נטילת שכר בעבור פסיקת דינים

עודכן ב: 12 מאי 2019

האם מותר לדיין ליטול כסף בעבור פסיקת דינים? האם מותר לו לקבל משכורת חודשית בעבור פסיקת דינים? האם מותר לו לקבל משכורת חודשית שמנה בעבור פסיקת דינים? האם מותר לדיין לקבל טובות הנאה מפליגות נוספות בתלוש המשכורת? האם לאחר שהוא פורש מותר לו לקבל פנסיה גבוהה במשך כל שארית ימי חייו?


נחל את דיוננו בפסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (כג, ו), וזה לשונו:


"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, ויטול משניהם בשוה זה בפני זה – כגון זה מותר".


הרמב"ם פותח בקביעה מפורשת כי "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים", ויש להבין לְמַה התכוון הרמב"ם? האם אסור לדיין לקחת כסף באופן גורף בעבור פסיקת דינים או שכל האיסור הוא רק לקחת מבעלי הדין, אך מגורם חיצוני מותר לדיין לקחת כסף?


א. נטילת שכר מבעלי הדינים


נברר תחילה את האפשרות השנייה, כלומר נניח שכוונת הרמב"ם היא, שרק מבעלי הדין אסור לדיין ליטול שכר, אך מותר לו לקחת כסף מגורם שלישי. על רקע הנחה זו נקרא שוב את ההלכה: "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, [ואימתי הם בטלים?] והוא [=בתנאי] שלא יהיה שכר הניכר", אך אם ניכר ששכרו הוא שכר בטלה בלבד – דיניו קיימין.


כך גם עולה מהמשך ההלכה לעיל, אשר מבארת מהו שכר בטלה: "אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם' או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר. ויטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר". הוי אומר, רק אם ניכר שהשכר הוא שכר בטלה ולא יותר – הרי זה מותר ודיניו קיימין.


ברם, מדוע רבנו פוסק תחילה את האפשרות של מציאת מחליף: "תנו לי מי שיעשה תחתי"? האין זו טרחה גדולה למצוא עתה מישהו שימלא את מלאכתו של הדיין? האם לא הרבה יותר נוח ופשוט לתת לו את שכר בטלתו? ובכל זאת, רבנו פוסק זאת תחילה כדי ללמדנו, שאף אם יש טרחה רבה בדבר, עדיף להתרחק מכל תשלום לדיין ואפילו שכר טרחה. זאת ועוד, רבנו מדגיש בסוף פסיקתו: "כגון זה מותר" ללמדנו, כי אך ורק בנסיבות המסוימות והמיוחדות הללו: "כגון זה" – מותר לדיין ליטול שכר בעבור פסיקת דין.


נעבור עתה להבין מהן הנסיבות המיוחדות הללו, רבנו פוסק: "אבל אם היה עוסק במלאכתו" וכו' – מדוע רבנו מציין שהדיין עוסק במלאכתו? מה ניתן ללמוד מכך ביחס לנסיבות המיוחדות שבהן מותר לדיין ליטול שכר? ומהו שכר הבטלה שמותר לקחת מבעלי הדין? תשובה, מהלכה זו עולה במפורש, כי מותר לקחת שכר מבעלי הדין: 1) רק כאשר יש לדיין מלאכה בפועל; 2) ורק כאשר בעלי הדין מבטלים אותו ממלאכתו בפועל; 3) ורק כאשר הם נותנים לו את השכר המדויק אשר הוא מפסיד בפועל בעבור בטלתו ממלאכתו.


בשל אהבת הממון שחללים רבים הפילה, אני חוזר ומסכם: מותר לדיין ליטול שכר מבעלי הדין אך ורק כאשר מתקיימים שלושה תנאים הכרחיים: 1) יש לדיין מלאכה בפועל; 2) בעלי הדין מבטלים את הדיין ממלאכתו; 3) כל שהתירו לדיין ליטול הוא השכר המדויק אשר הוא מפסיד בעבור בטלתו ממלאכתו.


