top of page

חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית

מן המפורסמות שעם-ישראל יזכה לתקומה רוחנית בזכות אהבת חינם. והשאלה הגדולה קמה וניצבה: היאך נוטעים אהבת חינם בקרב עם-ישראל? כל-כך רבים הם הפלגים הכיתות והשיטות, כל-כך רבות הן הקנאוֹת והשׂנאוֹת התאוות והמידות-הרעות, איך מגיעים למצב של אחדות ואהבה אמיתית ולא רק שיתוף-פעולה על בסיס של אינטרסים וטובות-הנאה?


יש האומרים שאהבה מביאה אהבה, כלומר אם נעניק אהבה לזולת הדבר בהכרח יוסיף אהבה בעם-ישראל. אף שהדבר נכון במידה מסוימת, לפי הרמב"ם מדובר בטיפול חיצוני ושטחי בלבד, כי אף אם נעניק אהבה לזולתנו, יסודות המחלוקות החברתיות העדתיות וההגותיות עדיין יפעפעו ועדיין ימשיכו להכות שורש ולהעמיק את הפערים. ויש כאלה שאף ינצלו את טוב לבו ותמימותו של הזולת בהראותם לו פנים של אהבה וחסד, כדי להגדיל רשע.


ויתרה מזאת, מתחת לפני השטח רוחשת מלחמה על התודעה ועל ההשקפות והאמונות, כלפי חוץ לא תמיד מבחינים בה, אך המלחמה בין הזרמים הכיתות והשיטות השונות מתגברת, חידוד הפילוג והכיתתיות הולך ומחריף, והתבצרות הצדדים בעמדותיהם רק הולכת ומתעצמת. כל האהבה שבעולם לא תעזור כאן, כי מי שקרוב לעוגה ימשיך לאכול ולזלול ממנה ואף להרחיק ממנה את זולתו, וכל בעלי השם אנשי המעמד והשׂררה ימשיכו לנחשֵל להדיר ולשלול את מתחריהם, כדי לבנות ולשמֵּר את מעמדם, שׂררתם, ומעלתם המדומה בעיני ההמון.


מהי הסיבה לכך שהאדם החזק משמר את מעמדו תוך שהוא רומס ומתנשא על זולתו? מהי הסיבה לכך שחוקי החיות והבהמות עדיין קיימים בקרב מין האדם, ואף בקרב העולם הדתי בעם-ישראל? ומן השאלה הזו לשאלה הבאה המתבקשת: מהו אותו שינוי אמיתי שורשי ומהותי שיביא לאהבת חינם בעם-ישראל? אהבה שתביא להעלמה כמעט מוחלטת של השנאה הקנאה והתחרות, וסילוק כמעט מוחלט של נזקי האדם לזולתו? וכנבואת ישעיה (יא, ט): "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"?


על שאלות אלה משיב רבנו במורה (ג, יא), ולפיו, כל הסכסוכים והרעות שהאדם גורם לזולתו, המקור לכולם הוא העדר החכמה, כלומר, כמו שאדם עיוור אשר הולך ללא הכְוונה יזיק ויחבול בעצמו ובזולתו, כך כל אחד מבני האדם לפי רמת סכלותו יזיק לזולתו. ברם, אם הייתה לאדם חכמה היו נמנעים נזקיו מעצמו ומזולתו, כי החכמה היא עיני הדעת, והיא זו שמנחה את האדם בהליכותיו ושומרת ומונעת ממנו להזיק לעצמו ולזולתו. וכֹה דברי רבנו במורה שם (ג, יא):


"הרעות הגדולות הללו הנעשות בין אישי בני אדם מזה לזה [...] כולם גם הם נספחים להעדר [החכמה] לפי שכולם מחיובי הסכלות [...]. כשם שהסומא מחמת העדר-הראוּת לא יחדל מלהיכשל ולהיחבל, ולחבול גם בזולתו מחמת שאין לו מה שינחֵהו בדרך. כך כיתות בני אדם, כל אחד כפי ערך סכלותו, פועל בעצמו ובזולתו רעות גדולות [...]. ואילו הייתה שם [=לסכל] חכמה [...] כי אז היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו".


