top of page

קמצוץ מסמי ההזיה של קוק

עודכן: 22 במרץ

האם יש הגשמה בימינו? ובכן לכאורה התשובה על השאלה הזו היא שלילית, כי מעטים הם כומרי הדת האורתודוקסים בימינו אשר יצהירו בפה מלא שהם אינם מקבלים את היסוד השלישי משלושה-עשר יסודות האמונה של רבנו הרמב"ם, והוא שלילת הגשמות:


"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם [במהות המעצבת את הישות] ולא במקרה [בשום מאפיין חיצוני-גופני]. ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך ההשאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דיברו בני אדם בעניין זה הרבה. וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".


ברם, למרות שהשקפת הגשמות בלבושה המוצהר והבוטה כמעט ונתבערה כליל מן העולם היהודי, היא עדיין קיימת ורוחשת בקרב מוחות כומרי-הדת למיניהם בצורות שונות פחות גסות מוחצנות ומחוצפות, אך עדיין הן מוגדרות לדעת רבנו הרמב"ם כמינות ועבודה-זרה חמורה וכעורה (ובעניין זה ראו: 'חומרתה העצומה של ההגשמה'), וכֹה דברי רבנו במורה (א, לו):


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה-חֵמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".



א. הפוחז הנפחז מפוסקיירא


הראשון אשר הכשיר את אמונת ההגשמה וראה במגשימים "גדולים וטובים" היה הפוחז מפוסקיירא, וכבר הוּכח במאמר: "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז", שהוא בעצמו היה מסופק, דהיינו לא ידע האם יש לה' יד ורגל ועיניים ומעיים או שלא, וכבר עסקתי בדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" על הפוחז הנפחז ועל יתר המסופקים הללו, והנה הם לפניכם:


"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל [='גדולי הדור' ואינם אלא גדולי האסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים [ודברי רבנו החריפים הללו נאמרו על המסופקים, כל-שכן המינים הגמורים כמו רש"י-שר"י]".


אחרי הפוחז מפוסקיירא צצו ועלו שוטים אשכנזים נוספים אשר הצדיקו את אמונת ההגשמה, גם מפני שהם היו סכלים ומחוסרי דעת, אך גם בגלל שהם לא היו מסוגלים לקבל את העובדה שרבים מאבות-אבותיהם הנגעלים היו מינים ועובדי אלילים מהסוג הגרוע ביותר. אולם, לא רק מאהבת אבותיהם צאצאי המינים כפרו וכופרים באמת ההיסטורית, אלא בעיקר מפני שבמשך אלף שנים הם החדירו ביד רמה את "גדולתם וקדושתם", והפכו את עליונותם וגאוותם לכלי מרכזי להפקת רווחים וטובות-הנאה מדת משה – ואם יודו עתה שאבותיהם ואבות אבותיהם היו מינים נבערים, אנה יוליכו את חרפתם? איך יצדיקו את יוקרתם? וללא יוקרה מדומה איך יתבעו תקציבים ומימון בעבור לימוד התורה, "החזקת הדת" והגנה מאגית על עם-ישראל?


דוגמה נוספת להגשמה בימינו, הפעם מהממסד האשכנזי האקדמי היהיר, נמצאת ב"מילון העברית המקראית" של פרופ' מנחם-צבי קדרי. שם בערך "צלם" (עמ' 912) הוא כותב: "צלם – צורה מעוצבת כדמות של אלהים: 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בר' ט, ו); ושל אדם הראשון 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' (בר' ה, ג)" – ו"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב).


ב. תבשילו הנתעב של קוק


באחד מעלוני השבת הידועים שיצאו בשנת תשע"ח (ששמונים אחוז מהם פרסומות) ראיתי שאחד מהכותבים, בעל תואר רב וד"ר (להלן: רַדַּ"ר), הכשיר את האמונה בהגשמת הבורא, וזו מסקנת מאמרו: "נראים מאד דברי הראי"ה קוק שטען (שמונה קבצים א, ל–לא) שכל עוד אין השלכה לתחום המוסרי, באמת אין זה משנה כיצד אלהים מצטייר בדעתנו, העיקר שהוא שם". כאשר קראתי את דברי הדרדעי האשכנזי האורתודוקסי השכיר הזה נחרדתי והזדעזעתי, כי בתמימותי לא האמנתי שגם בימינו קיימת הצדקה לאמונת ההגשמה, ועוד מרַדַּ"ר אשכנזי שכיר אשר יודע ומכיר היטב את משנת רבנו הרמב"ם, ואף נחשב ל"דרדעי" של האשכנזים! וכבר הוזהרנו בתורה, שברגע שהאדם יפשוט את ידו לממון – דעותיו יתעקמו ויתעקשו.


בעקבות טענת המינות של הרדּ"ר, שאין שום השפעה להשקפות המינים על תחום המוסר והמידות, כתבתי מאמר: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", ובו הוכחתי את הקשר החזק וההדוק שבין מינות ועבודה-זרה לשחיתות מוסרית – "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה – וַהֲרָגוּנִי" (בר' כ, יא): תמצית הדברים היא, שהעדר יראת אלהים גורר עמו בהכרח לשחיתות המוסרית האנושית והחברתית הגדולה ביותר – רצח, והמינות מבטאת את הריחוק המוחלט והסופי מאלהים ומיראת-שמים. נעבור עתה לעיין במקורו של הרדּ"ר להצדקת אמונת ההגשמה, והוא הטבח קוק אשר האכילנו בהשקפות מרורות למו.


באחד מתבשיליו הנתעבים, קוק תמך מפורשות באמונת ההגשמה, והנה דבריו לפניכם מתוך המקור שציין השכיר האשכנזי שוחר האמת בעירבון מוגבל ביותר (עד הכיס והכבוד):


"אף-על-פי שהטעות בדברים האלהיים היא דבר מזיק עד מאד, מכל מקום אין עיקר ההיזק הנמשך מהמושגים המשובשים יוצא אל הפועל, עד כדי להמית את בעליו מיתת נשמה [=כרת], [אלא] רק כשהוא [השיבוש במושגי האלהות] מתגלם במעשים או לפחות כשהוא יורד לתוך דעות ורגשות כאלה, שסופן מוכרח להתגלות במעשים. אבל כל זמן שהדבר עומד בצורתו המופשטת [=באמונות ובדעות בלבד], אין כאן עקירה עיקרית. ובזה הננו קרובים לסברת הראב"ד, שהשיג על הרמב"ם במה שקרא למי שמאמין ההגשמה באלהות: מין. ונוכל להסכים, שכל זמן שאדם המגשֵּׁם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו, ונשארה היא עדיין בחוג הרוח, שלא תוכל להיות נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת".


לשונו חלקלקה מאד ומתוחכמת להרע בתכסיסי המלומדים האירופיים הנכלוליים, שהרי הוא פותח בקביעה הנכונה כשלעצמה שהשגיאות בתפישות האלהות מזיקות מאד, וזאת כדי להכשיר את מחשבתנו לקבל את דבריו, שהרי בקביעה הזו הוא מחדיר לליבנו את האשליה שהוא בר-סמכא בענייני מדעי האלהות, וכביכול אף נזהר בהם מאד. לאחר שגרם לנו לחשוב שהוא מומחה גדול, ואף מציג את עצמו כמי שנאמן ליסודות הדת, הוא פונה לזהם את מחשבתנו בהריסת אחד מיסודות הדת החשובים ביותר – שלילת הגשמות מבורא-עולם!


ולעצם דבריו, קוק הקוקו טען, שמי שסבור כמו הנוצרים לדוגמה, שיש לה' יתעלה גוף או שהוא כוח בגוף, אינו חוטא כלל! רק אם הוא יעשה לעצמו פסל ותמונה, רק אז הוא יחטא חטא גדול לאלהים. ברם, אם יִפנה במחשבתו לאלהים בשר ודם ויתפלל אליו יום-יום, הוא אינו חוטא כלל! הקוקו חשף בסכלותו התהומית הזו שהוא אפילו אינו בקי בעשרת הדיברות! שהרי בדיבר השני נאמר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" – כלומר, אסור לנו לעשות אלהים אחרים אפילו ללא עשיית פסל ותמונה, והצדקת אמונת ההגשמה היא עשיית אלהים אחרים, כי מי שמאמין בה עובד אלהים אחרים שאינו קיים במציאות!


