פנייה ל"מליצי יושר" – פולחן דתי או סטייה מחשבתית?

עודכן ב: יונ 29

במאמר שעוסק בעניין פולחן הקברים למדנו, שמתחם בית-הקברות הוא מקום טומאה ואסור לקרוא בו קרית-שמע או להתפלל בו או לומר בו דברי תורה, הואיל ויש איסור להתעסק בדברים שיש בהם קדושה במקומות טומאה. עוד למדנו, שאסור לבקר בבית-הקברות למעט למטרות מוגדרות ומצומצמות מאד, כי תורת משה היא תורת חיים אשר מטרתה להחיות את נפש האדם ולשׂמחהּ. ולכן, נאסר עלינו לבקר בבתי-הקברות ולהתעסק במתים כדי שלא להרבות יגון ועצבוּת שיקשו עלינו לחיות חיים תקינים ומאושרים. מאמר זה עוסק באיסור החמור ביותר שיש בביקור בבתי-הקברות, וראוי לייחד לו מאמר נפרד מכיוון שהוא עוסק בציר המרכזי של דת משה – הרחקה מעבודה-זרה.


א. "מליצי יושר" או שחיקי עצמות?


בדומה לעילויי הנשמות, גם המושג "מליצי יושר" קנה לו אחיזה ב"עולם הדתי" של ימינו והוא לופֵת באכזריות את עולם המחשבה היהודי. כאשר אנו משתתפים בהלוויה או בניחום אבלים, לעתים קרובות אנו שומעים הספדים מפי הרבנים הדרשנים, ובהם הם פונים למתים שיהיו "מליצי יושר" בעבורנו. ויש אשר הגדילו לעשות והפכו אמונה זו לעסק רווחי ביותר – הם נוהגים לחלק חוברות צבעוניות מרשימות בבתי-הכנסת, ובה הם מהללים איזה צדיק דמיוני שבחרו להם, ומתארים אותו כ"פועל ישועות". והנה כמה שורות מחוברת שראיתי לאחרונה: "המנהגים הקדושים שאנחנו נוהגים בהם שנים, [...] לעלות ולהשתטח על קברי הצדיקים הקדושים, אותם צדיקים ששומרים עלינו בשמים, אותם צדיקים שאוהבים אותנו, שלא נחים ולא שוקטים עד שיהיה לנו טוב".


ואני תמה ואף מזועזע, "הצדיקים שומרים עלינו"? "לא נחים ולא שוקטים"? איפה אלהים? האם הוא הלך לישון לפי דעתם? האם הוא לא אוהב אותנו או חלילה שונא אותנו כדי שנהיה זקוקים לאהבתם של הצדיקים? האם אלהים הסיר את השגחתו מאתנו ועתה אנו זקוקים ל"לוביסטים" מעולם המתים כדי שישתדלו להושיע אותנו? או שמא הם חושבים שאותם המתים הם בעצמם אלהים שפועלים ישועות ומושיעים אותנו בנסים ונפלאות? ברור שכל התפישות הללו הינן עבודה-זרה בכל גסותה וכיעורה! ואותם העסקנים חובשי המגבעות ועטויי החליפות, מוליכים שולל את ההמונים שנמצאים בצרה ובמצוקה, חומסים ממון מעשירים ועניים כאחד, ומטמטמים את עם-ישראל בהשקפות זרות ונגעלות.


