top of page

האם חמלה ושוויון לַכֹּל הם ביטוי לאנושיות?

עודכן: 18 באפר׳ 2023

במאמר זה נבחן את השאלה שבכותרת לאור "פרשת אלאור עזריה" (24.3.2016). כידוע, אלאור עזריה חיסל מחבל פצוע קשה בחברון אף שהמחבל לא היווה סכנה ברורה ומיידית. האם נכון היה לנהוג בחמלה כלפי המחבל לאחר שהוא וחברו דקרו וניסו לרצוח את חיילי צה"ל? האם נכון להתנהג בחמלה ובאנושיות גם כלפי רוצחים שפלים ואכזריים?


א. האם מחבל פצוע מהווה סכנה?


במאמר זה אנו יוצאים מנקודת ההנחה שמחבל פצוע קשה איננו מהווה סכנה ברורה ומיידית לסביבתו, אף שברור לנו שאין הדברים הללו מוכרעים, שהרי ייתכן והמחבל עדיין נושא עליו מטען נפץ. ברם, ניתן להתמודד עם חשש ממטען נפץ באמצעות בידוד המחבל והרחקתו עד שיבדוק אותו היטב חבלן משטרתי. כמובן שאין להעניק למחבל טיפול רפואי בשל חשש זה, אף אם הדבר יביא למותו, מפני שברור כשמש שחיי חיילינו ואזרחינו קודמים לחייו השפלים, ואם המחבל ימות בשל חוסר טיפול רפואי, אין עלינו אשם בכך מפני שהוא גרם לעצמו.


כמו כן, אמרתי שהמחבל הנדון אינו מהווה "סכנה ברורה ומיידית" אך בוודאי שהוא מהווה סכנה עצומה, ואין כוונתי רק לאפשרות שהוא נושא עליו מטען נפץ, אלא לאפשרות שהוא יקבל עתה טיפול רפואי משובח בבתי-החולים בישראל, ויחלים. ולאחר עשרים שנה בכלא הישראלי (או פחות מכך בשחרורו ב"עסקות שבויים" מפוקפקות), ישוב לדרך הטרור, אם באופן ישיר ברציחת יהודים, ואם באופן עקיף באמצעות תמיכה בטרור, וישמש דוגמה לחיקוי לצעירים משולהבים שייצאו לרצוח ולפגוע ביהודים, ויהפכו נשים לאלמנות וילדים ליתומים.


כמו כן, מה חושבים לעצמם הרוצחים הללו כאשר אנחנו מעניקים להם טיפול רפואי משובח בבתי-החולים לאחר שהם ניסו לרצוח אותנו? מה הם חושבים לעצמם לאחר שאנחנו מעניקים להם תנאים מעולים בבתי הסוהר? מה הם חושבים לעצמם לאחר שהם משתחררים בעסקות שבויים או לאחר עשרים שנה בבתי הבראה בכלא הישראלי? אין לי ספק שכל מחבל כזה שנשאר בחיים ומקבל מישראל טיפול רפואי הינו מצבת ביזיון וחרפה לעם-ישראל! וחמור מכך, הוא מהווה עידוד ודחיפה הלכה למעשה לרוצחים שפלים אחרים להמשיך בדרך הטרור.


ואיני יכול שלא להעיר על עניין, שאם הוא לא היה גורם ליגון ולאנחה ליתמוּת ולאלמנוּת, הייתי צוחק ממנו צחוק גדול, והוא, שמדינת ישראל תבעה מכל המשוחררים ב"עסקת שליט" שיחתמו על הצהרה שהם לא יחזרו לעסוק בטרור! ועצם התביעה הזו מעידה כאלף עדים על סכלות מחרידה! ועל אי הבנה עמוקה, יסודית ושורשית את נפש הגויים האכזריים. ושמא תחשבו שמדובר ב"אי הבנה" שאין לה השלכות, ובכן, לאי-רצונם להבין את נפש הגויים האכזריים יש השלכות איומות ונוראות, שהרי אי-רצונם להבין לא חוזר ריקם, הוא מתגלגל ומכה במהלך השנים ומשלמים עליו בייסורי נפש נוראיים יתומים ואלמנות רבים מאד.


"וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמ' כב, כג).


ב. דינו של גוי שרצח ישראל


דינו של גוי שרצח ישראל איננו זהה לדינו של ישראל שרצח ישראל. דת משה מחמירה מאוד בדינו של גוי שהרג ישראל ואפילו בשוגג. והסיבה ברורה מאד, הגויים הוכיחו במהלך ההיסטוריה שברובם הגדול הם אינם "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים" בלשון המעטה. להיפך, רבים מהם רוצחים נאציים אכזריים אשר לא יהססו לרטש עוללים יהודים אל הסלע.


לפיכך, יש צורך הכרחי בל יגונה לגדור ולרסן את הגויים ולאיים עליהם יותר מאשר על עם-ישראל, וזאת כאמור, בגלל רשעותם, אכזריותם, שנאתם ושאיפת הנקם התמידית להורגנו ולהתעלל בנו. ראו לדוגמה את ההבדל בין ישראל לגויים הערבים: ערבי שייכנס לעיר יהודית לא ירֵעו לו ולא יפגעו בו, אדרבה, ייטיבו עמו, יאפשרו לו לעבוד ולהרוויח, ואף יתנו לו טיפול רפואי במקרה חירום. לעומת זאת, יהודי שייכנס לאחת מערי הגויים שבארצנו, מתחייב בנפשו, והוא צפוי למוות אכזרי בתלישת איברים ובמכות רצח – פשוטו כמשמעו, וכמו שקרה בלינץ' המפורסם בשני חיילי המילואים שנכנסו בטעות לרמאללה (12.10.2000).


לכן, בשל אכזריותם של רוב הגויים ושנאתם לעם היהודי, התורה החמירה בדינם בענייני נפשות, ואם תרצו הוכחה שמדובר ברובם, התבוננו בהיסטוריה, כיצד הנאצים טבחו ביהודים וכל אומות העולם סירבו להעניק ליהודים מקלט או אפילו להפגיז את מחנות ההשמדה. והנה לפניכם פסק רבנו הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ה, ד), בעניין חומרת דינו של גוי שהרג ישראל "בשגגה": "גר תושב שהרג את ישראל בשגגה, אף-על-פי שהוא שוגג הרי זה נהרג, אדם מועד לעולם". ובכוונה כתבתי "בשגגה" במירכאות, שהרי רבים מהרוצחים הללו טובחים, ולאחר-מכן טוענים ומכזבים שהם איבדו את הבלמים, או נרדמו על ההגה, וזו הסיבה המרכזית לדעתי שגוי, ואפילו הוא גר תושב, שהרג ישראל בשגגה, אינו נמלט מדין מיתה.


ואמרתי "אפילו אם הגוי הוא גר תושב", מפני שגר תושב הוא גוי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, ולכן מותר לו לחיות בארץ-ישראל, והוא אף זכאי לזכויות סוציאליות מסוימות. ברם, אפילו גר תושב, שאינו מאיים עלינו, ואדרבה, אף מצהיר שדת משה היא דת האמת, אפילו גוי כזה שהרג ישראל בשוגג – דינו מוות בבית-הדין! נמצא, שגוי שלא קיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, וניסה להרוג ישראל במזיד, אין ספק שדינו חמור בהרבה מזה של גר תושב שהרג בשגגה. לכן נראה ברור, שגוי רשע כזה, אף אם הוא רק ניסה להרוג ישראל – דינו מוות.


אמנם, יש לסייג את ההלכה הזו, מפני שישראל שמחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי לכל דבריו, והמינים האורתודוקסים אף גרועים מן הגויים. כלומר, רוצח פלסטיני שינסה להרוג מין או גוי מישראל, לפי ההלכה אין הצדקה לדעתי להורגו, שהרי הדינים הללו מיועדים אך ורק ליהודים שהולכים בדת משה. לפיכך, בימינו, שרבים מקרב עם-ישראל הם בגדר מינים או גויים לכל דבריהם, הקב"ה אינו מאפשר לנו לקיים את ההלכה ככתבה וכלשונה, כי רבים מאיתנו אינם ראויים שנקיימה, ואינם ראויים להגנה שהקב"ה ודת משה קבעו לעם-ישראל. לפיכך, הקב"ה שולח לנו מנהיגים מושחתים ושופטים "נאורים", כדי שידאגו שההלכה הזו לא תקוים, ובזה הם למעשה מקיימים את רצונו של הקב"ה, שהרי עם-ישראל אינו ראוי להגנה הנעלה הזו.


