הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה

בערך באמצעה של שנת תשע"ח פורסם מאמר "מחשבה" באחד מעלוני השבת הידועים בציבור (ששמונים אחוז מהם פרסומות). בראש המאמר התנוסס שמו של מאן דהו בשם עידו פחטר, ובמאמרו הזה הוא הכשיר הלכה למעשה את האמונה בהגשמת הבורא! וזו מסקנת מאמרו: "נראים מאד דברי הראי"ה קוק שטען (שמונה קבצים א, ל–לא) שכל עוד אין השלכה לתחום המוסרי, באמת אין זה משנה כיצד אלהים מצטייר בדעתנו, העיקר שהוא שם".


דברים אלה מזעזעים וחמורים במיוחד לאור משנתו הטהורה של הרמב"ם, מפני שלדעת רבנו הגשמת הבורא הינה העבודה-הזרה החמורה ביותר, הרבה יותר מהעבודה-הזרה הקדומה, ותוכלו ללמוד על-כך במאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז". והינם מזעזעים וחמורים כפל כפליים כאשר הם יוצאים מפי ר"ב אשר מתיימר להיות "הדרדעי" של צאצאי המינים האירופים... אך בכל מקום שתמצאו קורדום והנאה מדברי תורה, תמצאו גם את שיבושי המחשבה וזיופי האמת, ואפילו בעניינים שהם בגדר התפרצות מחרידה כלפי ה' יתעלה, כגון ערעור יסוד שלילת ההגשמה! וכך הוא גם בשאר יסודות הדת, כלומר, החוצבים מזייפים אפילו את יסודות דתנו הנאמנים ומתעים בזה את ההמונים אחרי התהו וההבל.


במאמר זה אנכי מבקש להוכיח, כי הטענה שטען פחטר, לפיה להגשמת הבורא אין השפעה על התחום המוסרי היא עלילת שקר וכזב, אשר מעלה תמיהות קשות על התורה שקידשה מלחמה נגד עניין שלכאורה אין לו כל זיקה מוסרית! היעלה על הדעת שה' יתעלה כל-כך ירחיק אותנו מעבודה-זרה רק כדי לשמור על כבודו? וכי הוא זקוק לנו ולעבודתנו? וכבר לימדנו רבנו שכל המצוות ש"בין אדם למקום" תכליתן למעשה להביא אותנו לקיום המצוות ש"בין אדם לחברו". כלומר, אף המצוות ש"בין אדם למקום" ובראשן עקירת עבודה-זרה וגרורותיה, נועדו לנו לבני האדם, ליצירת חברה תקינה, בריאה, מאושרת ושמחה (ולקמן נרחיב בעניין זה).


א. תכלית התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה


רבנו הרמב"ם היה בדעה, שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות, והראשונה שבהן היא לבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, ושש פעמים לפחות במורה-הנבוכים ובמשנה-תורה רבנו הרמב"ם חוזר על היסוד הנעלה הזה, דהיינו, שתכליתה הראשונה של התורה היא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וכֹה דבריו:


1) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז).


2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).


3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דב' יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במדבר טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה" (מורה ג, כט).


4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (מורה ג, ל).


5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (מורה ג, לז).


6) "מצות עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וגו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן" (הלכות עבודה-זרה ב, ז).


אגב, עתה גם תובן תשובתו של קאפח לשאלה: מדוע רבנו קורא לקבוצת הלכותיו הראשונה יסודי-התורה: "קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו".


כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ודיניה, ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים, רחוק מאד מדרך האמת ובהכרח נכשל ונחבל בהבל, וכפי שכותב רבנו במורה (ג, נא):


"וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [=ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.


ב. מטרת כל המצוות לתועלת האדם


כנגד דברי הטַבָּח הנבל בשמונה שרצים, אשר סבר שאין כל השלכה מוסרית ליסוד תורת משה, שהוא ייחוד השם ועקירת עבודה-זרה, אנו מביאים את דברי רבנו הרמב"ם שסובר שכל המצוות נועדו לתועלת האדם. ולא יעלה על הדעת שהמצוה בה"א הידיעה, מצות ידיעת ה' וייחודו ועקירת עבודה-זרה, דווקא לה אין זיקה לתועלתו המוסרית והחברתית של האדם.


הנה לפניכם כמה דוגמאות מדברי רבנו במורה להשקפה שכל המצוות נועדו לתועלתנו:


א) "וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא יועילנו ויזהירנו מלעשות מה שלא יזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו" (ג, לא; עמ' שמו).


