קמצוץ מתבשיליו של קוק

עודכן ב: 21 מאי 2019

האם יש הגשמה בימינו? ובכן לכאורה התשובה על השאלה הזו היא שלילית, כי מעטים הם אנשי הדת בימינו, אשר יצהירו בפה מלא שהם אינם מקבלים את היסוד השלישי משלושה-עשר יסודות האמונה של רבנו הרמב"ם, והוא שלילת הגשמות:


"שזה האחד אינו גוף ולא כח בגוף, [...] ואמר הנביא 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' [יש' מ, יח], 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [מ, כה], ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם דרך השאלה, וכמו שאמרו [חז"ל]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. [...] וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו] כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כח בגוף".


ברם, למרות שהשקפת הגשמות בלבושה המוצהר והבוטה כמעט ונתבערה כליל מן העולם היהודי, היא עדיין קיימת ורוחשת בקרב מוחות נושאי-הדת למיניהם בצורות שונות פחות גסות מוחצנות ומחוצפות, אך עדיין הן מוגדרות לדעת רבנו כעבודה-זרה חמורה וכעורה.


הראשון אשר הכשיר את אמונת ההגשמה וראה במגשימים "גדולים וטובים" היה הראב"ד, ונראים הדברים שהוא בעצמו היה מסופק ולא ידע האם יש אמת באמונה זו אם לאו, וכבר תיארתי וביארתי את סכלותו בחלק הראשון של מאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה". אחרי הראב"ד צצו ועלו שוטים אשכנזים נוספים אשר הצדיקו את אמונת ההגשמה, בעיקר מפני שהם היו סכלים ומחוסרי דעת, אך גם בגלל שהם לא היו מסוגלים לקבל את העובדה שרבים מאבות-אבותיהם היו מינים ועובדי אלילים מהסוג הגרוע ביותר. אולם, לא מאהבת אבותיהם צאצאי המינים כפרו באמת ההיסטורית, אלא מפני שבמשך אלף שנים הם הצליחו לרמות אותנו ב"גדולתם וקדושתם", והפכו את עליונותם וגאוותם לכלי מרכזי להפקת רווחים וטובות הנאה מדת משה – ואם יאמרו עתה שאבותיהם ואבות אבותיהם היו מינים וטיפשים, אנה יוליכו את חרפתם? איך יצדיקו את יוקרתם? וללא יוקרה מדומה איך יתבעו תקציבים ומימון בעבור לימוד התורה, "החזקת הדת" והגנה מיסטית על עם-ישראל?


דוגמה נוספת להגשמה בימינו, הפעם מהממסד האשכנזי האקדמי, נמצאת ב"מילון העברית המקראית" של פרופ' מנחם-צבי קדרי. שם בערך "צלם" (עמ' 912) הוא כותב כך: "צלם – צורה מעוצבת כדמות של אלהים: 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בר' ט, ו); ושל אדם הראשון 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' (בר' ה, ג)" – ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ולאחר שראיתי זאת הבנתי, כי אמונת ההגשמה טרם נתבערה כליל מן הארץ.


א. תבשילו הנתעב של קוק


לאחרונה ראיתי שאחד מכותבי עלוני השבת הידועים (ששמונים אחוז מהם פרסומות) הכשיר את האמונה בהגשמת הבורא, וזו מסקנת מאמרו: "נראים מאד דברי הראי"ה קוק שטען (שמונה קבצים א, ל–לא) שכל עוד אין השלכה לתחום המוסרי, באמת אין זה משנה כיצד אלהים מצטייר בדעתנו, העיקר שהוא שם". כאשר קראתי דברים אלה הזדעזעתי, כי לא האמנתי שגם בימינו קיימת הצדקה לאמונת ההגשמה, ועוד מרַדַּ"ר אשכנזי אשר יודע ומכיר היטב את משנת רבנו הרמב"ם, ואף נחשב ל"דרדעי" של האשכנזים! ולצערי הרב, ברגע שאדם, משכיל ככל שיהיה, נהנה מכבוד תורה – דעותיו נעקמות ונעקשות.


בעקבות דבריו כתבתי מאמר ושמו: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", ובו הוכחתי את הקשר הישיר וההדוק שבין עבודה-זרה לשחיתות מוסרית – "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה – וַהֲרָגוּנִי" (בר' כ, יא), כלומר העדר יראת אלהים גורר עמו בהכרח לשחיתות המוסרית הגדולה ביותר – רצח, והעבודה-הזרה מבטאת את הריחוק המוחלט והסופי מאלהים ומיראת שמים. עתה ברצוני לעסוק במקור דברי הרד"ר להצדקת אמונת ההגשמה והוא הטבח קוק אשר האכילנו בהשקפות מרורות למו.