ג. ישראל שגרם לישראל לנזק גופני או ממוני


המחבל שחוסל על-ידי עזריה לא הצליח לרצוח בסופו-של-דבר, אך כאמור, אין זה משנה, מפני שכל גוי שרק ניסה לרצוח ישראל כָּשֵׁר דינו מוות מיידי. מכל מקום, לא נסתפק בזה, נעבור להלכה אשר מתארת מקרה, שבו מין מישראל מוסר ישראל אחֵר לגויים, כדי לגרום לו לנזק גופני או ממוני. נלמד מה דינו של אותו מין מישראל שמוסר, וננסה להסיק מכך על דינו של גוי שמנסה להרוג ישראל ונכשל במטרתו – וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות חובל ומזיק (ח, י):


"מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להורגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל – הרי התיר עצמו למיתה [...] וכל הקודם להורגו זכה".


מהלכה זו אנו למדים, שמין מישראל שרק מתכונן או רק מתכנן לגרום לנזק ממוני קל לישראל אחר, בכך שימסור אותו לגויים – דינו מיתה. מה יהא אפוא דינו של גוי נאצי אחוז טירוף אשר רודף אחרי ישראל להורגו ולהתעלל בו, פשוט מתוך אש שנאה יוקדת לעם-ישראל?


אמנם, ההלכה הזו עוסקת בצבר האירועים המתרחשים לפני שהמוסר ביצע את זממו, לפיכך עדיין יש לשאול מה יהא דינו של מוסר מישראל שמסר את חברו וגרם לנזק בפועל, האם גם לְאַחַר שהוא ביצע את זממו דינו מיתה? לשם-כך נעיין בהלכה שלאחריה:


"עשה המוסר אשר זמם ומסר, יֵראה לי שאסור להורגו, אלא-אם-כן הוחזק למסור הרי זה ייהרג, שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל, ולמסור את המוסרים ביד הגויים, להורגן ולהכותם ולאוסרם כפי רשעם".


מהלכה זו אנו למדים, שמין מישראל, ואני מדגיש שוב ושוב שמדובר בישראל ולא בגוי, מפני שאם היה מדובר בגוי דינו לא פחות חמור, אותו ישראל שמסר וגרם לנזק גופני או ממוני לישראל אחר – דינו מוות גם לאחר שמסר והנזק נגרם! בתנאי כמובן שישנה הערכה ברורה שאותו ישראל רשע עד-כדי-כך שהוא ימשיך למסור ישראלים, אם רק תהיה לו הזדמנות.


מה יהיה אפוא דינו של גוי שניסה להרוג ישראל כשר מתוך שנאה יוקדת? אין ספק שדינו של גוי זה לא פחות חמור! ומהלכה זו עוד למדנו, שבין שהוא כבר ביצע את זממו ורצח ובין שהוא רק ניסה לרצוח – דינו מוות מיידי, מפני שאם תהיה לו הזדמנות קרוב לוודאי שהוא יהרוג ויתעלל בישראלים מבלי להסס. וכפי שלצערנו הניסיון מוכיח כאמור, שאסירים ששוחררו בעסקאות רעות ומפוקפקות חזרו לרצוח ישראלים וחזרו לעסוק בטרור ביתר שאת.


כאן המקום להביע את תדהמתי לעובדה מזעזעת לדעתי: יחיא סינוואר שעומד עתה (תשפ"ב) בראש החמאס, חלה בסרטן קשה בהיותו בכלא הישראלי לאחר שהורשע ברצח ישראלים! ולא פחות ולא יותר, הוא הובהל לטיפול רפואי בישראל, וריפאו אותו מהסרטן שחלה בו. ואם היה נביא בימינו, מה לדעתכם אלהים היה אומר לנו על-כך? אוי ואבוי לכם ולדרככם! אני עוזר לכם לחסל את אויביכם, אך אתם מתעקשים להחיות אותם ולהזיק לעצמכם... אכן, אנו גורמים לעצמנו רעה במו ידינו, לא מאת האלהים היא מגיעה אלינו, אלא מידינו הייתה כל זאת.


ד. הריגת מחבלים בהוראת-שעה


בנוסף, ישנה הלכה שמתירה במפורש לסנהדרין או למלך ישראל, להרוג ישראלים, שרצחו או ששׂכרו רוצח לרצוח וכיו"ב, ואשר לא ניתן להורגם לפי כללי המשפט הפורמליסטים של דין תורה. ובכן, לפי ההלכה, מותר להוציאם להורג מכוח הוראת-שעה, לפי מידת הצורך ובהתאם לתקופה ולנסיבות. לדוגמה, אם רבו הרוצחים חלילה בעם-ישראל, מפני שהם יודעים שעורכי-הדין רודפי-הבצע יכולים למלט אותם מעונש בפלפולים, ואף אם יורשעו, הם יישבו בבית-כלא עם תנאים מעולים: ארוחות מסודרות, טלביזיה בחדרים, לימודים אקדמיים, יציאה לחופשות, יצירה ומלאכה בתוך בתי-הכלא, שירות פסיכולוגי, ניכוי שליש מתקופת המאסר, ועוד.


במקרים כגון אלה, מותר לבית-הדין-הגדול להורות על הוצאה להורג של הרוצחים ושולחיהם, כדי להרתיע את הרשעים ולסלק ולבער את המכה הזו מקרב העם. וקל וחומר הוא לגבי הגויים, שרבים מהם שונאים אותנו שנאה עזה בוערת ויוקדת, וכל חפצם, כמיהתם ומאוויים להרע לנו ולהורגנו, ולספק את תאוות השנאה והרצח העיוורת והבלתי נשלטת אשר מפעפעת בקרבם ואוכלת את ישותם – וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ב, ד):


"ובכל אלו הרצחנין וכיוצא-בהן שאינן מחויבים מיתת בית-דין, אם רצה מלך ישראל להורגן בדין המלכות ותקנת העולם – הרשות בידו. וכן אם ראו בית-דין להרוג אותן בהוראת שעה אם הייתה השעה צריכה לכך, יש להם רשות כפי מה שיראו".


התקופה שבה אירעה פרשת עזריה, הייתה תקופה של גל טרור קשה שבו אויבינו הערבים קמו עלינו להורגנו ולכלות בנו את זעמם ואת טירופם. ואף שמאז חזרתנו לארצנו ועד היום, הם לא פסקו משאיפתם להורגנו, אין ספק שבעיתים הללו הקשים, שבהם ההרתעה היא מצרך חשוב מאין כמותו, יש להקל על חייל ישראלי שחיסל מחבל ערבי נאצי אכזר ונתעב, מפני שאותו ערבי רוצח ניסה להרוג חיילים מתוך אש השנאה והרשע שיוקדת בעצמותיו.


ה. הקריטריון המכריע – אנושיוּת


לסיכום, אִם הרוצח תקף בדקירות יהודים כשרים שאינם בגדר מינים או גויים, עזריה פעל נכון מבחינת עיקר הדין, וזו האמת הפשוטה. על כל רוצח לידע, שאם הוא ינסה לרצוח ישראלים כשרים, דינו מוות מיידי מיניה וביה, וכן הכרחי להרוס את בתי כל בני משפחתו הקרובה ולגרש את כולם להודו או לסודן – וזאת כדי שיידע, שגם אם הוא ימות בניסיונו לרצוח, עד יומם האחרון בני משפחתו יקללו אותו והוא ייזכר לדיראון עולם. ברם, ברור שעזריה טעה הלכה למעשה, מפני שאין אנו ראויים לקיום הדין המקורי ואין אנו ראויים להגנה הגדולה של דת משה.


כלומר, בשל ריחוקנו מדרך האמת חובה עלינו לפעול בהתאם לחוק הבינלאומי, ובדומה למצבו של עם-ישראל החוטֵא ערב החורבן הקשה, אז הורה לנו ה' יתעלה להיכנע לכובש הבבלי ולשאת את עולו בהשלמה, כעונש לעוונותינו: "וְאֶל צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה דִּבַּרְתִּי כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ, לָמָּה תָמוּתוּ אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֶל הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹד אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל" (יר' כז, יב–יג).


אוי נא לנו כי חטאנו! אוי לנו כי הלכנו בדרכי המינים והגויים ואיננו ראויים להגנת צור עולמים. מה נאמר אפוא לאלמנה האומללה שבעלה נרצח עתה בפיגוע? מה נאמר לאם השכולה שבנה או בתה מחמדי-עיניה נרצחו זה עתה במיתה משונה על-ידי מחבל נאצי שׂטני בטירוף אכזרי? איך נישא את פנינו על הפניית עורפנו לדרך האמת ולייסורים שהבאנו על עמֵּנו?


ברם, יום יבוא ועם-ישראל יתעורר להבין את רוממות דרך האמת וישוב לייעודו ולצור מחצבתו, ואז, הקריטריון המכריע שבית-המשפט יאמץ הוא "אנושיות". כלומר, לא לכל אחד מגיעות "זכויות אדם" או חוק "כבוד האדם וחירותו". זכויות וחמלה ויחס אנושי מגיעים אך ורק למי שמתנהג באנושיות, בין ישראל ובין גוי, רק אדם ישר וחומל והגון זכאי ליחס אנושי ולכל החמלה וההטבות הנלוות. ברם, מי שהתנהגותו גרועה כחיית טרף נאצית אכזרית, בין גוי ובין ישראל, ורָצַח בקרבו את צלם-האלוה שבו, איננו זכאי להימנות עוד על מין האדם, ואין להתייחס אליו באנושיות מפני שאיננו נמנה עוד על המין האנושי. הוי אומר: מן האנושיות להתייחס באכזריות רבה כלפי האכזרים והרוצחים שבחברה, שהרי אחרת אנחנו בעצמנו לא נוהגים באנושיות, מפני שהפקרנו את דמם של בני האדם הטובים שנולדו ונשארו בצלם אלהים.


סוף דבר


נחתום בכמה מקורות מדברי רבנו ברחבי כתביו בעניין האכזריות והרחמנות, לפי הסדר הזה: מורה (א, ז); פירוש המשנה (בבא קמא ד, ג); מורה (ג, לה); מורה (ג, לט); מורה (א, נד):


"וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו [=שלא הוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...] שאינו אדם, אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו, אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה, ותכליתה] להשגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו".


"אם אירע דין לישראל עם גוי, הרי אופן המשפט ביניהם כמו שאבאר לך: אם היה לנו בדיניהם זכות, נדון להם בדיניהם, ונאמר להם: כך דיניכם; ואם היה יותר טוב לנו שנדון בדיננו, נדון להם לפי דיננו, ונאמר להם: כך דיננו. ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תתמה עליו, כמו שלא תתמה על שחיטת בעלי החיים אף-על-פי שלא עשו שום רע, לפי שמי שלא נשלמו בו התכונות האנושיות אינו אדם באמת ואין תכליתו אלא לאדם, והדיבור על עניין זה צריך ספר מיוחד".

"לפי שאם לא ייענש המזיק, לא יסתלקו הנזקים כלל ולא יירתע כל מי שזומם להרע. ולא כקלות דעת מי שדימה כי זניחת העונשין [או ענישה מקלה] רחמים על בני אדם [=על החברה], אלא היא עצם האכזריות עליהם והפסד סדר המדינה, אלא הרחמים מה שציווה בו יתעלה".


"כי הרחמנות על הרשעים המשחיתים אכזריות על כל הבריות".


"התבונן נא בפסוקי התורה כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים, ואמר: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], סמך לכך מיד ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' כ, יח], אמר: אל תחשוב כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית, לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפנות כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה".


"וּפְרִי בֶטֶן לֹא יְרַחֵמוּ עַל בָּנִים לֹא תָחוּס עֵינָם" (יש' יג, א), "וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי" (מש' יב, י).

תמונת שער הרשומה מאת: מקור, שימוש הוגן.

242 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page