קמצוץ מתבשיליו של קוק

עודכן: 13 בפבר׳ 2021

האם יש הגשמה בימינו? ובכן לכאורה התשובה על השאלה הזו היא שלילית, כי מעטים הם אנשי הדת בימינו, אשר יצהירו בפה מלא שהם אינם מקבלים את היסוד השלישי משלושה-עשר יסודות האמונה של רבנו הרמב"ם, והוא שלילת הגשמות:


"שזה האחד אינו גוף ולא כח בגוף, [...] ואמר הנביא 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' [יש' מ, יח], 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [מ, כה], ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם דרך השאלה, וכמו שאמרו [חז"ל]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. [...] וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו] כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כח בגוף".


ברם, למרות שהשקפת הגשמות בלבושה המוצהר והבוטה כמעט ונתבערה כליל מן העולם היהודי, היא עדיין קיימת ורוחשת בקרב מוחות נושאי-הדת למיניהם בצורות שונות פחות גסות מוחצנות ומחוצפות, אך עדיין הן מוגדרות לדעת רבנו כעבודה-זרה חמורה וכעורה.


הראשון אשר הכשיר את אמונת ההגשמה וראה במגשימים "גדולים וטובים" היה הראב"ד, ונראים הדברים שהוא בעצמו היה מסופק ולא ידע האם יש אמת באמונה זו אם לאו, וכבר תיארתי וביארתי את סכלותו בחלק הראשון של מאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה". אחרי הראב"ד צצו ועלו שוטים אשכנזים נוספים אשר הצדיקו את אמונת ההגשמה, בעיקר מפני שהם היו סכלים ומחוסרי דעת, אך גם בגלל שהם לא היו מסוגלים לקבל את העובדה שרבים מאבות-אבותיהם היו מינים ועובדי אלילים מהסוג הגרוע ביותר. אולם, לא מאהבת אבותיהם צאצאי המינים כפרו באמת ההיסטורית, אלא מפני שבמשך אלף שנים הם הצליחו לרמות אותנו ב"גדולתם וקדושתם", והפכו את עליונותם וגאוותם לכלי מרכזי להפקת רווחים וטובות הנאה מדת משה – ואם יאמרו עתה שאבותיהם ואבות אבותיהם היו מינים וטיפשים, אנה יוליכו את חרפתם? איך יצדיקו את יוקרתם? וללא יוקרה מדומה איך יתבעו תקציבים ומימון בעבור לימוד התורה, "החזקת הדת" והגנה מיסטית על עם-ישראל?


דוגמה נוספת להגשמה בימינו, הפעם מהממסד האשכנזי האקדמי, נמצאת ב"מילון העברית המקראית" של פרופ' מנחם-צבי קדרי. שם בערך "צלם" (עמ' 912) הוא כותב כך: "צלם – צורה מעוצבת כדמות של אלהים: 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בר' ט, ו); ושל אדם הראשון 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' (בר' ה, ג)" – ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ולאחר שראיתי זאת הבנתי, כי אמונת ההגשמה טרם נתבערה כליל מן הארץ.


א. תבשילו הנתעב של קוק


לאחרונה ראיתי שאחד מכותבי עלוני השבת הידועים (ששמונים אחוז מהם פרסומות) הכשיר את האמונה בהגשמת הבורא, וזו מסקנת מאמרו: "נראים מאד דברי הראי"ה קוק שטען (שמונה קבצים א, ל–לא) שכל עוד אין השלכה לתחום המוסרי, באמת אין זה משנה כיצד אלהים מצטייר בדעתנו, העיקר שהוא שם". כאשר קראתי דברים אלה הזדעזעתי, כי לא האמנתי שגם בימינו קיימת הצדקה לאמונת ההגשמה, ועוד מרַדַּ"ר אשכנזי אשר יודע ומכיר היטב את משנת רבנו הרמב"ם, ואף נחשב ל"דרדעי" של האשכנזים! ולצערי הרב, ברגע שאדם, משכיל ככל שיהיה, נהנה מכבוד תורה – דעותיו נעקמות ונעקשות.


בעקבות דבריו כתבתי מאמר ושמו: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", ובו הוכחתי את הקשר הישיר וההדוק שבין עבודה-זרה לשחיתות מוסרית – "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה – וַהֲרָגוּנִי" (בר' כ, יא), כלומר העדר יראת אלהים גורר עמו בהכרח לשחיתות המוסרית הגדולה ביותר – רצח, והעבודה-הזרה מבטאת את הריחוק המוחלט והסופי מאלהים ומיראת שמים. עתה ברצוני לעסוק במקור דברי הרד"ר להצדקת אמונת ההגשמה והוא הטבח קוק אשר האכילנו בהשקפות מרורות למו.