באחד מתבשיליו הנתעבים, קוק הצדיק את אמונת ההגשמה, והנה דבריו לפניכם מתוך המקור שציין המלומד האשכנזי שוחר האמת בעירבון מוגבל ביותר:


"אף-על-פי שהטעות בדברים האלהיים היא דבר מזיק עד מאד, מכל מקום אין עיקר ההיזק הנמשך מהמושגים המשובשים יוצא אל הפועל, עד כדי להמית את בעליו מיתת נשמה [=כרת], רק כשהוא מתגלם במעשים או לפחות כשהוא יורד לתוך דעות ורגשות כאלה, שסופן מוכרח להתגלות במעשים. אבל כל זמן שהדבר עומד בצורתו המופשטת, אין כאן עקירה עיקרית. ובזה הננו קרובים לסברת הראב"ד, שהשיג על הרמב"ם במה שקרא למי שמאמין ההגשמה באלהות – מין, ונוכל להסכים שכל זמן שאדם המגשם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו, ונשארה היא עדיין בחוג הרוח, שלא תוכל להיות נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת".


לשונו חלקלקה מאד ומתוחכמת להרע בטכסיסי המלומדים האירופיים, שהרי הוא פותח שהשגיאות בתפישות האלהות מזיקות מאד, וזאת כדי להכשיר את מחשבתנו לקבל את דבריו, שהרי בזאת הוא מחדיר ללבנו את התובנה שהוא בר-סמכא בענייני מדעי האלהות, וכביכול נזהר בהם מאד. לאחר שגרם לנו לחשוב שהוא מומחה גדול, ואף מציג את עצמו כמי שנאמן ליסודות הדת, הוא פונה לזהם את מחשבתנו בהריסת אחד מיסודות הדת החשובים ביותר! וכבר הרחבתי בחשיבותו בחלק א של מאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה".


לעצם דבריו, קוק טוען, שמי שסבור כמו הנוצרים לדוגמה, שיש לה' יתעלה גוף או שהוא כוח בגוף, אינו חוטא כלל! רק אם הוא יעשה לעצמו פסל ותמונה, רק אז הוא חוטא חטא גדול לאלהים. ברם, אם יִפנה לאלהים בשר ודם ויתפלל אליו יום-יום, הוא אינו חוטא כלל! קוק מגלה לנו בסכלותו זו שהוא אינו בקי אפילו בפסוקי התורה! שהרי בעשרת הדיברות נאמר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" – כלומר אסור לנו לעשות אלהים אחרים אפילו ללא עשיית פסל ותמונה, והצדקת אמונת ההגשמה היא עשיית אלהים אחרים, כי מי שמאמין בה עובד אלהים שאינו קיים במציאות!


לא פחות חמורה מכך היא ההשקפה שקוק מנסה להנחיל לנו כאן, והיא שאין כל משמעות להשקפות ולמחשבות! שהרי אם בעבודה-זרה החמורה והכעורה אין כל חטא ועוון בהרהור עבירה, קל-וחומר וכל-שכן בכל התורה כולה! ומותר לשנוא את חברנו כל עוד לא הזקנו לו בפועל, ומותר לנו לזהם את מחשבותינו בזימה כל עוד לא עשינו מעשה בפועל, ומותר לנו אפילו שלא לאהוב ולירוא באמת מפני ה' יתעלה כל עוד אין לדבר ביטוי מעשי בפעולותינו! התעלה על הדעת סכלות חמורה כזאת?!


זאת ועוד, הטבח הלז שהקדיח תבשילו ביטל הלכה למעשה את מצוות ידיעת ה' וייחוד ה'! שהרי שתי מצוות אלה נוגעות אך ורק להשקפות ולמחשבות, ובמיוחד ביטל הוא את מצות ייחוד ה', בה נצטווינו לסבור שה' הוא אחד ולא שניים – וכל מי שסובר שה' הוא גוף בהכרח סובר שה' יתעלה אינו אחד, כי הגוף מתחלק לחלקים רבים מאד – והשקפתו זו מעידה כאלף עדים על סכלותו, אך גם על בערותו ובורותו ביסודות הדת ובמשנת רבנו הרמב"ם.


כדי להבין מעט לעומק עד כמה דבריו של קוק מחרידים, עלינו לידע, כי הקשר של האדם עם בורא-עולם תלוי ועומד בכיווני המחשבה שהאדם פונה אליהם, וכמו שכותב רבנו במורה (א, י): "ועל דרך זו אומרים גם בשפלות המחשבה – וכאשר האדם פונה במחשבתו כלפי דבר פָּחוּת מאד אומרים שהוא ירד, וכן אם פנה במחשבתו כלפי דבר נעלה ונכבד אומרים שהוא עלה", כלומר אם האדם פונה להרהר בדברים הנעלים – הקשר שלו עם בורא-עולם מתחזק ומתעבּה, ואם חלילה האדם פונה להרהר בתאוות ובהבלים – הקשר שלו עם בורא-עולם נחלש ומתדלדל, וכמו שכותב רבנו הרמב"ם שם (ג, נא):


"כבר בארנו לך, כי השׂכל הזה אשר שָׁפַע עלינו מאתו יתעלה, הוא המגע אשר בינינו לבינו. והבחירה בידך, אם תרצה לחזק את המגע הזה ולעבּוֹתוֹ – עשֵׂה, ואם תרצה להחלישו ולדקקו לאט-לאט עד שתנתקהו – עשֵׂה. ואין המגע הזה מתחזק אלא בהפעלתו [=של השכל] באהבתו וההליכה [=המחשבתית] בכיוון זה כמו שבארנו. והחלשתו ודקותו תהיה בהתעסק מחשבתך במה שזולתו. [...] ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת-התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם [=כדי שמחשבתך תהיה פונה רק אליו], כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו. [...] וכן כל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא, ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל תכלית [=אין ערך למצוות ללא ידיעת תכליתן וללא ידיעת המצווה בהן], אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


כלומר, כל המצוות שנצטווינו עליהן בתורה ניתנו לנו כדי שנכשיר את המחשבה להתרומם למעלת ידיעת השם יתעלה! המצוות אינן המטרה כמו שעולה מדברי הטבח, שהרי לפי דעתו אין כל חשיבות למחשבה אלא רק למעשה. ברם לפי רבנו, המצוות הן אמצעי כדי שנוכל להכשיר את כוח המחשבה שלנו, ונתרומם לידע את ה' במחשבתנו.