לא פחות חמורה מכך היא ההשקפה המעֻוותת שהקוקו מנסה להנחיל לחסידיו השוטים בדבריו הרעים כאן, והיא שאין כל משמעות להשקפות ולמחשבות! שהרי אם בעבודה-זרה החמורה והכעורה אין כל חטא ועוון בהרהור עבירה, קל-וחומר וכל-שכן בכל התורה כולה! ומותר לשנוא את חברנו כל עוד לא היזקנו לו בפועל, ומותר לנו לזהם את מחשבותינו בזימה כל עוד לא עשינו מעשה בפועל, ומותר לנו אפילו שלא לאהוב ולירוא באמת מפני ה' יתעלה כל עוד אין לדבר ביטוי מעשי בפעולותינו! התעלה על הדעת סכלות ומינות חמורה שכזאת?


והנה לפניכם מקבץ מקורות מדברי רבנו, אשר מוכיחים את טמטומו המחריד של הקוקו:


"על עניין זה הזהירה התורה ונאמר בה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' [במ' טו, לט], כלומר, לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמֶּה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות; 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות. ולאו זה, אף-על-פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם-הבא, אין בו מלקות [שהרי הוא רק במחשבה – שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העיניים]" (הלכות עבודה-זרה ב, ו).


"והמצוה [=מצות לא תעשה שמניינה] השבע וארבעים, האזהרה שהוזהרנו מלהיות חופשיים במחשבותינו, עד שנסבור השקפות שהן נגד ההשקפות שהובאו בתורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה גבול שתעמוד אצלו והוא מצוות התורה ואזהרותיה ['וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' (דב' ד, טו)], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'. ולשון ספרי: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות" (ספר המצוות, לאווין מז).


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וגו' [במ' טו, כב]. ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן" (הלכות עבודה-זרה ב, ז).


"והיסוד החמישי [משלושה-עשר יסודות הדת], שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו, ואין-עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות [וכל שכן לאלוה דמיוני וגופני נגעל ואלילי] [...] אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה" (פרק חלק).


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא" (הלכות עבודה-זרה ב, י). והנה עוד מקור שכבר ראינו לעיל: "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות, או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח-אש [ומעלה]-חֵמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה" (מורה א, לו).


עד כאן מִקבץ מקורות מדברי רבנו, ויש עוד מקורות רבים בתורה, בחז"ל, ובכתבי רבנו הרמב"ם וחכמי האמת, שאסור באיסור חמור להפנות את המחשבה אחרי עבודה-זרה מכל סוג שהוא – כי הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, כך רבנו מלמד אותנו במורה, ושם הוא חוזר על היסוד הזה כמעט באותן המלים חמש פעמים, ראו: "הציר שעליו סובבת כל התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה". כמו כן, לחשיבות השכל והמחשבה בדת האמת כגורם המקשר בינינו לבורא-עולם, ראו: "הרמב"ם נגד הטיפה המרה", ושם הוסברו דברי חז"ל: "הרהורי עבירה קשין מעבירה", ולקמן אעסוק בזה מעט.


קצרו של דבר, אין די חרפות גידופים ונאצות בשפה העברית אשר יהלמו ויבטאו את שפלותו של הקוקו. זאת ועוד, הטבח הלז שהקדיח תבשילו ביטל הלכה למעשה את מצווֹת ידיעת ה' וייחוד ה'! שהרי שתי מצוות אלה נוגעות אך ורק להשקפות ולמחשבות, ובמיוחד ביטל הוא את מצות ייחוד ה', בה נצטווינו לסבור שה' הוא אחד ולא שניים – שהרי כל מי שסובר שה' הוא גוף בהכרח סובר שה' יתעלה אינו אחד, כי הגוף מתחלק לחלקים רבים מאד – והשקפתו זו מעידה כאלף עדים על סכלותו, ועל בורותו ובערותו ביסודות הדת הקדומים והנאמנים.


ועל ביטול מצוה קלה ממצוות התורה, וכל-שכן ביטול מצווֹת שהן יסוד היסודות ועמוד החכמות ראו דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו הקדושים והטהורים:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בְּפֵירוש [בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".


ומה דינו של מי שמפקפק ביסודות הדת? כל-שכן מאה פעמים מי שעוקר יסוד מיסודות הדת, וכל-שכן אלף פעמים מי שעוקר את יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע ולייחד את בורא-עולם במחשבה, וכל-שכן אלף-אלפי פעמים מי שמתעה את העם לערער על היסודות הללו! ובכן, בעניין דינו של הקוקו הנתעב ראו נא את פסק רבנו בהמשך דבריו בשלושה-עשר היסודות:


"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ג. רתוי לו לקוקו שלא בא לעולם


כדי להוסיף ולהעמיק את הבנתנו בטמטומו של הקוקו ולהבין עוד עד כמה דבריו מחרידים, עלינו לידע, כי הקשר של האדם עם בורא-עולם תלוי ועומד בכיווני המחשבה שהאדם פונה אליהם, וכמו שכותב רבנו במורה (א, י): "ועל דרך זו אומרים גם בשפלות המחשבה – וכאשר האדם פונה במחשבתו כלפי דבר פָּחוּת מאד אומרים שהוא ירד, וכן אם פנה במחשבתו כלפי דבר נעלה ונכבד אומרים שהוא עלה", כלומר אם האדם פונה להרהר בדברים הנעלים – הקשר שלו עם בורא-עולם מתחזק ומתעבּה, ואם חלילה האדם פונה להרהר בתאוות ובהבלים – הקשר שלו עם בורא-עולם נחלש ומתדלדל, וכמו שמלמד רבנו הרמב"ם שם (ג, נא):


"כבר בארנו לך, כי השׂכל הזה אשר שָׁפַע עלינו מאיתו יתעלה, הוא המגע אשר בינינו לבינו. והבחירה בידך, אם תרצה לחזק את המגע הזה ולעבּוֹתוֹ – עשֵׂה, ואם תרצה להחלישו ולדקקו לאט-לאט עד שתנתקהו – עשֵׂה. ואין המגע הזה מתחזק אלא בהפעלתו [=של השכל] באהבתו וההליכה [=המחשבתית] בכיוון זה כמו שבארנו. והחלשתו ודקותו תהיה בהתעסק מחשבתך במה שזולתו. [...] ודע, כי כל מעשה העבודות הללו [=כל המצוות] כקריאת-התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם [=כדי שמחשבתך תהיה פונה רק אליו] כאילו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו. [...] וכן כל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא, ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל תכלית [=אין ערך למצוות ללא ידיעת תכליתן וללא ידיעת המצווה בהן], אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


כלומר, כל המצוות שנצטווינו עליהן בתורה ניתנו לנו כדי שנכשיר את המחשבה להתרומם למעלת ידיעת השם יתעלה! אולם, לפי הטבח המצוות המעשיות הן המטרה והתכלית ואין מאחוריהן שום מחשבה והגיון, שהרי לפי הקוקו אין כל חשיבות למחשבה אלא רק למעשה. ברם, לפי דרך האמת, כל המצוות הן אמצעי כדי שנוכל להכשיר את כוח המחשבה שלנו להתרומם לידע ולהשיג את ה' יתעלה בשכלנו, וזה הוא יסוד היסודות ועמוד החכמות.


זאת ועוד, השכל שהוענק לאדם נקרא צלם אלהים והוא הקשר בינינו לבורא, ולכן אסור לנו חלילה להשחיתו בהזיות, ומסיבה זו רבנו במורה (ג, ח) מגנה בחריפות את השתייה לשכרה: "ולפיכך ראוי למי שהעדיף להיות אדם שיתרחק מזה". רבנו היה בדעה שהשכל האנושי הוא צלם האלהים שבאדם והוא הנכבד ביותר שבחלקיו, ולכן כל מי שמשחית אותו מאבד את זכותו להיקרא "אדם", כי אין אדם אלא באנושיותו-במחשבתו-בהגותו. ובמלים אחרות, "אדם" הוא מי שפועל מתוך הבנה שקדושת הרעיון והמחשבה הוא הכוח שראוי שיוביל וינחה אותו.

לאור רעיון זה רבנו מבאר במורה שם את דברי חז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה":


"אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [כלומר לצורתו האלהית, לצלם האלהים שבו], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו, ואין אשמת מי שהזיד והתעמר בעבד סכל כאשמת מי שהתעמר בבן חורין חסיד, כי הצורה הזו האנושית, [...] אין ראוי להשתמש בהם [=במחשבה או בדיבור] כי אם במה שעותדו לו: להתחברות בנעלה לא להתדרדרות לעמקי השפלות. [...] וכל מי שהשתמש במחשבתו או בדיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו [=חוש המישוש, החושניות] עד שיחשוב במשתה או בתשמיש יותר מן הדרוש [...] הרי לקח את הטובה אשר הושפע עליו בה [=הטובה שהאלהים העניק לנו] והשתמש בה ונעזר בה למרוד במטיב [באלהים שהיטיב לנו] ולהמרות את ציוויו".


מדברים אלה עולה, כי הפעלת המחשבה בכיווני התאוות מרחיקה אותנו מאד מצלם האלהים שבנו, ובמלים אחרות, מרחיקה אותנו מהאנושיות שהיא זו אשר מייחדת אותנו מן הבהמות ושאר בעלי-החיים – כי מי שאינו חס על שכלו למעשה אינו חס על כבוד האלהים, ואסביר: צלם האלהים שבאדם הוא כוח המחשבה והרעיון, ובעיטה בטובה הגדולה שהעניק לנו האל, דהיינו יכולת המחשבה והבחירה השכלית, והשלכתה ואיבודה בהבלים ובתאוות, וכל-שכן וקל-וחומר במינות ובהזיות פגאניות, היא כפיות טובה וכניעה מוחלטת לכוח הבהמי שבאדם שנועד לקיים את המין ולשרת את הכוח השכלי הנעלה בלבד. ואף יתרה מזאת, השחתת המחשבה היא בעיטה גסה בשׂגב הקשר שבין האדם לבוראו! וזו מרידה חמורה בה' יתעלה!


ומסיבה זו איימו והזהירו חכמים ע"ה במשנה במסכת חגיגה (ב, א): "וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו כאילו לא בא לעולם", וכך פירש רבנו שם:


"כל שלא חס על כבוד קונו – הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו [המחשבה והרעיון], הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה, וכך אמרו: 'מאי שלא חס על כבוד קונו? זה העובר עבירה בסתר' [חגיגה טז ע"א; קידושין מ ע"א], ואמרו במקום אחר: 'אין המנאפים מנאפים עד שתיכנס בהם רוח שטות' [תנחומא, נשא ה] – וזה אמת, לפי שבעת התאווה, איזו תאווה שתהיה, אין השכל שלם".


מדברי חז"ל ורבנו אנו למדים, כי השחתת השכל גורמת בהכרח לשחיתות מוסרית ומידותית ולמעשים אשר לא ייעשו. זאת ועוד, בנוסף לעבירות הרבות שיש בהשחתת השכל ובהפנייתו לכיוונים הטמאים, יש בהשחתתו כאמור גם בעיטה חמורה וחירוף וגידוף כלפי שמיא, ולכן רתוי לו לאדם הבהמי, שזיהם את מחשבתו בתאוות בדמיונות ובהזיות, שלא בא לעולם.


ונחזור על דברי רבנו במורה (ג, נא) כדי להדגיש את העונש החמור לקוקו ולדומיו:


"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


וצאצאי המינים מבינים היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה. "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַייָ הִסְגִּירָם" (דב' לב, כט–ל), אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג). "כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה" (דב' לב, כח).


וכבר ראינו את דברי רבנו בעניין דינו של המערער על יסוד מיסודות הדת: "ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו", כל-שכן יסוד חשוב שנוגע לאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה ויתרומם שמו. ודינו של הקוקו חמוּר מדינו של סתם מין אורתודוקסי, מפני שהקוקו הִתעה רבים אחרי התהו וההבל, ולאלה יש הלכה מיוחדת בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


ד. מקבץ סמי הזיה ממאורת המסוממים של קוֹק


1) קוק הקוקו היה מחסידיה הגדולים של הקבלה האלילית, ורבות מהזיותיה המאגיות והפגאניות משולבות בכתביו הפיוטיים המתעתעים, אשר נכתבו כך במכֻוון כדי שניתן יהיה לפרשם בכיוונים שונים, וכך הם יתאימו לכמה שיותר חסידים ומעריצים שוטים, וכמו שנוהגים רבים גם בימינו אשר מטשטשים את דבריהם כדי שאנשים רבים יזדהו ויתמכו בהם. ברם, במחשבת ישראל ובהשקפותיה הטהורות מתודה זו חמורה במיוחד, מפני שכל חריגה מיסודות הדת מובילה ליציאה מן הדת ולחירוף ולגידוף שם שמים. ברור אפוא, שבתור חסיד נלהב של הקבלה החדשה, היו לקוק הזיות ודמיונות למכביר, וקריאת מקצת מִכְּתביו הפיוטיים הסתומים מלאי החנופה וחלקת הלשון, מעידים על היותו מלא וגדוש בהזיות פגאניות מתעתעות.


2) קוק היה כומר אורתודוקסי שכיר (בארץ ובחו"ל), ולכן אין ספק שהוא היה סכל ונבל גמור ומוחלט, כי לא רק המינות והטומאה האדומית הדהדה במחשבתו וזיהמה את השקפותיו, אלא גם השפעת הפיכת התורה לקורדום-חוצבים השחיתה את מחשבתו והוסיפה והחריבה גם את המעט שנותר משכלו. ובמלים אחרות, השקפותיו ודעותיו היו משועבדות לא רק להשקפות מינות פרו-נוצריות, אלא גם לשלל טובות ההנאה שקיבל מעצם שׂררתו. ואולי לא לחינם בסמוך למינויו לכומר הראשי של ירושלים בשנת 1919, אירע אסון נורא ובתו הצעירה יעל מתה בעת שנפלה ממדרגות עליית ביתו טרם שמלאו לה 14 שנים (אגב, גם בתו השנייה מתה בחייו) – וכמעט שהייתי מרחם עליו, אלמלא הוזהרנו בתורה שלא לרחם על המינים הארורים.


3) לפי הקוקו, באחרית הימים בעלי-החיים יתפתחו ויהיו בעלי שכל כמו בני האדם! כתוצאה מכך, בסופו-של-דבר תבטל עבודת הקרבנות בבית המקדש השלישי: "מי לא יבין שאי אפשר להעלות על הדעת שייקח האדם את בניו ברוח [=כלומר הבהמות] אשר יטפחם וירבה אותם להיטיב ולהשכיל ויזבחם וישפוך דמם" (חזון הצמחונות והשלום, יח) – ובמלים אחרות, קוק המתועב מבטל בזאת עשרות רבות של מצוות מפורשות מן התורה, ומוחק בפועל כמעט את כל ספר ויקרא, וחלקים רבים נוספים ונרחבים בתורה שקיבלנו מאת ה' יתעלה! ובעשותו כן, הקוקו שוב מערער על היסוד התשיעי מיסודות תורתנו הוא יסוד הביטול, וכֹה דברי רבנו:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה, לא בכתוב ולא בְּפֵירוש [בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".


הקוקו עבר על היסוד הזה כבר באמצו לחיקו את הקבלה הפגאנית, ולכן אין להתפלא שהקוקו ראה את הבהמות כ"בניו ברוח" וסבר שהן יהיו כבני-האדם באחרית הימים. כלומר, ברור שבהמיותו וסכלותו של הקוקו גרמו לו לשגות בהזיה שכולנו נהיה כַּבְּהמות באחרית הימים.


ומי שרואה בבהמות בניו ותלמידיו "ברוח" לא יכול להיות חכם במיוחד. כמו כן, לדעת רבנו הקוקו הוא נביא שקר, שהרי אין בין ימות המשיח לימינו אנו אלא שעבוד מלכיות בלבד, ואיך הקוקו העלה במחשבתו כאלה הזיות? ונראה לי כי מעבר לקבלה שגם שם מובאים דברי ההבל הללו, הוא פשוט לא הבין שדברי הנביא ישעיה הם משל! "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" וכו' (יא, ו), וכבר ביארתי משל זה לאור דברי רבנו במאמר: "חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית".


4) נעבור עתה לחמשיר שכתב הקוקו ב"מידות הראיה" (אהבה, ב), וזה לשונו:


"אהבת כל המעשים כולם – היא קודמת לכל, אחר כך אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם, לעשות להם טוב, ולגרום להם עילוי. ונעלה על כולן אהבת ה', שהיא אהבה שבפועל אינה גוררת בעצמותה שום דבר [אין לאהבת ה' יתעלה שום ביטוי מעשי? ולשם מה ניתנו לנו תרי"ג מצוות?] כי אם מה שהלב מלא ממנה – זה האושר היותר נשגב".


ואני קורא את דברי הקוקו ושואל את עצמי מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! אם אדם יודע לחרוז חרוזים או מילים יפות הדבר עושה אותו לחכם ואת השקפותיו לאמיתיות? אנה הגענו? וברור שחזרתו שוב ושוב על מוטיב "האהבה", נועדה להחניף ולמצוא חן בעיני ההמון שנמשך כמו פרפר לאש אחרי המליצות הנבובות הללו. כמו כן, מדבריו עולָה ההשקפה ש"כל מה שאנו צריכים זו רק אהבה", כאותו שיר מפורסם של הגוי הטמא משנות השבעים מלך נערי הפרחים ומעשני הסמים, שחלמו על שלום עולמי כדי שיוכלו להתבהם ולשקוע בתאוותיהם באין מפריע.


נעבור עתה לבחון בפרוטרוט כמה מן ההזיות שבדברי הקוקו (ושמא צריך לומר הקוֹק):


4.א) מהי "אהבת כל המעשים"? וכי כל המעשים רצויים לפני ה' יתעלה? וכי גם העבירות והזדונות רצויות לפניו? וכי לחינם ה' יתעלה נתן לנו את התורה, והזהיר אותנו (דב' ל): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע [...] הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה – וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים"? וכל התורה מלאה וגדושה בהרחקות מתועבות ומדרכים רעות, ובלימוד מוסרים קשים, ודבריו אלה מנותקים לחלוטים מדת משה שקיבלנו בסיני.


4.ב) כמו כן, מהי "אהבת כל האדם"? וכי יש מצוה לאהוב עובד אלילים או גוי או אפיקורוס או כופר או מגשים או סכל או רשע או שוטה או רוצח או משומד? והלא יש מצוה גדולה ורבה לשנוא את רובם! מורידין ולא מעלין! "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תה' קלט, כא), והוא פשוט ממציא דת חדשה! וכן הוא כותב באורות התעתועים ג: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם". "וַתִּתֵּן תַּזְנוּתֶיהָ עֲלֵיהֶם מִבְחַר בְּנֵי אַשּׁוּר כֻּלָּם וּבְכֹל אֲשֶׁר עָגְבָה בְּכָל גִּלּוּלֵיהֶם נִטְמָאָה" (יח' כג, ז).


ולהשקפת תורת האמת בעניין האהבה הראויה, ראו: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים".


4.ג) בהמשך דבריו אומר נער הפרחים שמצות אהבת ה' "אינה גוררת בעצמותה שום דבר" – ושוב דברי שׁוֹטוּת נגעלים, וכי יעלה על הדעת שאין למצות אהבת ה' מטרה מעשית? הייתכן שמטרתה להיות "בחוג הרוח" בלבד? והלא מטרת מצות אהבת ה' היא לזרזנו לקיים את המצוות בחריצות ובשמחה, לקרוא לבני אדם לעבודתו וליראתו וללמוד לידע את ה' יתעלה! ודבריו מזכירים מאד את הנוצרים אשר הפכו את מצוות התורה לעניינים אלגוריים-פיוטיים.


כמו כן, הוזהרנו בתוכחה שבפרשת "כי תבוא" מפני עונשים קשים מזעזעים ומחרידים מאד אם חלילה נבטל את ביטויָה המעשי של מצות אהבת ה', שהיא עבודת ה' בשמחה ובטוב לבב: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דב' כח, מז), כלומר העדר ביטוי מעשי למצות אהבת ה' גורר עמו ייסורים איומים ונוראים! ודברי הקוקו הללו שקר וכזב מיסודם, כי לא ניתן לאהוב את ה' באמת ובתמים ללא שום ביטוי מעשי – דהיינו ללא לקרוא בעוז לכל באי עולם: בשם ה' אל עולם! וכֹה דברי חז"ל ורבנו בעניין זה ב"ספר המצוות" (עשין ג):


"וכבר אמרו, שמצוה זו [אהבת ה'] כוללת גם שנקרא את כל בני-האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, לפי שכאשר אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני-אדם לידידותו, וזה על דרך המשל, כך אם אָהַבְתָּ את ה' באמת במה שהוּשׂג לך מהכרת אמיתתו, הרי אתה בלי ספק תקרא את הפתאים והסכלים לידיעת האמת אשר אתה ידעתָּהּ".


וגדולה מכולן! נאמר בתורה (דב' יא, א): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים" – ברור אפוא שמטרת מצות אהבת ה' להביאנו לקיום המצוות, כי לא לחינם נאמרה שמירת החוקים והמשפטים והמצוות מיד לאחר מצות אהבת ה'.


כמו כן, הקוקו המסוּמם הזה גם כפר בתורה-שבעל-פה שקיבלו חז"ל איש-מפי-איש עד משה רבנו, שהרי הם מסרו לנו את משמעות מצות אהבת ה', והגדירו לנו היטב מצוה זו במשנה ברכות (ט, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל לבבך, בשני יצריך [...] ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאודך, בכל ממונך", וכן פוסק רבנו בהלכות תשובה (י, ד): "ובזמן שיאהב את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה".


5) ציטוט אחר מפורסם של הטבח הוא: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה". בדבריו אלה הקוֹק המסוּמם ביטל הלכה למעשה את מצות הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ובזה הוא כופר שוב ביסוד התשיעי), וגם מוציא לעז על נביאי ישראל שהוכיחו קשות את עמֵּנו, וקָבלו על הרשעה ועל הכפירה ועל הבערות יומם ולילה, ואיך אמר "שהצדיקים הטהורים אינם קובלים" וכו', ואילו בספר ירמיה (כה, ד) נאמר: "וְשָׁלַח יְיָ אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ".


ועל מצות התוכחה וחשיבותה העצומה, ראו: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך".


6) ציטוט נוסף מפורסם מדבריו הוא: "אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ה' הטוב" (אורווֹת ישראל ג, ג) – ושוב אני נחרד לתמוה: מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! וכי נשמת האומה היא אלוה שהוא הטוב המוחלט? וכי ניתן לשאוב על-ידה את אור ה' הטוב? וכי היא משמשת כמליץ בינינו לבין ריבון העולמים? וזו ממש עבודה-זרה מהסוג הגרוע ביותר של קטגוריית המינות, והקוקו התעה את עם-ישראל אחרי ההבל והאלילות.



7) דומני שהציטוט הבא מספרו "אורות ההזיות" (א, רכו) מבטא בבהירות מבחילה את סכלותו וחושף את דמיונות המינות הנגעלים של הטבח, והנה דבריו: "השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הווייתה". כלומר, לפי הקוקו, שֵׂכל האדם שפל מאד ביחס לדמיונו של האדם, דמיון האדם הוא הדומיננטי והוא זה אשר מעצב את שכל האדם ומכריע את "המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הווייתה" – ואלה פשוט דברי סכלות גמורים ומוחלטים, וכי יעלה על הדעת שהכוח המדמה, שהוא מתעתע ומכזב תדיר, יהיה נבחר ומובחר מכוחו השכלי של האדם הוא צלם האלוה שהעניק לו ה' יתעלה?! וחסידיו השוטים ראויים למלקות ארבעים כדי לעורר אותם מהזיותיהם.


8) והנה עוד ציטוט מספרו "אורוות הטומאה" (א, רכו): "החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון" – ושוב יש לזעוק: מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! וכי יעלה על הדעת שהחלומות והדמיונות הן יסוד העולם?! וכי לכל חלום יש משמעות? והלא למעט חלומות הנביאים כבר אמר זכריה הנביא (י, ב): "וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן". מכל מקום, מדברי הקוקו הללו אנו למדים, שהוא היה שרוי בעולם של דמיונות חלולים למכביר והזיות פגאניות רבות הממו את שכלו הנחות.


9) והנה עוד ציטוט משם: "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ-ישראל, על-מנת לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של השמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אחד עומד בלא חברו כלל" – די כבר, בכמה עבודה-זרה אלילות וסכלות הקוֹק המסוּמם הזה היה ספוג?! והוא הפך את המצוה החשובה שבפעילות הגופנית לעבודה-זרה! כי לפי הקוקו, אנחנו מחזקים את גופנו כדי לשכלל את כוחם הרוחני של "הצדיקים העליונים", ובמלים אחרות, אנחנו עובדים אותם! והם גם חייבים לנו טובות, ובפעם הבאה שהם מבליטים את "האור האלהי בעולם", הם וודאי יזכרו מי עזר להם ומי נתן להם את הכוח "להאיר". וחיזוק והשפעה על ה"צדיקים הטהורים", ותיאורם כבעלי "כוח רוחני" שבאמצעותו הם "מבליטים את האור האלהי" – כל זאת הוא שיתוף גמור ועבודת אלילים – מחשבתית ומעשית.


10) בספר "אורח משפט" (עמ' רמט) נאמר שהקוקו תמה על כמה מן הפוסקים שקבעו, שאם האדם עלול שלא להתפלל מנחה בפורים אז שלא ישתכר, ועל קביעתם זו אומר הקוקו כך:


"כיוון דנקטינן דעד-דלא-ידע הוא מצוה [כלומר, לפי הקוקו מצוה להשתכר עד איבוד צלם האלהים, וכפי שיוכח מדבריו לקמן בעניין שיכור אנוס], על-כל-פנים דרבנן בכלל שמחה, אם כן הוא עוסק במצוה, ולמה לא יפטור מתפילה? [כלומר, ברור שחובה עליו להשתכר בפורים וברור שמותר לו להשתכר אף שהוא יודע שהוא לא יוכל להתפלל מנחה], ובפרט שיהיה אנוס בשכרותו. והרי גם בשיכור מצד רשות אנו חושבים אותו לאנוס מצד תשלומין, ולהכניס עצמו באונס אין איסור מדינא במקום מצוה, שהרי לדעת הרמב"ם וסיעתו מותר להיכנס בספינה במקום אונס חילול שבת אחר-כך, ובדבר מצוה גם בערב שבת, אם-כן מאי טעמא יהיה אסור להכניס עצמו באונס שכרות בביטול מצוה דרבנן [=תפילת מנחה] מצד מצות דשמחה".


ואיך יעלה על הדעת שמי שהשתכר שלא במקום מצוה, ובלשונו: "בשיכור מצד רשות" (כאילו יש מצוה וחובה להשתכר בפורים), הוא בגדר אנוס מצד תפילת התשלומין? וכי מי שבוחר לאבד את צלם האלהים הוא בגדר אנוס? והלא הוא בגדר מזיד! ויתרה מזאת, אם מי שבוחר לאבד צלם אלהים הוא בגדר אנוס לעניין תפילת תשלומין, מדוע שהוא לא יהיה אנוס ביחס לשאר מצוות? כלומר, מדוע שהוא יהיה אחראי למעשיו? וההזיה של הקוקו פותחת פתח רחב מאד לכל התועבות והזימות, שהרי לפי העקרון שהוא מניח, אדם שמשתכר הוא בגדר אנוס בעת שהוא שיכור! וזאת בניגוד מוחלט להלכה לפיה אדם מועד לעולם: "בין ער בין ישן בין שיכור, אם חבל בחברו או הזיק ממון חברו – משלם מן היפה שבנכסיו" (חובל ומזיק א, י).


קצרו של דבר, לפי הקוקו חובה להשתכר בפורים עד מצב של "אנוס", עד דלא יִדַּע, דהיינו עד מצב שכרותו של לוט, שכידוע בא על בנותיו ולא ידע בשכבן ובקומן, ואולי גם הקוקו עשה כן שהרי הוא סבור שהוא "אנוס"... והמסומם הזה אף מעז לומר שזו דעת הרמב"ם! כאילו לדעת רבנו השתייה לשכרה עד דלא יִדַּע בין בתו לאשתו היא ממצוות חג הפורים החשובות! ועל חומרת איבוד צלם האלהים בשתייה לשכרה, ראו: "על השכרות בפורים", ועוד.


"וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (יש' ה).


11) עוד הוא כותב ב"אורוות הטומאה" (ו, א): "ממעמקים באה התשובה [...] התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא" – התשובה נובעת מ"שאיפת המציאות"? וכי "שאיפת המציאות" היא לשוב אל ה' יתעלה? ושוב הוא מצייר את כל האנושות והמציאות בצבעים עזים של וורוד בוהק ומתעתע. כאילו כל הגויים הבהמיים והאכזריים הם "חסידי אומות העולם" ושאיפת כולם היא לשוב לה' יתעלה.


ועל הגויים אומר יחזקאל: "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" (כג, כ).


וכן אומר ירמיה: "קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ" (ו, כג).


וכן אומר רבנו הרמב"ם על הגויים בהלכות איסורי ביאה (יט, יז): "וכן כל מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להן חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא. שסימני ישראל האומה הקדושה: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר: 'וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה' [ש"ב כא, ב], לפי שהעזו פניהם ולא נתפייסו ולא ריחמו על בני שאול, ולא זכרו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחילה".


ועל יחסם של חז"ל לגויים ראו: "האם חמלה ושוויון לַכֹּל הם ביטוי לאנושיות?", ועוד.


***

ויש עוד דמיונות והזיות פגאניות למכביר ברחבי כתביו, ועוד אינסוף דברים סתומים חתומים ונבובים שאין להבין מהם מאומה, ורק נכתבו במתק לשון וחנופה כדי למשוך את לב הקורא, והאמת שבשל פרסומו ראוי הוא השוטה הזה לייחד לו סדרת מאמרים לסכלותו, אלמלא עסוק הייתי כבר מעל לראשי בסדרות מאמרים מקיפות על רש"י והאופל – מקורות הרוע והטמטום של חכמי-יועצי-אשכנז לכל סוגיהם ומיניהם. אגב, ניתן לרתום את מליצותיו הנבובות של הקוֹק גם לדרך האמת, לדוגמה: נשמתו העכורה של רש"י מפעמת בכל שפלות טומאתה במציאות הווייתו הנשמתית של עם-ישראל וחונקת באכזריות רבה את ניצוצות אורו הרוחני הטהור...


ה. מי זה יקוּק? יחרים אבּוּק!


מעניין הדבר, שבפרויקט השּוֹטים של אוניברסיטת בר-אילן, החליטו לשנות את שם הויה, ובכל מקום שמופיע שם הויה הם כותבים במקומו "יקוק", ואולי לא שמו לב, אך כפו עלינו בכל פעם שאנו קוראים את שם ה' להיזכר בקוקו המסומם ובתבשיליו הנתעבים, ומכיוון שחכמי-יועצי-אשכנז ידועים בהערצת גדוליהם עד כדי אלילות ומינות פגאנית, לא אתפלא אם הם עשו-כן במכֻוון כדי להעצים את גדולת חכמיהם הסכלים וכדי לחזק את תחושת עליונותם וגאוותם.


והנה שני קטעים על חומרת שיבוש שם ה' מתוך הספר "שרשרות גבלות" (עמ' 299):


ואפילו האלילים שנזכרו בכתבי-הקודש לא נתכנו "אלקים", אלא נזכרו בשם "אלהים", וכל שכן ועל אחת כמה וכמה, שלא שׁוּנָּה השם "אלהים" ושאר שמות ה' יתברך ונאמרו ככתבם וכלשונם ביראה וכבוד. וזו היראה והכבוד הנכונים, ולא כאותם ה"יראים" אשר מחרפים ומגדפים את ה' יתרומם ויתעלה בשמות מבזים: "אלוקים" או יו"ד קֵי וא"ו קֵי. סילופים אלה לא שׂערום אבותינו, וכאילו מ"יראתם" סילפו את שמות ה', אך אינם אלא מבזים, בקראם את ה' יתרומם ויתעלה בשמות גנאי – "מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה" (איכה ג, לז).


לעומת זאת, לאלילים צריך לכנות שמות לגנאי. כמו שכתוב בפרשת ראה: "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם" (דב' יב, ג), ומפרשים: לכנות להם שם לגנאי, בית גליא – בית כריא, עין כל – עין קוץ. [...] בית גליא, לשון גובה, בית כליא לשון כליון, או בית כריא, לשון בית הכסא וכו'. וכך נהגו אבותינו מדורי דורות. ובתימן קראו לבית תפילתם, בית תיפלותם. למסגד, קראו מַסְגֵּף. לנביאם, קראו נבל. ולקוראן, קראו קלון, וכן רבות. באמצעות שינוי אות אחת, שונתה משמעות המלה לגנאי. נמצאנו למדים, כי כל שינוי, אפילו באות אחת, הרי הוא מגנה ומבזה. [...] וכציווי הפסוק "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַייָ אֱלֹהֵיכֶם" (דב' יב, ד). עד כאן מתוך הספר האמור.


"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עובדיה א, ח).


ו. קאפח השכיר – קוֹקניק או קוּקוּניק?


ידוע שקאפח הדיין השכיר למד בישיבת "מרכז הרב", ואולי זו הסיבה ליחסו הסלחני כלפי הקוֹקניקים למיניהם, והוא אף ניסח דברי הערצה מפורשים על שר הטבחים הראשי, וזה לשונו בהקדמתו למורה (עמ' 19): "וכמה תמציתיים וקולעים הם דבריו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל" וכו', ואף הגדיל בדברי הערצה לתלמידו וממשיך דרכו של הקוקו, השחקן הנזיר אשר חטא על הנפש, וכך קאפח מפאר ומרומם בהערצה את הקרדינל "הנזיר" (כתבים א, עמ' 84):


"בשנים תש"ו–תש"ט הייתי בין שומעי לקחו הקבועים של הגאון כמוהר"ר נזיר אלקים זצ"ל במחשבת ישראל במסגרת הישיבה הקדושה 'מרכז הרב' [...] היו אלה לנו שומעי לקחו עיתות התעלות נפש ורוממות רוח [איזו חנופה למינים שוחרי המאגיה] כי הרב הנזיר ידע להרים את שומעי לקחו יחד עמו אל מעל לעולם הזה רגשותיו ותחושותיו, ברעיונותיו הנשגבים, בביטוייו הקולעים, בדברים הקולחים, במעייניו השופעים, ובקולו הרך והמעודן, קול דממה דקה".


פשש... כמה חנופה שקרית למינים הארורים שמתעים את העם אחרי ההבל בפסקה אחת! ושיבח ופיאר את המין הנזיר בשבח שנשתבח בו ה' יתעלה (מ"א יט, יב): "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"! ומעניין מה היה אומר סבו מָרי יחיא קאפח על דברי השבח הללו לעובדי האלילים... ולא אתפלא אם היה סוטר לו על פניו וגוער בו קשות, ועוד סטירה אחת קאפח היה מקבל על שלא הוציא לאור את ספרו של סבו "מלחמות השם", וזה ייזכר לו לדיראון עולם, ולא רק משום חניקת דרך האמת והסטייה ממנה, אלא גם משום כפיות טובה כעורה כלפי סבו שגידלו טיפחו ורוממו.


"וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דניאל ח, יב).


"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ? וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט).


ז. תעתועו של הקוקו


לצד הכתרת הקוקו כ"מרן וגאון", קאפח השכיר ציטט בהמשך מבואו למורה שם, את דברי הקוקו שנתפרסמו בעיתון "הארץ" בשנת תרצ"ה, וכֹה דברי הקוקו בעיתון ההוא (עמ' 19):


"רבנו משה בן מימון חי וקיים, הוא היה חי את חייו הנפלאים והקדושים בזמנו, והוא חי חיי אמת, חיים נצחיים בנשמתו האחדותית בגנזי מרומים, וחי עם עַמו ועם כל טהורי הלב והרוח ביצירותיו הנשגבות המאירות את מחשכי הדורות לעולמים. [...] זהו הרמב"ם וזהו כוחו הנפלא, כוחו לאלהיו, אשר אהבו ואשר ידעו ואשר עבדו באמת בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו. ומכוחה של אהבה תמימה ומושלמת זו הופיעו כל הגדולות והנפלאות, אשר האיר על ידם את מחשכינו באישיותו הכבירה ובספרותו העומדת לנס עולם" (ההדגשות של קאפח).


דברי השבח הללו מַשְׁגים אותנו מדרך האמת, וקאפח שגה שגיאה חמורה כאשר העתיקם והתייחס אליהם, כי אין להוכיח את דרך האמת בדרכי שקר הטעיה והשּׁאה, ובמלים אחרות, אין להוכיח את גדולתו של רבנו מדברי עובד אלילים שהחנופה והתעתועים הם שירת חייו. בדבריו אלה קאפח גרם נזק אדיר לדרך האמת, ולא רק מפני שהרמב"ם אינו זקוק לדברי השבח הללו כלל, אלא ובעיקר מפני שבדברים אלה קאפח השכיר שיתף פעולה עם השקר וההטעיה, כביכול הקוקו הטמא ידע והכיר את דרכי רבנו הטהורים. כלומר, בדרך זו קאפח הכשיר למעשה את הזיותיו הפגאניות של הקוקו המסומם, כאילו הוא היה חסיד של דרך האמת ורבנו הטהור... והאמת הפשוטה היא ששיבושי הנרקומן במחשבות בהשקפות ובדעות, אינם מסוגלים לחיות בכפיפה אחת עם דרך האמת ומשנת הרמב"ם – בבחינת ולא קרב זה אל זה כל הלילה.


והקוקו המסומם היה בוודאי או סכל ו/או רמאי, שהרי איך יעלה על הדעת שמי שראה בקבלה תורה-מן-השמים מסוגל לידע ולהעריך את משנת רבנו? האם מי שמקבל את ההזיות המאגיות הפגאניות המובאות בספר-האופל הטמא מסוגל באמת לידע את ה' יתעלה? האם מי שמכשיר את אמונת ההגשמה מסוגל להבין את מצות ייחוד ה'? האם מי שמבטל ומזלזל בכבוד קונו, דהיינו בכוח המחשבה של האדם, מסוגל להציג את עצמו כחסיד נלהב של הרמב"ם?!


ולכן, נראה לי ברור שהוא היה גם כסיל מרושע וגם נוכל רמאי חנפן וחלקלק שהתמחה בחריזת מליצות נבובות, שהרי ברור שהוא קרא את דברי רבנו ולא הבין מהם מאומה ורק הָזָה שהוא מבין בדמיונו "האיתני בעצמיות הווייתו", וגם את המשהו שהוא הבין סילף. בדרכו הנכלולית הקוקו הִתעה רבים מדרך האמת, כלומר הוא התטנף עד קדקדו בזוהמת הקבלה הפאנית, וכדי להכשיר את טינופי מינותו הוא רומם מדי פעם את הרמב"ם – שהרי מי שישמע את דבריו פה ושם בשבח הרמב"ם ישגה לסבור שמדובר באדם שהעמיק בדרך האמת! כמו כן, הקוקו ביקש להחדיר את ההזיה שרבנו הרמב"ם אינו מתנגד לקבלה הפגאנית ובכלל לדרכו המטונפת, שהרי אם הוא מרוממו מדי פעם – משמע שהרמב"ם היה נותן לו ולהזיותיו תעודת הכשר...


"וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם [...] וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (יר' כג, לב).


ונשאלתי בעבר על מכתבו של הקוקו בעניין מורה-הנבוכים, שבו הוא מגן על הספר ומשבח את מלחמתו של רבנו במינות ובהגשמה, כלומר האין מזה ראיה לכשרותו של הקוקו?


ובכן, השבתי לו שאין ספק שמדובר בהתעיה. אם הייתה לקוקו מעידה אחת או שתיים, מילא, היה מקום לדון אותו לכף זכות, אבל לאחר שגילינו עשרות מקומות של מינות הגשמה סכלות ואלילות בכתביו, וכן לאחר שאנחנו יודעים היטב שהוא היה כסיל קבליסט ומיסטיקן מובהק אשר רדף בכל כוחו אחרי ההזיות המאגיות האליליות – איך אפשר לדון אותו לכף זכות?


אלא, חובה לחשוד בדבריו ולהתייחס אליהם כמו שיש להתייחס לשבחים שמופנים כלפי הרמב"ם בקרב חסידות חב"ד. וכמו שלא יעלה על הדעת ששבחיהם של חסידות חב"ד ינַקו אותם מטינופי המינות שהיא מנת חלקם, כך מכתב אחד של הקוקו הרשע לא ינקה אותו מכל הרשעות והמאגיה שהוא טיפח בעשרות כתביו, אשר עמוסים לעייפה בדמיונות ובהזיות – כל-שכן שנמצאו בדברי הקוקו אמירות מפורשות כנגד שבחיו לרבנו הרמב"ם בעניין ההגשמה.


והנביא ירמיה ע"ה כבר תיאר דו-פרצופיות מעין זו: "מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה, מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא" (י, ו–ח). וברור שמי שעובד עבודה-זרה ומשבח ומהלל את בורא-עולם, אין להתעלם ממעשיו הרעים והמתועבים ודינו בסקילה כדין כל עובד עבודה-זרה. ורוב עם-ישראל בדורות הקדמונים היו עובדים לשיקוציהם וגם לה'-אלהים-אמת, ודבר זה לא הקל על עונשם הכבד ושומרון ויהודה גלו ממקומם ובית-המקדש נחרב בייסורים מחרידים.


יתר-על-כן, זו דרכם של הרשעים, דהיינו לטשטש את רשעותם ומינותם, והנה דברים שכתבתי על רש"י-שר"י אשר נכונים בדיוק נמרץ גם לדברי הקוקו ומנדל-הטמבל, ועוד מינים רבים:


לאחר שניתחתי מאות רבות מפירושיו של רש"י-שר"י, המסקנה היא שרש"י וחבר מרעיו המינים נוהגים מדי פעם לתעתע, ואסביר: הם מחדירים ערֵמות של השקפות מינות ומדוחים, ומבינים היטב שלאחר שהחדירו אותן עמוק, טשטושן המועט והאפסי בדברי אמת, לא יערער במאומה את השקפות המינות שהוחדרו – ההיפך הגמור! החדרת זיק של אמת לתוך בליל של השקפות מינות מטונפות מועילה להחדרתן ללבבות! שהרי אותו זיק של אמת מגומגמת ומסולפת תשמש בידי השוטים והכסילים כ"תעודת הכשר" שבה יוכלו לנפנף בפני אנשי האמת, ו"להוכיח" להם שהנה רש"י אלילם המגואל היה ממרחיקי הגשמות! ובסיכומו של דבר, אותו זיק של דברי אמת, מקל על רש"י הארור להחדיר את השקר לעם ה' צבאות.


לפיכך, בכל מקום שתמצאו דברי מינות לצד דברי אמת, דעו כי מינים אורתודוקסים כתבום. וכבר הזהירנו רבנו מ"דברי האמת" שנמצא בדברי המינים, וכך הם דבריו בפירושו למסכת אבות (א, ו): "וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע [כלומר גם אם 99 צדדים מורים על-כך שכוונתו טובה ורק צד אחד מורה על-כך שכוונתו רעה], צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".


וחז"ל ורבנו הוסיפו להזהיר אותנו בעניין זה, ראו נא פסקם בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט):


"ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר [...] וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם [גם אם יתחננו ויבכו עד לב השמים], שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".


הוי אומר, גם כאשר המין יתעתע שמחשבתו לשמים, מחשבתו סוטה אחרי טינופי מינותו.


לסיכום, דרכם של המינים היא דרך הטומאה המגונה ביותר: דרך החזיר. החזיר הפך להיות לסמל הטומאה והתיעוב אף שיש לו סימן טהרה, וזאת מפני שהוא נראה כלפי חוץ כטהור. כלומר, מכך שדווקא החזיר הפך להיות לסמל התיעוב והגיעול אנו למדים, שהטומאה הגדולה ביותר והמינים הרשעים והמסוכנים ביותר הם אלה שפושטים את טלפיהם כלפי חוץ: "טהורים אנו". מפני שכך הם מדיחים ומפילים המונים ברשת המוות והמינות. אולם, עיון נוסף ואמיתי חושף שמדובר בהתעיות מסוכנות, שכל מטרתן להחדיר השקפות מינות אפלות.


ח. רשעותו של צבי יהודה


במאמר "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן (חלק ב)", עסקתי בין השאר באמונתו של הרמב"ן בשדים, ושם הבאתי את דברי אבינר בספרו "נר באישון לילה" (עמ' 321–322), אשר זיהה את מלחמתו של הרמב"ם בעבודה-הזרה, אך משום מה בסוף דבריו הוא מבאר את דעת רבנו הרמב"ם באמצעות השקפת רבו הטמא – צבי יהודה הקוקו (בנו של הטבח הנתעב), שרחק בהשקפתו זו מאד מדרכי מישרים, מפני שהוא התעלם ביודעין מדברי רבנו המפורשים, ואף רמז שפיו ולבו של רבנו הרמב"ם אינם שווים, וזה לשונו של אבינר ובסופם דברי רבו:


"הרמב"ם סובר שכל התופעות המיסטיות שאסרה התורה כגון הכישוף ודומיו, הינן לא רק עבירה על התורה [=מדוע הוא אומר 'עבירה על התורה' ולא 'עבודה-זרה'? וחבל שטשטש את האמת והעדיף לחוס על כבוד אבותיו] אלא גם הבל [=גם זאת מלה עדינה שהרי רבנו אמר 'שקר וכזב' ועוד ביטויים חריפים מאד, ושוב הוא נמנע מלומר דברי אמת מזוקקים] [...] הרמב"ן ורוב חכמי ישראל [?] כגון הראב"ד, הרוקח, הרשב"א, הריטב"א ועוד, חולקים בנושא זה על הרמב"ם וסבורים שיש ממש בתופעות הללו [כולם חברים במועדון 'הסכלים ומחוסרי הדעת']. [...] רבנו צבי יהודה הסביר: 'הרמב"ם [...] הרגיש בעצמו אחריות [...] לכלל ישראל [...] היה מובן אצלו שבתור מחנך [...] חובה להשמיטם [...] הרמב"ם לא הזכיר שדים ועין הרע, לא מפני שהכחיש את קיומם אלא מפני שנזהר והסתייג מפרסומם בכל ישראל'".


כלומר, לפי קוק הרמב"ם שיקר וכיזב! הוא בעצם כֵּן האמין בכל ענייני המאגיה, אך הוא שיקר שהוא לא מאמין בהם כדי שהם לא יתפרסמו בכל ישראל! ואם הם אכן אמת, מדוע שהם לא יתפרסמו? כמו כן, לפי הקוקו הרמב"ם היה שקרן שפל ביותר, שהרי רבנו תקף את המאגיה בחריפות רבה מאד, ואם הוא שיקר בזה כדברי הקוקו, אסור ללמוד ממנו מאומה. "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (יר' ח, ח).


ורובם המכריע של גדולי האסלה התרחקו מן האמת גם בעניין חשוב זה, אך גרועים מהם הם המעפילים המרשיעים כמו החמור של קוק, אשר מעקמים את יושר אמרי רבנו בטענותיהם המוזרות שגם רבנו האמין בכזבי המיסטיקה והכשפים... וזאת כדי שלא יתגלה קלונם וקלון אבותיהם המינים ששקעו בזוהמת המינות וילכו אחרי ההבל ויהבלו. ואם חכמי-יועצי-אשכנז היו מודים על האמת, הם היו נאלצים להודות שאינם ראויים להוביל ולהנהיג את דת משה, ולא היו יכולים עוד להטעות את עם-ישראל ולהנחיל את ההשקפה שמצוה ליהנות מכבוד תורה, והדרך להפיק מן הדת רווחים אסורים וטובות הנאה חומריות – הייתה נחסמת בפניהם.


כמו כן, נשים לב להטעיה שבדברי החמור יהודה קוק, אשר כאמור תולה סכלות ועבודה-זרה ברבנו הרמב"ם, ושימו לב, הוא עושה זאת כביכול מתוך כבוד לרבנו: "הרמב"ם הרגיש בעצמו אחריות לכלל ישראל [...] היה מובן אצלו שבתור מחנך" וכו'. כלומר, רבנו בעיניו הוא אישיות "אחראית", כן! זו "אחריות" בעיניו לשקר ולכזב לעם-ישראל, כדי שהאמת לא תצא לאור! ואת המין הזה, קאפח השכיר הנרצע מהלל ומפאר ומרומם בשבח אלהי של "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"!


זאת ועוד, סוף דברי הקוקו: "הרמב"ם לא הזכיר שדים ועין הרע" הם שקר וכזב, ועד-כדי-כך הוא היה בור ועם-הארץ אשר לא ידע ולא הכיר את כתבי רבנו? וקשה להניח שהוא היה בּוּר גמור. אלא קרוב לוודאי שהוא היה מין שהכיר את דברי רבנו בענייני השדים ועין רעה, אלא שהוא סילף וזייף את דרך האמת, כדרכם של חכמי-יועצי-אשכנז המינים לדורותיהם. ולדעת רבנו ראו: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים", "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם".


אגב, רבנו תקף בחריפות את מוציאי דיבתו, אשר העזו לומר שהוא "לא התכוון" לדברים שהוא כתב באופנים ברורים ומפורשים שוב ושוב, או במלים אחרות שפיו ולבו אינם שווים ושהוא בעצם כסיל אורתודוקסי, והנה פסקה מן המאמר: "האמונה בתחיית המתים – חלק א":


ברם, היו לא מעטים שטענו באופן מפורש שהרמב"ם כופר בתחיית-המתים או שאמרו זאת בלשון הפכפכה תוך חיקוי הסגנון האירופי: "הוא סובר שהיא איננה כפשוטה", אך למעשה משמעות שתי הטענות היא זהה: לדעתם הרמב"ם לא באמת האמין בתחיית-המתים, ודבריו במשנה-תורה ובפירוש-המשנה, ואף דבריו במאמר תחיית-המתים, אינם משקפים את דעתו האמיתית. ראשון מוציאי הדיבה היה הפוחז מפוסקיירא (המכונה הראב"ד), ועליו אומר רבנו שם (עמ' פב): "אבל מה שהזכיר [...] הוא שקר ברור והוצאת דיבה בהחלט מצד אומרו".


סוף דבר


היה דרדעי אורתודוקסי אחד שהִפנה לי עורף, והוא מתח עלי ביקורת ארוכה בעניין המאמר הזה, מצדדים שונים, מכל ביקורתו הנני רואה לנכון להתמקד בפסקה אחת, וזה לשונו:


"לגבי מארי [כוונתו לדיין השכיר יוסף קאפח] איני סבור שהוא היה מושלם, ואפילו משה [רבנו ע"ה] חטא אך אנו יונקים ממנו וממה שהותיר לנו, ולכן אין לירוק לבאר. כמובן שגם לא לקדש כל פעולה ופעולה, אלא הדרך היא ללמוד את מה שטוב, ומה שלדעתך לא טוב יש לתת ביקורת עניינית מקומית ללא תוספות צבעוניות [כלומר, ללא חירופו וגידופו כנדרש בהלכה]".


