רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סד)

במסכת ברכות סב ע"א נאמר משמו של ר' תנחום, שכל מי שצנוע בבית-הַכְסֵא ניצול מהנחשים, מהעקרבים ומהמזיקים. בהמשך סוּפר שם על בית-הַכְסֵא אחד בטבריה, שאפילו שהיו נכנסים לתוכו שניים ואפילו ביום – היו ניזוקים. לעומת זאת, ר' אמי ור' אסי היו נכנסים בו כל אחד לבדו ולא היו ניזוקים. ושאלו חכמים את ר' אמי ור' אסי: האם אינכם פוחדים? והשיבו להם ר' אמי ור' אסי: יש בידינו קבלה מרבותינו: שהנוהַג הראוי בבית-הַכְסֵא הוא צניעות ושתיקה, והנוהג הראוי בייסורים הוא שתיקה ובקשת רחמים. עוד סוּפר שם על אימו של אביי שגידלה טלה כדי שייכנס עמו לבית-הַכְסֵא ולא יזיקו לו המזיקים. ושואלים בתלמוד: מדוע לא גידלה לו שעיר? והשיבו שם: משום ששעיר-עז מתחלף [=כנראה מבחינה לשונית] עם שעיר-שד. עוד סוּפר שם על אשתו של רבא, שבעת שהיה בבית-הַכְסֵא, הייתה מקשקשת באגוז בתוך ספל, ולאחר שנעשה חכם פתחה חלון ודרכו הייתה מניחה את ידה על ראשו.


והנה לשון התלמוד שם:


"אמר ר' תנחום בר חנילאי: כל הצנוע בבית-הַכְסֵא ניצול משלשה דברים: מן הנחשים, ומן העקרבים, ומן המזיקין. ויש אומרים: אף חלומותיו מיושבים עליו. ההוא בית-הַכְסֵא דהוה בטבריא, כי הוו עיילי ביה בי תרי אפילו ביממא מתזקי, רבי אמי ורבי אסי הוו עיילי ביה חד וחד לחודיה ולא מתזקי. אמרי להו רבנן: לא מסתפיתו? אמרי להו: אנן קבלה גמרינן, קבלה דבית-הַכְסֵא – צניעותא ושתיקותא, קבלה דייסורי – שתיקותא ומבעי רחמי. אביי מרביא ליה אמיה אמרא למיעל בהדיה לבית-הַכְסֵא. ולרביא ליה גדיא! שעיר בשעיר מיחלף. רבא, מקמי דהוי רישא – מקרקשא ליה בת רב חסדא אמגוזא בלקנא, בתר דמלך – עבדא ליה כוותא, ומנחא ליה ידא ארישיה".


סוגיה זו היא דוגמה מצוינת מדוע אסור ללמוד תלמוד לפני שלומדים מדעים והשקפות נכונות, כי לימודו ללא הכלים הנכונים עלול לטמטם את הלומד! ואף להחדיר לו הזיות מאגיות אליליות! שהרי סוגיה זו מבטאת את אמונת ההמון בשדים הכעורים באופן פשטני מאד. אמונה זו חדרה לתלמוד הבבלי כמו אמונות-הבל רבות; וראו: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי – הַוָּיוֹת דאביי ורבא", "האמנם חז"ל היו כסילים?", "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?", שם ביארתי שהתלמוד הוא בליל של השקפות והלכות שרובן דחויות, ורק חלקן הקטן נפסק להלכה והוכשר להיכנס להיכל המחשבה. נחזור לענייננו, יש שני מסרים שעולים מסוגיה זו:


המסר הראשון מופיע מיד בפתיחת הסוגייה בדברי ר' תנחום: "אמר רבי תנחום בר חנילאי: כל הצנוע בבית-הַכְסֵא" וכו', כלומר כל מטרת הסוגייה הזו היא ללמד על צניעות בבית-הַכְסֵא, וכל שאר ההזיות והדמיונות שנזכרו בה לא נועדו אלא לשרת את המטרה המרכזית הזו לפי דעתן, או יותר נכון, לפי חוסר-דעתן של בני אדם הפתאים התועים אחרי השדים וההזיות.


המסר השני הוא תשובת ר' אמי ור' אסי לשואליהם, ואף שנאמר בתלמוד שהשואלים היו "רבנן", כנראה שהם היו כמו ה"רבנן" שאנו אומרים עליהם בקדיש-דעתיד: "על ישראל ועל רבנן", שברוב המקרים האנשים בבית-הכנסת שאומרים קדיש זה, הם וחבריהם ה"רבנן" הינם עמי-ארצות רודפי שׂררה וכבוד מן הסוג העלוב ביותר, מפני שהם הוזים לחשוב שהם חכמים גדולים, ופתי וריק שהוזה לחשוב שהוא חכם גדול לא מסוגל עוד לקבל את האמת.