השכל שניתן לנו הוא צלם האלוה שבאדם, ואסור לנו חלילה להשחיתו בהזיות ודמיונות, מסיבה זו רבנו במורה (ג, ח) מגנה בחריפות את השתייה לשכרה: "ולפיכך ראוי למי שהעדיף להיות אדם שיתרחק מזה". רבנו היה בדעה שהשכל האנושי הוא צלם האלהים שבאדם והוא הנכבד ביותר שבחלקיו, ולכן כל מי שמאבד אותו מתרחק באופן משמעותי מזכותו להיקרא "אדם", כי אין אדם אלא באנושיותו-במחשבתו. ובמלים אחרות, "אדם" הוא מי שפועל מתוך הבנה שקדושת הרעיון והמחשבה הוא הכוח שראוי שיוביל אותו.


לאור רעיון זה רבנו הרמב"ם מבאר שם את דברי חז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה", וכֹה דבריו הנפלאים והמופלאים:


"אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [כלומר לצורתו האלהית, לצלם האלהים שבו], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו, ואין אשמת מי שהזיד והתעמר בעבד סכל כאשמת מי שהתעמר בבן חורין חסיד, כי הצורה הזו האנושית, [...] אין ראוי להשתמש בהם [=במחשבה או בדיבור] כי אם במה שעותדו לו, להתחברות בנעלה לא להתדרדרות לעמקי השפלות [...]. וכל מי שנשתמש במחשבתו או דיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו [=חוש המישוש כפי שאמר אריסטו, כלומר הנהייה אחר התאוות], עד שיחשוב במשתה או בתשמיש יותר מן הדרוש [...] – הרי לקח את הטובה אשר הושפע עליו בה [=הטובה שאלהים נתן לנו], ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במטיב [באלהים שהיטיב לנו] ולהמרות את ציוויו".


מדברים אלה עולה, כי הפעלת המחשבה בכיווני התאוות מרחיקה אותנו מצלם האלהים שבנו, כלומר מרחיקה אותנו מהאנושיות שהיא זו אשר מייחדת אותנו מן הבהמות ושאר בעלי-החיים. כי מי שאינו חס על שכלו למעשה אינו חס על כבוד האלהים, הואיל וצלם האלהים שבאדם הוא כוח המחשבה והרעיון, ובעיטה בטובה הגדולה שנתן לנו האל, דהיינו יכולת המחשבה והבחירה השכלית, והשלכתה ואיבודה בהבלים ובתאוות וכל-שכן וקל-וחומר באלילות ובהגשמה – היא כפיות טובה וּמֶרִי כלפי הבורא, וכניעה מוחלטת לכוח הבהמי שבאדם שנועד לקיים את המין ולשרת את הכוח השכלי הנעלה בלבד.


מסיבה זו אמרו גם חז"ל במשנה חגיגה (ב, א): "וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו כאילו לא בא לעולם", ופירש שם רבנו:


"כל שלא חס על כבוד קונו – הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו, הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה, וכך אמרו: 'מאי שלא חס על כבוד קונו? זה העובר עבירה בסתר' [חגיגה טז ע"א; קידושין מ ע"א], ואמרו במקום אחר: 'אין המנאפים מנאפים עד שתיכנס בהם רוח שטות' [תנחומא, נשא ה] – וזה אמת, לפי שבעת התאווה, איזו תאווה שתהיה, אין השכל שלם".


מדברי חז"ל ורבנו אנו למדים, כי השחתת השכל גורמת בהכרח לשחיתות מוסרית ומידותית ולמעשים אשר לא ייעשו. זאת ועוד, בנוסף לעבירות הרבות שיש בהשחתת השכל והפנייתו לכיוונים הטמאים, יש בהשחתתו גם חירוף וגידוף כלפי שמיא, ולכן רתוי לו לאדם הבהמי, שזיהם את מחשבתו בתאוות בדמיונות ובהזיות, שלא בא לעולם.


ב. מקבץ של הזיות מהמטבח של קוק


1) קוק היה מחסידיה הגדולים של הקבלה האלילית, ורבות מהזיותיה המאגיות משולבות בכתביו הפיוטיים, אשר נכתבו במכוון באופנים מתעתעים שניתן לפרשם בכיוונים שונים, כדי להתאים לכמה שיותר חסידים ומעריצים, וכמו שנוהגים רבים גם בימינו אשר מטשטשים את דבריהם כדי שאנשים רבים יזדהו ויתמכו בהם. ברם, במחשבת ישראל ובהשקפותיה הטהורות מתודה זו חמורה במיוחד, מפני שכל חריגה מהן עלולה להוביל ליציאה מן הדת ולחירוף וגידוף ה' יתעלה. ברור אפוא, שבתור חסיד נלהב של הקבלה, היו לקוק הזיות ודמיונות למכביר, וקריאת מקצת מִכְּתביו הפיוטיים הסתומים מלאי החנופה וחלקת הלשון, מעידים על הכלל שהוא מלא וגדוש בשיבושים, בסכלות ובהזיות.


