הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה

עודכן ב: לפני 3 ימים

לאחרונה ראיתי שאחד מכותבי עלוני השבת הידועים (ששמונים אחוז מהם פרסומות) מכשיר את האמונה בהגשמת הבורא, וזו מסקנת מאמרו: "נראים מאד דברי הראי"ה קוק שטען (שמונה קבצים א, ל–לא) שכל עוד אין השלכה לתחום המוסרי, באמת אין זה משנה כיצד אלהים מצטייר בדעתנו, העיקר שהוא שם".

דברים אלה מזעזעים וחמורים ביותר לאור משנת הרמב"ם, מפני שלפי רבנו הגשמת הבורא היא העבודה-הזרה החמורה ביותר, הרבה יותר חמורה מהעבודה-הזרה הקדומה, ותוכלו לקרוא על כך בהרחבה במאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז".

במאמר זה אנו מבקשים להוכיח, כי ההשקפה שלהגשמת הבורא אין השלכה לתחום המוסרי היא השקפה לא נכונה, ומעלה תמיהות קשות נגד התורה שקידשה מלחמה נגד עניין שלכאורה אין לו כל זיקה מוסרית. היעלה על הדעת שה' יתעלה כל כך מרחיק אותנו מעבודה-זרה רק כדי לשמור על כבודו? וכי הוא זקוק לנו ולעבודתינו? וכבר לימדנו רבנו שכל המצוות ש"בין אדם למקום" תכליתן למעשה להביא אותנו לקיום ה"מצוות שבין אדם לחברו" (יובא לקמן). כלומר, אף המצוות ש"בין אדם למקום" ובראשן מחיית עבודה-זרה נועדו לנו לבני האדם, ליצירת חברה תקינה, בריאה, מאושרת ושמחה.

תכלית התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה

רבנו הרמב"ם היה בדעה, שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות, והראשונה שבהן היא לבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, וכפי שהוא כותב בספרו מורה-הנבוכים (עמ' שנח): "כיון שהיתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה". ואם נשים לב, לא פעם ולא פעמיים, לפחות חמש-שש פעמים בספריו (!) הרמב"ם כותב, שתכלית התורה היא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וכֹה דבריו:

1) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות, כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (שם, עמ' שמא).

2) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דברים יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה, כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במדבר טו, כג], אמרו [בספרי]: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה. דע זה" (שם, עמ' שמד).

3) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (שם, עמ' שמה).

4) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (שם, עמ' שס).

5) "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וגו' [במדבר טו, כב]. ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן" (הלכות עבודה-זרה ב, ז).

אגב הדברים, ברורה עתה גם תשובתו של מָרי יוסף קאפח לשאלה, מדוע הרמב"ם קורא לקבוצת ההלכות הראשונה "יסודי התורה", וזה לשונו: "קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו". רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שישׂא ויתן בהלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים רחוק מאד מהאמת, וכפי שכותב רבנו במורה-הנבוכים (עמ' תו):

"וכל זמן שאתה עושה מצוה, אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער, מבלי להתבונן בענין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [ירמיה יב, ב]".

מטרת כל המצוות לתועלת האדם

כנגד דברי הר' קוק שסובר שאין כל השלכה מוסרית ליסוד תורת משה, והוא ייחוד השם ועקירת עבודה-זרה, אנו מביאים את דברי רבנו הרמב"ם שסובר שכל המצוות נועדו לתועלת האדם. ולא יעלה על הדעת שהמצוה בה"א הידיעה, מצות ייחוד השם ועקירת עבודה-זרה, דווקא לה אין זיקה לתועלתו המוסרית והחברתית של האדם.

הנה לפניכם כמה דוגמאות מדברי רבנו בספרו מורה-הנבוכים, להשקפה שכל המצוות נועדו לתועלתנו:

א) "וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא יועילנו ויזהירנו מלעשות מה שלא יזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו" (עמ' שמו).

ב) "כל ציווי ואזהרה מהם [=ממצוות התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דברים ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תהלים יט, י] [...]. ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסויימת ציוה בהן.

וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" [דברים ו, כד], [...] אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו ה-613 מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה" (שם, עמ' שלה–שלו).

ג) "ושאר הקבוצות [של המצוות] הן בין אדם למקום. והוא, שכל מצוה, בין שהיתה צווי או אזהרה, אשר המטרה בה הקניית מידה מסוימת או השקפה או תיקון מעשים מיוחדים לאדם עצמו להביאו לשלמות, הרי הם [=חז"ל] קוראים אותה 'שבין אדם למקום', ואף-על-פי שהיא באמת מובילה לדברים שבין אדם לחברו, אבל אחרי מיצוע דברים רבים ובהבחנות כלליות, והבן זה" (שם, עמ' שנה).

ומבאר שם מָרי יוסף קאפח (הע' 36): "כי הזלזול במצוות שבין אדם למקום [=כתוצאה מהעדר יראת שמים] גורמת לשחיתות מחשבתית והרגשת לית דין ולית דיין, והרגשה זו נזרעת גם בסביבתו של הגרעין הראשי ונובטת שָׁמִיר וָשָׁיִת שמהם ניזקת כל החברה" (ונבאר את דבריו וכוונתו בפרק הבא).

