top of page

נטילת שכר בעבור פסיקת דינים (ח"א)

"וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...] לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה" (מיכה ג).


האם מותר לדיין ליטול כסף בעבור פסיקת דינים? האם מותר לדיין לקבל משכורת חודשית בעבור פסיקת דינים? האם מותר לדיין לקבל משכורת חודשית גבוהה בעבור פסיקת דינים? האם מותר לדיין לקבל הטבות וטובות הנאה מפליגות נוספות בתלוש המשכורת? האם לאחר שהוא פורש מותר לו לקבל מענקים ופנסיה גבוהה במשך שארית ימי חייו? האם מותר לאשתו אחריו לקבל קצבת שארים נפוחה לאחר שהדיין השכיר כבר התפגר והתבער מן העולם?


א. נטילת שכר מבעלי הדין


אחל בפסק חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (כג, ו), וכֹה דבריהם: "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, [ואימתי הם בטלים?] והוא [=בתנאי] שלא יהיה שכר הניכר [=שלא יהיה ניכר שהשכר הוא שכר בטלה]". כלומר, רק אם ניכר ששכר הדיין הוא שכר בטלה בלבד – דיניו קיימין.


בהמשך ההלכה רבנו מבאר מהו שכר הבטלה, וגם מהמשך ההלכה עולה שרק שכר בטלה הוא שכר המותר לדיין: "אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם' או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר. וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר". הוי אומר, רק אם ניכר שהשכר הוא שכר בטלה "ולא יותר" – הרי ששכרו מותר ודיניו קיימין.


זאת ועוד, רבנו פוסק תחילה את האפשרות של מציאת מחליף: "תנו לי מי שיעשה תחתי", אף שזו טרחה גדולה למצוא עתה מישהו שיבצע את מלאכת הדיין. ללמדנו שעדיף להתרחק מכל תשלום לדיין ואפילו שכר בטלה בלבד! כמו כן, רבנו מדגיש בסוף פסקו: "כגון זה מותר" כלומר, אך ורק בנסיבות המסוימות הללו מותר לדיין ליטול שכר בטלה בעבור פסיקת דין.


ובמלים אחרות, אסור לדיין ליטול שכר מגורם שלישי, אלא אך ורק שכר בטלה "כגון זה מותר". ועתה נעבור להבין מה הן הנסיבות המיוחדות הללו שבהן שכר הבטלה מותר? ובכן, רבנו פוסק: "אבל אם היה עוסק במלאכתו" וכו' – מדוע רבנו מציין שהדיין עוסק במלאכתו? מה ניתן ללמוד מכך ביחס לנסיבות המיוחדות שבהן מותר לדיין ליטול שכר? ומהו שכר הבטלה שמותר לקחת מבעלי הדין? ובכן, מההלכה לעיל עולה, שמותר לקחת שכר מבעלי הדין רק כאשר מתקיימים ארבעה תנאים הכרחיים: 1) יש לדיין מלאכה בפועל; 2) בעלי הדין מבטלים אותו ממלאכתו בפועל; 3) בעלי הדין נותנים לו את השכר המדויק שהוא מפסיד בפועל בעבור בטלתו ממלאכתו; 4) הדיין נוטל שכר בשווה מבעלי-הדין ובנוכחות שניהם: "זה בפני זה".


ועל ארבעת התנאים ההכרחיים הללו מוסיף ואומר רבנו: "כגון זה מותר", לא רצוי, לא ראוי, לא משובח, רק מותר בלבד. ובמלים אחרות, רק כאשר הדיין אכן זקוק לפרנסה בסיסית כדי לקנות בה לחם לאכול ובגד ללבוש, רחוק מאד ממצבם של דייני המינות בימינו... ולפני כל זאת רבנו מדגיש שעדיף בהחלט למצוא לדיין מחליף ולא לשלם לדיין אפילו שכר בטלה!


מן האמור עולה מסקנה ברורה: אסור לדיין באיסור חמור ליטול שכר מגורם שלישי. וגם אם יתעקש המתעקש לטעון שמותר, ברור שאין הדבר מותר אלא לפי התנאים המבוארים בהלכה בעניין קבלת שכר-בטלה מבעלי הדין, שהרי מתוכֶן ארבעת התנאים עולה שהם תנאים מוסריים כלליים שאין להם קשר ישיר לבעלי-הדין דווקא. והראיה לכך: אם אין אלה תנאים מוסרים כלליים, מדוע חכמים לא אפשרו לדיין ליטול ממון רב מבעלי-הדין בשווה? מדוע הם הדגישו שמותר ליטול שכר רק כאשר יש לדיין מלאכה בפועל? מדוע הדגישו שמותר ליטול אך ורק כשבעלי-הדין מבטלים את הדיין ממלאכתו בפועל? מדוע הקדימו את האפשרות של מציאת מחליף לדיין? ומדוע התירו אך ורק שכר אשר ניכר עליו שהוא שכר בטלה בלבד?


התשובה המהדהדת היא, שאסור לדיין באיסור חמור ליטול שכר משום גורם, וכל פסקיהם של דייני המינות האורתודוקסים רודפי הבצע והשׂררה, שמקבלים משכורות מנופחות ושלל טובות הנאה, כולם בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין, שהרי הדיינים אינם עומדים בתנאי המוסרי הבסיסי וההכרחי לדייני ישראל – הם אינם שונאי בצע, אדרבה, הם רודפי בצע.


וראו נא את דברי מיכה הנביא בעניינים של דייני המינות רודפי הבצע (ג, ט–יא):


"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".


מיכה משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף! כמו כן, בגלל שחיתותם של כומרי הדת והדיינים נחרב בית-המקדש וירושלים הפכה לגל של חורבות.


ב. נטילת שכר מגורם שלישי


נעבור עתה לעיין בהלכות המרכזיות לפיהן אסור באיסור חמור מאד ליטול משכורות בעבור פסיקת דינים, ואפילו שכר פעוט, וכל העושה כן הוא בגדר רודף בצע וארור לוקח שוחד.


נחל בהלכות סנהדרין (כג, ב), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:


"כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו בני שמואל, ולכך נאמר בהן: 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד' [ש"א ח, ג]".