2) קוק היה רב שכיר (בארץ ובחו"ל) על כל המשתמע מכך, ולכן כל דעותיו והשקפותיו צריכות להיבחן באופן מדוקדק שמא חדרה לתוכן השפעת טובות ההנאה שקיבל מעצם משרתו, שררתו, משכורתו, כבודו ויוקרתו. ואולי אין זה דבר של מה בכך, שבסמוך למינויו לרב הראשי של ירושלים בשנת 1919, אירע אסון נורא ובתו הצעירה יעל מתה בעת שנפלה ממדרגות עליית ביתו טרם שמלאו לה 14 שנים (גם בתו השנייה מתה בחייו) – וכמעט שהייתי מרחם עליו, אלמלא הזהירה אותנו התורה שלא לרחם על עובדי אלילים.


3) לדעת קוק, באחרית הימים בעלי-החיים יהיו בעלי שכל כמו בני האדם! כתוצאה מכך, בסופו-של-דבר תבטל עבודת הקרבנות בבית המקדש השלישי: "מי לא יבין שאי אפשר להעלות על הדעת שייקח האדם את בניו ברוח [=כלומר הבהמות] אשר יטפחם וירבה אותם להיטיב ולהשכיל ויזבחם וישפך דמם" (חזון הצמחונות והשלום, יח) – ובמלים אחרות, קוק מבטל בזאת עשרות רבות של מצוות מפורשות מן התורה, ומוחק בפועל כמעט את כל ספר ויקרא, וחלקים רבים נוספים ונרחבים בתורה שקיבלנו מאת ה' יתעלה!


ומי שרואה בבהמות בניו ותלמידיו לא יכול להיות חכם במיוחד... כמו כן, לדעת רבנו הוא נביא שקר, שהרי אין בין ימות המשיח לימינו אנו אלא שעבוד מלכיות בלבד, ואיך קוק העלה במחשבתו כאלה הזיות? ונראה לי כי מעבר לקבלה שגם שם מובאים דברי ההבל הללו, הוא פשוט לא הבין שדברי הנביא ישעיה הם משל! "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" וכו' (יא, ו), וכבר ביארתי משל זה לאור דברי רבנו במאמרי: "חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית".


4) נעבור עתה לחמשיר שכתב קוק ב"מידות הראיה" (אהבה, ב), וזה לשונו:


"אהבת כל המעשים כולם – היא קודמת לכל, אחר כך אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם, לעשות להם טוב, ולגרום להם עילוי. ונעלה על כולן אהבת ה', שהיא אהבה שבפועל אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי אם מה שהלב מלא ממנה – זה האושר היותר נשגב".


ואני קורא את דבריו ושואל את עצמי מהי השוטות הזו?! אם אדם יודע לשזור חרוזים או מלים יפות הדבר עושה אותו לחכם ואת השקפותיו לאמיתיות?! אנה הגענו?! וברור שחזרתו שוב ושוב על מוטיב "האהבה", נועדה להחניף ולמצוא חן בעיני ההמון. כמו כן, מדבריו כאן עולה ההשקפה ש"כל מה שאנו צריכים זו רק אהבה", כאותו שיר מפורסם של הגוי הטמא משנות השבעים מלך נערי הפרחים מעשני הסמים, אשר חלמו על שלום עולמי כדי שיוכלו להתבהם ולנהות אחר תאוותיהם באין מפריע.


נעבור עתה לבחון כמה מן ההזיות שבדברי קוק (ושמא צריך לומר קוֹק):


4.א) מהי "אהבת כל המעשים"? וכי כל המעשים רצויים לפני ה' יתעלה? וכי גם העבירות והזדונות רצויות לפני ה' יתעלה? וכי לחינם ה' יתעלה נתן לנו את התורה, ואמר לנו (דב' ל): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע, [...] הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה – וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים"? וכל התורה מלאה וגדושה בהרחקות מדרכים רעות, ובלימוד מוסרים קשים, ודבריו אלה מנותקים לחלוטים מדת משה שקיבלנו בסיני.


4.ב) כמו כן, מהי "אהבת כל האדם"? וכי יש מצוה לאהוב עובד אלילים או גוי או אפיקורוס או כופר או מגשים או סכל או רשע או שוטה או רוצח או משומד?! והלא יש מצוה גדולה ורבה לשנוא את רובם! מורידין ואין מעלין! "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תה' קלט, כא), והוא פשוט ממציא דת חדשה! וכן הוא כותב באורות ג: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם". "וַתִּתֵּן תַּזְנוּתֶיהָ עֲלֵיהֶם מִבְחַר בְּנֵי אַשּׁוּר כֻּלָּם וּבְכֹל אֲשֶׁר עָגְבָה בְּכָל גִּלּוּלֵיהֶם נִטְמָאָה" (יח' כג, ז).


