חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית

עודכן ב: נוב 1

מן המפורסמות שעם-ישראל יזכה לתקומה רוחנית בזכות אהבת חינם. והשאלה הגדולה קמה וניצבה: היאך נוטעים אהבת חינם בקרב עם-ישראל? כל כך רבים הם הפלגים הכיתות והשיטות, איך מגיעים למצב של אחדות ואהבה אמיתית ולא רק שיתוף פעולה על בסיס אינטרסים וטובות הנאה?


יש האומרים שאהבה מביאה אהבה, כלומר אם נעניק אהבה לזולת הדבר בהכרח יוסיף אהבה בעם-ישראל. אף שהדבר נכון, לפי הרמב"ם מדובר בטיפול חיצוני ושטחי בלבד, כי אף אם נעניק אהבה לזולתנו, יסודות המחלוקת החברתיים העדתיים וההגותיים עדיין מפעפעים וממשיכים להכות שורש ולהעמיק את הפערים. ויש כאלה שאף ינצלו את טוב לבו ותמימותו של הזולת כדי להגדיל רשע.


ויתרה מזאת, מתחת לפני השטח רוחשת מלחמה, כלפי חוץ לא תמיד מבחינים בה, אך המלחמה בין הזרמים הכיתות והשיטות מתגברת, חידוד הפילוג והכיתתיות הולך ומחריף, והתבצרות הצדדים בעמדותיהם רק מתעצמת. כל האהבה שבעולם לא תעזור כאן, כי מי שקרוב לעוגה ימשיך לאכול אותה ולהרחיק ממנה את זולתו, וכל בעלי השם אנשי השררה והיוקרה ימשיכו לנחשל להדיר ולשלול את זולתם, כדי לבנות ולשמר את מעמדם שררתם ויוקרתם בעיני ההמון.


מהי הסיבה שהאדם החזק משמר את מעמדו תוך שהוא רומס ומתנשא על זולתו? מהי הסיבה לכך שחוקי החיות והבהמות עדיין קיימים בקרב מין האדם, ואף בקרב העולם הדתי בעם-ישראל? ומכאן לשאלה המתבקשת: מהו אותו שינוי אמיתי שורשי ומהותי שיביא לאהבת חינם בעם-ישראל? אהבה שתביא להעלמה כמעט מוחלטת של השנאה הקנאה והתחרות, וסילוק כמעט מוחלט של נזקי האדם לזולתו? וכנבואת ישעיה (יא, ט): "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"?


על שאלות אלה משיב הרמב"ם בספרו מורה-הנבוכים (ג, יא), שם הוא אומר, שכל הרעות הללו שהאדם גורם לזולתו, המקור של כולם הוא העדר החכמה, כמו שאדם עיוור ההולך ללא הכוונה יזיק ויחבול בעצמו ובזולתו, כך כל אחד מבני האדם לפי רמת סכלותו יזיק לזולתו. ברם, אם הייתה לאדם חכמה היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו, כי החכמה היא מאור עיני הדעת, היא מנחה את האדם בהליכותיו ובאורחות חייו ומונעת ממנו להזיק לעצמו ולזולתו. וזה לשון הרמב"ם שם באמרו את הדברים הללו:


"הרעות הגדולות הללו הנעשות בין אישי בני אדם מזה לזה [...], כולם גם הם נספחים להעדר [החכמה], לפי שכולם מחיובי הסכלות [...]. כשם שהסומא מחמת העדר הראוּת לא יחדל מלהיכשל ולהיחבל, ולחבול גם בזולתו מחמת שאין לו מה שינחֵהו בדרך. כך כיתות בני אדם, כל אחד כפי ערך סכלותו, פועל בעצמו ובזולתו רעות גדולות [...]. ואילו הייתה שם [=לסכל] חכמה [...] כי אז היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו".


בהמשך דבריו הרמב"ם מבאר מהי אותה חכמה שמאירה את שכלו של האדם בדעת, ומרוממת אותו למעלת אדם, וכֹה דבריו:


"כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה, ויבטלו נזקי בני אדם זה לזה, וכבר הבטיח [הנביא ישעיה] ואמר: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' [...] [יש' יא, ו]. ואחר כך נתן סיבה לכך ואמר, כי סיבת סילוק אלה השנאוֹת וההתקוטטויות וההשתלטויות היא ידיעת בני אדם אז אמיתת האלוה, ואמר: 'לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [שם, ט]".