באחד מתבשיליו הנתעבים, קוק הצדיק את אמונת ההגשמה, והנה דבריו לפניכם מתוך המקור שציין המלומד האשכנזי שוחר האמת בעירבון מוגבל ביותר:


"אף-על-פי שהטעות בדברים האלהיים היא דבר מזיק עד מאד, מכל מקום אין עיקר ההיזק הנמשך מהמושגים המשובשים יוצא אל הפועל, עד כדי להמית את בעליו מיתת נשמה [=כרת], רק כשהוא מתגלם במעשים או לפחות כשהוא יורד לתוך דעות ורגשות כאלה, שסופן מוכרח להתגלות במעשים. אבל כל זמן שהדבר עומד בצורתו המופשטת, אין כאן עקירה עיקרית. ובזה הננו קרובים לסברת הראב"ד, שהשיג על הרמב"ם במה שקרא למי שמאמין ההגשמה באלהות – מין, ונוכל להסכים שכל זמן שאדם המגשם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו, ונשארה היא עדיין בחוג הרוח, שלא תוכל להיות נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת".


לשונו חלקלקה מאד ומתוחכמת להרע בטכסיסי המלומדים האירופיים, שהרי הוא פותח שהשגיאות בתפישות האלהות מזיקות מאד, וזאת כדי להכשיר את מחשבתנו לקבל את דבריו, שהרי בזאת הוא מחדיר ללבנו את התובנה שהוא בר-סמכא בענייני מדעי האלהות, וכביכול נזהר בהם מאד. לאחר שגרם לנו לחשוב שהוא מומחה גדול, ואף מציג את עצמו כמי שנאמן ליסודות הדת, הוא פונה לזהם את מחשבתנו בהריסת אחד מיסודות הדת החשובים ביותר! וכבר הרחבתי בחשיבותו בחלק א של מאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה".


לעצם דבריו, קוק טוען, שמי שסבור כמו הנוצרים לדוגמה, שיש לה' יתעלה גוף או שהוא כוח בגוף, אינו חוטא כלל! רק אם הוא יעשה לעצמו פסל ותמונה, רק אז הוא חוטא חטא גדול לאלהים. ברם, אם יִפנה לאלהים בשר ודם ויתפלל אליו יום-יום, הוא אינו חוטא כלל! קוק מגלה לנו בסכלותו זו שהוא אינו בקי אפילו בפסוקי התורה! שהרי בעשרת הדיברות נאמר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" – כלומר אסור לנו לעשות אלהים אחרים אפילו ללא עשיית פסל ותמונה, והצדקת אמונת ההגשמה היא עשיית אלהים אחרים, כי מי שמאמין בה עובד אלהים שאינו קיים במציאות!


לא פחות חמורה מכך היא ההשקפה שקוק מנסה להנחיל לנו כאן, והיא שאין כל משמעות להשקפות ולמחשבות! שהרי אם בעבודה-זרה החמורה והכעורה אין כל חטא ועוון בהרהור עבירה, קל-וחומר וכל-שכן בכל התורה כולה! ומותר לשנוא את חברנו כל עוד לא הזקנו לו בפועל, ומותר לנו לזהם את מחשבותינו בזימה כל עוד לא עשינו מעשה בפועל, ומותר לנו אפילו שלא לאהוב ולירוא באמת מפני ה' יתעלה כל עוד אין לדבר ביטוי מעשי בפעולותינו! התעלה על הדעת סכלות חמורה כזאת?!


זאת ועוד, הטבח הלז שהקדיח תבשילו ביטל הלכה למעשה את מצוות ידיעת ה' וייחוד ה'! שהרי שתי מצוות אלה נוגעות אך ורק להשקפות ולמחשבות, ובמיוחד ביטל הוא את מצות ייחוד ה', בה נצטווינו לסבור שה' הוא אחד ולא שניים – וכל מי שסובר שה' הוא גוף בהכרח סובר שה' יתעלה אינו אחד, כי הגוף מתחלק לחלקים רבים מאד – והשקפתו זו מעידה כאלף עדים על סכלותו, אך גם על בערותו ובורותו ביסודות הדת ובמשנת רבנו הרמב"ם.


