נטילת שכר בעבור פסיקת דינים (ח"א)

האם מותר לדיין ליטול כסף בעבור פסיקת דינים? האם מותר לדיין לקבל משכורת חודשית בעבור פסיקת דינים? האם מותר לדיין לקבל משכורת חודשית שמנה בעבור פסיקת דינים? האם מותר לדיין לקבל הטבות וטובות הנאה מפליגות נוספות בתלוש המשכורת? האם לאחר שהוא פורש מותר לו לקבל מענקים ופנסיה גבוהה במשך שארית ימי חייו? האם מותר לאשתו אחריו לקבל קצבת שארים גבוהה לאחר שהדיין השכיר כבר התבער מן העולם?


א. נטילת שכר מבעלי הדינים


נחל בפסק חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (כג, ו), וכֹה דבריהם: "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, [ואימתי הם בטלים?] והוא [=בתנאי] שלא יהיה שכר הניכר [שלא יהיה ניכר שהשכר הוא שכר בטלה]". כלומר, רק אם ניכר ששכר הדיין הוא שכר בטלה בלבד – דיניו קיימין.


בהמשך ההלכה רבנו מבאר מהו שכר בטלה, וגם מהמשך ההלכה עולה שרק שכר בטלה הוא שכר המותר לדיין: "אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם' או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר. וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר". הוי אומר, רק אם ניכר שהשכר הוא שכר בטלה "ולא יותר" – הרי שכרו מותר ודיניו קיימין.


זאת ועוד, רבנו פוסק תחילה את האפשרות של מציאת מחליף: "תנו לי מי שיעשה תחתי", אף שזו טרחה גדולה למצוא עתה מישהו שיבצע את מלאכת הדיין. ללמדנו שעדיף להתרחק מכל תשלום לדיין ואפילו שכר בטלה בלבד! כמו כן, רבנו מדגיש בסוף פסקו: "כגון זה מותר" כלומר, אך ורק בנסיבות המסוימות הללו מותר לדיין ליטול שכר בטלה בעבור פסיקת דין.


ובמלים אחרות, אסור לדיין ליטול שכר מגורם שלישי, אלא אך ורק שכר בטלה "כגון זה מותר". ועתה נעבור להבין מה הן הנסיבות המיוחדות הללו שבהן שכר הבטלה מותר? ובכן, רבנו פוסק: "אבל אם היה עוסק במלאכתו" וכו' – מדוע רבנו מציין שהדיין עוסק במלאכתו? מה ניתן ללמוד מכך ביחס לנסיבות המיוחדות שבהן מותר לדיין ליטול שכר? ומהו שכר הבטלה שמותר לקחת מבעלי הדין? מהלכה זו עולה אפוא, כי מותר לקחת שכר מבעלי הדין רק כאשר מתקיימים ארבעה תנאים הכרחיים: 1) יש לדיין מלאכה בפועל; 2) בעלי הדין מבטלים אותו ממלאכתו בפועל; 3) בעלי הדין נותנים לו את השכר המדויק שהוא מפסיד בפועל בעבור בטלתו ממלאכתו; 4) הדיין נוטל שכר בשווה מבעלי הדין ובנוכחות שניהם: "זה בפני זה".


ועל ארבעת התנאים ההכרחיים הללו מוסיף ואומר רבנו: "כגון זה מותר", לא רצוי, לא ראוי, לא משובח, רק מותר בלבד. ובמלים אחרות, רק כאשר הדיין אכן זקוק לפרנסה בסיסית כדי לקנות בה לחם לאכול ובגד ללבוש, רחוק מאד ממצבם של דייני המינות בימינו... ולפני כל זאת רבנו מדגיש שעדיף בהחלט למצוא לדיין מחליף ולא לשלם לדיין אפילו שכר בטלה!


מן האמור עולה מסקנה ברורה: אסור לדיין באיסור חמור ליטול שכר מגורם שלישי. וגם אם יתעקש המתעקש לטעון שמותר, ברור שאין הדבר מותר אלא לפי התנאים המבוארים בהלכה בעניין קבלת שכר-בטלה מבעלי הדינים, שהרי מתוכֶן ארבעת התנאים עולה שהם תנאים מוסריים כלליים שאין להם קשר ישיר לבעלי הדין דווקא. והראיה לכך: אם אין אלה תנאים מוסרים כלליים, מדוע חכמים לא אפשרו לדיין ליטול ממון רב מבעלי הדין בשווה? מדוע הם הדגישו שמותר ליטול שכר רק כאשר יש לדיין מלאכה בפועל? מדוע הדגישו שמותר ליטול אך ורק כשבעלי הדין מבטלים את הדיין ממלאכתו בפועל? מדוע הקדימו את האפשרות של מציאת מחליף לדיין? ומדוע התירו אך ורק שכר אשר ניכר עליו שהוא שכר בטלה בלבד?


התשובה המהדהדת היא, שאסור לדיין באיסור חמור ליטול שכר משום גורם, וכל פסקיהם של דייני המינות האורתודוקסים רודפי הבצע והשררה, אשר מקבלים משכורות מנופחות ושלל טובות הנאה, בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין, שהרי הדיינים אינם עומדים בתנאי המוסרי הבסיסי ההכרחי לדייני ישראל – הם אינם שונאי בצע, אדרבה, הם רודפי בצע.