כלומר, אפילו אם הדיין רק מפטם את כבודו שׂררתו ומעלתו ולא לוקח אגורה שחוקה אחת לכיסו בעבור פסיקת הדינים, הרי הוא כבר בגדר רודף בצע ולוקח שוחד. ואפילו אם הוא רק מרבה שכר לחזניו (=שליחי בית דין) ולסופריו (=סופרי בית הדין), הוא כבר בגדר רודף בצע ולוקח שוחד. מה יהא אפוא דינו של דיין אשר נוטל לכיסו משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש? ואליהן מצורפים כמובן מענקים וטובות הנאה מפליגות? האין זה שוחד ברור?!


נעבור עתה לעיין בהלכה הקודמת בהלכות סנהדרין שם (כג, א), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:


"'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".


ולא לחינם רבנו פוסק את ההלכה בלשון כללי מאד, דהיינו, כל נטילת שכר שתכליתה לְזַכּוֹת את הזכאי ולחייב את החייב "אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]" – וכך בדיוק פועל ממסד הדיינות האורתודוקסי! כלומר, הוא נותן לדיינים משכורות נפוחות ושלל טובות הנאה, כדי שהם יזכו את הזכאי ויחייבו את החייב בדיניהם... ולא סתם משכורות, משכורות שמנות מאד, כך שהדיינים לא רק ארורים הם גם מחללי-שם-שמים.


ושמא יטען הטוען שלא מדובר בהלכה זו בנטילת שכר מגורם שלישי, אלא בנטילת שכר בשווה משני בעלי-הדין שאינו שכר בטלה? ובכן, רבנו עוסק בשכר בטלה רק בהלכות הבאות בהמשך הפרק שם (כג, ו), והנה הִלכת חז"ל ורבנו שכבר ראינוה לעיל, הנה היא שוב לפניכם:


"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא [=בתנאי] שלא יהיה שכר הניכר [=שלא יהיה ניכר שהוא שכר בטלה]. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתיי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר".


נשים לב, בהלכה שמדובר בה בנטילת משכורת בשווה מבעלי הדין (כג, ו), רבנו אומר "דיניו בטלים", ואילו בהלכה הראשונה בפרק רבנו אומר שהדיין הוא בכלל "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד"! מדוע? ובכן, נראה ברור שהלכה א נוגעת לעונשו החמור של כל דיין שנוטל שכר, ואילו הלכה ו מבארת את שלילת התוקף המשפטי של כל פסקיו: "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים".


וראוי לחדד: מדוע חז"ל התירו אך ורק שכר בטלה? מדוע חז"ל לא התירו לבעלי-הדין לתת משכורת לדיין בשווה? אלא, גם מסוף הלכה ו עולה בבירור, שאסור לדיין ליטול משכורת משום אדם או ממסד בעבור פסיקת דינים. ובימינו דין הממסד חמור אף יותר, כי מדובר בממסד פרו-נוצרי שהופך תורת אלהים לקורדום חוצבים, ונטילת כסף ממנו גם מהווה שותפות וחיזוק ועידוד לדרכי המינים וצאצאיהם גם מנציחה את ריחוקנו מדרך האמת וגם יש בה חילול השם. קצרו של דבר, לקיחת משכורות בעבור פסיקת דינים חמורה מאד לפי דת האמת והצדק שקיבלנו ממשה בסיני, והנה הוכחה נוספת לכך מדברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, ז):


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ['כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלה [=רודפי הבצע] המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב פוליטי כפוי לממסד הכמורה האורתודוקסי]".


מדברי רבנו עולה באופן ברור ומפורש, שכל מי שעושה את התורה לשׂררה ולמלאכה ולכלי לפרנסה – כמו הדיינים השכירים ושאר הכומרים הממוסדים במסדר האורתודוקסי הפרו-נוצרי – מחלל-שם-שמים ובוזה את דבר ה' עד שהוא ראוי לעונש הכרת הנצחי! שהרי רבנו מצטט פסוק חמור מאד: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ".


לסיכום, ההלכה שראינו לעיל (סנהדרין כג, א) עוסקת בדיינים שכירים, והקב"ה הוא זה אשר מקלל ומחרף ומגדף אותם: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד". חשוב גם לציין, שהדיינים בימינו לוקחים את המשכורות הללו בפרהסיה, ולכן דינם כירבעם בן נבט אשר חטא והחטיא את ישראל.


ומצאתי ראיה נוספת לדרך האמת ממדרש תנאים לדברים (פט"ז): "ולא תיקח שוחד, אין צריך לומר לזכות את החייב ולחייב את הזכאי, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, כגון שהוא נוטלו משניהם". כלומר, נטילת שכר משני בעלי הדין היא רק דוגמה אחת לנטילת שכר בעבור פסיקת דינים שעליה נאמר "ארור לוקח שוחד", ולא עלה על דעתם של חז"ל שצאצאי המינים האירופים ישתלטו ויהרסו את דת משה ויחדירו לתוכה ממסדים פרו-נוצריים מטונפים, אשר הופכים תורת מים חיים לקורדום חוצבים, ומשחיתים ומחריבים את תורת האלהים.


ונצרף עוד ראיה לדברינו מפירוש רס"ג לישעיה (לג, טו): "הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע".


וכך אומר שם רס"ג:


"נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד – הפליג [הכתוב] גם כן בזה, לפי שלא אמר: 'נוער כפיו משוחד', אלא 'נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד', הודיענו שהתמיכות כולן אסורות, והן ארבעה סוגים: [1] או שהדיין נוטל שוחד מאחד מבעלי-הדין ומטה את הדין לצידו; [2] או [שהדיין נוטל] משניהם ויהיו... [כאן כנראה חסר בכתב-היד, ונראה ברור שכוונתו לאיסור לקחת משכורת בשווה מבעלי הדין]; [3] או שנוטל שכר משפטו [דהיינו נטילת משכורת מצד שלישי]; [4] או שלוקח כשיעור בטלתו ממלאכתו ומרווחיו [דהיינו דיין שלא מסתפק בשכר בטלה ממלאכתו ונוטל גם שכר על רווחים שאינם ודאיים, ואף ייתכן שרס"ג פוסק שאסור לדיין ליהנות אפילו משכר בטלה, וכרב הונא]. והרביעי [דהיינו, כל ארבע התמיכות שנכללות בעניין הרביעי שנזכר בפסוק והוא: 'נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד'] אסורים כולם, כמו שאמרו קדמונינו ופירשו זה... [שלוש הנקודות במקור]".


