רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לז)

עודכן: 26 בינו׳ 2021

במסכת ברכות (ז ע"א) נאמר כך: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לִפְנֵי וְלִפְנִים וראיתי אַכְתְּרִיאֵל יָהּ יְיָ צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לפניו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותיכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. מאי קא משמע לן? שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך".


וכמו שכתבתי במאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם", אין ללמוד מאומה מפרטי האגדה הזו, ויש להתעלם מכל פרטי האגדה לחלוטין למעט המסקנה הסופית, וחז"ל אף אומרים זאת במפורש: "מאי קא משמע לן?", כלומר מה יש ללמוד מכל האגדה הזו? "שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך". ובמלים אחרות, כל פרטי האגדה משמשים כתפאורה בלבד למטרה הסופית, והיא ללמד את האדם החשוב שיהיה שפל רוח, ולא יתגאה, ויתייחס תמיד בכבוד ובסבלנות כלפי בני האדם הפשוטים אשר לא הגיעו לרמת השׂגתו.


אולם, רש"י התייחס לכל אגדות חז"ל כפשוטן ולכן הוא לא הבין שפרטי האגדה הזו הינם בגדר תפאורה בלבד לרעיון מוסרי מסוים, אף שחז"ל אומרים זאת במפורש: "מאי קא משמע לן?", וכו'. לפיכך רש"י מתעלם בפירושו מן המסקנה, ובוחר להתמקד באחד מפרטי האגדה אשר מוביל להגשמה ברורה, וכך הוא פירש שם: "ונענע לי בראשו – כמודה בברכתי ועונה אמן". כלומר, כדי שלא נתבלבל לרגע וחלילה יעלה בדעתנו שמדובר באגדה שאין להבין אותה כפשוטה, רש"י מפרש שנענוע הראש שנזכר באגדה מבטא הודאה בברכה וענית אמן, כאילו הנענוע הזה אכן התרחש במציאות, וכאילו כל האגדה הזו התרחשה כפשוטה! ואין שום מלה וחצי מלה בדברי רש"י על-כך שמדובר במשל או בעניין מסקנת האגדה.


וכבר אמרתי בעבר, שמי שאינו יודע מדעים והשקפות נכונות שיתרחק מלימוד התלמוד כמו מאש! וכל-שכן מלימוד תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות אשר שיבשו את התלמוד כאוות נפשם הרעה, והמיטו על עם-ישראל אסון רוחני, בהחדרת שלל הזיות מאגיות, ובסילוף ועיוות כוונת חז"ל באגדותיהם והפיכתן לדברי מינות וכפירה! וככל שאני מעמיק בלימוד התלמוד ובפירוש רש"י, הנני מבין יותר ויותר לעומק מדוע הישיבה בישיבות מטמטמת את הלומדים, וישנם בקרב יושבי הישיבות ספרים מחשבת המן שהינם גרועים אפילו יותר מזה.


ולא רק שהאגדה הזו נלמדת כפשוטה, היא אף הפכה למעין המנון חסידי, כלומר, צאצאי המינים כל-כך אוהבים וקשורים להגשמה ולמינות עד שהם הפכו את האגדה הזו לזמר "חסידי" מפורסם וידוע, וגם בזמרם הנגעל אין שום אזכור למסקנה של האגדה: הם השמיטו את המסקנה ובחרו להתמקד ולרומם את פרטי האגדה שאין ללמוד מהם מאומה. בדרך זו הם הגיעו למינות ולהגשמה, ולשלל השקפות רעות ואיומות אשר הביאו עליהם כליה. וכבר הוכחתי במאמריי על רש"י את הקשר הישיר בין תפישת אגדות חז"ל כפשוטן להגשמה, ראו: חלק א (פרק ב), חלק ה (מבוא), חלק יז (מבוא), ובעיקר בחלק כ (מבוא).


***

בהמשך הגמרא שם (ז ע"א) נאמר כך: "ומי איכא רתחא קמיה דקודשא-בריך-הוא? אין, דתניא: 'וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם' [תה' ז, יב]. וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזהו רגע".


שואלים שם בתלמוד: האם יש זעם לפני הקב"ה? ומשיבים: כן. וממשיכים לשאול: וכמה זעמו? ומשיבים, חלק אחד מ-58,888 חלקים בשעה, וחישוב מהיר מעלה שמדובר בערך בחלק אחד מעשרים חלקים בשנייה אחת. כלומר, אם נחלק שנייה אחת לעשרים חלקים, החלק האחד יהיה אותו החלק שבו הקב"ה "זועם". מה אגדה זו מבקשת ללמד אותנו? ובכן, נראה לי ברור, שלא לחינם נאמר שהקב"ה "זועם" בחלק כל-כך זעיר של זמן, וזאת כדי ללמד אותנו שרוב דרכי הנהגתו של הקב"ה את עולמו הם באופני החסד והרחמים.


וכמו שרבנו אומר במורה (א, נד), בעניין שלוש-עשרה מידות של רחמים: