם הוא היה אומר זאת במפורש, בלא אגדה, השוטים היו מסיקים שהקב"ה אינו משלם לרשע כרשעתו...


בהמשך הגמרא סופר על מין אחד שהיה שכן של ריב"ל, אשר היה מצער אותו מאד בקושיות מינות מפשטי פסוקי המקרא. יום אחד, לקח ריב"ל תרנגול והעמיד אותו בין רגלי המיטה שהיה יושב עליה, והמתין לראות אימתי הקב"ה "כועס" כדי לקלל את המין הזה. כאשר הגיעה השעה לקלל את המין – נרדם, מתנומתו הוא למד שלא ראוי להרוג את המינים בקללה מאגית, שהרי כתוב: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" וכן כתוב: "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב".


וכי יעלה על הדעת שיש להבין את האגדה הזו כפשוטה? וכי ריב"ל היה הוזה הזיות? וכי הוא היה מכשף עובד אלילים? כמו כן, חכמים קבעו בהלכה שדינם של המינים הוא "מורידין ולא מעלין", וכי ריב"ל יקל בענייני מינות וירחם על המין הזה נגד הוראות התורה המפורשות? ובכלל, איך יעלה על הדעת שריב"ל יגיע למסקנות מחשבתיות והלכתיות מכך שהוא נרדם? וכי הוא היה שוטה וסכל? אלא, יש כאן אגדה שנועדה ללמד אותנו שלא ראוי לתלמיד חכמים להקפיד ולהעניש, דהיינו לנדות לכבודו, וכמו שרבנו פוסק בסוף הלכות תלמוד תורה:


"אף-על-פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לתלמיד-חכמים להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אוזניו מדברי עמי הארץ, ולא ישית לבו להן, כעניין שאמר שלמה בחוכמתו: 'גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל תִּתֵּן לִבֶּךָ' [קה' ז, כא].


וכן היה דרך חסידים הראשונים: שומעין חרפתן ואינן משיבין, ולא עוד אלא שמוחלין למחרף וסולחין לו. וחכמים גדולים היו משתבחין במעשיהן הנאין ואומרין שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן. וזו היא דרכן של תלמידי-החכמים שראוי לילך בה.</