מכל מקום ראוי לתמוה: מדוע ר' אמי ור' אסי אינם משיבים על השאלה שהם נשאלו? שהרי הם נשאלו מדוע הם אינם פוחדים מהמזיקים? והם השיבו שיש בידם קבלה שכך-וכך יש להתנהג בבית-הַכְסֵא, ואף הוסיפו שכך-וכך יש להתנהג בעת שמתרגשים ייסורים על האדם... ובכן, נראה ברור שר' אמי ור' אסי מתחמקים מלהשיב באופן ישיר על הזיות ההמון כדי שלא לחזק את תעייתם, ומנסים לקרבם להיכל-הדעת בתשובת-אמת שמתעלמת מהזיותיהם.


ועוד יש לתמוה, וכי יעלה על הדעת שהשדים-המזיקים מתחשבים בהתנהגות נאותה בבית-הַכְסֵא? האמנם השדים הדמיוניים יודעים להעריך דרך-ארץ ומוקירים תלמידי-חכמים? והלא בסדרת מאמריי: "אמונתו של רש"י בשדים" ראינו, ולקמן עוד נראה, שהשדים "מקנאים" בתלמידי-החכמים ומתגרים בהם במטרה להזיק להם יותר מאשר לבני אדם הפשוטים?!


אלא ברור, שר' אמי ור' אסי הבינו "שאין עם מי לדבר", ולכן הם לא שללו את דברי שואליהם בעניין השדים, אלא כל שנותר להם לעשות הוא להפנות את חשש הסכלים מהשדים לכיוונים חיוביים, כלומר להתנהגות צנועה בבית-הַכְסֵא, ולכניעה לשתיקה ולבקשת-רחמים בשעת חלות הייסורים, אף שאין עניין זה קשור לשאלה שנשאלו. וראיה לכך "שלא היה עם מי לדבר", כלומר שהאמונה בשדים הייתה כל-כך חזקה ונטועה עמוק במחשבת ההמון הנבער, ניתן להביא ממנהגי הנשים באותם הימים שנזכרו בסוגייה הנדונה, וברוך מחסֵּר הדעות. והחכמים והנבונים באמת, לא פסקו מאומה מהמנהגים הללו להלכה המציאותית, ואין להם שום זכר.


ואם תבקשו להבין: מדוע חכמים יצאו מגדרם כדי להזהיר על שמירת הצניעות בבית הַכְסֵא? ובכן, כדי על כל השבתי בהרחבה במקומות אחרים, ראו: "הפיוט שלום עליכם: 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם'", וכן: "דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ג".


נחזור לרש"י, הוא היה גרוע מאותן הנשים החסרות שנזכרו בתלמוד, כי הן סכלו לעצמן בלבד, ורש"י נכשל ונחבל בהבל והִתעה דורות רבים אחר התהו וההזיות האליליות, והנה פירושו:


"מן הנחשים ומן העקרבים ומן המזיקין – דמתוך צניעותו מתנהג בנחת ובשתיקה, ואין הנחשים מרגישים להתקנאות בו, ואף המזיקין חסין עליו [השדים האכזריים והרשעים הם פתאום "רחמניים"?]; חלומותיו מיושבין עליו – שאין המזיקין מבהילין אותו".


בנוסף להזיות בעניין השדים הדמיוניים שרחשו במוחו הרקוב של רש"י, שימו לב לדברי השכרות שהוא אומר: "ואין הנחשים מרגישים להתקנאות בו", כלומר, כל מי שצנוע בבית-הַכְסֵא, לפי רש"י, הנחשים אינם מקנאים בו ולכן הם גם אינם מזיקים לו... ועל פירושו המהובל הזה יש לתמוה: וכי יש לנחשים רגשות ומודעות-אנושית שבהם הם מקנאים בזולתם?


כמו כן, לפי רש"י, השדים מבהילים את בני האדם בשעה שהם ישנים, ומי שצנוע בבית-הַכְסֵא השדים מתחשבים בו ולא מעוררים בו חלומות-בעתה... וכאן מתגלה סכלות נוספת שרש"י החזיק בה, שהרי הוא כלל לא הבין את מהות החלומות ואת אופני הופעתם בדמיון בעת השינה. ואין זה המקום היחיד שרש"י נכשל ונחבל בעניין זה, ראו חלק נז שם רש"י אומר שהמלאכים הם אלה שממונים על החלומות; ובחלק מד הוא אומר שהקב"ה הוא זה אשר אחראי לחלומות ההמון הסכלים, וכל דבריו הבל, והסברתי בחלק נז את מקור החלומות.


בהמשך פירושו במסכת ברכות שם, רש"י מוסיף לההביל בדברי סכלות גמורים:


"שעיר – שד של בית-הַכְסֵא הדומה לשעיר, ועליהם נאמר: 'וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם' [יש' יג, כא]; אמגוזא בלקנא – נותנת אגוז בספל של נחושת ומקרקשת בו מבית, והוא נפנה כנגדה מבחוץ; בתר דמלך – ונעשה 'ראש ישיבה' צריך שימור טפי מפני המזיקים, שמתקנאים השדים בתלמידי-חכמים יותר משאר בני אדם".