ב) "כל ציווי ואזהרה מהם [=מחוקי וממשפטי התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בהם תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י] [...] ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן.


וכל המטרה [במצוות ה' יתעלה] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד] [...] אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא, שכל מצוה מאלו שש מאות ושלוש עשרה המצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה" (ג, כו).


ג) "ושאר הקבוצות [של המצוות] הן בין האדם למקום. והוא, שכל מצוה, בין שהייתה ציווי או אזהרה, אשר המטרה בה הקניית מידה מסוימת או השקפה או תיקון מעשים מיוחדים לאדם עצמו להביאו לשלמות, הרי הם [=חז"ל] קוראים אותה 'שבין אדם למקום', ואף-על-פי שהיא באמת מובילה לדברים שבין אדם לחברו, אבל אחרי מיצוע דברים רבים ובהבחנות כלליות, והבן זה" (ג, לה; עמ' שנה).


ומוסיף שם קאפח בהערה, וזה לשונו: "כי הזלזול במצוות שבין אדם למקום [=כתוצאה מהעדר יראת שמים] גורמת לשחיתות מחשבתית והרגשת לית-דין-ולית-דיין, והרגשה זו נזרעת גם בסביבתו של הגרעין הראשי ונובטת שָׁמִיר וָשָׁיִת שמהם ניזקת כל החברה".


בפרק הבא נרחיב בעניין שקאפח החל לרמוז אליו, אך בינתיים, לאור כל האמור לעיל, עולות כמה שאלות נוקבות רועמות ומהדהדות:


מהי אפוא מטרתה של התורה בקידוש מלחמת-חורמה כנגד העבודה-הזרה? מדוע חוד החנית של המלחמה הזו הוא מלחמת-חורמה בהגשמת הבורא? מדוע הציר שעליו סובבת התורה הוא דווקא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה? האם לעקירתה אין תועלת מוסרית וחברתית? היעלה על הדעת שהתורה תקדש מלחמה כנגד עניין שאין לו השפעה מוסרית על חיינו החברתיים, או שהיא תקדש מלחמה כנגד עניין שאין לו שום תועלת לאנושות?


ואם קידוש המלחמה כנגד עבודה-זרה הוא לא לתועלת האנושות, כפי שטוענים הקוקו הכעור ותלמידו הנלהב פחטר, שהרי הם טוענים שאין שום השלכה מוסרית להגשמת הבורא – מן ההכרח להגיע למסקנה, שקידוש המלחמה כנגד העבודה-הזרה הוא לתועלת כלשהי לבורא-עולם! יתעלה ויתרומם משיקוצי הקוקו ותלמידיו. ועתה יש לשאול: האם ה' זקוק לעבודתנו ולהערצתנו? וכי ה' יתעלה דומה חלילה לדמיונות אלילי עמי-קדם החשוכים צמאי הדם והכבוד, אשר נוקמים באכזריות במאמיניהם רק כי לא עבדו והעריצו אותם כראוי להם?


התשובה לכל השאלות הקשות הללו תתבאר רק לאחר שנבין שני עניינים יסודיים מאד בתורת משה: א) יראת שמים נחוצה ואף הכרחית לקיום חברה תקינה ובריאה; ב) עבודה-זרה היא תכלית הריחוק והתעייה מה' יתעלה ולכן היא גם תכלית הריחוק מיראת שמים.


ג. נחיצותה העצומה של יראת שמים


תכליתה המרכזית של התורה היא ליצור חברה בריאה ומתוקנת שתכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, חברה שבה ערכים כגון: אהבה וחמלה, צדק ומשפט-אמת, סובלנות ומתינות, צדקה וחסד, יושרה וטוב לב, הם הערכים שלאורם צועדת החברה בכללותה.


ברם, לא ניתן להשׁתית לאורך זמן ערכים אלה ללא הערך המרכזי הנעלה מכולם, הערך היחידי אשר מבטיח בוודאות חברה ערכית והוא יראת שמים. כל חברה, מתוקנת ונאורה ככל שתהיה, תיכשל בסופו של דבר לקיים מכלול של ערכים נעלים אמיתיים – והואיל וייצר לב האדם רע, סופו ששכרון הכוח והממון יסחרר אותו, ותאוות הבצע ושאר התאוות תתגברנה עליו. החסם היחידי שימנע אפוא מן האדם ללכת בשׁרירות לבו, ולנצל ולרמוס את החלש ממנו, החסם היחידי הזה הוא יראת שמים: "הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (איוב כח, כח).


כאשר אדם יודע את בוראו כפי שמלמד רבנו הרמב"ם, מצטיירת בשׂכלו במלוא עוזה ובה