4.ג) בהמשך דבריו קוק אומר שמצות אהבת ה' "אינה גוררת בעצמותה שום דבר" – וכי יעלה על הדעת שאין למצות אהבת ה' מטרה מעשית? הייתכן שמטרתה להיות "בחוג הרוח" בלבד?! והלא מטרת מצות אהבת ה' היא לזרזנו לקיים את המצוות בחריצות ובשמחה, לקרוא לבני אדם לעבודתו וליראתו וללמוד לידע את ה' יתעלה! ודבריו מזכירים מאד את הנוצרים אשר הפכו את מצוות התורה לעניינים אלגוריים-פיוטיים.


כמו כן, עם-ישראל נענש באופן קשה מאד כאשר ביטל את ביטויה המעשי של מצות אהבת ה', שהיא עבודת ה' בשמחה ובטוב לבב: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דב' כח, מז), כלומר העדר ביטוי מעשי למצות אהבת ה' גורר עמו ייסורים נוראים! והאמת היא שדבריו שקר מיסודם, כי לא ניתן לאהוב את ה' באמת ללא שום ביטוי מעשי – בשם ה' אל עולם! וכֹה דברי רבנו ב"ספר המצוות" (עשין ג):


"וכבר אמרו, שמצוה זו כוללת גם שנקרא את כל בני-האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, לפי שכאשר אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני-אדם לידידותו, וזה על דרך המשל, כך אם אָהַבְתָּ את ה' באמת במה שהוּשׂג לך מהכרת אמיתתו, הרי אתה בלי ספק תקרא את הפתאים והסכלים לידיעת האמת אשר אתה ידעתָּהּ".


וגדולה מכולן, נאמר בתורה (דב' יא, א): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים" – ברור אפוא שמטרת מצות אהבת ה' להביאנו לקיום המצוות, כי לא לחינם נאמרה שמירת החוקים והמשפטים והמצוות מיד לאחר מצות אהבת ה'.


ולא רק סכל, קוק גם כפר בתורה-שבעל-פה שקיבלו חז"ל, שהרי הם כבר לימדונו את משמעות מצות אהבת ה', והגדירו לנו היטב מצוה זו במשנה ברכות (ט, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל לבבך, בשני יצריך [...]. ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאודך, בכל ממונך", וכן פוסק רבנו בהלכות תשובה (י, ד): "ובזמן שיאהב את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה".


5) ציטוט אחר מפורסם של הטבח, הוא: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה". בדבריו אלה קוק ביטל הלכה למעשה את מצות הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, וגם מוציא לעז על נביאי ישראל שהוכיחו קשות את עם-ישראל, וקבלו על הרשעה ועל הכפירה ועל הבערות יומם ולילה, ואיך אמר "שהצדיקים הטהורים אינם קובלים" וכו', ואילו בספר ירמיה (כה, ד) נאמר: "וְשָׁלַח יְיָ אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ".


6) ציטוט נוסף מפורסם מדבריו הוא: "אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ה' הטוב" (אורוות ישראל ג, ג) – ושוב אני נאלץ לתמוה: מהי השוטות הזו?! וכי נשמת האומה היא אלוה שהוא הטוב המוחלט? וכי ניתן לשאוב על-ידה את אור ה' הטוב? וכי היא משמשת כמליץ בינינו לבין ריבון העולמים? וזו ממש עבודה-זרה מהסוג הגרוע ביותר של קטגוריית המינות, והתעה את עם-ישראל אחר ההבל והאלילות.


7) דומני שהציטוט הבא מספרו "אורות ההזיות" (א, רכו) מבטא בבהירות מבחילה את סכלותו ודמיונותיו של הטבח, והנה דבריו: "השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הווייתה". כלומר, לפי קוק שכל האדם הוא שפל מאד ביחס לדמיונו של האדם, דמיון האדם הוא הדומיננטי והוא זה אשר מעצב את שכל האדם ומכריע את "המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הווייתה" – ואלה פשוט דברי סכלות גמורים ומוחלטים, וכי יעלה על הדעת שהכוח המדמה שהוא מתעתע ומכזב תדיר, יהיה נבחר ומובחר מכוחו השכלי של האדם הוא צלם האלוה שנתן לו האל יתעלה?! וכרגע מתחשק לי להלביש לפרצופו הטמא מולטם ולעורר אותו מדמיונותיו.


8) והנה עוד ציטוט מספרו "אורוות הטומאה" (א, רכו): "החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון" – ושוב יש לזעוק: מהי השוטות הזו?! וכי יעלה על הדעת שהחלומות והדמיונות הן יסוד העולם?! וכי לכל חלום יש משמעות? והלא למעט חלומות הנביאים כבר אמר זכריה הנביא (י, ב): "וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן". מכל מקום, מדברי קוק הללו אנו למדים, שהוא היה שרוי בעולם של דמיונות למכביר והזיות רבות היו מנת חלקו.