נמצא שמדובר במסורת גאונים אנשי אמת, ומסורת הגאונים הללו היא תורה-שבעל-פה!


ואחתום פרק זה בראיה נוספת מדברי רבנו, הפעם מפירוש המשנה לנדרים (ד, ג):


"ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים ממוסדים]בעד המשפטים [=פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


קצרו של דבר, אסור לדיין ליטול שכר בעבור פסיקת דינים משום גורם, למעט שכר בטלה בשווה מבעלי הדין, וזאת אך ורק בהתקיים ארבעת התנאים ההכרחיים שראינו לעיל.


ג. ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה


וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, י):


"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה".


מהלכה זו עולה בבירור כי מי ש"מלאכתו" היא הדיינות מחלל-שם-שמים, כי "מלאכה" זו אינה באמת מלאכה, אלא עיסוק בתורה תוך פרנסה מן הצדקה. כלומר, אסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה ומשׂררות תורניות, וכל חכמי המשנה והתלמוד היו בעלי מלאכה, ולא עלה בדעתם לקבל שכר מן הציבור בעבור שׂררה תורנית, למעט שכר בטלה אמיתי לדיינים – אך לדיינים בימינו ממילא אין שום מלאכה, ולכן כל הִלכת שכר בטלה לא שייכת אליהם...


כמו כן, נשים לב לשתי הרעות שנזכרו בדברי רבנו: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה [1] ולא יעשה מלאכה [2] ויתפרנס מן הצדקה", שתי רעות אלה קשורות אדוקות והדוקות זו בזו. כלומר, כפי שאסור באופן ברור וחד-משמעי לקחת כסף בעבור שׂררת דיינות, כך יש חובה חד-משמעית על כל אדם לפרנס את עצמו ובני ביתו ביושר ובכבוד. נמצא אפוא, שלא רק חילול-שם-שמים וארור לוקח שוחד יש בלקיחת משכורות בעבור פסיקת דינים, אלא גם התרחקות מדרך האמת בעזיבת מעלת המלאכה: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב).


ונצרף לפרק זה עוד פסקה מדברי רבנו בפירושו לאבות שם (ד, ז):


"דע שזה שאמר [ר' צדוק], 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור [...] וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [=דיינות, רבנות] חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעותשאין לו יסוד בתורה ולא רגלים להישען עליהם כלל".


לטובת מי קבעו זכויות על היחידים ועל הקהילות? אֵלו שׂררות תורתיות עשו לחוקי מוכסים? וברור כשמש שהכוונה בעיקר למשרות הדיינות והרבנות המסואבות, וכאמור לעיל.


ד. מעלת המלאכה


הזכרנו בפרק הקודם את מעלת המלאכה, וחשוב לומר עליה כמה מלים טרם שנמשיך בעניין האיסור ליטול שכר בעבור פסיקת דינים. נחל בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, י):


"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


מקור דברי רבנו במוסרֵי חכמי המשנה והתלמוד טהורי הלבב, שהרי רבנו הרמב"ם לא המציא את האיסור החמור שיש בעשיית התורה כלי לפרנסה. כל חכמי המשנה והתלמוד היו עובדים לפרנסתם ולמחייתם, ונצרף כאן רשימה של דוגמאות ובצידן מקורותיהן התלמודיים:


הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירוש' שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירוש' ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קדושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירוש' פסחים ד,ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויק"ר לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (ע"ז לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד ועוד (הרשימה מובאת בפירושו של קאפח השכיר שם).


וראו נא את ההלכה הבא (תלמוד תורה ג, יא) שהיא גולת הכותרת למעלת המלאכה:


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח] – אשריך בעולם-הזה וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


ואחתום פרק זה בהלכות שבסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:


[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".


[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".


[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".


[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".


וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:


"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".


ה. שנאת הממון


אחד התנאים החשובים ביותר שקבעה התורה לדיינים הוא שהם יהיו שונאי בצע (שמ' יח, כא): "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", וכך רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (ב, ו), ונתעלם לרגע מאהבת האמת שנזכרה כתנאי הכרחי ואשר העדרה זועק לשמים:


"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי-שם-טוב [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]".


וכך נהגו גדולי חכמי המשנה והתלמוד שהיו אוהבי האמת לשם האמת, וכדברי רבנו בפירוש המשנה למסכת אבות (ד, ז): "וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק [=ולא יהיה צל של ספק אצל] בן דעת שאילו הוא [=הלל הזקן] הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים. וחנניה בן דוסא אשר מכריזין עליו: 'כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דַּיוֹ בקַב חרובין מערב שבת לערב שבת', ולא ביקש מבני אדם. וקרנא, דיין בכל ארץ-ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם, או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם".


מדוע לא נתנו צדקה בשפע לאותם חכמי המשנה והתלמוד שהיו עניים מרודים? מדוע לא "סידרו" להם מכוניות יוקרה? מדוע לא קנו להם פנטהאוז קומתי בבניין יוקרתי? מדוע לא קנו דירות לילדיהם נכדיהם ומקורביהם? מדוע לא חילקו להם מעטפות מרשרשים ושאר טובות הנאה כנהוג בימינו? תשובה, חכמי המשנה והתלמוד סירבו ליהנות מכבוד תורה!


והנה המשך דברי רבנו בפירושו למשנת אבות שם (ד, ז):


"ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה וזולתם לא אכזריים ולא בלתי גומלי חסדים. ולא מצאנו חכם מן החכמים שמצבם דחוק מגנה את אנשי דורו על שלא הטיבו לו, חלילה להם, אלא הם עצמם היו חסידים מאמיני האמת לשם האמת, מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח".