לאור דברים אלה עולה מסקנה ברורה: גם אם מותר לדיין ליטול כסף מגורם שלישי בעבור פסיקת דינים, אין הדבר מותר אלא לפי התנאים המבוארים בהלכה בעניין בעלי דינים, שהרי מתוכן התנאים עולה שהם תנאים מוסריים כלליים שאין להם קשר ישיר לבעלי הדין דווקא. שהרי אם אין אלה תנאים מוסרים כלליים, מדוע חכמים לא אפשרו לדיין ליטול ממון רב מבעלי הדין בשווה? מדוע הדגישו שמותר ליטול שכר רק כאשר יש לדיין מלאכה בפועל? מדוע הדגישו שמותר ליטול דווקא כשבעלי הדין מבטלים את הדיין ממלאכתו בפועל? מדוע הקדימו את האפשרות של מציאת מחליף לדיין? ומדוע התירו אך ורק שכר אשר ניכר עליו שהוא שכר בטלה בלבד?


התשובה המהדהדת היא, שגם לפי פירוש דחוק זה לדברי רבנו, אשר מתיר לכאורה לדיין ליטול כסף מצד שלישי – פסקי דייני זמננו, שמקבלים משכורות מנופחות ושלל טובות הנאה, בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין, שהרי הדיינים אינם עומדים בתנאים המוסריים הבסיסיים הראויים לדייני ישראל – הם אינם שונאי בצע.


ב. נטילת שכר מגורם שלישי


בחרנו תחילה באפשרות השנייה לרווחא דמילתא בלבד, כי יודע אני כמה "כוהני הדת" בימינו אוהבי ממון, וכבר שמעתי טענה מ"רמבמיסט" אחד שנוטל ממון בעבור הרצאותיו התורניות, שרבנו התכוון בהלכתו זו רק לבעלי הדינים. כלומר, לפי טענתו, מותר לקחת כסף בעבור פסיקת דינים מגורם שלישי ללא שום הגבלה (ולקיחת הממון בעבור הרצאותיו התורניות עממה את עיני שכלו, וגרמה לו לעקם דין תלמודי מפורש).


ברם, לפי האמת אסור לדיין לקחת כסף בעבור פסיקת דינים משום גורם, למעט ליטול שכר בטלה באמת בשווה מבעלי הדין, וכפי שהתיר רבנו לעיל בעקבי חכמי המשנה והתלמוד. בפרק זה נוכיח את דברינו אלה לאור פסיקת רבנו ברחבי כתביו, ונחל בדברי רבנו בפירושו למשנה מסכת נדרים (ד, ג), וזה לשונו:


"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


הנה רבנו אומר מפורשות שאסור לדרוש ולקחת תקציבים בעבור פסיקת דינים בבתי הדינים. זאת ועוד, רבנו מוסיף ומבאר, שהיסוד להכחשת האמת הוא תאוות הממון אשר סימאה את עיני "הגדולים" המגששים באפלתה. נמצא אפוא, שאסור לדעת רבנו ליטול שכר בעבור פסיקת דינים מגורם שלישי – הדרך היחידה המותרת, היא הדרך שהתוו לנו חכמי המשנה והתלמוד על נסיבותיה המיוחדות ושלושת תנאיה הברורים והמפורשים.


נמשיך עתה לעיין בדברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, ז), בתארו את הנורמות המוסריות הנעלות של חכמי התלמוד:


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות, ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם. אלא מצאנו את כולם, יש מהם שהיה מצבו דחוק בתכלית, ויש שהיה עשיר גדול בתכלית. וחלילה לי מה' לומר, שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק, אילו פשׁט ידו לקבל, היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך. [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ["כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא)], וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=כמו בימינו בהעברת תקציבים בכפייה לממסד הדתי אשר מחלל את שם ה']".


גם ממקור זה עולה מפורשות כי אסור מן התורה ליטול ממון בעבור פסיקת דינים, ואיסור זה נובע מן האיסור לחלל את שם השם! והנה לשון רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, י): "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה". מהלכה זו עולה בבירור כי מי ש"מלאכתו" היא הדיינות מחלל את השם, כי "מלאכה" זו אינה באמת מלאכה, אלא עיסוק בתורה תוך פרנסה מן הצדקה, וכל הדברים הללו כאמור חמורים מאד-מאד.