ולא די בזה, לכל אורך החוברות הצבעוניות הללו, המנוסחות והמעוצבות במיטב טכסיסי השיווק וההטעיה, חסידי ה"צדיק" מבטיחים שאם נתרום למוסדותיהם נזכה שרבם המת יפעל בשמים, וישלח לתורמים ישועות בכל התחומים: זיווג, בנים, רפואה, פרנסה, חינוך ילדים ועוד. אצרף כאן כמה דוגמאות משלל הבטחותיהם-הטעיותיהם כפי שהובאו בחוברת שהזכרתי: "עשה טובה לכבוד הצדיק – והצדיק חייב לך ישועה", "לעשות תיקון נשגב וגדול לכבוד הצדיקים", "תן לצדיק את ידך ולא תתחרט", "כשאנחנו מקיימים את בקשת הצדיק – אנחנו זוכים בחזרה לאהבתו הגדולה של הצדיק ולישועתו", "הצדיק לא ינוח ולא ישקוט לרגע עד שתזכה לישועה שלמה", "הצדיק מיד פועל לך בשמים ישועה גדולה", "קברו הקדוש והטהור של הצדיק מ...", "[אומר הצדיק:] תעזור לי לעשות טוב לעם-ישראל ואני מבטיח שבשמים לא אנוח עד שיהיה לך טוב", ועוד כהנה וכהנה הזיות מעוררות בחילה.


בכל החוברת הזו כמעט ולא נזכר שֵׁם השם! הוא נזכר רק בדרך אגב פעם או פעמיים באותיות הקטנות. ואני זועק, אַיֵּה אהבת השם? אַיֵּה יראת השם? אַיֵּה ידיעת השם? אַיֵּה קריאתו המהדהדת של אברהם אבינו: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג) – לעבוד אֵל אחד יחיד ומיוחד שאין בִּלתוֹ? אַיֵּה זעקת מנהיגי הדת בארץ כנגד חילול ה' בעבודת האלילים הזו? האם מנהיגי הדת בימינו שקועים כל כך בפוליטיקה ובתקצוב מוסדותיהם עד כדי כך ששכחו את יסוד היסודות? האם יאיר גרבוז וחבריו הכופרים נותרו היחידים להוכיח ולגעור בעובדי האלילים המזוקנים חובשי המגבעות ועטויי הגלימות? האם עד כדי כך התדרדרו נושאי נס הדת בימינו?


ומרוב תאוותם לכסף לשררה ולכבוד, שכחו תופשי התורה בימינו את ה' יתעלה, ומצוות דת משה היסודיות אינן מעניינות אותם, רק קיום מצוות חיצוני אשר מגדיר אותם מבחינה חיצונית כ"אנשי דת", ודרך האמת נשכחה ונזנחה ואין דורש ואין מבקש. ובמקומה יש דרך חדשה, דרך ה"פוליטיקלי קורקט" – כל הרבנים השכירים בימינו מחשבים חשבונות של עלות-תועלת, כי הדת הפכה להיות כמו כל עסק כלכלי, ולכן לא מעטים שותקים כנגד ביטויים גסים של עבודה-זרה, מבטלים או אף מגנים את הבודדים שעוד נותרו לעמוד כנגדה, ורבים-רבים אף משתתפים בטקסי האלילות הללו ומאמינים שהם אמת!


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):


"חמישה הן הנקראים מינים, [...] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי ה"צדיקים" שחיקי העצמות, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי "שימשכו" להם שפע מבורא-עולם]. כל אחד מחמשה אלו הוא מין".


ושמא יטען הטוען, כמו שטען הראב"ד שם, שהמינות היא השקפה שניתן להשלים עמה בעולם הדתי והליברלי של ימינו, ולכן אין להתייחס אליה בחומרה – הנה תשובת רבנו בפסקו בהלכות עבודה-זרה (י, ב):


"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=וכל בעלי ההגשמה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


ב. מלחמת דת האמת בעבודה-הזרה


הרמב"ם בפירושו למשנה (סנהדרין י, א) קבע את שלושה-עשר יסודות דת משה, והיסוד החמישי עוסק באזהרה שלא לעבוד ולרומם מאומה זולת ה' יתעלה:


"וממה שראוי שאזכיר כאן [...] שעיקרי תורתנו הטהורה ויסודותיה שלושה-עשר יסודות [...]. והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו [=שיש להישמע לציווייו ואזהרותיו]. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות [=בְּמַעֲלָה, לא למטה במקום פיסי, שהרי אין לו גוף ולא דמות הגוף כדי שנתארוֹ במקום מסוים] מן המלאכים והכוכבים [...], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם [=פעולותיהם טבעיות ללא רצון עצמי] אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יְכוּוְּנוּ המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