לאור האמור עולות שאלות מהדהדות: מהי אפוא מטרתה של התורה בקדשה מלחמת-חורמה כנגד העבודה-הזרה? ובכלל זה לפי הרמב"ם מלחמת חורמה בהגשמת הבורא? מדוע הציר שעליו סובבת התורה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה? האם לכל זאת אין תועלת מוסרית וחברתית? היעלה על הדעת שה' יתעלה יקדש מלחמה כנגד עניין שאין לו השלכה מוסרית או שלא לתועלתנו? האם ה' זקוק לעבודתנו ולהערצתנו? וכי ה' יתעלה דומה חלילה לתיאורי אלילי עמי-קדם החשוכים צמאי הדם והכבוד, אשר נוקמים באכזריות ממאמיניהם רק כי לא עבדו והעריצו אותם כראוי להם?

התשובה לשאלות הקשות הללו תתבאר רק לאחר שנבין שני עניינים: א) נחיצותה של יראת שמים לקיום חברה תקינה ובריאה; ב) עבודה-זרה היא קצה הריחוק מה' ולכן גם קצה הריחוק מיראת שמים.

נחיצותה של יראת שמים

תכליתה המרכזית של התורה היא ליצור חברה בריאה ומתוקנת, חברה שבה ערכים כגון: אהבה וחמלה, צדק ומשפט-אמת, סובלנות ומתינות, צדקה וחסד, יושרה וטוב לב, הם הערכים שלאורם צועדת החברה בכללותה.

ברם, לא ניתן להשׁתית לאורך זמן ערכים אלה ללא הערך המרכזי הנעלה מכולם, הערך היחידי אשר מבטיח בוודאות חברה ערכית והוא יראת שמים. כל חברה, מתוקנת ונאורה ככל שתהיה, תיכשל בסופו של דבר לקיים ערכים אמיתיים, הואיל וייצר לב האדם רע, ובמקום שתאות הבצע ושאר התאוות מתגברות, החסם היחידי שימנע מן האדם ללכת בשׁרירות לבו, לנצל ולרמוס את החלש ממנו, החסם היחידי הזה הוא יראת שמים. "הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (איוב כח, כח).

כשאדם יודע את בוראו כפי שמלמד הרמב"ם, מצטיירת בשׂכלו במלוא עוזה ובהירותה התודעה שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, על כל מעשה ממעשיו ומחשבה ממחשבותיו. אדם בעל ידיעה נעלה כזו, יחשוב אלף פעמים לפני שיעבור עבירה מוסרית, וגם אם יתגבר עליו יצרו וייכשל בעבירה, יעשה זאת מתוך אי-נוחות רבה, ומתוך תחינה לבורא-עולם שיציל אותו מן הרפש והכיעור שנקלע אליהם (ראו במורה עמ' רפו–רפז). כל מערכת חוקים אחרת, וכל אידיאלוגיה הומאנית וחברתית ככל שתהיה, לא תַּחזֵקנה מעמד לאורך זמן, וְרָאשֶׁיהָ וחבריה יסחפו בסופו של דבר לתוך מערבולת הבצע והתאוות.

בחברה שבה העבודה-הזרה רוחשׁת ופוֹשָׂה ואוכלת כל חלקה טובה, הריחוק מהקב"ה הוא כה רב, עד שלא ייתכן שיימצא באותה החברה אותו החסם ההכרחי: יראת שמים. ובמקום שהריחוק המחשבתי מה' הולך וגדֵל, כך גם יגדל הריחוק מיראת שמים, וככל שהריחוק מיראת שמים יגדל, כך יתדרדר מצבה המוסרי והערכי של החברה, והיא תשקע לתוך סיאוב מידותי וערכי, סיאוב מבאיש שיאכל אותה מבפנים ומבחוץ עד כדי התפוררותה וחורבנה.

עבודה-זרה ← העדר יראת שמים ← שחיתות מוסרית

וזו הסיבה שבבוא אברהם אבינו לגרר הוא חושש שיהרגוהו על דבר אשתו, אך שימו לב! הוא לא אומר שהסיבה לחששו היא העבודה-הזרה שהיתה באותו המקום, אלא הוא תולה זאת בהעדר יראת אלהים: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (כ, יא). אברהם אבינו יודע שבמקום שאין בו יראת אלהים, אין שום ספק שאנשי המקום רעים ומושחתים, ולא יהססו להרוג אותו כדי לגזול את שרה אמנו ולמלא את תאוותם.

כלומר, קיומה של העבודה-הזרה הקדומה במלא עוזה וכיעורה, גרמה להעדר מוחלט וגמור של יראת אלהים, שגרר עמו בהכרח מעשים איומים ונוראיים, הנובעים משחיתות מוסרית עמוקה וממוסדת אשר מעוגנת במערכת המשפט ובנורמות החברתיות. וזה הקשר שבין עבודה-זרה ליראת שמים, ובין יראת שמים לקיומם של חיי חברה תקינים, שמחים ומאושרים. וזו הסיבה שהתורה קידשה מלחמה נגד העבודה-הזרה, כי העבודה-הזרה היא האנטי-תזה ליראת שמים, והיא הגורם הראשון והחזק ביותר להעדרה.

