פנייה ל'מליצי יושר' – פולחן דתי או סטייה מחשבתית?

במאמר שעוסק בעניין פולחן הקברים ("לא יפנה אדם לבקר הקברות") למדנו, שמתחם בית-הקברות הוא מקום טומאה ואסור לקרוא בו קרית-שמע או להתפלל בו או לומר בו דברי תורה, הואיל ויש איסור להתעסק בדברי קדושה במקומות של טומאה. עוד למדנו, שאסור לבקר בבית-הקברות למעט למטרות מוגדרות ומצומצמות מאד-מאד, כי תורת משה היא תורת חיים אשר מטרתה להחיות את נפש האדם להבריאהּ ולשׂמחהּ. לפיכך, נאסר עלינו לבקר בבתי-הקברות ולהתעסק במתים כדי שלא לעורר יגון ועצבוּת שיַקשו עלינו לחיות חיים תקינים ומאושרים. מאמר זה עוסק באיסור החמור ביותר שיש בביקור בבתי-הקברות, וראוי לייחד לו מאמר נפרד מכיוון שהוא עוסק בציר המרכזי של דת משה – עקירת עבודה-זרה ומחייתה.


א. "מליצי יושר" או שחיקי עצמות?


בדומה לעילויי הנשמות, גם המושג "מליצי יושר" קנה לו אחיזה ב"עולם הדתי" האורתודוקסי של ימינו והוא לופֵת באכזריות רבה את עולם המחשבה היהודי. כאשר אנו משתתפים בהלוויה או בניחום אבלים, לעתים קרובות אנו שומעים הספדים מפי הדרשנים הוזי ההזיות, וכמעט אין אחד מהם שאינו פונה למתים כדי שיהיו "מליצי יושר" בעבורנו. ויש אשר הגדילו לעשות והפכו אמונה זו לעסק רווחי ביותר – הם נוהגים לחלק חוברות צבעוניות מרשימות בבתי-הכנסת, ובה הם מהללים איזה צדיק דמיוני שבחרו להם, ומתארים אותו כ"פועל ישועות". והנה כמה שורות מחוברת שראיתי לאחרונה: "המנהגים הקדושים שאנחנו נוהגים בהם שנים, [...] לעלות ולהשתטח על קברי הצדיקים הקדושים, אותם צדיקים ששומרים עלינו בשמים, אותם צדיקים שאוהבים אותנו, שלא נחים ולא שוקטים עד שיהיה לנו טוב".


ואני תמה ואף מזועזע, "הצדיקים שומרים עלינו"? "לא נחים ולא שוקטים"? איפה אלהים? האם הוא הלך לישון לפי דעתם? האם הוא לא אוהב אותנו או חלילה שונא אותנו כדי שנהיה זקוקים לאהבתם של הצדיקים? האם אלהים הסיר את השגחתו מאתנו ועתה אנו זקוקים ל"לוביסטים" מעולם המתים כדי שישתדלו להושיע אותנו? או שמא הם חושבים שאותם המתים הם בעצמם אלהים שפועלים ישועות ומושיעים אותנו בנסים ונפלאות? ברור שכל התפישות הללו הינן מינות ועבודה-זרה בכל גסותה וכיעורה! ואותם העסקנים חובשי המגבעות ועטויי המרדעות, מוליכים שולל את ההמונים שנמצאים בצרה ובמצוקה, חומסים ממון מעשירים ועניים כאחד, ומטמטמים את עם-ישראל בהשקפות מינות זרות ונגעלות.


ולא די בזה, לכל אורך החוברות הצבעוניות הללו, המנוסחות והמעוצבות במיטב תכסיסי השיווק וההטעיה, חסידי ה"צדיק", ונכון לומר השיקוץ, מבטיחים שאם נתרום למוסדותיהם נזכה שרבם המת יפעל בשמים, וישלח לתורמים ישועות בכל התחומים: זיווג, בנים, רפואה, פרנסה, חינוך ילדים ועוד. אצרף כאן כמה דוגמאות משלל הבטחותיהם-הטעיותיהם כפי שהובאו בחוברת שהזכרתי: "עשה טובה לכבוד הצדיק – והצדיק חייב לך ישועה", "לעשות תיקון נשגב וגדול לכבוד הצדיקים", "תן לצדיק את ידך ולא תתחרט", "כשאנחנו מקיימים את בקשת הצדיק – אנחנו זוכים בחזרה לאהבתו הגדולה של הצדיק ולישועתו", "הצדיק לא ינוח ולא ישקוט לרגע עד שתזכה לישועה שלמה", "הצדיק מיד פועל לך בשמים ישועה גדולה", "קברו הקדוש והטהור של הצדיק מ...", "[אומר הצדיק:] תעזור לי לעשות טוב לעם-ישראל ואני מבטיח שבשמים לא אנוח עד שיהיה לך טוב", ועוד כהנה וכהנה הזיות מבחילות.