נמצא שיש לעבוד ולרומם אל אחד שאין-כיוצא-בו, ורק אליו יש להפנות את המחשבה ורק אליו יש לכוון את המחשבות. וחובה להניח כל מה שזולתו, ולכן אין לעבוד לרומם ולפרסם גדולת שום נברא או אדם, ואין להתייחס למלאכים או לכוכבים וכל שכן לשחיקי עצמות, כאמצעים להגיע בהם אל ה' יתעלה. כלומר, אין לפנות למלאכים או לכוכבים וכל שכן לבני אדם שמתו, כדי שיהיו אמצעי או מתווך בינינו לבין בורא-עולם ישתבח ויתרומם.


רבנו מוסיף ומדגיש, שתכלית כל התורה [!] להרחיק אותנו ואת כלל האנושות מסטייה מחשבתית אחר עבודה-זרה לכל שלוחותיה וגרורותיה. ובספרו "מורה הנבוכים", רבנו חוזר שוב ושוב על יסוד זה, הנה דוגמה אחת (ג, לז): "כיון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה זרה ומחִיית עקבותיה".


לאחר שלמדנו על היסוד החמישי ותכליתה של התורה, נעבור להלכות עבודה-זרה (א, א–ח), שם רבנו מתאר את תולדות התפתחות העבודה-הזרה בעולם, ומלמדנו שחל איסור חמור לעבוד את השם באמצעות מתווך מכל סוג שהוא:


"בימי אֶנוֹשׁ [=בנו של שֵׁת ונכד אדם הראשון] טעו בני האדם טעות גדולה וְנִבְעֲרָה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו היתה טעותם, אמרו: הואיל והאֵל ברא כוכבים אֵלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום – חָלַק להם כבוד, והן שַׁמָּשִׁין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל-ברוך-הוא לגדל ולכבד מי שגידלוֹ וכיבדוֹ, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו וזהו כבודו של מלך.


כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודה-זרה. וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שָׁם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ: וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [יר' י, ז–ח], כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.


ואחר שארכו הימים, עמדו בבני האדם נביאי שקר, ואמרו שהאל ציווה להם ואמר להם עבדו כוכב פלוני, או כל הכוכבים, והקריבו לו ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עם-הארץ. ומודיע להם הצורות שבדה מלבו, ואומר, זו היא צורת הכוכב הפלוני שהודיעוהו בנבואתו. והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות. ומתקבצין ומשתחווים להם, ואומרים לכל העם שזו הצורה מֵטִיבה וּמרֵיעה [=פועלת טובות ורעות], וראוי לעבדה וליראה ממנה. והכוּמרין אומרים להם שבעבודה זו תִּרבו ותצליחו. ועשו כך ואל תעשו כך וכך.


והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל עצמו או המלאך דיבר עמהם ואמר להם עִבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו, ועשו כך ואל תעשו כך. ופָשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להן ולהשתחוות להן. וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו. ונמצא כל עם-הארץ והנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ואבן, וההיכל של בנין, שנתחנכו מקטנותם להשתחוות להן ולעבדן ולהישבע בשמן.


והחכמים שהיו בהם כגון הכוּמרים וכיוצא בהן, מדמין שאין שָׁם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים לא היה שָׁם מכירוֹ ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונח ושֵׁם ועֵבר. ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם שהוא אברהם אבינו עליו השלום".