מדבריו אנו למדים, שהשער לחכמה הזו שתביא לשלום עולמי הוא ידיעת האמת ואהבתה, כלומר השאיפה לידיעת האמת ואהבתה תביא לסילוק האיבה והשנאה, שהרי ישעיה הנביא אומר, כי סילוק השנאה והאיבה יהיה בזכות ידיעת השם שתציף את כל העולם כמים לים מכסים.


ברם, מדוע האהבה לאמת חשובה כל כך? האם לא ניתן לידע את השם ללא אהבה לאמת? מדוע אהבת האמת הכרחית לאהבת השם? ומה יש באהבת האמת שמרוממת את האדם למעלת אדם?


תשובה, רק לאחר שנשאף לידיעת האמת נזכה להבין משהו ממושגי האמת הערֵבים, והבנתם תעורר בקרבנו עונג נפשי שיפרוט על נימי נפשנו הדקים במנגינה נפלאה, מנגינת אור וצליל שתגרש את חושך ההזיות, הדמיונות והתאוות. ובהסתלק התאוות והמגרעות הנפשיות, נעקור מקרבנו את שאיפותינו החומריות, שהן המקור הנרפשׂ לשנאה לקנאה ולתחרות. בהעדר המגרעות ובהקשבה למנגינת האור והלב, שמחת הלב ואהבת החנם יציפו את לבנו קל מהרה.


שאיפתנו לאמת ולאהבתה וזיכוך נפשנו ממגרעותינו הנפשיות, יובילו בהכרח לאהבת חינם, שהרי אין עוד שום סיבה להתקוטט ולהשתלט! שאיפתי ושאיפת חברי היא לידע את השם ולהתענג יחדיו מאותו מקור מפכה ובלתי נדלה של חכמה. מדוע אפוא שאקנא בחברי אם הוא חכם ממני? שהרי אם שאיפתי לאמת אחפוץ בקרבתו ובטובתו כדי שהוא ירוממני למעלתו. גם אם הוא עשיר ממני לא אקנא בו, שהרי הממון והמותרות אינם המקור לעונג אמיתי, ואדרבה הם עלולים להיות למכשול גדול.


נמצאנו למדים, כי השער לאהבת חינם הוא אהבת האמת, ורק כאשר זו תפעם בקרבנו ותזכך את נפשנו, נזכה להתרומם אט אט למעלת אהבת חינם ולעבוד את ה' שכם אחד: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).


בסופו של התהליך שהחל באהבת האמת, יתרוממו בני האדם למעלת ידיעת השם יתעלה ואז אהבת החנם תהיה בשיאה. בשאיפה לתכלית נעלה זו פותח הרמב"ם את ספרו "משנה תורה": "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. [...] וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' [שמ' כ, ב; דב' ה, ו]".


מיד בפתיחת ספרו הרמב"ם מורה לנו את דרך האמת, ולפיה על האדם לשאוף כל ימי חייו מאז עמדו על דעתו לידע את השם. הכלל המנחה להגעה לידיעת השם הוא השאיפה לידיעת האמת בכל תחום מתחומי החיים, ועיצוב אורחות חיינו לאור השקפות אמתיות. לאחר שהאדם שכלל את נפשו במידה זו, הוא יכשיר את עצמו לידע את השם במובן המסוים והפרטני של מצוה זו: הכרת בורא-עולם באמצעות לימוד מדעי-הטבע המופלא שסובב אותנו, ובאמצעות התבוננות במצוות התורה תכליתן ומטרתן.


אהבת האמת תפתח לנו את שערי הדעת לעונג נפשי מופלא, ונזכה לעבוד את השם בשמחה ובאהבה ולא לשם קבלת טובות הנאה. שהרי המקור לשמחה ולאושר איננו הכבוד והיוקרה והשררה המדומים או הכסף המשחית, אלא מקור מים חיים בלתי נדלה לעונג, לאושר ולשמחה. העונג המחשבתי יוסיף עוד ועוד לעורר את חושינו הרוחניים, ובמחשבתנו תהדהד במשנה-תוקף תשוקת הנפש לאהבת האמת ולידיעתה.


לסיום פרק זה נצרף את דברי שלמה במשלי (ב, י), ולאחריהם פירוש רס"ג שם: "'כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם' – כי הנפש מתענגת בחכמה כמו שמתענג הגוף במה שהוא מרגיש כמו שאמר: 'וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם', לפי שהנפש חגה סביב תענוגיה, וכאשר היא מוצאת את השמחה והעונג בחכמה עם רוממותה וכבודה וטהרתה וניקיונה הרי נשלם לה כל מה שהיא רוצה".