ברם, יש להבין: על איזו חכמה רבנו מדבר? והלא יש אנשים רבים שקנו חכמה ואין גבול לרשע ולפשע שיוצא מהם! ובכן, בהמשך דבריו רבנו מבאר, כי החכמה הזו אשר מאירה את שכלו של האדם בדעת ומרוממת אותו למעלת האנושיוּת, היא אהבת האמת וידיעתה, וכֹה דבריו:


"כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה, ויבטלו נזקי בני אדם זה-לזה, וכבר הבטיח [הנביא ישעיה] ואמר: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' [...] [יש' יא, ו]. ואחר-כך נתן סיבה [=הסבר] לכך ואמר: כי סיבת סילוק אלה השנאוֹת וההתקוטטויות וההשתלטויות היא ידיעת בני אדם אז אמיתת האלוה, ואמר: 'לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [שם, ט]".


מדבריו אנו למדים, שהחכמה הזו שתביא לשלום עולמי היא ידיעת האמת ואהבתה, כלומר, ידיעת האמת ואהבתה המתמשכת תביא לסילוק האיבה והשנאה בעולם, וכמו שאומר הנביא, שסילוק השנאה והאיבה יהיה בזכות ידיעת ה' שתציף את כל העולם כמים לים מכסים.


ועדיין נותרה שאלה: מדוע האהבה לאמת חשובה כל-כך? האם לא ניתן לידע את השם ולזכות בשלום עולמי גם ללא אהבה לאמת? תשובה, רק לאחר שנזכה לידיעת האמת נזכה להבין משהו ממושגי האמת הערֵבים, והבנתם תעורר בקרבנו עונג נפשי שיפרוט על נימי נפשנו הדקים במנגינה נפלאה של אהבה וערגה, מנגינת אור וצליל שתגרש את חושך ההזיות המטמטמות ואת התאוות המזהמות. ובהסתלק התאוות והמגרעות הנפשיות, נעקור מקרבנו את שאיפותינו החומריות, שהן המקור הנרפשׂ לשנאה לקנאה ולתחרות. בהעדר המגרעות ובהקשבה למנגינת האור והלב, שמחת הלב ואהבת החנם יציפו את לבנו קל מהרה.


אהבת האמת וזיכוך נפשנו ממגרעותינו הנפשיות, יובילו בהכרח לרדיפת הצדק ולאהבת חינם, שהרי אין עוד שום סיבה להתקוטט ולהשתלט! כלומר, שאיפתי ושאיפת חברי היא לידע את ה' ולשאוב ולהתענג יחדיו מאותו מקור מפכה ובלתי נדלה של עונג וחכמה. מדוע אפוא שאקנא בחברי אם הוא חכם ממני? שהרי אם שאיפתי לעונג האמת והצדק אחפוץ בקרבתו ובטובתו כדי שהוא ירוממני למעלתו. וגם אם הוא עשיר ממני לא אקנא בו, שהרי הממון והמותרות אינם המקור לעונג אמיתי, ואדרבה, הם עלולים להפוך לתקלה ולמכשול גדול.


נמצא, כי השער לאהבת חינם ולשלום עולמי הוא אהבת האמת, ורק כאשר זו תפעם בקרבנו ותזכך את נפשנו, נזכה להתרומם אט-אט למעלת אהבת חינם ולעבוד את ה' שכם אחד: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).


בסופו של התהליך שהחל באהבת האמת, יתרוממו בני האדם למעלת ידיעת השם יתעלה ואז אהבת החנם תהיה בשיאה. בשאיפה לתכלית הנעלה הזו פותח רבנו הרמב"ם את ספרו "משנה תורה", וכֹה דבריו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. [...] וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שמ' כ, ב; דב' ה, ו]".