ראו נא את מעלתם הגדולה של חכמי המשנה והתלמוד, אשר רוממו את נפשם לנקודת מבט אמיתית על הכסף ותפקידו בחיי האדם. כל הנאות העולם ותאוותיו היו בעיניהם כאין וכאפס, חולפים ועוברים כרוּח קלה לעומת ידיעת ה', לעומת תשוקתם ערגתם וכיסופיהם לאמת ולעונג הנפשי שבהשׂגתה, ולעומת השׂגב הרוחני הנצחי שבקניית דעות והשקפות נכונות.


זאת ועוד, חכמי התלמוד בזו לממון, גם כי הבינו כי נטילתו וקיבוצו שלא ביושר גורמים בהכרח למחלה נפשית קשה והיא רדיפת הבצע והבהלה להון שמוציאה את האדם מן העולם. כלומר, לכסף יש תכונה משחיתה ביותר, ברגע שהאדם מקבל משכורות מנופחות באיסור, עבירה גוררת עבירה וסופו שיאהב את הממון אהבה גדולה ורבה. ולכן, בלתי אפשרי שאדם שמקבל עשרות אלפי שקלים בחודש בעוול יהיה שונא ממון! וכדברי רבנו לעיל במסכת נדרים (ד, ג):


"ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים ממוסדים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


התאווה שנזכרה היא רדיפת הבצע והיא גורמת לעיוורון מוחלט מן האמת עד להכחשתה כליל, ולהנהגת תקציבים לדיינים בעבור פסיקת דיניהם – "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קה' ה, ט).


לאור האמור אין ספק כי לדעת רבנו הרמב"ם אסור לדיינים ליטול שכר בעבור פסיקת דיניהם משום גורם! אך בימינו לצערנו הרב, ככל שהכומרים "גדולים" יותר כך משכורתם נפוחה יותר, ושלל טובות ההנאה המגיעות אליהם רבות ועצומות יותר. ואיני מבין מדוע אנשים אשר לכאורה אמורים להיות יראי אלהים אנשי אמת ושונאי בצע, זקוקים למשכורות כל-כך גבוהות ולטובות הנאה כל-כך מפליגות ומדושנות, והלא הם אמורים להיות בפסגת הרוחניוּת והקרבה לה' יתעלה? וכמה רחוקים הם ממעלתם של חכמי האמת: "מאמיני האמת לשם האמת"...


ו. פסילנא לך לדינא: על חומרת לקיחת השוחד


הואיל ורבים הם בימינו כומרי הדת השכירים למיניהם אשר מתירים לעצמם להשתמש בכתרה של תורה, עלינו לשנן שוב-ושוב את מוּסרוֹ של ר' ישמעאל בכתובות (קה ע"ב):


"רִ' יִשׁמָעֵאל בֵּרִ' יוֹסֵי הְוָה רָגִיל אָרִיסֵיהּ דַּהְוָה מַייתֵּי לֵיהּ כָּל מַעְלֵי שַׁבְּתָא כַּנְּתָא דְּפֵירֵי, יוֹמָא חַד אַייתִּי לֵיהּ בְּחַמשָׁא בְּשַׁבְּתָא, אְמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הַאידַּנָא? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, וַאְמֵינָא אַגַּב אוֹרחִי אַייתִּי לֵיהּ לְמָר. לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ, אְמַר לֵיהּ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא! אוֹתֵיב זוֹגָא דְּרַבָּנַן וְקַדָּייְנִין לֵיהּ, בַּהדֵּי דְּקַאַזֵיל וְאַתֵּי, אְמַר: אִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי וְאִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי. אְמַר: תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".


סוּפר על ר' ישמעאל, שאריסו (=חקלאי שמעבד אדמות של אחֵרים תמורת חלק מן היבול) שהיה עובד בשדהו, נהג לתת לר' ישמעאל את חלקו ביבול השדה כל ערב שבת. יום אחד הביא לו אריסו את חלקו ביום חמישי, שאל אותו ר' ישמעאל: מה נשתנה היום? השיב לו שיש לו דין בבית דינו. מיד ר' ישמעאל פסל את עצמו מלדון את אריסו! במקום זאת, הושיב ר' ישמעאל שני דיינים לדון את אריסו, והוא עמד מחוץ לבית-הדין ושמע את הדיון.


תוך כדי הדיון, ר' ישמעאל מצא את עצמו מעלה טענות לזכותו של אריסו, ומהרהר בטיעונים שאריסו יכול להעלות ושעשויים לזַכּוֹתוֹ בדין. מיד תפש את עצמו ואמר: "תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". כלומר, ומה אני שלא לקחתי בסופו-של-דבר, ואפילו אם לקחתי הייתי לוקח משלי (שהרי מחובתו של האריס לתת לבעל השדה את חלקו ביבול השדה), ולמרות זאת, כל העת הרהרתי בזכוּתוֹ של האריס – מקבלי השוחד, שמקבלים שלא בצדק, על אחת כמה וכמה! שהרי שִׂכלם נחרב בתאוות הבצע והם עיוורים לחלוטין מלראות את אור האמת.


לאור דברי רבי ישמעאל בתלמוד, והמוסר הגדול שהוא מלמד אותנו, עלינו לשאול את עצמנו: האם כומרים שכירים שנהנים מדברי תורה ומקבלים שכר מופלג מהממסד הרבני, האם הם ראויים ורשאים לדון ולפסוק בעניין נטילת שכר בעבור שׂררה רבנית? או בעניין נטילת שכר בעבור פסיקת דינים? האם הם מסוגלים להגיע להכרעה הלכתית אמיתית?! ואם הם היו אנשי אמת ונוהגים כדת וכהלכה הם היו אומרים רק שלוש מלים: "פסילנא לך לדינא".


וכבר אמר שלמה במשלי (יז, ח): "אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל", ופירש שם רס"ג: "כך מדמים בו בעליו, והוא לפני ה' בהיפך זה, כמו שנאמר: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם' [דב' טז, יט]". למדנו אפוא, ש"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ" (מש' כא, ל), כלומר, אין לשום אדם יכולת להתנגד לטבע האדם וליטול שוחד ויחד עם זאת לשמור על עיני שכלו שלא יתעוורו מן השוחד... ומי שחולק על זאת כופר בתורה!


ואסיים פרק זה בפסיקת רבנו בעניין שוחד דברים. כלומר, לא רק מפני שוחד ממון הזהירו חכמים ע"ה באזהרות חמורות מאד, אלא גם מפני שוחד דברים, והנה כמה הלכות מדברי רבנו בהלכות סנהדרין (כג, א–ד), אשר כולן הן סוגיות מפורשות בתלמוד, וכֹה דבריו:


[א] "'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".


[ג] "ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים, ומעשה בדיין שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו והיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין'. ומעשה באחד שהעביר אברה [=נוצה] של עוף מעל רדיד הדיין, ואחר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו: 'הריני פסול לך לדין'".


[ד] "ומעשה באחד שהביא מתנה ממתנות כהונה לדיין כהן, ואמר לו: 'פסול אני לך לדין'. ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת, פעם אחת הקדים להביא בחמישי בשבת מפני שהיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין', אף-על-פי שהתאנים משל דיין, הואיל והביאן שלא בזמנן נפסל לו לדין".


ראו נא את כוחו העצום של השוחד! אפילו שוחד פעוט שבפעוטים גורם להטיית הדין לטובת אחד מבעלי הדין! וזה מוביל אותנו לשאלה: האם קבלת משכורות שחיתות שמנות מממסד הכמורה אינה גורמת בהכרח לדיין להיות עבד נרצע לממסד המשלם את משכורתו?


האם הדיין מסוגל עוד לראות את אור האמת? האם הוא מסוגל לזהות מינות ואלילות?


וזו סיבה נוספת מדוע אסור לדיין ליטול שכר מגורם שלישי, כי ברגע שהוא נוטל שכר מצד שלישי, אותו הצד המממן משפיע באופן ישיר על מגמת הפסיקה של הדיין, כי הדיין ישאף בכל פסיקותיו ליישר קו עם "רוח המפקד" של מעבידו, ואף אם מעבידו מחלל-שם-שמים ואפילו שוגה במינות, שכלו של הדיין שנטה אחרי השוחד כבר ימצא אלף-אלפי טענות להצדיקו.


כלומר, מרגע לקיחת הממון האסור, דעתו של הדיין איננה חופשיה לקבל את האמת, וכמו כל שוחד, הממון בעבור פסיקת הדינים משעבד את מקבל הממון אל נותני הממון, והוא משועבד לדעותיהם ולהשקפותיהם. ואם על קבלת שוחד קטן שבקטנים הקפידו חכמים, וקבעו שעל הדיין לפסול את עצמו, קל וחומר למשכורת חודשית שמנה במשך שנים, שֶׁמַטָּה לחלוטין את שיקול דעתו של הדיין ומשעבדת כליל את נפשו לכל הבל שילעיטו ויזהמו בו את שכלו. עד ששׂכלו כבר איננו מסוגל לראות עוד את אור האמת, ואפילו תעמוד לפניו בהירה ומזהירה כשמש המאירה, לא יקבלנה, כי דעתו כבר שועבדה ונרצעה להשקפות משובשות בעבותות הממון הכבדות מנשוא – "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (יש' ה, יח).


וכל זאת מוביל אותנו גם לשאלה: האם יש להתייחס לפסיקתם של חוצבי התורה, שמתירים לעצמם ליהנות מן התורה? ובכן, ברור אפוא שכל דבריהם בטלים ומבוטלים! ויתרה מזאת, יש לזרוק את פסקיהם למחזורית הקרובה, וראוי אף לשורפם כדי לעורר תיעוב כלפיהם, מפני שהם גורמים לחילול-שם-שמים איום ונורא, לעיוות דת משה העשוקה, ולהפיכתה לדת בצע פרו-נוצרית – מוטציה מבאישה אשר צחנתה הרצוצה בוקעת ועולה עד לב השמים.


ולעומת דייני המינות, ראו נא את יחסו של דניאל ע"ה להצעת מלך בבל לתת לו שלל מתנות יקרות מאד, עד אפילו שליש ממלכותו העצומה! והנה הדברים האמורים שם (ה; ו–ז, יז):


"אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן. קָרֵא מַלְכָּא בְּחַיִל לְהֶעָלָה לְאָשְׁפַיָּא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא, עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְחַכִּימֵי בָבֶל: דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִקְרֵה כְּתָבָה דְנָה וּפִשְׁרֵהּ יְחַוִּנַּנִי אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ וְתַלְתִּי בְמַלְכוּתָא יִשְׁלַט [...] בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל, וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא: מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן, וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב".


ואיזה כומר שכיר בימינו היה אומר כך? ובמקום לומר: "לְאָחֳרָן הַב", הם יאמרו: "הַב הַב".


ואחתום פרק זה בעניין הכלבים הנובחים הַב-הַב, וכך אומר הנביא ישעיה ע"ה:


"צֹפָיו [=מנהיגי הדת, הכומרים הארורים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ, הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [אינם מכירים בדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו, י–יא). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל". וראוי לעצור רגע ולהרהר בדבריו של הנביא ישעיה ע"ה, אשר מכנה את ראשי העם "כלבים אילמים" ו"כלבים עזי נפש"!


ז. מינוי דיינים


בימינו הדיינים ומקורביהם נלחמים מלחמת חורמה כדי לזכות במשׂרה, ומפעילים קשרים פוליטיים ברמה הבכירה ביותר, עד שמתמנים רק "הבנים של" ו"האחים של", וכולם לוטשים עיניהם למשכורות השמנות והמשחיתות של הדיינים הממונים, וכן לכבוד לשׂררה ולרוממות שנלווים למעמד. ואני הקטן שנחשב לאיִן שואל: הזאת דת משה? הזאת דת האמת? האם זו הדרך שתוליכנו להקמת ממלכת כוהנים וגוי קדוש ולקידוש-שם-שמים, כאשר הדיינים רודפי בצע כבוד ושׂררה? ולא לחינם אומר שלמה המלך (קה' ג, טז): "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע", וישעיה הנביא הוסיף (ה, ז): "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט – וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה – וְהִנֵּה צְעָקָה".