ומוסיף שם מָרי יוסף קאפח הערת השקפה חשובה מאין כמותה שרבים שוגים בה, וזה לשונו: "כלומר, שאין הנפש מתענגת בחכמה [=בתורה] אלא בזמן שהאדם דורשה ולומדה לשמה ברוממותה ובכבודה, ולא כשהוא לומדה לשם מקצוע או כל דבר שפל אחר [ובמלים אחרות, לא כאשר הוא הופך את התורה לקרדום לחציבת טובות הנאה]".


ומה נעשָׂה בימינו?


לצערנו מעטים מאד הם אנשי האמת, וכמו שתיאר רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף את המצב ביחס לספר "משנה תורה":


"ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתיו, שהוא [משנה-תורה] יגיע בלי ספק לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויַראה שאין צורך בו, או שהוא בלתי שלם. ואף לידי הסכל הפתי [=חסר הדעת] אשר אינו יודע ערך מה שנעשה וידמֶּה שהוא מעט התועלת. ואף לידי המתחיל ההוזה המבולבל, ויִקשו לו בו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי. ולידי המתחסד לפי דמיונו [המתקדשים והמיטהרים], המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות ["הפילוסופיה הארורה הטעתּוּ", "גדולים וטובים ממנו"] ואלה הם הרוב".


ובמלים אחרות, רוב "אנשי הדת" בימיו של הרמב"ם היו לפי דעתו "רעי לבב" או "מקנאים" או "פתאים" או "סכלים" או "הוזים" או "מבולבלים" או "מתחסדים" או "מאובנים" או "מטומטמים" או "מלעיזים", וייתכן שיהיו ל"איש דת" אחד כמה וכמה מן התארים הללו – ואם בימי רבנו כך, מה נאמר בימינו?


ואכן, לפני זמן מה הייתי בחתונה ופגשתי רב גדול עטוי בגלימה שחורה, הוא עמד לערוך את החופה וחיפש עֵד נוסף לקידושין. הוא התחסד והתהדר שהוא מחפש עֵד שמדקדק במצוות, ואם אינו לובש ציצית בלילה הוא פסול לעדות. שאִלתיו מדוע הוא מחמיר, והלא אין חובת ציצית בלילה? אותו רב החזיק את כוס הבירה הריקה בידו, התבונן בי בזעם ובהתנשאות, והחל לתקוף אותי במלים קשות ולזלזל ברמב"ם ובהולכים בדרכו.


הוא טען שהוא מכיר את הרמב"ם היטב, מפני שהוא למד בעבר רמב"ם אך נטש אותו לאחר שראה שאף אחד לא פוסק לפיו, ואילו אני שהולך לפיו, איני אלא "מיעוט דמיעוט" כלשונו (והלא אברהם אבינו יחיד היה? וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו טעה?). שמעתי ושתקתי, ולבסוף שאִלתיו, האם כבוד הרב יכול ללמד אותי מהי ידיעת-השם או מהו ייחוד-השם?


אותו רב התבלבל מעט, כוס הבירה הייתה ריקה ואולי לא הראשונה, אך מיד הטיח בי: "ברור שאני יודע", אמרתי לו "לחיי, ילמדנו רבנו". והוא החל לצטט לפניי קטע מספרות המיסטיקה וההזיות שאין לו שום קשר עם ידיעת-השם או עם הרמב"ם.


לבסוף אמרתי לו, לא לחינם אמר דוד המלך בתהלים (לו, יא): "מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ", כלומר קִרבת האדם לבוראו נבחנת לפי מידת ידיעתו את הבורא יתעלה. כמו כן, דע לך, שאם היית יודע ומכיר את האמת, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבי הרמב"ם, לעולם לא היית נוטש אותה. שהאמת כאשר היא מצטיירת בשכלו של האדם במלוא הודה והדרה, לעולם לא ניתן למחקה או להמירה. הוא המשיך בדברי הבלע שלו כלפיי וכלפי הרמב"ם, ואני שותק, עד שה' הצילנו, ומאן דהו קרא לו לילך עמו תודה לאל.


חזון משנה-תורה


נחזור עתה לדברי הרמב"ם באיגרתו לר' יוסף (עמ' קכה–קכו), ובהם נחתום, כי הם מדברים בעד עצמם:


"ויבוא [הספר משנה-תורה] בלי ספק, גם לידי השרידים אשר ה' קורא, בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה יֵדעו ערך מה שעשינו, אשר אתה [תלמידו ר' יוסף] הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורִי זולתך – דַּיִּי. [...] וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבּלֵהו [את משנה תורה] כראוי לו, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף על פי שלא ישיג תכלית".

חזון הרמבם לתקומה רוחנית
.pdf
Download PDF • 152KB

69 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!