כדי להבין מעט לעומק עד כמה דבריו של קוק מחרידים, עלינו לידע, כי הקשר של האדם עם בורא-עולם תלוי ועומד בכיווני המחשבה שהאדם פונה אליהם, וכמו שכותב רבנו במורה (א, י): "ועל דרך זו אומרים גם בשפלות המחשבה – וכאשר האדם פונה במחשבתו כלפי דבר פָּחוּת מאד אומרים שהוא ירד, וכן אם פנה במחשבתו כלפי דבר נעלה ונכבד אומרים שהוא עלה", כלומר אם האדם פונה להרהר בדברים הנעלים – הקשר שלו עם בורא-עולם מתחזק ומתעבּה, ואם חלילה האדם פונה להרהר בתאוות ובהבלים – הקשר שלו עם בורא-עולם נחלש ומתדלדל, וכמו שכותב רבנו הרמב"ם שם (ג, נא):


"כבר בארנו לך, כי השׂכל הזה אשר שָׁפַע עלינו מאתו יתעלה, הוא המגע אשר בינינו לבינו. והבחירה בידך, אם תרצה לחזק את המגע הזה ולעבּוֹתוֹ – עשֵׂה, ואם תרצה להחלישו ולדקקו לאט-לאט עד שתנתקהו – עשֵׂה. ואין המגע הזה מתחזק אלא בהפעלתו [=של השכל] באהבתו וההליכה [=המחשבתית] בכיוון זה כמו שבארנו. והחלשתו ודקותו תהיה בהתעסק מחשבתך במה שזולתו. [...] ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת-התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם [=כדי שמחשבתך תהיה פונה רק אליו], כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו. [...] וכן כל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא, ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל תכלית [=אין ערך למצוות ללא ידיעת תכליתן וללא ידיעת המצווה בהן], אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


כלומר, כל המצוות שנצטווינו עליהן בתורה ניתנו לנו כדי שנכשיר את המחשבה להתרומם למעלת ידיעת השם יתעלה! המצוות אינן המטרה כמו שעולה מדברי הטבח, שהרי לפי דעתו אין כל חשיבות למחשבה אלא רק למעשה. ברם לפי רבנו, המצוות הן אמצעי כדי שנוכל להכשיר את כוח המחשבה שלנו, ונתרומם לידע את ה' במחשבתנו.


השכל שניתן לנו הוא צלם האלוה שבאדם, ואסור לנו חלילה להשחיתו בהזיות ודמיונות, מסיבה זו רבנו במורה (ג, ח) מגנה בחריפות את השתייה לשכרה: "ולפיכך ראוי למי שהעדיף להיות אדם שיתרחק מזה". רבנו היה בדעה שהשכל האנושי הוא צלם האלהים שבאדם והוא הנכבד ביותר שבחלקיו, ולכן כל מי שמאבד אותו מתרחק באופן משמעותי מזכותו להיקרא "אדם", כי אין אדם אלא באנושיותו-במחשבתו. ובמלים אחרות, "אדם" הוא מי שפועל מתוך הבנה שקדושת הרעיון והמחשבה הוא הכוח שראוי שיוביל אותו.


לאור רעיון זה רבנו הרמב"ם מבאר שם את דברי חז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה", וכֹה דבריו הנפלאים והמופלאים:


"אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [כלומר לצורתו האלהית, לצלם האלהים שבו], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו, ואין אשמת מי שהזיד והתעמר בעבד סכל כאשמת מי שהתעמר בבן חורין חסיד, כי הצורה הזו האנושית, [...] אין ראוי להשתמש בהם [=במחשבה או בדיבור] כי אם במה שעותדו לו, להתחברות בנעלה לא להתדרדרות לעמקי השפלות [...]. וכל מי שנשתמש במחשבתו או דיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו [=חוש המישוש כפי שאמר אריסטו, כלומר הנהייה אחר התאוות], עד שיחשוב במשתה או בתשמיש יותר מן הדרוש [...] – הרי לקח את הטובה אשר הושפע עליו בה [=הטובה שאלהים נתן לנו], ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במטיב [באלהים שהיטיב לנו] ולהמרות את ציוויו".


מדברים אלה עולה, כי הפעלת המחשבה בכיווני התאוות מרחיקה אותנו מצלם האלהים שבנו, כלומר מרחיקה אותנו מהאנושיות שהיא זו אשר מייחדת אותנו מן הבהמות ושאר בעלי-החיים. כי מי שאינו חס על שכלו למעשה אינו חס על כבוד האלהים, הואיל וצלם האלהים שבאדם הוא כוח המחשבה והרעיון, ובעיטה בטובה הגדולה שנתן לנו האל, דהיינו יכולת המחשבה והבחירה השכלית, והשלכתה ואיבודה בהבלים ובתאוות וכל-שכן וקל-וחומר באלילות ובהגשמה – היא כפיות טוב