9) והנה עוד ציטוט משם: "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ-ישראל, על מנת לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של השמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אחד עומד בלא חברו כלל" – די כבר, בכמה עבודה-זרה אלילות וסכלות הקוֹק הזה היה ספוג?! והוא הפך את הפעילות הגופנית לעבודה-זרה! כי אם אנחנו מחזקים את גופנו כדי לשכלל את כוחם הרוחני של הצדיקים העליונים, משמע שאנחנו עובדים אותם! והם גם חייבים לנו טובות, ובפעם הבאה שהם מבליטים את "האור האלהי בעולם", הם וודאי יזכרו מי עזר להם ומי נתן להם את הכוח "להאיר". ויצירת קשר עם ה"צדיקים הטהורים" ותיאורם כבעלי "כוח רוחני" אשר באמצעותו הם "מבליטים את האור האלהי" – כל אלה הם שיתוף גמור ועבודת אלילים – מחשבתית ומעשית.


10) עוד הוא כותב ב"אורות הפשיעה" (ו, א): "ממעמקים באה התשובה [...] התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא" – וכי יש ישות ומהות "למציאות"? וייחוס ישות דמיונית ל"מציאות" או ל"קוסמוס" הינה הבל מהובל, שיתוף ועבודה-זרה.


ויש עוד דמיונות והזיות למכביר ברחבי כתביו, ועוד אינסוף דברים סתומים וחתומים שאין להבין מהם מאומה, ורק נכתבו במתק לשון וחנופה כדי למשוך את לב הקורא, והאמת שראוי הוא השוטה הזה לייחד לו סדרת מאמרים לסכלותו, אלמלא עסוק הייתי כבר מעל לראשי בראש כנופיית הפשע והסכלות, הוא רש"י-שר"י אשר הוא מקור הרוע והטמטום של חכמי-יועצי-אשכנז לכל סוגיהם ומיניהם. וניתן לרתום את מליצותיו הנבובות של קוק גם לדרך האמת, ולומר, שנשמתו העכורה של רש"י מפעמת בכל שפלות טומאתה במציאות הווייתו הנשמתית של עם-ישראל וחונקת באכזריות את ניצוצות אורו הרוחני הטהור.


ג. מי זה יקוק?


מעניין הדבר, שבפרויקט השוטים של אוניברסיטת בר-אילן, החליטו לשנות את שם הויה, ובכל מקום שמופיע שם הויה הם כותבים במקומו "יקוק", ואולי לא שמו לב, אך כפו עלינו בכל פעם שאנו קוראים את שם ה' להיזכר בטבח קוק, ומכיוון שחכמי-יועצי-אשכנז ידועים בהערצת גדוליהם עד כדי אלילות, לא אתפלא אם עשו כן במכוון כדי להעצים את גדולת חכמיהם הסכלים ולחזק את תחושת עליונותם וגאוותם.


והנה שני קטעים על חומרת שיבוש שם ה' מתוך הספר "שרשרות גבלות" (עמ' 299):


ואפילו האלילים שנזכרו בכתבי-הקודש לא נתכנו "אלקים", אלא נזכרו בשם "אלהים", וכל שכן ועל אחת כמה וכמה, שלא שׁוּנָּה השם "אלהים" ושאר שמות ה' יתברך ונאמרו ככתבם וכלשונם ביראה וכבוד. וזו היראה והכבוד הנכונים, ולא כאותם ה"יראים" אשר מחרפים ומגדפים את ה' יתרומם ויתעלה בשמות מבזים: "אלוקים" או יו"ד קֵי וא"ו קֵי. סילופים אלה לא שׂערום אבותינו, וכאילו מ"יראתם" סילפו את שמות ה', אך אינם אלא מבזים, בקראם את ה' יתרומם ויתעלה בשמות גנאי – "מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה" (איכה ג, לז).


לעומת זאת, לאלילים צריך לכנות שמות לגנאי. כמו שכתוב בפרשת ראה: "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם" (דב' יב, ג), ומפרשים: לכנות להם שם לגנאי, בית גליא – בית כריא, עין כל – עין קוץ. [...] בית גליא, לשון גובה, בית כליא לשון כליון, או בית כריא, לשון בית הכסא וכו'. וכך נהגו אבותינו מדורי דורות. ובתימן קראו לבית תפילתם, בית תיפלותם. למסגד, קראו מַסְגֵּף. לנביאם, קראו נבל. ולקוראן, קראו קלון, וכן רבות. באמצעות שינוי אות אחת, שונתה משמעות המלה לגנאי. נמצאנו למדים, כי כל שינוי, אפילו באות אחת, הרי הוא מגנה ומבזה. [...] וכציווי הפסוק "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דב' יב, ד). ע"כ.


ד. מָרי יוסף קאפח – קוקניק?


ידוע שמָרי יוסף קאפח למד בישיבת "מרכז הרב", ואולי זו הסיבה ליחסו הסלחני כלפי הקוקניקים, והוא אף ביטא דברי הערצה מפורשים על שר הטבחים הראשי, וזה לשונו בהקדמתו למורה (עמ' 19): "וכמה תמציתיים וקולעים הם דבריו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל" וכו', ואף הגדיל בדברי הערצה לתלמידו וממשיך דרכו של קוק, השחקן הנזיר אשר חטא על הנפש, וכך מָרי מפאר ומרומם בהערצה את הנזיר שחייב בקרבן (כתבים א, עמ' 84):


"בשנים תש"ו תש"ט הייתי בין שומעי לקחו הקבועים של הגאון כמוהר"ר נזיר אלקים זצ"ל במחשבת ישראל במסגרת הישיבה הקדושה 'מרכז הרב', [...] היו אלה לנו שומעי לקחו עתות התעלות נפש ורוממות רוח, כי הרב הנזיר ידע להרים את שומעי לקחו יחד עמו אל מעל לעולם הזה רגשותיו ותחושותיו, ברעיונותיו הנשגבים, בביטוייו הקולעים, בדברים הקולחים, במעייניו השופעים, ובקולו הרך והמעודן, קול דממה דקה".


פששש... כמה חנופה שקרית בפסקה אחת! ושיבחוֹ ופיארוֹ באותו השבח שנשתבח בו ה' יתעלה במלכים א (יט, יב): "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"! ומעניין מה היה אומר סבו מָרי יחיא קאפח על דברי השבח הללו לעובדי האלילים... ולא אתפלא אם היה סוטר לו על פניו וגוער בו קשות, ועוד סטירה אחת מָרי היה מקבל על שלא הוציא לאור את ספרו של סבו "מלחמות השם", וזה ייזכר לו לדיראון עולם, ולא רק משום חניקת דרך האמת והסטייה ממנה, אלא גם משום כפיות טובה כלפי סבו שגידלו טיפחו ורוממו.


ה. תחכומו של הטבח הראשי


לצד הכתרת שר הטבחים כ"מרן וגאון", מָרי ציטט את דבריו שנתפרסמו בעיתון "הארץ" בשנת תרצ"ה, וכֹה דבריו בעיתון ההוא שצוטטו במבואו של מָרי למורה (עמ' 19):


"רבנו משה בן מימון חי וקיים, הוא היה חי את חייו הנפלאים והקדושים בזמנו, והוא חי חיי אמת. חיים נצחיים בנשמתו האחדותית בגנזי מרומים, וחי עם עַמו ועם כל טהורי הלב והרוח ביצירותיו הנשגבות המאירות את מחשכי הדורות לעולמים. [...] זהו הרמב"ם וזהו כוחו הנפלא, כוחו לאלהיו, אשר אהבו ואשר ידעו ואשר עבדו באמת בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו. ומכוחה של אהבה תמימה ומושלמת זו הופיעו כל הגדולות והנפלאות, אשר האיר על ידם את מחשכינו באישיותו הכבירה ובספרותו העומדת לנס עולם".


דברי השבח הללו משגים אותנו מדרך האמת, ומָרי שגה שגיאה חמורה כאשר הביאם והתייחס אליהם, כי אין להוכיח את דרך האמת בדרכי שקר הטעיה והשאה, ובמלים אחרות, אין להוכיח את גדולתו של רבנו מדברי עובד אלילים. בדבריו אלה מָרי גרם נזק לדרך האמת, ולא רק מפני שהרמב"ם אינו זקוק לדברי השבח הללו כלל, אלא ובעיקר, מפני שבדברים אלה מָרי למעשה שיתף פעולה עם השקר וההטעיה, כביכול הטבח קוק ידע והכיר את דרכי רבנו הטהורים. כלומר, בדרך זו מָרי הכשיר למעשה את שיבושיו החמורים של הטבח בהשקפות ובדעות, כאילו הוא היה חסיד של דרך האמת ורבנו הטהור... והאמת היא ששיבושיו במחשבות בהשקפות ובדעות, אינם מסוגלים לחיות בכפיפה אחת עם דרך האמת ומשנת רבנו הרמב"ם – בבחינת ולא קרב זה אל זה כל הלילה.


והטבח קוק היה בוודאי או סכל או רמאי, שהרי איך יעלה על הדעת שמי שראה בקבלה תורה מן השמים מסוגל לידע ולהעריך את משנת רבנו? האם מי שמקבל את ההזיות המאגיות האליליות המובאות בספר הזוהר מסוגל באמת לידע את ה' יתעלה? האם מי שמכשיר את אמונת ההגשמה מסוגל להבין את מצות ייחוד ה'? האם מי שמבטל ומזלזל בכבוד קונו, דהיינו בכוח המחשבה של האדם, מסוגל להציג את עצמו כחסיד נלהב של הרמב"ם?!


ולכן, או שהוא היה סכל גדול או שהוא היה רמאי מתוחכם – או אף שניהם, כי או שהוא קרא את דברי רבנו ולא הבין מהם מאומה והזה בדמיונו "האיתני בעצמיות הווייתו" שהוא מבין, או שהוא הבין ורצה להתעות את הרבים ממשנת רבנו, כביכול הוא חסיד של הרמב"ם, ואף-על-פי-כן הוא נוטה אחר ספרות הקבלה האלילית – ובזאת הוא למעשה מצהיר שספרות זו מסוגלת לחיות בשלום עם משנת רבנו הטהור, ויש בזה טשטוש חמור של דרך האמת ואף התעית הרבים אחר ההבל.


ו. דיבתו של צבי יהודה


במאמרי "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן (חלק ב)", עסקתי בין השאר באמונתו של הרמב"ן בשדים, ושם הבאתי את דברי אבינר בספרו "נר באישון לילה" (עמ' 321–322), אשר זיהה את מלחמתו של הרמב"ם בעבודה-הזרה, אך משום מה בסוף דבריו הוא מבאר את דעת רבנו הרמב"ם באמצעות השקפת רבו – צבי יהודה קוק (בנו של הטבח), שרחק בה מאד מדרכי מישרים, מפני שהוא התעלם ביודעין מדברי רבנו המפורשים, ואף רמז שפיו ולבו של רבנו הרמב"ם אינם שווים, וזה לשונו של אבינר ובסופם דברי רבו:


"הרמב"ם סובר שכל התופעות המיסטיות שאסרה התורה כגון הכישוף ודומיו, הינן לא רק עבירה על התורה [=מדוע הוא אומר "עבירה על התורה" ולא "עבודה-זרה"? וחבל שטשטש את האמת והעדיף לחוס על כבוד אבותיו] אלא גם הבל. [...] הרמב"ן ורוב חכמי ישראל כגון הראב"ד, הרוקח, הרשב"א, הריטב"א ועוד, חולקים בנושא זה על הרמב"ם וסבורים שיש ממש בתופעות הללו [=ברוכים הבאים למועדון "הסכלים ומחוסרי הדעת"]. [...] רבנו צבי יהודה הסביר: 'הרמב"ם [...] הרגיש בעצמו אחריות [...] לכלל ישראל [...] היה מובן אצלו שבתור מחנך [...] חובה להשמיטם [...] הרמב"ם לא הזכיר שדים ועין הרע, לא מפני שהכחיש את קיומם אלא מפני שנזהר והסתייג מפרסומם בכל ישראל'".


חבל שרובם המכריע של חכמי ישראל התרחקו מן האמת בעניין כה חשוב זה, אך גרועים מהם המעפילים המעקמים את יושר אמרי רבנו באמרם שגם הוא האמין בכזבי המיסטיקה והכשפים, כדי שלא יתגלה קלונם וקלון אבותם בהאמינם בהבלי העבודה-הזרה ובריחוקם מן האמת ומן הדעת. ואם היו מודים על האמת היו נאלצים להודות שאינם ראויים להוביל ולהנהיג את דת משה, ולא היו יכולים עוד להטעות את עם-ישראל ולהנחיל את ההשקפה שמצוה ליהנות מכבוד תורה, והדרך להפיק מן הדת רווחים אסורים וטובות הנאה חומריות – הייתה נחסמת בפניהם.


כמו כן, נשים לב להטעיה שבדברי בן הטבח, אשר תולה סכלות ועבודה-זרה ברבנו הרמב"ם, וכביכול עושה זאת מתוך כבוד לרבנו: "הרמב"ם הרגיש בעצמו אחריות לכלל ישראל [...] היה מובן אצלו שבתור מחנך [...]", ושם אור לחושך וחושך לאור, כי בתור מחנך היה עליו להבין שאין לחנך את ההמונים אחר ההבל והדעות הרעות, ואת צ"י קוק הזה, מָרי משבח מפאר ומרומם בשבח אלהי של "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"!


זאת ועוד, סוף דברי צ"י קוק: "הרמב"ם לא הזכיר שדים ועין הרע" קשים מאד, ואם נדון אותו לכף זכות נֹאמר שדבריו נובעים מהעדר בקיאות בכתבי הרמב"ם, וזו גרמה לו להשתבש באופן כה חמור בהבנת דברי רבנו ואף לתלות בו סכלות. שהרי רבנו ביאר את שני העניינים הללו, והקדשתי לשניהם מאמרים מקיפים, ראו: "השדים – נחלת השוטים והחטאים", "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם".


כמו כן, רבנו כבר תקף בחריפות את מוציאי דיבתו, אשר העזו לומר שפיו ולבו אינם שווים, או שהוא לא התכוון באמת למה שכתב באופן מפורש שוב ושוב, והנה פסקה ממאמרי "האמונה בתחיית המתים – חלק א":


היו לא מעטים שטענו שהרמב"ם כופר בתחיית-המתים או שאמרו בלשון הפכפכה תוך חיקוי הסגנון האירופי: ש"הוא סובר שהיא איננה כפשוטה", אך למעשה משמעות שתי הטענות היא זהה: לדעתם הרמב"ם לא באמת האמין בתחיית-המתים, ודבריו בספריו משנה-תורה ופירוש-המשנה, ואף דבריו במאמר תחיית-המתים, אינם משקפים את דעתו האמיתית. ראשון מוציאי הדיבה היה הראב"ד (צרפת, המאה הי"ב), ועליו אומר רבנו שם (עמ' פב): "אבל מה שהזכיר [...] הוא שקר ברור והוצאת דיבה בהחלט מצד אומרו".


והוא הדין כאן, רבנו לחם בעוז כנגד העבודה-הזרה בכלל ובאמונה בשדים בפרט, ולכן כל מי שאומר שרבנו האמין בהבלים הללו, מאשים את רבנו גם בעבודה-זרה שהיא חירוף וגידוף ה' יתעלה, וגם חוטא באמירת שקר ובהוצאת דיבה בהחלט על איש אמת, וגם מתעה את הרבים אחר ההבל וההזיות האליליות.


"וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם" (מ"ב יז, טו).



243 צפיות10תגובות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!