הרמב"ם מלמדנו שאסור לפנות למלאכים או לכוכבים, ואפילו לשבחם ולרוממם מכוח היותם משרתי השם אסור, ואף זו עבודה-זרה בכל חומרתה, הואיל ואסור לרומם לשבח ולעבוד לשום גורם אחֵר זולת אֵל אחד. וכל שכן שאסור לרומם ולשבח ולפנות לשום מת שלפי דמיוננו שומע אותנו ויש ביכולתו להיטיב לנו: אם בכתיבת המלצה ובשליחתה בפקס ללשכת בורא-עולם, ואם בהפעלת "כוחותיו" להיטיב לנו הוא בעצמו. וזאת יש לדעת, כי חטאי כוּמרי המוסדות העסקיים הללו, גדולים וחמורים יותר מחטאי דורו של אנוש, כי מהחוברות שהפיצו עולה בבירור, שעבודת האלילים ברוממות יקרו ושבחו של אלילם המת, לא נועדה שהוא ימליץ טוב בעדנו לפני בורא-עולם, אלא נועדה שהוא בעצמו יפעיל כביכול את "כוחותיו" וישלח תשועות וישועות לתועים אחריו. כלומר, יש כאן פנייה ישירה למת ש"יפעל ישועות" בקרב החיים וזו עבודת אלילים חמורה ביותר ללא ספק.


ג. האם ראוי להתפלל בקברים שזכות המתים תושיענו?


כאמור, מהליכה לבתי-הקברות ומפנייה ישירה אל המתים ש"ימליצו טוב" בעדנו לפני בורא-עולם, עולה צחנה עזה של עבודה-זרה. ולכן, כדי לעקוף איסור זה, יש רבנים שכירים בימינו (גם כאלה הבקיאים בפירושו של מָרי) אשר מארגנים נסיעות תפילה לקברים, וטורחים להסביר למשתתפים שבתפילתם בקבר לא יפנו חלילה למת אלא לבורא-עולם, ויתפללו אליו שבזכות הצדיק המת תִּשָּׁמַע תפילתם. ויש לבדוק, האם בדרך זו ניתן להכשיר תפילה על הקברים? תשובתי טמונה בשאלות הבאות: האם תפילות שנאמרות במקום טומאה רצויות לפני בורא-עולם? האם תפילות שמעורבת בהן מחשבה על מתים רצויות לפני בורא-עולם?


ויתרה מאלה, עצם העובדה שטורחים ונוסעים שעות להתפלל דווקא על קברי המתים, יש בה כדי להקנות השקפה רעה ולהכניס ללבבות גרורות עבודה-זרה, ולא תועיל ולא תציל טענת הרבנים השכירים המצטדקים, שבתפילתם על הקברים הם פונים לבורא-עולם ולא למתים. שהרי גם אם אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו פונים לה' שיושיענו בזכות המת, מדוע אפוא טרחנו להגיע עד לקברו? מדוע לא התפללנו על כך בביתנו או בבית-הכנסת במקום מגורנו או אפילו בכותל המערבי? מדוע דווקא בקבר? אלא, עצם ההגעה לקבר הצדיק וההשתטחות על קברו בבכייה ובתחנונים מבטאת כאלף עדים את המטרה האמתית של המתפללים – פניה למת שיליץ טוב בעדנו לפני ה' יתעלה.


וכל מי שנדמה לו שהוא טורח להגיע עד לקבר להתפלל, ובכל זאת הוא אינו עובד עבודה-זרה שהרי הוא פונה לה' שיושיעו בזכות הצדיק כביכול – אינו אלא מטעה את עצמו, כי הטרחה וכל הפעולות המעשיות שננקטות כדי להגיע לקבר ולהתפלל דווקא לצד הקבר – גוררות את הלבבות לעבודת אלילים ומשקפות את מחשבת הלב האמתית שבעמקי הלבבות. וחובה להפנות את כוחות הגוף והנפש לכיוונים אמתיים של התרוממות מידותית ושכלית, וחלילה מלכלות אותם בהשתדלויות הבל ובהזיות אליליות.


כמו כן, לא עסקתי בשאלות: האם אותם צדיקים באמת קבורים שם, ולא חמורים ואתונות של הערבים שהתגוררו באותם המקומות בקום המדינה? וכן, האם כל הצדיקים אשר יש להם ציונים על קברם הם באמת צדיקים, או שוטים ורשעים אשר התעו את העם אחר ההבל וההזיות, בכל מיני הבטחות שווא שאין להם שום יכולת לקיים, לא בחייהם ובוודאי שלא במותם. ועל אלה אומר הנביא ישעיה (סה, ד–ה): "הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ [...] הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ, אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ, אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם".