נשים לב לשתי הרעות החולות שנזכרו בדברי רבנו: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה, [1] ולא יעשה מלאכה, [2] ויתפרנס מן הצדקה", שתי רעות אלה קשורות והדוקות זו בזו, וכפי שאסור באופן ברור וחד-משמעי לקחת כסף בעבור משׂרת דיינות, כך יש חובה חד-משמעית על האדם לפרנס את עצמו ובני ביתו ביושר ובכבוד. כלומר, לא רק חילול השם יש בלקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, אלא גם התרחקות מדרך האמת בעזיבת מעלת המלאכה: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), ובהחדרת צלם הממון הבזוי אל היכל הדעת.


ונצרף לפרק זה עוד פסקה מדברי רבנו בפירושו לאבות שם:


"דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגלים להישען עליהם כלל".


לטובת מי קבעו זכויות על היחידים ועל הקהילות? אֵלו שררות תורתיות עשו לחוקי מוכסים? ברור כשמש ביום בהיר, שהכוונה גם ואולי בעיקר למשרות הדיינות והרבנות "המרוממות", וכפי שראינו לעיל. ונסיים פרק זה בהלכות סנהדרין (כג, ב):


"כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו בני שמואל ולכך נאמר בהן 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד' [ש"א ח, ג]".


כלומר, אפילו אם הדיין רק מפטם את כבודו ומעלתו ולא לוקח אגורה שחוקה אחת בעבור פסיקת דינים, הרי הוא כבר בגדר לוקח שוחד. ואפילו אם הוא רק מרבה שכר לחזניו [=שליחי בית דין] ולסופריו [=סופרי בית הדין], הוא כבר בגדר לוקח שוחד. מה יהא אפוא דינו של דיין אשר נוטל הוא בעצמו משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש?! ואליהן מצורפות כמובן אינספור מענקים וטובות הנאה מפליגות?! האין זה שוחד ברור?!


ג. מעלת המלאכה


הזכרנו בפרק הקודם את מעלת המלאכה, וחשוב לומר עליה כמה מלים טרם שנמשיך בענייננו. נחל בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, י):


"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


ולא לחינם יושבי הראש של וועדות הכספים לדורותיהם הם תמיד מהמפלגות החרדיות, כי רוב חרדתן יראתן ואהבתן הוא לאלהי הכסף והתאוות. ולא מעניין אותן כמעט שום דבר למעט תקציביהם, אהבת האמת מאן דכר שמיה, ועם-ישראל הוא רק פלטפורמה להשגת יעדים כלכליים ולהפצת זוהמת העבודה-הזרה שבידם.


נחזור עתה לפסק הרמב"ם, מקור דבריו במוסרי חכמי המשנה והתלמוד, שהרי הרמב"ם לא המציא את האיסור החמור שיש בעשיית התורה כלי לפרנסה. כל חכמי התלמוד היו עובדים לפרנסתם ולמחייתם, נצרף כאן כמה דוגמאות ומקורותיהן התלמודיים:


הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירוש' שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירוש' ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קדושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירוש' פסחים ד,ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויק"ר לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (ע"ז לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד ועוד (הרשימה מובאת בפירושו של מָרי יוסף קאפח שם).


ונחתום בהלכה מהלכות תלמוד תורה (ג, יא) שהיא גולת הכותרת למעלת המלאכה:


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' (תה' קכח, ב) – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


ד. שנאת הממון


אחד התנאים החשובים ביותר שקבעה התורה לדיינים הוא שיהיו שונאי בצע (שמ' יח, כא): "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", וכך הרמב"ם פוסק בהלכות סנהדרין (ב, ו), ונתעלם לרגע מאהבת האמת שנזכרה להלן כתנאי הכרחי ואשר העדרה זועק לשמים:


"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]".