כלומר, מיד בפתיחת ספרו הרמב"ם מורה לנו את דרך האמת, ולפיה על האדם לשאוף כל ימי חייו מאז עמדו על דעתו לידע את ה' יתעלה. הכלל המנחה להגעה לידיעת ה' הוא האהבה והשאיפה לידיעת האמת בכל תחום מתחומי החיים, ועיצוב אורחות חיינו לאור השקפות אמיתיות. לאחר שהאדם שכלל את נפשו במידה זו, ועקר מקרבו דעות רעות, הוא יכשיר את עצמו לידע את ה' במובן המסוים והפרטני של מצוה זו: הכרת בורא-עולם באמצעות לימוד מדעי-הטבע המופלא שסובב אותנו, ובאמצעות התבוננות במצוות התורה תכליתן ומטרתן.


אהבת האמת תפתח לנו את שערי הדעת לעונג נפשי נפלא ומופלא, ונזכה לעבוד את ה' בשמחה ובאהבה ולא לשם קבלת טובות הנאה. שהרי המקור לשמחה ולאושר איננו הכבוד והמעמד והתפקיד והשררה המדומים או הכסף המשחית והממכר, אלא מקור מים חיים בלתי נדלה של עונג, אושר ושמחה נצחיים. העונג המחשבתי יוסיף עוד ועוד לעורר את חושינו הרוחניים, ובמחשבתנו תהדהד במשנה-תוקף תשוקת הנפש לאהבת האמת ולידיעתה.


לסיום פרק זה נצרף את דברי שלמה במשלי (ב, י), ולאחריהם פירוש רס"ג שם:


"'כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם' – כי הנפש מתענגת בחכמה כמו שמתענג הגוף במה שהוא מרגיש כמו שאמר: 'וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם', לפי שהנפש חגה סביב תענוגיה, וכאשר היא מוצאת את השמחה והעונג בחכמה עם רוממותה וכבודה וטהרתה וניקיונה הרי נשלם לה כל מה שהיא רוצה".


והדיין השכיר יוסף קאפח מוסיף שם הערה נכונה, וזה לשונו:


"כלומר, שאין הנפש מתענגת בחכמה [=בתורה] אלא בזמן שהאדם דורשה ולומדה לשמה ברוממותה ובכבודה, ולא כשהוא לומדה לשם מקצוע או כל דבר שפל אחר [ובמלים אחרות, לא כאשר הוא הופך את התורה לקורדום לחציבת טובות הנאה]".


אולם, קאפח השכיר השחקן והנוכל התעטף במרדעת הממסד ולא היה נאמן לדברי האמת שנבעו מקולמוסו. הוא השליך את המוסר והיושר, הִפנה עורף לדרך האמת ואף הִתעה דור שלם של דרדעים ללכת אחרי הבלי הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית! תוך שהוא מתעה את ההמון שהוא "הרמב"ם של ימינו", אף שבניגוד מוחלט לדעת חז"ל והרמב"ם הוא התיר לספות עוד ולאכול מן התורה ולחצוב טובות הנאה מן התורה – שהרי הוא חצב משכורות שחיתות ואינסוף מענקים במשך יובל שנים תמימות, מתפקידו כדיין בממסד האורתודוקסי.


ומה עוד נעשָׂה בימינו?


לצערנו מעטים מאד הם אנשי האמת בימינו, וניתן ללמוד על-כך מדברי רבנו בעניין היחס לספר "משנה תורה" בימיו (מתוך איגרתו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה):


"ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתיו, שהוא [משנה-תורה] יגיע בלי ספק לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויַראה שאין צורך בו, או שהוא בלתי שלם. ואף לידי הסכל הפתי [=חסר הדעת] אשר אינו יודע ערך מה שנעשה וידמֶּה שהוא מעט התועלת. ואף לידי המתחיל ההוזה המבולבל, ויִקשו לו בו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי. ולידי המתחסד לפי דמיונו [המתקדשים והמיטהרים], המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות ["הפילוסופיה הארורה הטעתּוּ", "גדולים וטובים ממנו"] ואלה הם הרוב".