נעבור עתה לדברי רבנו בהלכות סנהדרין (ג, ט), ואף שהדברים מטלטלים ומעוררים לדרך האמת, לצערי הם חסרי תועלת לדייני המינות אשר הפכו תורת-אלהים לקורדום-חוצבים:


"אמרו חכמים: שמא תאמר [...] איש פלוני קרובִי אושיבנו דיין [כנהוג] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דב' א, יז]. ועוד אמרו חכמים: כל המעמיד להם לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה, שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שם טז, כב]".


ומוסיף רבנו הרמב"ם ללמדנו כיצד נהגו חכמי המשנה והתלמוד אנשי האמת (שם, י):


"כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם [דיין] ראוי כמותן, ושאם יִמָּנְּעוּ מן הדין תתקלקל השורה [=שורת הדין]. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהן העם והזקנים ופוצרין [=ומפצירים] בם".

וכאשר אני נזכר בכומרי ודייני זמננו "שונאי הממון והכבוד" אשר "בורחין מלהתמנות" ואינם יושבים לדין עד "שמכבידין עליהן העם והזקנים" – עולה חיוך רחב על שפתיי, כי לכל הפחות זכיתי לידע את האמת בעולם השקר האורתודוקסי המגשש באפלת התאוות והנכשל בחילול דת משה. ואם חז"ל ורבנו היו רואים את שחיתות הכמורה הממוסדת בימינו, אין ספק שהם לא היו מסתפקים באמירה שמגבעתם הגבוהה וגלימתם הארוכה הן מרדעת של חמור...


"הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה? [...] אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ?" (איוב יג).


ח. חילול שם שמים


בנוסף לעוון החמור של "ארור לוקח שוחד", הדיינים עוברים על איסור נוסף כאמור: הם לא רק נוטלים משכורות בעבור פסיקת דינים, הוא נוטלים משכורות נפוחות מאד ושלל טובות הנאה: גם בעת שהם פוסקים דינים בפועל, גם לאחר יציאתם לפנסיה, ואפילו לאחר מותם, נשותיהם ומשפחותיהם ממשיכים לקבל במשך שנים רבות משכורות שמנות ומדושנות!


לפיכך, לא רק שגלימותיהם הן מרדעת של חמור, ולא רק שהם בגדר "ארורים לוקחי שוחד" – הם גם מחללי-שם-שמים, ומכחישי האמת, ומתעים את הרבים אחרי הבצע, ושותפים מרכזיים בעיוות דת האמת ובמסחורה הפרו-נוצרי, ומרחיקים אותנו מאל אמת, ומנציחים את דת משה כדת פרימיטיבית חשוכה ונחותה, אשר בניה ונושאיה הינם עם סכל ונבל...


השחיתות המוסרית של דייני זמננו הנבהלים להון עולה ובוקעת כטומאה רצוצה העולה מן הקבר, וחשים בה היטב היהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ובמיוחד המשכילים שבהם, ובמיוחד השופטים בבית-המשפט-העליון. אלה מתבוננים בהתנשאות על "עולם התורה" המזוהם ומזהים את צחנת השחיתות הנוראה העולה מממסד הדיינות. ואין לי צל של ספק שבסתר לבם הם סבורים שהם טובים בהרבה מ"משפט התורה", שהרי משפט התורה האורתודוקסי הפרו-נוצרי, בשל סיאובו המזעזע והמקומם, נדמה בעיניהם ובצדק, לחשוך, פרימיטיבי, נעדר-צדק ואף פגאני – ובִמקום ש"משפט התורה" יהווה דוגמה ומופת לערכים ולמוסר אלהי, משפט התורה בעיניהם אינו אלא מושב לצים של רודפי בצע כבוד ושׂררה.


חילול-שם-שמים הנגרם בשל כך הוא עצום, ומחזק את דרכו הרעה של בית-המשפט-העליון נגד הדת ונגד התורה, כי אם אלה הם פני התורה – עדיפה כבר שיטת המשפט הכללית של הגויים, אשר אף-אם-גם-היא מצדיקה את דברי שלמה המלך וישעיה הנביא לעיל, לכל הפחות היא אינה עושה זאת בשם הדת ובשם בורא-עולם, ואינה חוטאת בחילול שם אלהים חיים.


וגם מבחינת הצדק עדיפוֹת הערכאות, כי מערכת המשפט האורתודוקסית מזוהמת באינסוף השקפות פרו-נוצריות מחרידות בשיבושן, ולעתים קרובות העשוק יקבל דין צדק דווקא במערכת המשפט הכללית. וזאת מפני שממסד הדיינות מסואב בפלפולים הזויים ומשועבד לחומרות אנכרוניסטיות המנותקות לחלוטין מדרך האמת שקיבלנו ממשה רבנו בסיני.


ט. תשובת רבנו בעניין דיין מוהל


רבנו נשאל (סימן רעג) על דיין עני שהתגורר בעיירה. יושבי הכפרים הסמוכים היו מזמינים אותו למול את בניהם ונותנים לו שכר טרחתו ומזה הייתה פרנסתו. לימים אירע ריב בינו ובין רופא העיירה, ולאחר שהתגלע הריב הרופא החל לצאת לכפרים למול את בני המקום, ואת השכר שקיבל חילק לעניים בטענה שאינו זקוק. רבנו נשאל האם יש עבירה במעשי הרופא?


וכך השיב: "זה שדימה שעשה מצוה במה שחילק לעניים היא מצוה הבאה בעבירה, וחֵטא, לפי שמנע פרנסה הידועה לעני בן תורה, ועבר על 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר' [ויק' יט, יח], ועבר על אזהרת חז"ל שלא לגנוב דעת הבריות, כי עיקר כוונתו ומטרתו של זה להזיק לאויבו, ומראה בפני מי שאינו יודע שכוונתו לעשות טוב. ועבר גם ביורדו לאומנות חברו ואפילו היה זקוק, כל-שכן שאינו זקוק, שזו אכזריות והגזמה בנקימה ונטירה, והרי הוא בכלל משיג גבול רעהו".


ויש שני עניינים חשובים מאד שניתן ללמוד מתשובה זו:


1) מותר ליטול שכר טרחה בעבור מצוה שיש בה אומנות, כלומר מותר ליטול שכר סביר בעבור כתיבת ספר תורה או מילה או שחיטה וכיו"ב. וכל זאת התיר רבנו רק כאשר אין לאדם פרנסה אחרת, שהרי רבנו מדגיש שמדובר באדם עני: "פרנסה הידועה לעני בן תורה". אך אדם שאינו זקוק לפרנסה ראוי ואף מחויב לעשות את כל המצוות הללו ללא שום בקשת תשלום!


2) המוהל העני שמדובר בו כאן היה דיין! ומפורש בתשובה שהוא היה עני ופרנסתו הייתה בדוחק משכר טרחה שקיבל בעבור קיום מצות מילה. ובמלים אחרות, אותו דיין לא נטל אפילו שכר בטלה בעבור פסיקת דינים, ואפילו שהיה עני! וברור מדוע, שהרי לא הייתה לו מלאכה, ואסור היה לו ליטול אפילו שכר בטלה מבעלי-הדין שהרי אין לו מלאכה בפועל! ויש בתשובה זו תוכחה ותשובת אמת לדייני השׂררה והממון בימינו אשר הינם עשירים גדולים ומקבלים משכורות חודשיות של עשרות אלפי ש"ח ורבבות טובות הנאה בעבור פסיקת הדינים. ומה נֹאמר ומה נדבר על קאפח השכיר הנבהל להון, אשר נטל משכורות שחיתות נגעלות במשך יובל שנים, והמשיך לקבל אותן גם לאחר שיצא לפנסיה וכבר לא פסק שום דין בבית הדין! ואשתו אחריו המשיכה לקבל אחריו קצבת שארים נפוחה במשך עוד ארבע-עשרה שנים...


י. תהיה בעיניך כמרדעת של חמור


ועתה אוכיח שאין לקרוא לדיינים ולכומרים הממסדיים והשכירים בשם "רב", ואף יש לראות בגלימותיהם מרדעת של חמור, וכל-שכן וקל-וחומר דייני הקבלה הפגאנית של ימינו שהינם הוזי הזיות מינות פרו-נוצריות ואף מתעים את העם בהבלי הדת האורתודוקסית האירופית. והנה לפניכם פסקי חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (ג, ז–י), בארבע הפְּסקות הבאות:


"אמרו חכמים, שמא תאמר [...] איש פלוני קרובִי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים המינים וצאצאיהם עמוסי התאוות] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דב' א, יז].


ועוד אמרו חכמים: כל המעמיד להם לישראל דיין שאינו הגון, כאילו הקים מצבה שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב] [...] וכאילו נטע אשרה שנאמר: 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז כא]. וכן אמרו חכמים: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב' [שמ' כ, יט], אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עושרו בלבד [=וכל-שכן כאשר כוונת ומטרת הדיין להתעשר מן השׂררה].


כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון קאפח שהפעיל את קשריו הפוליטיים עם ישראל ישעיהו] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהיה בעיניך כמרדעת של חמור.


כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם [דיין] ראוי כמותן, ושאם יִמָּנְּעוּ מן הדין תתקלקל השורה [=שורת הדין]. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהן העם והזקנים ופוצרין [=ומפצירים] בם".


נשים לב לדברי רבנו: "וכן אמרו חכמים: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב' [שמ' כ, יט], אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עושרו בלבד". חכמים הִשוו את מינוי הדיין שנתן כסף כדי להתמנות לעבודה-זרה! ואם כֹּה חמור דינו של הדיין שרודף אחרי הכבוד והשׂררה, מה יהיה דינו של הדיין אשר רודף גם אחר הממון? האין שוחד הממון חמור משוחד הכבוד? וברור שדיין שנוטל משכורות שחיתות במשך עשרות שנים בעבור פסיקת דינים, גרוע בהרבה מדיין עשיר שנתן ממון כדי להתמנות, ולעיל ראינו שהוא בגדר "ארור לקח שחד".


ודי בהלכה זו כדי להסיר מהדיינים והרבנים השכירים את כתר הרבנות, והאמת שמצוה וחובה לגנותם ולזלזלם במלים קשות מאד, כי בנוסף לכך הם גם מתעים ומסלפים את דת האמת.


נעבור עתה לעיין במקורו של רבנו, וכך נאמר בתלמוד הירושלמי (ביכורים ג, ג):


"רבי מנא מיקל [=מזלזל] לאילין דמתמניי בכסף [=באותם דיינים עשירים שנותנים כסף כדי להתמנות]. רבי אמי קרא עליהון: 'אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [שמ' כ, יט]. אמר רבי יאשיה: וטלית שעליו כמרדעת של חמור. אמר רבי שיין: זה שהוא מתמני בכסף אין עומדין מפניו, ואין קורין אותו רבי, והטלית שעליו כמרדעת של חמור.


רבי זעירא וחד מן רבנן הוון יתיבין, עבר חד מן אילין דמיתמני בכסף. אמר יתיה דמן רבנין [=אמר אותו אחד מן החכמים] לרבי זעירא: נעביד נפשין תניי ולא ניקום לון מן קמוי [=נעשה עצמנו לומדים ולא נקום מפניו]. תירגם יעקב איש כפר נבורייא: 'הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה'? יודע הוא יורה? [האם הוא מסוגל להורות דין?] 'הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף' – לא בכספייא איתמני [אין למנות דיינים בכסף], 'וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ' – לא חכים כלום".


ויש להדגיש, שכל זה נאמר על עניין פחות בהרבה מנטילת שכר בעבור פסיקת דינים, רק על עצם מינוי דיין עשיר שנתן "תרומה": כדי לפאר ולרומם את בית-הדין, או לבית-הכנסת שבו מתפלל אחד מחברי הוועדה לבחירת דיינים, או לעמותה של אחד מחברי הוועדה, או למפלגה שתומכת בממסד הדיינות ומעבירה משכורות לדיינים מקופת-המדינה... ואין צורך לומר שאין למנות דיין שנתן שוחד לחברי הוועדה לבחירת דיינים, ולא ברשיעי ארורי עסקינן, אלא במי שביקש לתת "תרומה" לגיטימית לכאורה, כגון לארגוני "החסד" למיניהם, ובטובה הזו ימנו אותו לדיין. כי אם מדובר בשוחד אישי מתחת לשולחן אין צורך לומר שמדובר בעוון גדול.


ואם כך הדין ביחס להענקת תרומה למוסדות "חסד" או לעמותות שפועלות "לשם שמים" – מה יהיה דינם של הדיינים והכומרים האורתודוקסים השכירים הפרו-נוצריים אשר נטלו ונוטלים לכיסם משכורות נפוחות ושלל טובות הנאה במשך עשרות בשנים? ואין ספק שאסור לעמוד מפניהם, ולא לקרוא להם "רבי", והם חמוֹרים סרוחים ארורים וגלימותיהם מרדעות.


"אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" (יח' כג, כ).


יא. תעתועי הכסילים האורתודוקסים


ראו נא תגובה שקיבלתי על מאמר זה, וזה לשונה:


אתה צודק בדבריך! יש לי נקודה אחת להאיר, דיינות זאת משרה מדינית אשר מתקיימת ע"י מיסים, מיסים לוקחים מאתנו אם נרצה או לא נרצה... מהמיסים הללו המחבלים מקבלים תקציבים, הלהט"בים מקבלים תקציב, כל מיני פעילויות ספורט ואחרות מקבלות תקציבים. ברור שנשמח שלפחות חלק מכסף של המיסים הולך לדיינות או לכוללים. "ועת לעשות לה' הפרו תורתך" לכן מורי [כוונתו לקאפח השכיר הארור] קיבל מה שמגיע לו. יש יוקר מחייה בארץ ואדם חייב לעבוד ולא לקחת כסף על תורה, אך כאשר אדם ניסה את מזלו, פתח עסק ולא צלח, ניסה עוד ועוד והוא במצב שאין לו אפשרות קיום, ואם יעבוד הוא לא יוכל לפתוח ספר, אני חושב שכן צריך לקבל, זה כסף שכבר לא בידינו זה בידי הממשל לא לשכוח. וגם אם זה עדיין לא נכון [ואכן דבריו הבל המה מעשה תעתועים], תסכים איתי שהגונב מגנב פטור... בקטע שלוקחים ולא שואלים אותך גם כשאתה יודע שהכסף הזה ילך לפושעים ולערבים.


להלן תשובתי:


שימו לב לתעתועו של המגיב, בראש דבריו הוא כותב: "אתה צודק בדבריך! יש לי נקודה אחת להאיר", אך במהלך כל דבריו הוא מצדיק לקיחת משכורות שחיתות בעבור פסיקת דינים!


על-כל-פנים, טענתו היא שהואיל ומדובר במיסים שכבר נגבו, והואיל ומן המיסים הללו מועברים תקציבים למחבלים, ללהט"בים, לפעילויות ספורט וכיו"ב – לכן רצוי מאד שלפחות חלק מהכסף ילך למוסדות הדיינות והכוללים, וההיתר לכך הוא משום "עת לעשות לה'" וכו'.


ובכן, אין שום היתר לחלל-שם-שמים בלקיחת תקציבים מקופה שמוציאה את הכספים באופנים בלתי ראויים, כל-שכן שדבריו של המגיב הינם שקר וכזב: המגיב מציג תמונה שקרית כאילו רוב הכסף הולך למחבלים וללהטב"ים ולפעילויות ספורט וכיו"ב. ורק "חלק מהכסף" מועבר למוסדות הדיינים והכוללים. אך האמת היא, שרק סכומים זעומים ביותר מועברים לפעילויות תרבות וספורט, ומי שהעביר כספים במזוודות למחבלים זו ממשלת הימין של ביבי שם רשעים ירקב. לעומת זאת, הסכומים שמועברים לדת האורתודוקסית נאמדים בעשרות מיליארדים בשנה (נכון לשנת תשפ"ג), ולכן אין מה להשוות כלל בין העניינים. ובכלל, איני רואה מה רע בתקציבים לספורט ולעידוד חיים בריאים, בניגוד לחרדים הנפוחים והנגעלים. וחשוב לזכור, שהכנסות החרדי הבטלן הממוצע ממסים קטנות פי שישה מן העובד החילוני.


כמו כן, אסור לחלל-שם-שמים כדי לעשות למען ה', ואיך חילול-שם-שמים הוא עשייה למען ה' יתעלה? וזה כמו לעבוד עבודה-זרה במטרה לקדש את שמו בעולם... וכבר הרחבתי בטענה ההבל הזו, ראו: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף".


בהמשך דבריו המגיב מתעתע שמי שלא הצליח בעסקיו מותר לו ליהנות מדברי תורה, שהרי "הוא במצב שאין לו אפשרות קיום" – ומהי השּׁוֹטוּת הזאת? וכל אדם חרוץ ימצא עבודה אם הוא באמת מבקש לעבוד, כל-שכן אם הוא מבקש למצוא עבודה שתסייע לו לעבוד את ה'.


עוד אומר הטיפש הזה על מי שילך לעבוד: "ואם יעבוד הוא לא יוכל לפתוח ספר", למה? ההיפך הגמור הוא הנכון! כי מי שמחלל-שם-שמים מתעוור לחלוטין מדרך האמת, וכל הספרים שהוא יפתח לא יַראו לו את הדרך הנכוחה והישרה אל האמת ולידיעת ה' יתעלה ויתרומם! ויתרה מזאת, כאשר יציגו בפניו השקפות-אמת הן ייראו בעיניו כדברי מינות, כפירה ואפיקורוסות!


ולובשי השחורים, יושבי הישיבות הבטלנים, הכסילים והנבערים יוכיחו את דבריי האחרונים.


והטמבל הזה הוסיף: "תסכים איתי שהגונב מגנב פטור", ובכן, אסור לגנוב. נקודה. וזו ראיה לעיוורונם של המינים וצאצאיהם עד שהתירו לעצמם לעבור על מצוה בעשרת הדיברות, כדי להצדיק את שחיתותם המוסרית, את רדיפת הבצע שלהם, ואת חילול-שם-השמים שבו הם משחיתים את דת משה ומשחירים את פניה – משל הייתה דת פגאנית, נחותה ובהמית.


תמונת שער הרשומה מאת: מקור, רישיון: שימוש הוגן.

נטילת שכר בעבור פסיקת דינים (חלק א)
.pdf
Download PDF • 310KB

489 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page