ד. פנייה ישירה לבורא עולם


כדי להמחיש את חשיבות הפנייה הישירה לבורא-עולם, וחלילה לא דרך אמצעי או מתווך מכל סוג שהוא. נספר סיפור על אדם אחד שהיה לו הכל: בריאות, אשה טובה, ילדים נחמדים ונכסים רבים. ברם, מהלך חיי אותו האדם התהפך והוא איבד את כל מה שהיה לו: בריאותו נתרופפה, אשתו עזבה אותו, ילדיו התכחשו לו ופרנסתו התערערה מאד. בצר לו, פנה לכל הקברים ומבטיחי הישועות והתיקונים, ברם, מצבו לא השתפר, אדרבה מצבו רק הוּרע. לימים, נפגש אותו אדם עם אחד מחבריו וסיפר לו על מצוקתו, אותו חבר הציע לו שילך לבקר אצל הרב יוסף קאפח בירושלים ויתייעץ עמו. אותו אדם שחרב עליו עולמו הביע ספק רב בהצעת חברו, הואיל ולפי דבריו הוא כבר הלך לכל הרבנים פועלי הישועות והתיקונים, ומלבד לרוקן את כיסו ולכלות את זמנו לא הועילו לו במאומה. חברו התעקש ועמד על כך שיבוא עמו לירושלים לבקר אצל הרב יוסף קאפח.


לבסוף, השתכנע אותו אדם ונסע עם חברו לירושלים לרב קאפח, הם נכנסו אל הרב ואותו אדם שטח בפניו את מצוקותיו. הרב קאפח שמע בדומיה את כל מצוקותיו של אותו האיש, ולאחר שעה קלה של הקשבה הוא השיבוֹ בשתי מלים בלבד: "לך תתפלל". אותו אדם שטרח ובא לירושלים וסיפר עתה לרב את כל מסכת ייסוריו, לא ציפה לתשובה כה קצרה ותמציתית. הוא תיאר לעצמו שגם הרב קאפח ימליץ לו על תיקונים או יבטיח לפעול ישועות למענו (בדומה לטכסיסי נביאי השקר בתקופת הנביאים, ראו: מ"ב ה, יא). ההפתעה נהפכה לזעם כששוב הרב קאפח חזר על צמד המלים הללו: "לך תתפלל". הוא יצא מבית הרב מתוסכל וזועם, מפני שהוא לא הבין את פשר התשובה. כשראה חברו שהוא אינו מבין, הסביר לו את כוונת הרב: השקפת דת האמת היא שאין לפנות אלא לאֵל אחד, בלא מתווכים וללא תיקונים, רק לפנות אליו ישירות ולבטא את מצוקותינו והמיית לבנו, וזו התפילה היחידה הרצויה לפני בורא עולם: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תה' קמה, יח).


ה. "וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים"


ונחתום בדברי רבנו הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה (יא, יד), שם הוא מבאר איסור נוסף מהתורה שקשור להליכה לבתי-הקברות וליצירת קשר דמיוני עם המתים:


"איזהו דורש אל המתים? זה המרעיב עצמו ולן בבית-הקברות כדי שיבוא המת בחלום ויודיעו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו [=המת ישיב לו על שאלותיו]. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטורת ידועה וישנים לבדן, כדי שיבוא מת פלוני בחלום ויספר עמו. כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא]".


ובהגדרת מצוה זו ב"ספר המצוות" כותב הרמב"ם (לא תעשה לח) כך: "האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים". נמצא, שכל המסכנים והאומללים אשר מחוברים בעבותות דמיונם לעולם המתים, הם בגדר "מתים" בעצמם, כי שכלם כבה ודעתם שבקה חיים, ורעיונם כבר נכרת ונקבר בבית העלמין הרוחני של הנפשות.


"רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ".

"שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב" (תה' לב, י–יא).



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!