ובמלים אחרות, רוב "אנשי הדת" בימיו של הרמב"ם היו לפי דעתו "רעי לבב" או "מקנאים" או "פתאים" או "סכלים" או "הוזים" או "מבולבלים" או "מתחסדים" או "מאובנים" או "מטומטמים" או "מלעיזים", וקרוב לוודאי שבקרב רוב "אנשי הדת" הכסילים והמזויפים הללו היו כמה וכמה מן התארים שמזכיר רבנו – ואם בימי רבנו כך, מה נאמר בימינו?


ואכן, גם בימינו: זכורני שבעבר נכחתי בחתונה ופגשתי רב גדול עטוי בגלימה שחורה, הוא עמד לערוך את החופה וחיפש עֵד נוסף לקידושין. הוא התחסד והתהדר שהוא מחפש עֵד שמדקדק במצוות, ולדבריו, אם העד אינו לובש ציצית בלילה הוא פסול לעדות. שאִלתיו מדוע הוא מחמיר, והלא אין חובת ציצית בלילה? אותו רב החזיק את כוס הבירה הריקה בידו, התבונן בי בזעם ובהתנשאות, והחל לתקוף אותי במלים קשות ולזלזל ברמב"ם ובהולכים בדרכו.


הוא טען שהוא מכיר את הרמב"ם היטב, מפני שהוא למד בעבר רמב"ם אך נטש אותו לאחר שראה שאף אחד לא פוסק לפיו, ואילו אני שהולך לפיו, איני אלא "מיעוט דמיעוט" כלשונו (והלא אברהם אבינו יחיד היה? וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו טעה?). שמעתי ושתקתי, ולבסוף שאִלתיו, האם כבוד הרב יכול ללמד אותי מהי ידיעת-השם או מהו ייחוד-השם?


אותו רב התבלבל מעט, כוס הבירה שבידו הייתה ריקה ואולי לא הראשונה, אך לאחר כמה שניות הוא הטיח בי: "ברור שאני יודע", אמרתי לו "לחיי, ילמדנו רבנו". והוא החל לצטט לפניי קטע מספרות המיסטיקה וההזיות שאין לו שום קשר עם ידיעת-השם או עם הרמב"ם.


לבסוף אמרתי לו, לא לחינם אמר דוד המלך בתהלים (לו, יא): "מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ", כלומר קִרבת האדם לבוראו נבחנת לפי מידת ידיעתו את הבורא יתעלה. כמו כן, דע לך, שאם היית יודע ומכיר את האמת, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבי הרמב"ם, לעולם לא היית נוטש אותה. שהרי האמת כאשר היא מצטיירת בשכלו של האדם במלוא הודה והדרה, לעולם לא ניתן למחקה או להמירה. אך הוא מצידו המשיך בדברי הבלע השחץ והכסילות שלו כלפיי וכלפי הרמב"ם, ואני שותק, עד שה' הצילני מסכלותו, ומאן דהו קרא לו לילך עמו תודה לאל.


"רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב).


חזון משנה-תורה


נחזור עתה לדברי הרמב"ם באיגרתו לר' יוסף (עמ' קכה–קכו), ובהם נחתום מאמר זה:


"ויבוא [הספר משנה-תורה] בלי ספק, גם לידי השרידים אשר ה' קורא, בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה יֵדעו ערך מה שעשינו, אשר אתה [תלמידו ר' יוסף] הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורִי זולתך – דַּיִּי. [...] וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבּלֵהו [את משנה תורה] כראוי לו, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף על פי שלא ישיג תכלית".

חזון הרמבם לתקומה רוחנית
.pdf
הורידו את PDF • 159KB

379 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2件のコメント


Maple
Maple
2021年10月14日

מאמר אדיר, תודה רבה.

いいね!
返信先

בשמחה רבה

いいね!
bottom of page