נמצא אפוא, שהמלחמה שהתורה קידשה נגד העבודה-הזרה, איננה להאדרת שמו של בורא עולם, שהרי הוא אינו זקוק לנו כלל, וממילא אינו זקוק שנאדיר את שמו ונעריץ אותו, אלא אנחנו אלה שזקוקים לו כל כך. עלינו להתרחק מהעבודה-הזרה ככל יכולתינו כדי להצמיח ולטפח בקרבנו את יראת השמים, שכה הכרחית לחיי חברה תקינים ומאושרים. כל הצדקה להגשמת הבורא נובעת מריחוק מדרך האמת, וריחוק מדרך האמת יוביל בהכרח להעדר יראת שמים, ולרעות שונות שיחולו על האדם ועל החברה שאוחזים בעבודה-זרה או בהגשמת הבורא יתעלה.


חובה לחנך את הקטנים שאין לה' גוף

כדי להשלים את העניין, נצרף את דברי רבנו הרמב"ם במורה-הנבוכים, אשר מחייב לחנך את הקטנים וההמון להשקפה שה' אחד, שאין לו גוף או דמות הגוף, ושאינו מתפעל "כי ההתפעלות שינוי והוא יתעלה לא ישיגהו שינוי" (לביאור מושג ההתפעלות ושלילתו מה' יתעלה, ראו מאמרי: "מבוא למצות ייחוד השם"). וזה לשון רבנו שם (עמ' נד–נו):

"כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו, כך צריך לשנן להם [="למסור להם פעם אחר פעם, להלעיטם, להחדיר למוחם" (מָרי שם)] כי ה' אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מהם, ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מהם, ושאין השוני בינו לבינם בריבוי ומיעוט בלבד, אלא במין המציאות, כלומר שצריך לאמת אצל הכל, שאין ידיעתינו וידיעתו או יכולתינו ויכולתו שונים בריבוי ומיעוט, וחוזק וחולשה, וכל הדומה לכך. כי החזק והחלש דומים במינם בהכרח, וכוללתם הגדרה מסוימת אחידה, וכך כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד. [...] אלא כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד, עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל. וכן מציאותו ומציאות כל שזולתו נאמרת עליהם אמנם 'מציאות' [אך אין זה אלא] בשיתוף השם כמו שאבאר, כשיעור הזה יספיק לקטנים ולהמון לקבוע במחשבתם שיש שם מצוי שלם שאינו גוף ולא כח בגוף – הוא האלוה, ולא ישיגהו שום אופן מאופני החסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל. [...].

אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי [="שאין לדמותו להשוותו לשום דבר מברואיו" (מָרי שם)] וההתפעלויות ממנו, הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו, לפי שאין ייחוד כי אם בשלילת הגשמות ["כלומר לא די בכך שתשנן לו שהוא אחד, שכל זמן שלא סילקת ממנו יתעלה את הגשמות, בתודעת השומע עדיין אינו אחד" (מָרי שם)], כי הגוף אינו אחד אלא מורכב מחומר וצורה שנים מוגדרים, והוא גם מתחלק וסובל את החלוקה, וכאשר יקבלו את זה ויורגלו בו ויתחנכו עליו, וגדלו, ונבוכו בפסוקי ספרי הנבואה אז יבוארו להם ענייניהם, יפתחו להם בבאורם ויעירום על שיתופי השמות והשאלותיהם אשר נכללו במאמר זה, כדי שתושג להם שלמות הדעה הנכונה באחדות ה' ובאמתת הספרים הנבואיים [...].

ומי שקהה שכלו מלהבין באורי הכתובים ומלהבין את השוויון בשמות על אף השוני בעניין, ייאמר לו, לשון זה מבינים ביאורו אנשי המדע, אך אתה תדע, כי ה' יתהדר ויתרומם אינו גוף ולא יתפעל, כי ההתפעלות שינוי והוא יתעלה לא ישיגהו שינוי, ולא ידמה לשום דבר מכל שזולתו, ולא תכללהו עם שום דבר מהם שום הגדרה מן ההגדרות כלל, ושדברי הנבואה אמת ויש להם באור, ולעמוד עמו בשעור זה.

ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או האמנת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו [="כלומר שאם תניחהו להאמין הגשמות הרי זה כמי שמניחו לעבוד עבודה-זרה" (מָרי שם)]".

בתמונה בשער הפוסט: אלהים בדמות אדם זקן יוצר את אדם הראשון, כפי שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקאפלה הסיסטינית (=מהכנסיות החשובות בוותיקן שברומא). התמונה חתוכה מטעמי צניעות.

בתמונה בתוך הפוסט: אלהים בדמות אדם זקן יוצר את המאורות, כפי שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקאפלה הסיסטינית, גם תמונה זו חתוכה מטעמי צניעות.

139 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!