האם חמלה ושוויון לַכֹּל הם ביטוי לאנושיות?

במאמר זה נבחן את השאלה שבכותרת לאור "פרשת אלאור עזריה" (24.3.2016). כידוע, אלאור עזריה חיסל מחבל פצוע קשה בחברון אף שהמחבל לא היווה סכנה ברורה ומיידית. האם נכון היה לנהוג בחמלה כלפי המחבל לאשר שהוא וחברו דקרו וניסו לרצוח את חיילי צה"ל? האם נכון להתנהג בחמלה ובאנושיות גם כלפי רוצחים שפלים ואכזריים?


א. האם מחבל פצוע מהווה סכנה?


במאמר זה אנו יוצאים מנקודת ההנחה שמחבל פצוע קשה איננו מהווה סכנה ברורה ומיידית לסביבתו, אף שברור לנו שאין הדברים הללו מוכרעים, שהרי ייתכן והמחבל עדיין נושא עליו מטען נפץ. ברם, ניתן להתמודד עם חשש ממטען נפץ באמצעות בידוד המחבל והרחקתו עד שיבדוק אותו היטב חבלן משטרתי. כמובן שאין להעניק למחבל טיפול רפואי בשל חשש זה, אף אם הדבר יביא למותו, מפני שברור כשמש שחיי חיילנו ואזרחנו קודמים לחייו השפלים, ואם ימות בשל חוסר טיפול רפואי, אין עלינו אשם בכך מפני שהוא גרם לעצמו.


כמו כן, אמרנו שהמחבל הזה אינו מהווה "סכנה ברורה ומיידית" אך בוודאי שהוא מהווה סכנה עצומה, ואין כוונתי רק לאפשרות שהוא נושא עליו מטען נפץ, אלא לאפשרות שהוא יקבל עתה טיפול משובח בבתי-החולים בישראל, ויחלים. ולאחר עשרים שנה בכלא הישראלי (או פחות מכך בשחרורו ב"עסקות שבויים" מפוקפקות), ישוב לדרך הטרור, אם באופן ישיר ברציחת יהודים, ואם באופן עקיף באמצעות תמיכה בטרור, וישמש דוגמה לחיקוי לצעירים משולהבים שייצאו לרצוח ולפגוע ביהודים, ויהפכו נשים לאלמנות וילדים ליתומים.


כמו כן, מה חושבים לעצמם הרוצחים הללו כאשר אנחנו מעניקים להם טיפול משובח בבתי-החולים לאחר שהם ניסו לרצוח אותנו? מה הם חושבים לעצמם לאחר שאנחנו מעניקים להם תנאים מעולים בבתי הסוהר? מה הם חושבים לעצמם לאחר שהם משתחררים בעסקות שבויים או לאחר עשרים שנה בבתי הבראה בכלא הישראלי? אין לי ספק שכל מחבל כזה שנשאר בחיים ומקבל מישראל טיפול רפואי הינו מצבת ביזיון וחרפה לעם-ישראל, וחמור מכך, הוא מהווה עידוד הלכה למעשה לרוצחים שפלים אחרים להמשיך בדרך הטרור.


ואיני יכול שלא להעיר על עניין, שאם הוא לא היה גורם ליגון ולאנחה ליתמוּת ולאלמנוּת, הייתי צוחק ממנו צחוק גדול, והוא, שמדינת ישראל תבעה מכל המשוחררים ב"עסקת שליט" שיחתמו על הצהרה שהם לא יחזרו לעסוק בטרור! ועצם התביעה הזו מעידה כאלף עדים על סכלות מחרידה! ועל אי הבנה עמוקה יסודית ושורשית את נפש הגויים האכזריים. ושמא תחשבו שמדובר ב"אי הבנה" שאין לה השלכות, ובכן, לאי רצונם להבין את נפש הגויים האכזריים יש השלכות איומות ונוראות, שהרי אי רצונם להבין לא חוזר ריקם, הוא מתגלגל ומכה במהלך השנים ומשלמים עליו בייסורי נפש נוראיים יתומים ואלמנות רבים מאד.


ב. דינו של גוי שרצח ישראל


דינו של גוי שרצח ישראל איננו זהה לדינו של ישראל שרצח ישראל. דת משה מחמירה מאוד על גוי שהרג ישראל ואפילו בשגגה. והסיבה ברורה מאד, הגויים הוכיחו במהלך ההיסטוריה שברובם הגדול הם אינם "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים" בלשון המעטה. להיפך, רבים מהם רוצחים נאציים אכזריים אשר לא יהססו לרטש עוללים יהודיים אל הסלע.


לפיכך, יש צורך הכרחי בל יגונה לגדור ולרסן את הגויים ולאיים עליהם יותר מאשר על עם-ישראל, וזאת כאמור, בגלל רשעותם אכזריותם ושנאתם, ושאיפת הנקם התמידית להורגנו ולהתעלל בנו. ראו לדוגמה את ההבדל בין ישראל לגויים הערבים: ערבי שייכנס לעיר יהודית לא ירֵעו לו ולא יפגעו בו, אדרבה, ייטיבו עמו, יאפשרו לו לעבוד ולהרוויח, ואף יתנו לו טיפול רפואי במקרה חירום. לעומת זאת, יהודי שייכנס לאחת מערי הגויים שבארצנו, מתחייב בנפשו, והוא צפוי למוות אכזרי בתלישת איברים ובמכות רצח – פשוטו כמשמעו, כמו שקרה בלינץ' המפורסם בשני חיילי המילואים שנכנסו בטעות לרמאללה (12.10.2000).


לכן, בשל אכזריותם של רוב הגויים ושנאתם לעם היהודי, התורה החמירה בדינם בענייני נפשות, ואם תרצו הוכחה שמדובר ברובם, התבוננו בהיסטוריה, כיצד הנאצים טבחו ביהודים וכל אומות העולם סירבו להעניק ליהודים מקלט או אפילו להפגיז את מחנות ההשמדה.


והנה לפניכם פסק רבנו הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ה, ד), בעניין חומרת דינו של גוי שהרג ישראל "בשגגה": "גר תושב שהרג את ישראל בשגגה, אף-על-פי שהוא שוגג הרי זה נהרג, אדם מועד לעולם". בכוונה כתבתי בשגגה במירכאות, שהרי רבים מהרוצחים הללו טובחים, ולאחר-מכן טוענים שהם איבדו את הבלמים, או נרדמו על ההגה, וזו הסיבה המרכזית לדעתי שגוי, ואפילו הוא גר תושב, שהרג ישראל בשגגה, אינו נמלט מדין מיתה.


אמרתי "אפילו אם הגוי גר תושב", מפני שגר תושב הוא גוי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, ולכן מותר לו לחיות בארץ-ישראל, והוא אף זכאי לזכויות סוציאליות מסוימות. ברם, אפילו גר תושב כזה, שאינו מאיים עלינו, ואדרבה, אף מצהיר שדת משה היא דת האמת, אפילו גוי כזה שהרג ישראל בשוגג – דינו מוות בבית-הדין! נמצא, שגוי שלא קיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, וניסה להרוג ישראל במזיד, אין ספק שדינו חמור בהרבה מזה של גר תושב שהרג בשגגה. לכן נראה ברור, שגוי רשע כזה, אף אם הוא רק ניסה להרוג ישראל – דינו מוות.


אמנם, יש לסייג את ההלכה הזו, מפני שישראל שמחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי לכל דבריו, כלומר, מחבל פלסטיני שניסה להרוג מחלל שבת בפרהסיה, לפי ההלכה אין הצדקה לדעתי להורגו, שהרי מחלל השבת בפרהסיה אף הוא בגדר גוי! לכן, בימינו, שרבים מקרב ישראל הם בגדר גויים לכל דבריהם, הקב"ה אינו מאפשר לנו לקיים את ההלכה ככתבה וכלשונה, כי רבים מאיתנו אינם ראויים שנקיימה, ואינם ראויים להגנה שדת משה קבעה לעם-ישראל. לפיכך, הקב"ה שלח לנו את בג"ץ ואת הפוליטיקאים, כדי שידאגו שההלכה לא תקוים, ובזה הם למעשה מקיימים את רצונו של הקב"ה, שהרי הם ובוחריהם אינם ראויים להגנה הזו.


יוצא אפוא שאנחנו מקבלים בדיוק את מה שמגיע לנו על ריחוקנו מדרך האמת, מערכת משפט מלאת עוולות צביעות שקרים ושיבושים, ויגון ואנחה אשר מייסרים רבים מאד.


ג. ישראל שגרם לישראל לנזק גופני או ממוני


המחבל שחוסל על-ידי אלאור עזריה לא הצליח לרצוח בסופו-של-דבר, אך כאמור, אין זה משנה, מפני שכל גוי שרק ניסה לרצוח ישראל כשר דינו מוות בבית-הדין. מכל מקום, לא נסתפק בפסק ההלכה שראינו לעיל ונרחיב את היריעה. נדון עתה בהלכה אשר מתארת מקרה, ובו ישראל מוסר ישראל אחר לגויים, כדי לגרום לחברו הישראלי לנזק גופני או ממוני. נלמד מה דינו של אותו ישראל המוסר, וננסה להסיק מכך על דינו של גוי שמנסה להרוג ישראל ונכשל במטרתו. וכֹה דברי רבנו הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק ח, י):


"מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להורגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל – הרי התיר עצמו למיתה [...] וכל הקודם להורגו זכה".


מהלכה זו אנו למדים, שישראל שרק מתכונן או רק מתכנן לגרום לנזק ממוני קל לישראל אחר, בכך שימסור אותו לגויים – דינו מיתה. מה יהא אפוא דינו של גוי נאצי אחוז טירוף אשר רודף אחרי ישראל להורגו ולהתעלל בו, פשוט מתוך אש שנאה יוקדת לעם-ישראל?


אמנם, ההלכה הזו עוסקת בצבר האירועים המתרחשים לפני שהמוסר ביצע את זממו, לפיכך עדיין יש לשאול מה יהא דינו של מוסר מישראל שמסר את חברו וגרם לנזק בפועל, האם גם לְאַחַר שהוא ביצע את זממו דינו מיתה? לשם-כך נעיין בהלכה שלאחריה:


"עשה המוסר אשר זמם ומסר, יֵראה לי שאסור להורגו, אלא-אם-כן הוחזק למסור הרי זה ייהרג, שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל, ולמסור את המוסרים ביד הגויים, להורגן ולהכותם ולאוסרם כפי רשעם".


מהלכה זו אנו למדים, שישראל, ואני מדגיש שוב ושוב שמדובר בישראל ולא בגוי, מפני שאם היה מדובר בגוי דינו לא פחות חמור, אותו ישראל שמסר וגרם לנזק גופני או ממוני לישראל אחר – דינו מוות גם לאחר שמסר והנזק נגרם! בתנאי כמובן שישנה הערכה ברורה שאותו ישראל רשע עד-כדי-כך שהוא ימשיך למסור ישראלים, אם רק תהיה לו הזדמנות.


מה יהא אפוא דינו של גוי שניסה להרוג ישראל כשר מתוך שנאה יוקדת? אין ספק שדינו של גוי זה לא פחות חמור! ומהלכה זו עוד למדנו, שבין שהוא כבר ביצע את זממו ורצח ובין שהוא רק ניסה לרצוח – דינו מוות, מפני שקרוב לוודאי שאם תהיה לו הזדמנות נוספת הוא יהרוג ויתעלל בישראלים מבלי להסס. וכפי שלצערנו הניסיון מוכיח כאמור, שאסירים ששוחררו בעסקאות רעות ומפוקפקות חזרו לרצוח ישראלים וחזרו לעסוק בטרור ביתר שאת.


כאן המקום להביע את תדהמתי לעובדה מזעזעת לדעתי, אותו יחיא סינוואר שעומד עתה בראש החמס, חלה בסרטן קשה בהיותו בכלא הישראלי לאחר שהורשע ברצח ישראלים, ולא פחות ולא יותר, הוא הובהל לטיפול רפואי בישראל, וריפאו אותו מהסרטן שחלה בו.


ואם היה נביא בימינו, מה לדעתכם אלהים היה אומר לנו על-כך? אוי ואבוי לכם ולדרככם! אני עוזר לכם לחסל את אויביכם, אך אתם מתעקשים להחיות אותם ולהזיק לעצמכם... אכן, אנו גורמים לעצמנו רעה במו ידינו, לא מאת האלהים היא מגיעה אלינו, אלא מידינו.


ד. הריגת מחבלים בהוראת-שעה


בנוסף לאמור לעיל, ישנה הלכה שמתירה במפורש לבית-הדין-הגדול או למלך ישראל, להרוג ישראלים שרצחו או שגרמו לרצח, כגון ששׂכרו רוצח לרצוח וכיו"ב, ומכל סיבה שהיא לא ניתן להעמידם לדין ולהורגם לפי הכללים הפורמליסטים של דין תורה. ובכן, לפי ההלכה, מותר להוציא להורג רשעים אלה מכוח הוראת-שעה, לפי מידת הצורך ובהתאם לתקופה ולנסיבות. לדוגמה, אם רבו הרוצחים חלילה בעם-ישראל, מפני שהם יודעים שעורכי-הדין המפולפלים יכולים למלט אותם מעונש, ואף אם יורשעו, יישבו בבית-כלא עם תנאים לעילא ולעילא, ארוחות מסודרות, טלביזיה בחדרים, לימודים אקדמיים, יציאה לחופשות, יצירה ומלאכה בתוך בתי-הכלא, שירות פסיכולוגי, ניכוי שליש מתקופת המאסר, ועוד.


במקרים כגון אלה, מותר לבית-הדין הגדול להורות על הוצאה להורג של הרוצחים ושולחיהם, כדי להרתיע את הרשעים ולסלק את המכה הזו מקרב העם. וקל וחומר הוא לגבי הגויים, שרבים מהם שונאים אותנו שנאה עזה בוערת ויוקדת, וכל חפצם כמיהתם ומאוויים להרע לנו ולהורגנו, ולספק את תאוות השנאה והרצח העיוורת והבלתי נשלטת אשר מפעפעת בקרבם ואוכלת את ישותם. וכֹה דברי רבנו הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש ב, ד):


"ובכל אלו הרצחנין וכיוצא-בהן שאינן מחויבים מיתת בית-דין, אם רצה מלך ישראל להורגן בדין המלכות ותקנת העולם – הרשות בידו. וכן אם ראו בית-דין להרוג אותן בהוראת שעה אם הייתה השעה צריכה לכך, יש להם רשות כפי מה שיראו".


התקופה שבה אירעה פרשת עזריה, הייתה תקופה של גל טרור קשה שבו אויבינו הערבים קמו עלינו להורגנו ולכלות בנו את זעמם ואת טירופם. ואף שמאז חזרתנו לארצנו ועד היום, הם לא פסקו משאיפתם להורגנו, אין ספק שבעיתים הללו הקשים, שבהם ההרתעה היא מצרך חשוב מאין כמותו, יש להקל על חייל ישראלי שחיסל מחבל ערבי נאצי אכזר ונתעב, מפני שאותו ערבי רוצח ניסה להרוג חיילים מתוך אש השנאה והרשע שיוקדת בעצמותיו.


ה. הקריטריון המכריע – אנושיות


אם המחבלים תקפו בדקירות יהודים כשרים שאינם בגדר גויים, עזריה פעל נכון מבחינת ההלכה, וזו האמת הפשוטה. על כל רוצח לידע, שאם הוא ינסה לרצוח ישראלים כשרים, דינו מוות מידי בו במקום, וכן הכרחי להרוס את בתי כל בני משפחתו הקרובה ולגרש את כולם להודו או לסודן – וזאת כדי שיידע, שגם אם הוא ימות בניסיונו לפגע ולרצוח, עד יומם האחרון בני משפחתו יקללו אותו והוא ייזכר לדיראון עולם. ברם, ברור שעזריה טעה הלכה למעשה, מפני שאין אנו ראויים לקיום הדין המקורי ואין אנו ראויים להגנה הגדולה של דת משה.


אנו חיים במדינה שפועלת לפי חוק גויים בינלאומי, ולמרות הצביעות הגדולה שיש בחוקיהם, על חיילינו לנהוג בהתאם לחוק הזה. גם מפני שרבים מקרבנו הם בגדר גויים שאינם ראויים לחוקי התורה הקדושים והטהורים, וגם מפני שבארצנו שולטים כוחות "נאורים" לכאורה, שמסכנים את חיי האזרחים ומקריבים אותם על מזבח ה"משפט הבינלאומי" או ה"דמו-קרטיה" ו"זכויות האדם". רחמנותם של הנאורים על נאצים ופרו-נאצים אכזריים צמאי דם, פועלת כבומרנג על החברה הישראלית ויש בה אכזריות איומה ונוראה כלפי חפים מפשע.


מה יאמרו הנאורים הללו לאלמנה האומללה שבעלה נרצח עתה בפיגוע? מה יאמרו הם לאם השכולה שבנה או בתה מחמדי-עיניה נרצחו במיתה משונה על-ידי מחבל נאצי שׂטני בטירוף אכזרי? מדוע הנאורים המזויפים הללו כובלים את ידי חיילי צה"ל, וגורמים להם לחשוש מבתי-המשפט בישראל יותר מאשר מן האויב? כיצד הם יכולים לקחת על עצמם אחריות כזאת? ואם הם היו חשים רק אלפית מצער המשפחות השכולות האומללות, אין לי ספק שהיום היה נחקק חוק מוות למחבלים, בין אם הם רצחו ובין אם הם כשלו בחסדי ה'.


הקריטריון המכריע שעל בית-המשפט לאמץ הוא "אנושיות". לא לכל אחד מגיעות "זכויות אדם" או חוק "כבוד האדם וחירותו". זכויות וחמלה ויחס אנושי מגיעים אך ורק למי שמתנהג באנושיות, בין אם הוא ישראל ובין אם הוא גוי, רק אדם ישר וחומל זכאי ליחס אנושי ולכל החמלה וההטבות הנלוות. ברם, מי שהתנהגותו גרועה כחיית טרף נאצית אכזרית, בין גוי ובין ישראל, ורָצַח בקרבו את צלם-האלוה שבו, איננו זכאי להימנות עוד על מין האדם, ואין להתייחס אליו באנושיות מפני שאיננו נמנה עוד על המין האנושי. מן האנושיות להתייחס באכזריות רבה כלפי האכזריים והרוצחים שבחברה, שהרי אחרת אנחנו בעצמנו לא נוהגים באנושיות, מפני שהפקרנו את דמם של בני האדם הטובים שנולדו ונשארו בצלם אלהים.


סוף דבר


נחתום בכמה מקורות מדברי רבנו ברחבי כתביו בעניין האכזריות והרחמנות, לפי הסדר הזה: מורה (א, ז); פירוש המשנה (בבא קמא ד, ג); מורה (ג, לה); מורה (ג, לט); מורה (א, נד).


"וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו [=שלא הוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...] שאינו אדם, אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו, אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה, ותכליתה] להשגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו".


"לפי שמי שלא נשלמו בו התכונות האנושיות אינו אדם באמת".


"לפי שאם לא ייענש המזיק לא יסתלקו הנזקים כלל, ולא יירתע כל מי שזומם להרע. ולא כקלות דעת מי שדימה כי זניחת העונשין [או ענישה מקלה] רחמים על בני אדם, אלא היא עצם האכזריות עליהם והפסד סדר המדינה, אלא הרחמים מה שציווה בו יתעלה".


"כי הרחמנות על הרשעים המשחיתים אכזריות על כל הבריות".


"התבונן נא בפסוקי התורה כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים, ואמר: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], סמך לכך מיד ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' כ, יח], אמר: אל תחשוב כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית, לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפנות כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה".

תמונת שער הרשומה מאת: מקור, שימוש הוגן.

האם חמלה ושוויון לַכֹּל הם ביטוי לאנושיו
.
Download • 170KB

113 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!