וכך באמת נהגו גדולי חכמי התלמוד שהיו אוהבי אמת לשם האמת, וכמו שמתארם רבנו בפירושו למסכת אבות שם:


"וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק [=יהיה ספק אצל] בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים. וחנניה בן דוסא אשר מכריזין עליו: 'כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דַּיוֹ בקַב חרובין מערב שבת לערב שבת', ולא ביקש מבני אדם. וקרנא, דיין בכל ארץ-ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם, או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם".


מדוע לא נתנו צדקה בשפע לאותם חכמי התלמוד שהיו עניים מרודים? מדוע לא "סידרו" להם מכוניות יוקרה? מדוע לא קנו להם פנטהאוז קומתי בבניין יוקרתי? מדוע לא קנו דירות לילדיהם ונכדיהם? מדוע לא חילקו להם מעטפות מרשרשים ושאר טובות הנאה כנהוג בימינו? תשובה, חכמי התלמוד סירבו ליהנות מכבוד תורה!


והנה המשך דברי רבנו שם:


"ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה וזולתם לא אכזריים ולא בלתי גומלי חסדים. ולא מצאנו חכם מן החכמים שמצבם דחוק מגנה את אנשי דורו על שלא הטיבו לו, חלילה להם, אלא הם עצמם היו חסידים מאמיני האמת לשם האמת, מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח".


ראו נא את מעלתם הגדולה של חכמי התלמוד, אשר רוממו את נפשם לנקודת מבט אמתית על הכסף ותפקידו בחיי האדם. כל הנאות העולם ותאוותיו היו בעיניהם כאין וכאפס, חולפים ועוברים כרוּח קלה לעומת ידיעת ה', לעומת תשוקתם ערגתם וכיסופיהם לאמת ולעונג הנפשי שבהשׂגתה, ולעומת השׂגב הרוחני הנצחי שבקניית דעות והשקפות נכונות.


זאת ועוד, חכמי התלמוד בזו לממון, גם כי הבינו כי נטילתו וקיבוצו שלא ביושר גורמים בהכרח למחלה קשה והיא אהבת הממון. כלומר, לכסף יש תכונה משחיתה ביותר, ברגע שהאדם מקבל משכורות מנופחות באיסור, עבירה גוררת עבירה וסופו שיאהב את הממון אהבה גדולה ורבה. ולכן בלתי אפשרי שאדם שמקבל עשרות אלפי שקלים בחודש יהיה שונא ממון! וכדברי רבנו לעיל במסכת נדרים (ד, ג):


"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


התאווה שרבנו מזכיר בדבריו לעיל היא תאוות הממון, וזו אשר גורמת לעיוורון מוחלט מן האמת עד להכחשתה כליל, ולהנהגת תקציבים לדיינים בעבור פסיקת דיניהם – "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קה' ה, ט).


לאור האמור אין לי שום ספק, כי לדעת הרמב"ם אסור לדיינים ליטול שכר בעבור פסיקת דיניהם משום גורם. אך בימינו לצערנו הרב, ככל שהרבנים "גדולים" יותר כך משכורתם נפוחה יותר, וטובות ההנאה המגיעות אליהם רבות ועצומות יותר. ואיני מבין מדוע אנשים אשר לכאורה אמורים להיות יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, זקוקים למשכורות כל כך גבוהות ולטובות הנאה כל כך מפליגות, והלא הם אמורים להיות בפסגת הרוחניוּת והקרבה לה' יתעלה? ואיה הדוגמה והמופת לאזובי הקיר? הזו היא דרך האמת?!


ה. חומרת לקיחת שוחד


רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (כג, א–ד), וזה לשונו:


[א] "'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".


[ג] "ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים, ומעשה בדיין שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו והיה לו דין, ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין. ומעשה באחד שהעביר אברה [=נוצה] של עוף מעל רדיד הדיין, ואחר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו הריני פסול לך לדין".


[ד] "ומעשה באחד שהביא מתנה ממתנות כהונה לדיין כהן, ואמר לו פסול אני לך לדין. ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת, פעם אחת הקדים להביא בחמישי בשבת מפני שהיה לו דין, ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין, אף-על-פי שהתאנים משל דיין, הואיל והביאן שלא בזמנן נפסל לו לדין".


ראו נא את כוחו העצום של השוחד! אפילו דבר פעוט שבפעוטים עלול לגרום להטיית דעתו של הדיין לטובת אחד מבעלי הדין! וזה מוביל אותנו לשאלה: האם קבלת משכורות שמנות מהממסד הרבני אינה גורמת בהכרח לדיין להיות עבד נרצע לממסד המשלם את משכורתו?! האם הדיין מסוגל עוד לראות את אור האמת? האם הוא מסוגל עוד לזהות שחיתות? והלא הדיין כבר הפך גם בלי רצונו ובלי שישים לב, לעבד נרצע לממסד המממן ומפטם אותו.


וזו סיבה נוספת מדוע אסור לדיין ליטול שכר מגורם שלישי, כי ברגע שהוא נוטל שכר מצד שלישי, אותו הצד המממן משפיע באופן ישיר על מגמת הפסיקה של הדיין, כי הדיין ישאף בכל פסיקותיו ליישר קו עם "רוח המפקד" של מעבידו, ואף אם מעבידו מחלל את השם, שכלו של הדיין שנטה אחר השוחד כבר ימצא אלף-אלפי צידוקים להצדיק את מעבידו.


כלומר, מרגע לקיחת הממון, דעתו של האדם איננה חופשיה לקבל את האמת, וכמו כל שוחד, הממון בעבור פסיקת הדינים משעבד את מקבל הממון אל נותני הממון, והוא משועבד לדעותיהם ולהשקפותיהם. ואם על קבלת שוחד קטן שבקטנים הקפידו חכמים, וקבעו שעל הדיין לפסול את עצמו, קל וחומר למשכורת חודשית במשך שנים, שֶׁמַטָּה לחלוטין את שיקול דעת הדיין ומשעבדת כליל את נפשו לכל הבל שילעיטו ויזהמו בו את שכלו. עד ששׂכלו כבר איננו מסוגל לראות עוד את אור האמת, ואפילו תעמוד לפניו בהירה ומזהירה כשמש המאיר, לא יקבלנה, כי דעתו כבר שועבדה ונרצעה להשקפות משובשות בעבותות הממון הכבדות מנשוא – "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (יש' ה, יח).


ו. מינוי דיינים


בימינו הדיינים ומקורביהם נלחמים מלחמת חורמה כדי לזכות במשׂרה, ומפעילים קשרים פוליטיים ברמה הבכירה ביותר, עד שמתמנים רק "הבנים של" ו"האחים של", וכולם לוטשים עיניהם למשכורות השמנות של הדיינים הממונים, והכבוד והשררה שנלווים למעמד. ואני הקטן שנחשב לאיִן שואל: הזאת דת משה? הזאת דת האמת? האם זו הדרך שתוליכנו להקמת ממלכת כוהנים וגוי קדוש, כאשר הדיינים רודפי כבוד שררה וממון? ולא לחינם אמר שלמה המלך (קה' ג, טז): "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע", וישעיה הנביא הוסיף (ה, ז): "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט – וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה – וְהִנֵּה צְעָקָה".


נעבור עתה לדברי רבנו בהלכות סנהדרין (ג, ט), ואף שהדברים מטלטלים ומעוררים לדרך האמת, לצערי הם חסרי תועלת לדיין אשר כבר עשה את התורה קורדום לחפור בו:


"אמרו חכמים, שמא תאמר [...] איש פלוני קרובִי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דב' א, יז]. ועוד אמרו חכמים: כל המעמיד להן לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה, שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ' [שם טז, כב]. [...]. כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


ומוסיף הרמב"ם ללמדנו כיצד נהגו חכמי התלמוד אנשי האמת (שם, י):


"כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם [דיין אחֵר] ראוי כמותן, ושאם יִמָּנְּעוּ מן הדין תתקלקל השורה [=שורת הדין]. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהן העם והזקנים ופוצרין [=ומפצירים] בם".


וכאשר אני נזכר ברבני ודייני זמננו "שונאי הממון והכבוד" אשר "בורחין מלהתמנות" ואינם יושבים לדין עד "שמכבידין עליהן העם והזקנים" – עולה חיוך רחב על שפתיי, כי לכל הפחות זכיתי לידע את האמת בעולם השקר הרבני המגשש באפלת התאוות והנכשל בחילול דת משה. ואם חז"ל ורבנו היו רואים את השחיתות הרבנית הממוסדת בימינו, הם לא היו מסתפקים באמירה שמגבעתם הגבוהה וגלימתם הארוכה הן מרדעת של חמור...


ז. חילול השם


השחיתות המוסרית של דייני זמננו עולה ובוקעת כטומאה רצוצה העולה מן הקבר, וחשים בה היטב אחינו שאינם שומרי תורה ומצוות, ובמיוחד המשכילים שבהם, ובמיוחד השופטים בבית-המשפט העליון. אלה מתבוננים על "עולם התורה" ומזהים את צחנת השחיתות הנוראה העולה מממסד הדיינות. ואין לי ספק שהם חושבים לעצמם שהם טובים יותר מ"משפט התורה", שהרי משפט התורה בשל סיאובו המזעזע, נדמה בעיניהם לחשוך ופרימיטיבי, ובמקום ש"משפט התורה" יהיה דוגמה ומופת לערכים ולמוסר אלהי, משפט התורה בעיניהם אינו אלא מושב לצים של אוהבי כבוד שררה וממון.


חילול השם הנגרם בשל כך הוא עצום, ומחזק את דרכו הרעה של בית-המשפט העליון נגד הדת ונגד התורה, כי אם אלה הם פני התורה – עדיפה כבר שיטת המשפט הכללית, אשר אף-אם-גם-היא מצדיקה את דברי שלמה המלך וישעיה הנביא לעיל, לכל הפחות היא אינה עושה זאת "בשם הדת" ואינה חוטאת בחילול השם.


וגם מבחינה הלכתית-מעשית, מערכת משפט "התורה" מזוהמת באינסוף השקפות פרו-נוצריות מחרידות בשיבושן, ולעתים קרובות העשוק יקבל דין צדק דווקא במערכת המשפט הכללית. כי ממסד הדיינות מסואב בפלפולים הזויים ומשועבד לחומרות אנכרוניסטיות המנותקות לחלוטין מרוח התורה הקדושה שקיבלנו ממשה רבנו בסיני.


סוף דבר


"כל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל" (סנהדרין כג, ט).


תופשי התורה מתפללים יום יום בדבקות דמיונית: "השיבה שופטינו כבראשונה", אך תפילתם מזויפת ושקרית, וכבר תיארם ישעיה הנביא: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". הם אינם מסוגלים להתנתק מן התאוות האפלות שהחדירו לדת משה, ואף השחיתו והתעיבו מעלליהם עד שנדמה להם שהם הולכים בדרך האמת, והם צדיקים וחסידים גדולי הדורות.


ברם, האמת היא שהם פושעים גדולים, בהרחיקם את עם-ישראל מדרך האמת, ובהנחילם לעם-ישראל את הזיותיהם הנחלות האליליות הטמאות, ובהשחיתם ועוותם את דת משה בשאיפתם להפכה לדת אלילית פרו-נוצרית, אשר ניתן להפיק ממנה טובות הנאה מפליגות, ואף לבצע בחדרי חדרים תועבות קשות, ועל כל אלה תכפר "גדולתם בתורה".


עם-ישראל נמשך מאות רבות בשנים אחרי השקר האלילי של "גדולי התורה", ולכן אין אנו ראויים שישובו שופטינו כבראשונה. רק כאשר נשוב אל ה' באמת ובלבב שלם, רק אז נזכה לגדולי תורה אשר ינהגו כהלכה ויהיו אנשי אמת באמת, רק אז נזכה שינהג במדינתנו דין תורה ונסו יגון ואנחה, ורק אז נזכה להתגשמות דבר ה' בהתפעלות כל הרואים אותנו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!