תשובה: האם יש מה להשוות בין משה רבנו מבחר המין האנושי, אדון הנביאים, שעליו נאמר שהוא "נביא" רק על דרך שיתוף השם בלבד, לקאפח הדיין השכיר שהודה בעבודה-זרה? ועל פשעיו החמורים של קאפח ייחדתי מאמרים מקיפים, והוא בגדר ארור לוקח שוחד ומחלל-שם-שמים, ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואף הִתעה רבים אחרי ההבל והמינות.


זאת ועוד, מצוה גדולה ורבה לתקוף את קאפח בחריפות, מפני שקאפח הוא מחסום מפני דרך האמת, כאילו קפאו הדעות אצל האיש הזה, וכל מה שהוא לא אמר אז זה מראש לא נכון, וכל מה שהוא כֵּן אמר זה בהכרח נכון. והראיה לכך שקאפח הוא מחסום לדרך האמת, היא ממה שתקפו אותי רבות על-כך שאני טועה מעצם העובדה שקאפח לא הלך בדרכי, וזאת הראיה לכך שהנני טועה בדרכי! ולכן יש צורך גדול לחשוף שקאפח שגה בעניינים רבים וביניהם גם ביסודי התורה, ולעקור את הרצון להפוך אותו לגדול-אלילי ככל גדולי-אלילי חכמי-יועצי-אשכנז. וכפי שעשה כותב הביקורת לעיל, אשר העז להשוות את קאפח הארור למשה רבנו ע"ה!


וראו לדוגמה גם את הקוקו, סכלים רבים מקרב הדרדעים האורתודוקסים מביאים ראיה ממה שקאפח שיבח את הקוקו כדי להוכיח שהקוקו היה איש אמת ושכל השקפותיו ישרות נאמנות ואמיתיות! ובמלים אחרות, קאפח גרם בשבחיו ובחנופתו לקוקו להנצחת דרך השקר ההגשמה והאלילות! ובעבר התווכחתי על-כך עם זקן תימני סכל, אשר לא אִפשר לנו ללמוד את המורה, וכל רגע הפריע "והוכיח" אותי עד כמה הקוקו היה גדול, וראייתו היא משבחיו של קאפח!


ולכן, מצוה רבה היא לתקוף את קאפח על כל פשעיו ומעלליו וגם על-כך שהוא שיבח את הקוקו ושאר המינים (כגון קארו הקראי, אותו נהג לכנות 'מרן'), כי הוא חסם בתֻשבחותיו הללו את השער לדרך האמת! כי לא מעטים סבורים שקאפח היה מלאך עלי אדמות כגדולי האסלה...


וכאמור, קאפח שגה בחילול-השם חמור ביותר בלקיחת שכר בעבור פסיקת דינים, ורק על זה הוא ראוי לגינויים חריפים ביותר יום יום, וכבר הרחבתי בעניינים הללו במאמר: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", ובל נשכח שקאפח הודה בעבודה-זרה והִתעה רבים אחרי ההבל.


ולעצם העניין, לא לחינם אמרתי על קאפח מה שאמרתי, כי אין חמור יותר מאשר בגידה בדרך, ואין חמור יותר מכך שדמך ובשרך מפנה עורף לדרכך, כי זו תקיעת הסכין החמורה והעמוקה ביותר. ובהודאתו של קאפח בעבודה-הזרה של ספר-האופל הוא בגד בדרך האמת שהנחיל לו סבו, ובהימנעותו מלההדיר את ספרו "מלחמות השם" הוא גם נהג בכפיות טובה כלפיו – ובל נשכח שאביו של קאפח מת בדמי ימיו, ומי שגידל וחינך וטיפח את קאפח היה סבו הישיש.


ואיך אתה נ' סלימאן חושב שסבו היה מגיב על שתי הבגידות הללו? האין צער וכאב לב גדול יותר ממה שבנך-נכדך שטיפחת וריבית מתכחש לעבודתך ונמנע מלהוציאה לאור כראוי לה? ואף רומז לתלמידיו שחבל שהספר "מלחמות השם" בכלל נכתב? כי לפי ערוסי, קאפח האשים את תלמידיו של סבו הישיש בכך שסבו כתב את הספר, כלומר, לפי קאפח הספר הזה כלל לא היה צריך להיכתב! ובגללו נמנע מסבו להיות כמו ה"נודע ביהודה" (ואיני מבין מה שבח יש בזה), וכבר ביארתי במקום אחר שאלו דברי סכלות שנובעים מעיוורון חמור מאור האמת (ראו: 'שועלים קטנים מחבלים כרמים'). "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


"כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה. וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה. כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲו‍ֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ. אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ [...] וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ, לוֹא, כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ. כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם. אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ. וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה" (יר' ב).


קמצוץ מסמי ההזיה של קוק
.pdf
הורידו את PDF • 345KB

1,160 צפיות4 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

4 Comments


תלמיד-משה
תלמיד-משה
Aug 02, 2020

https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=36987&st=&pgnum=213&hilite=


הקישור לעיל הוא מכתב ארוך שכתב קוק להגנתו הנחרצת של הרמב"ם. ראו במיוחד את הפסקה השנייה בעמוד 214 שם הוא משבח את רמב"ם על שהגן על היהדות נגד הגשמה ועל מיגור כל זכר להגשמה מתוך העם היהודי.


כיצד נסביר את המילים הללו מקוק לאור השקפותיו המנוגדות שמורי אדיר מדגיש במאמרו לעיל?

Like
Replying to

אין ספק שמדובר בהתעיה, אם הייתה לקוק מעידה אחת או שתיים, מילא, היה מקום לדון אותו לכף זכות, אבל לאחר שגילינו עשרות מקומות של מינות הגשמה סכלות ואלילות בכתביו, וכן לאחר שאנחנו יודעים היטב שהוא היה כסיל קבליסט ומיסטיקן מובהק אשר רדף בכל כוחו אחר ההזיות המאגיות האליליות -- איך אפשר לדון אותו לכף זכות?


אלא, חובה לחשוד בדבריו ולהתייחס אליהם כמו שמתייחסים לשבחים הרבים שהרמב"ם זוכה להם בקרב חסידות חב"ד. וכמו שלא יעלה על הדעת ששבחיהם של חסידות חב"ד ינקו אותם מצואת ההגשמה והאלילות שהיא מנת חלקם, כך מכתב אחד של קוק הרשע לא ינקה אותו מכל הרשעות והמאגיה שהוא טיפח בעשרות כתביו, אשר עמוסים לעייפה בדמיונות ובהזיות. ובמיוחד שאנו מוצאים דברים מפורשים כנגד שבחיו לרבנו הרמב"ם בעניין ההגשמה.


Like

תלמיד-משה
תלמיד-משה
May 22, 2019

א) מרי אדיר, המטרה שלך היא להשפיע על אנשים ולהביא אותם אל האמת. כולם מסכימים כי התוכן שלך הוא הכרחי. השאלה היא רק איזה סוג של סגנון כתיבה יהיה היעיל ביותר באספקת התוכן הנפלא שלך לקהל שלך. במילים אחרות, איזה סגנון של כתיבה יעזור לך להשיג את המטרה שלך בצורה היעילה ביותר.


​​ב) נראה לי שזו שאלה אמפירית, שאפשר לענות עליה רק ​​באמצעות מחקר. וגם נראה לי כי דרך מעשית ואפשרית לגלות איזה סגנון כתיבה יהיה הכי טוב, היא לשלוח שאלון לקוראים שלך, ולשאול אותם איזה סגנון כתיבה יעזור להם לקבל את הרעיונות שלך, ואיזה סגנון כתיבה ידחוף אותם מהרעיונות שלך. בדרך זו אתה יכול לקבל משוב אמפירי מן הקוראים שלך, והם יכולים לעזור לך לעזור להם בצורה הטובה ביותר.


Like
Replying to

תלמיד משה היקר, תודה על טרחתך ודאגתך להצלחת אור הרמב"ם ולהפצת אור האמת, תרשה לי להסב את תשומת לבך למאמר שכתבתי שעוסק בנושאים שהעלית:


"מכתב בעקבות מאמריי על רש"י - ותשובתי", והנה הקישור למאמר זה: www.orharambam.com/orharambam/מכתב-בעקבות-מאמריי-על-רש-י-ותשובתי

Like
bottom of page