נמצא, כי לפי רש"י יש שדים מיוחדים לבית הַכְסֵא אשר דומים לעזים, וכבר ראינו את דבריו לעיל ובשלל מקומות במאמרי: "אמונתו של רש"י בשדים", שהשדים הם ישויות בעלות תכונות אנושיות רעות כגון קנאה ורשעות. ושוב הטמבל הזה מודה בעבודה-זרה ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, בהחדרת הזיות מאגיות אליליות כעורות למחשבת עם חכם ונבון. ואפילו גדולי טחורי האסלה הטיפשים והמיובלים של ימינו אינם מאמינים בשדים של בית-הַכְסֵא...


***

כאמור, רש"י מפרש לעיל את הפסוק בישעיה: "וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם", כך: "שעיר – שד של בית-הַכְסֵא הדומה לשעיר, ועליהם נאמר: 'וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם' [יש' יג, כא]". כלומר, לפי רש"י השעירים שנזכרו בספר ישעיה הם שעירים-שדים ייחודיים ומיוחדים לבית הַכְסֵא...


ובכן, הבה נבחן את הפסוק:


בישעיה (יג, כא) נאמר: "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם", ועל הפסוק הזה קפצו כל הוזי ההזיות למיניהם, וטענו: הנה ראיה לקיומם ולאמיתתם של השדים! שהרי ישעיה הנביא מספר לנו על מציאותם ואף על מעשיהם...


ויש שתי אפשרויות מושכלות להבין את הפסוק הזה בישעיה:


האפשרות הראשונה – מדובר בעיזי-הבר וכמו שפירש רס"ג לקמן, שהרי המלה "שעיר" במקורה היא שֵׁם לעזים, ובתורה מלה זו מופיעה כחמישים פעמים כְּשֵׁם לעזים! לדוגמה: "שְׂעִיר עִזִּים" (ויק' ט, ג). מן המשמעות הבסיסית הזו של עיזים, המלה "שעירים" הושאלה לשדים, וכפי שאומר רבנו במורה לעיל: "וסוברים שהם מתדמים בצורת העיזים, ולפיכך היו קוראים את השדים – שעירים". ועתה לפירוש רס"ג לישעיה שם שהזכרתי לעיל: "וּשְׂעִירִים – עיזי הבר", והוסיף שם המהדיר י' רצהבי: "והוא היעל". ברור אפוא שהמלה שעירים היא שֵׁם מושאל, במקור היא משמשת לעיזי הבית, והיא הושאלה משם לשדים ואף לעיזי הבר.


"וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (דה"ב יא, טו).


האפשרות השנייה – הפסוק בישעיה מובא במסגרת נבואת החורבן לבבל, וכֹה דברי הנביא שם: "וְהָיְתָה בָבֶל [...] כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה [...] וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם. וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם".


מדברי הנביא ישעיה ניתן ללמוד על עוצמת האמונה בשדים בקרב עובדי האלילים הקדמונים, וכפי שאומר רבנו הרמב"ם לעיל. כלומר, בימי קדם האמונות בשדים היו כל-כך חזקות ונטועות ומושרשות כל-כך עמוק, עד שהנביא ישעיה ע"ה השתמש באמונת ההמונים בשדים, ושהם מצויים במקומות השוממים, כדי לבטא את השיממון והחורבן המוחלט שיחול על בבל.


והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (עמ' שפה):


"ודע, שלא נאסר בשר-תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות, שהשדים שוכנים במדברות, ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים. אבל בערים וביישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות, צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים, ולפיכך הותר בשר-תאווה אחר שנכנסו לארץ".


וכמו שדיברה תורה כלשון בני אדם בעניין ההגשמה, כך דיבר הנביא ישעיה כאן כלשון בני אדם בעניין השדים; וכמו שרש"י לא הבין שדיברה תורה כלשון בני אדם בעניין ההגשמה, כך הוא לא הבין שהנביא דיבר כלשון בני אדם בעניין השדים, ולכן רש"י פירש את הפסוק בספר ויקרא (יז, ז) באופן מעֻוות, וכך נאמר שם: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם", ושם אומר רש"י: "לַשְּׂעִירִם – לשדים, כמו 'וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם'". רש"י הבין אפוא שלשדים יש רגליים והם יודעים לרקוד, ומעניין באיזה סגנון הם רוקדים, דיסקו-פופ או במעגלי מינות חסידיים כשראשו של-זה בעורפו של-זה...


יונתן תרגם בישעיה כך: "וְשֵׁידִין יְחָיְיכוּן תַּמָן", ואת הפסוק שבויקרא הוא תרגם: "וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יָת דִּבְחֵיהוֹן לְטָעֲוָן דִּמְתִילִין לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן&