נטילת שכר בעבור פסיקת דינים

עודכן: 27 ביוני 2021

האם מותר לדיין ליטול כסף בעבור פסיקת דינים? האם מותר לו לקבל משכורת חודשית בעבור פסיקת דינים? האם מותר לו לקבל משכורת חודשית שמנה בעבור פסיקת דינים? האם מותר לדיין לקבל טובות הנאה מפליגות נוספות בתלוש המשכורת? האם לאחר שהוא פורש מותר לו לקבל פנסיה גבוהה במשך כל שארית ימי חייו?


נחל את דיוננו בפסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (כג, ו), וזה לשונו:


"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, ויטול משניהם בשוה זה בפני זה – כגון זה מותר".


הרמב"ם פותח בקביעה מפורשת כי "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים", ויש להבין לְמַה התכוון הרמב"ם? האם אסור לדיין לקחת כסף באופן גורף בעבור פסיקת דינים או שכל האיסור הוא רק לקחת מבעלי הדין, אך מגורם חיצוני מותר לדיין לקחת כסף?


א. נטילת שכר מבעלי הדינים


נברר תחילה את האפשרות השנייה, כלומר נניח שכוונת הרמב"ם היא, שרק מבעלי הדין אסור לדיין ליטול שכר, אך מותר לו לקחת כסף מגורם שלישי. על רקע הנחה זו נקרא שוב את ההלכה: "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, [ואימתי הם בטלים?] והוא [=בתנאי] שלא יהיה שכר הניכר", אך אם ניכר ששכרו הוא שכר בטלה בלבד – דיניו קיימין.


כך גם עולה מהמשך ההלכה לעיל, אשר מבארת מהו שכר בטלה: "אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם' או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר. ויטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר". הוי אומר, רק אם ניכר שהשכר הוא שכר בטלה ולא יותר – הרי זה מותר ודיניו קיימין.


ברם, מדוע רבנו פוסק תחילה את האפשרות של מציאת מחליף: "תנו לי מי שיעשה תחתי"? האין זו טרחה גדולה למצוא עתה מישהו שימלא את מלאכתו של הדיין? האם לא הרבה יותר נוח ופשוט לתת לו את שכר בטלתו? ובכל זאת, רבנו פוסק זאת תחילה כדי ללמדנו, שאף אם יש טרחה רבה בדבר, עדיף להתרחק מכל תשלום לדיין ואפילו שכר טרחה. זאת ועוד, רבנו מדגיש בסוף פסיקתו: "כגון זה מותר" ללמדנו, כי אך ורק בנסיבות המסוימות והמיוחדות הללו: "כגון זה" – מותר לדיין ליטול שכר בעבור פסיקת דין.


נעבור עתה להבין מהן הנסיבות המיוחדות הללו, רבנו פוסק: "אבל אם היה עוסק במלאכתו" וכו' – מדוע רבנו מציין שהדיין עוסק במלאכתו? מה ניתן ללמוד מכך ביחס לנסיבות המיוחדות שבהן מותר לדיין ליטול שכר? ומהו שכר הבטלה שמותר לקחת מבעלי הדין? תשובה, מהלכה זו עולה במפורש, כי מותר לקחת שכר מבעלי הדין: 1) רק כאשר יש לדיין מלאכה בפועל; 2) ורק כאשר בעלי הדין מבטלים אותו ממלאכתו בפועל; 3) ורק כאשר הם נותנים לו את השכר המדויק אשר הוא מפסיד בפועל בעבור בטלתו ממלאכתו.


בשל אהבת הממון שחללים רבים הפילה, אני חוזר ומסכם: מותר לדיין ליטול שכר מבעלי הדין אך ורק כאשר מתקיימים שלושה תנאים הכרחיים: 1) יש לדיין מלאכה בפועל; 2) בעלי הדין מבטלים את הדיין ממלאכתו; 3) כל שהתירו לדיין ליטול הוא השכר המדויק אשר הוא מפסיד בעבור בטלתו ממלאכתו.


לאור דברים אלה עולה מסקנה ברורה: גם אם מותר לדיין ליטול כסף מגורם שלישי בעבור פסיקת דינים, אין הדבר מותר אלא לפי התנאים המבוארים בהלכה בעניין בעלי דינים, שהרי מתוכן התנאים עולה שהם תנאים מוסריים כלליים שאין להם קשר ישיר לבעלי הדין דווקא. שהרי אם אין אלה תנאים מוסרים כלליים, מדוע חכמים לא אפשרו לדיין ליטול ממון רב מבעלי הדין בשווה? מדוע הדגישו שמותר ליטול שכר רק כאשר יש לדיין מלאכה בפועל? מדוע הדגישו שמותר ליטול דווקא כשבעלי הדין מבטלים את הדיין ממלאכתו בפועל? מדוע הקדימו את האפשרות של מציאת מחליף לדיין? ומדוע התירו אך ורק שכר אשר ניכר עליו שהוא שכר בטלה בלבד?


התשובה המהדהדת היא, שגם לפי פירוש דחוק זה לדברי רבנו, אשר מתיר לכאורה לדיין ליטול כסף מצד שלישי – פסקי דייני זמננו, שמקבלים משכורות מנופחות ושלל טובות הנאה, בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין, שהרי הדיינים אינם עומדים בתנאים המוסריים הבסיסיים הראויים לדייני ישראל – הם אינם שונאי בצע.


ב. נטילת שכר מגורם שלישי


בחרנו תחילה באפשרות השנייה לרווחא דמילתא בלבד, כי יודע אני כמה "כוהני הדת" בימינו אוהבי ממון, וכבר שמעתי טענה מ"רמבמיסט" אחד שנוטל ממון בעבור הרצאותיו התורניות, שרבנו התכוון בהלכתו זו רק לבעלי הדינים. כלומר, לפי טענתו, מותר לקחת כסף בעבור פסיקת דינים מגורם שלישי ללא שום הגבלה (ולקיחת הממון בעבור הרצאותיו התורניות עממה את עיני שכלו, וגרמה לו לעקם דין תלמודי מפורש).


ברם, לפי האמת אסור לדיין לקחת כסף בעבור פסיקת דינים משום גורם, למעט ליטול שכר בטלה באמת בשווה מבעלי הדין, וכפי שהתיר רבנו לעיל בעקבי חכמי המשנה והתלמוד. בפרק זה נוכיח את דברינו אלה לאור פסיקת רבנו ברחבי כתביו, ונחל בדברי רבנו בפירושו למשנה מסכת נדרים (ד, ג), וזה לשונו:


"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


הנה רבנו אומר מפורשות שאסור לדרוש ולקחת תקציבים בעבור פסיקת דינים בבתי הדינים. זאת ועוד, רבנו מוסיף ומבאר, שהיסוד להכחשת האמת הוא תאוות הממון אשר סימאה את עיני "הגדולים" המגששים באפלתה. נמצא אפוא, שאסור לדעת רבנו ליטול שכר בעבור פסיקת דינים מגורם שלישי – הדרך היחידה המותרת, היא הדרך שהתוו לנו חכמי המשנה והתלמוד על נסיבותיה המיוחדות ושלושת תנאיה הברורים והמפורשים.


נמשיך עתה לעיין בדברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, ז), בתארו את הנורמות המוסריות הנעלות של חכמי התלמוד:


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות, ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם. אלא מצאנו את כולם, יש מהם שהיה מצבו דחוק בתכלית, ויש שהיה עשיר גדול בתכלית. וחלילה לי מה' לומר, שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק, אילו פשׁט ידו לקבל, היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך. [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ["כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא)], וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=כמו בימינו בהעברת תקציבים בכפייה לממסד הדתי אשר מחלל את שם ה']".


גם ממקור זה עולה מפורשות כי אסור מן התורה ליטול ממון בעבור פסיקת דינים, ואיסור זה נובע מן האיסור לחלל את שם השם! והנה לשון רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, י): "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה". מהלכה זו עולה בבירור כי מי ש"מלאכתו" היא הדיינות מחלל את השם, כי "מלאכה" זו אינה באמת מלאכה, אלא עיסוק בתורה תוך פרנסה מן הצדקה, וכל הדברים הללו כאמור חמורים מאד-מאד.


נשים לב לשתי הרעות החולות שנזכרו בדברי רבנו: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה, [1] ולא יעשה מלאכה, [2] ויתפרנס מן הצדקה", שתי רעות אלה קשורות והדוקות זו בזו, וכפי שאסור באופן ברור וחד-משמעי לקחת כסף בעבור משׂרת דיינות, כך יש חובה חד-משמעית על האדם לפרנס את עצמו ובני ביתו ביושר ובכבוד. כלומר, לא רק חילול השם יש בלקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, אלא גם התרחקות מדרך האמת בעזיבת מעלת המלאכה: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), ובהחדרת צלם הממון הבזוי אל היכל הדעת.


ונצרף לפרק זה עוד פסקה מדברי רבנו בפירושו לאבות שם:


"דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגלים להישען עליהם כלל".


לטובת מי קבעו זכויות על היחידים ועל הקהילות? אֵלו שררות תורתיות עשו לחוקי מוכסים? ברור כשמש ביום בהיר, שהכוונה גם ואולי בעיקר למשרות הדיינות והרבנות "המרוממות", וכפי שראינו לעיל. ונסיים פרק זה בהלכות סנהדרין (כג, ב):


"כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו בני שמואל ולכך נאמר בהן 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד' [ש"א ח, ג]".


כלומר, אפילו אם הדיין רק מפטם את כבודו ומעלתו ולא לוקח אגורה שחוקה אחת בעבור פסיקת דינים, הרי הוא כבר בגדר לוקח שוחד. ואפילו אם הוא רק מרבה שכר לחזניו [=שליחי בית דין] ולסופריו [=סופרי בית הדין], הוא כבר בגדר לוקח שוחד. מה יהא אפוא דינו של דיין אשר נוטל הוא בעצמו משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש?! ואליהן מצורפות כמובן אינספור מענקים וטובות הנאה מפליגות?! האין זה שוחד ברור?!


ג. מעלת המלאכה


הזכרנו בפרק הקודם את מעלת המלאכה, וחשוב לומר עליה כמה מלים טרם שנמשיך בענייננו. נחל בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, י):


"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


ולא לחינם יושבי הראש של וועדות הכספים לדורותיהם הם תמיד מהמפלגות החרדיות, כי רוב חרדתן יראתן ואהבתן הוא לאלהי הכסף והתאוות. ולא מעניין אותן כמעט שום דבר למעט תקציביהם, אהבת האמת מאן דכר שמיה, ועם-ישראל הוא רק פלטפורמה להשגת יעדים כלכליים ולהפצת זוהמת העבודה-הזרה שבידם.


נחזור עתה לפסק הרמב"ם, מקור דבריו במוסרי חכמי המשנה והתלמוד, שהרי הרמב"ם לא המציא את האיסור החמור שיש בעשיית התורה כלי לפרנסה. כל חכמי התלמוד היו עובדים לפרנסתם ולמחייתם, נצרף כאן כמה דוגמאות ומקורותיהן התלמודיים:


הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירוש' שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירוש' ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קדושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירוש' פסחים ד,ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויק"ר לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (ע"ז לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד ועוד (הרשימה מובאת בפירושו של מָרי יוסף קאפח שם).