בכל החוברת הזו כמעט ולא נזכר שֵׁם השם! הוא נזכר רק בדרך אגב פעם או פעמיים באותיות הקטנות לקראת סוף החוברת. ואני זועק, אַיֵּה אהבת השם? אַיֵּה יראת השם? אַיֵּה ידיעת השם? אַיֵּה קריאתו המהדהדת של אברהם אבינו: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג) – לעבוד אֵל אחד יחיד ומיוחד שאין בִּלתוֹ? אַיֵּה זעקת מנהיגי הדת בארץ כנגד חילול ה' בעבודת האלילים הזו? האם מנהיגי הדת בימינו שקועים כל-כך בפוליטיקה ובתקצוב מוסדותיהם עד-כדי-כך ששכחו את יסוד היסודות? האם גרבוז וחבריו הכופרים נותרו היחידים להוכיח ולגעור בעובדי האלילים המזוקנים חובשי המגבעות ועטויי הגלימות? האם עד-כדי-כך התדרדרו נושאי נס הדת בימינו? והאמת קשה אפילו עוד יותר – הם פשוט מתעים את העם אחרי ההבל.


ומרוב תאוותם הבהמית להנאות העולם ולכסף שררה וכבוד, שכחו תופשי התורה בימינו את ה' יתעלה. מצוות דת משה היסודיות אינן מעניינות אותם, רק קיום מצוות חיצוני אשר מגדיר אותם מבחינה חיצונית כ"אנשי דת", אך דרך האמת נשכחה ונזנחה ואין דורש ואין מבקש. במקומה יש דרך חדשה, דרך ה"פוליטיקלי קורקט" – כל הכומרים השכירים בימינו מחשבים חשבונות של עלות-תועלת, כי הדת הפכה להיות כמו כל עסק כלכלי, ולכן לא מעטים שותקים כנגד ביטויים גסים של מינות עבודה-זרה, מבטלים או אף מגנים את הבודדים שעוד נותרו לעמוד כנגדה, ורובם הגדול אף משתתפים בטקסי האלילות הללו ומאמינים שהם אמת!


קצרו של דבר, מנהיגי הדת הפכו לכומרים פרו-נוצריים אשר נכשלים ונחבלים בהבלים!


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):


ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


ושמא יטען הטוען, כמו שטען הפוחז מפוסקיירא שם, שהמינות היא השקפה שניתן להשלים עמה בעולם הדתי והליברלי של ימינו, ולכן אין להתייחס אליה בחומרה – הנה תשובת רבנו בפסקו בהלכות עבודה-זרה (י, ב):


"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=וכל בעלי ההגשמה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


ב. מלחמת דת האמת בעבודה-הזרה


הרמב"ם בפירושו למשנה (סנהדרין י, א) קבע את שלושה-עשר יסודות דת משה, והיסוד החמישי עוסק באזהרה שלא לעבוד ולרומם מאומה זולת ה' יתעלה:


"וממה שראוי שאזכיר כאן [...] שעיקרי תורתנו הטהורה ויסודותיה שלושה-עשר יסודות [...]. והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


נמצא שיש לעבוד ולרומם אך ורק אל אחד שאין-כיוצא-בו. רק אליו יש להפנות את ההערצה ורק אליו יש לכוון את המחשבות. לפיכך, חובה להניח כל מה שזולתו, ולכן אין לעבוד לרומם ולפרסם גדולת שום נברא או אדם, ואין להתייחס למלאכים או לכוכבים וכל-שכן למינים שחיקי עצמות, כאמצעים להגיע בהם אל ה' יתעלה. כלומר, אין לפנות למלאכים או לכוכבים וכל-שכן לשיקוצים בשר ודם, כדי שיהיו אמצעי או מתווך בינינו לבין בורא-עולם ישתבח ויתרומם.


רבנו הרמב"ם היה בדעה, שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות, והראשונה שבהן היא לבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, ושש פעמים לפחות במורה-הנבוכים ובמשנה-תורה רבנו הרמב"ם חוזר על היסוד הנעלה הזה, דהיינו, שתכליתה הראשונה של התורה היא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וכֹה דבריו:


1) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז).


2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).


3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דב' יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במדבר טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה" (מורה ג, כט).


4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (מורה ג, ל).


5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (מורה ג, לז).


6) "מצות עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְ