top of page

הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה

בערך באמצעה של שנת תשע"ח פורסם מאמר "מחשבה" באחד מעלוני השבת הידועים בציבור (ששמונים אחוז מהם פרסומות). בראש המאמר התנוסס שמו של מאן דהו בשם עידו פחטר, ובמאמרו הזה הוא הכשיר הלכה למעשה את האמונה בהגשמת הבורא! וזו מסקנת מאמרו: "נראים מאד דברי הראי"ה קוק שטען (שמונה קבצים א, ל–לא) שכל עוד אין השלכה לתחום המוסרי, באמת אין זה משנה כיצד אלהים מצטייר בדעתנו, העיקר שהוא שם".


דברים אלה מזעזעים וחמורים במיוחד לאור משנתו הטהורה של הרמב"ם, מפני שלדעת רבנו הגשמת הבורא הינה העבודה-הזרה החמורה ביותר, הרבה יותר מהעבודה-הזרה הקדומה, ותוכלו ללמוד על-כך במאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז". והינם מזעזעים וחמורים כפל כפליים כאשר הם יוצאים מפי ר"ב אשר מתיימר להיות "הדרדעי" של צאצאי המינים האירופים... אך בכל מקום שתמצאו קורדום והנאה מדברי תורה, תמצאו גם את שיבושי המחשבה וזיופי האמת, ואפילו בעניינים שהם בגדר התפרצות מחרידה כלפי ה' יתעלה, כגון ערעור יסוד שלילת ההגשמה! וכך הוא גם בשאר יסודות הדת, כלומר, החוצבים מזייפים אפילו את יסודות דתנו הנאמנים ומתעים בזה את ההמונים אחרי התהו וההבל.


במאמר זה אנכי מבקש להוכיח, כי הטענה שטען פחטר, לפיה להגשמת הבורא אין השפעה על התחום המוסרי היא עלילת שקר וכזב, אשר מעלה תמיהות קשות על התורה שקידשה מלחמה נגד עניין שלכאורה אין לו כל זיקה מוסרית! היעלה על הדעת שה' יתעלה כל-כך ירחיק אותנו מעבודה-זרה רק כדי לשמור על כבודו? וכי הוא זקוק לנו ולעבודתנו? וכבר לימדנו רבנו שכל המצוות ש"בין אדם למקום" תכליתן למעשה להביא אותנו לקיום המצוות ש"בין אדם לחברו". כלומר, אף המצוות ש"בין אדם למקום" ובראשן עקירת עבודה-זרה וגרורותיה, נועדו לנו לבני האדם, ליצירת חברה תקינה, בריאה, מאושרת ושמחה (ולקמן נרחיב בעניין זה).


א. תכלית התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה


רבנו הרמב"ם היה בדעה, שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות, והראשונה שבהן היא לבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, ושש פעמים לפחות במורה-הנבוכים ובמשנה-תורה רבנו הרמב"ם חוזר על היסוד הנעלה הזה, דהיינו, שתכליתה הראשונה של התורה היא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וכֹה דבריו:


1) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז).


2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).


3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דב' יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במדבר טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה" (מורה ג, כט).


4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (מורה ג, ל).


5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (מורה ג, לז).


6) "מצות עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וגו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן" (הלכות עבודה-זרה ב, ז).


אגב, עתה גם תובן תשובתו של קאפח לשאלה: מדוע רבנו קורא לקבוצת הלכותיו הראשונה יסודי-התורה: "קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו".


כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ודיניה, ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים, רחוק מאד מדרך האמת ובהכרח נכשל ונחבל בהבל, וכפי שכותב רבנו במורה (ג, נא):


"וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [=ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.


ב. מטרת כל המצוות לתועלת האדם


כנגד דברי הטַבָּח הנבל בשמונה שרצים, אשר סבר שאין כל השלכה מוסרית ליסוד תורת משה, שהוא ייחוד השם ועקירת עבודה-זרה, אנו מביאים את דברי רבנו הרמב"ם שסובר שכל המצוות נועדו לתועלת האדם. ולא יעלה על הדעת שהמצוה בה"א הידיעה, מצות ידיעת ה' וייחודו ועקירת עבודה-זרה, דווקא לה אין זיקה לתועלתו המוסרית והחברתית של האדם.


הנה לפניכם כמה דוגמאות מדברי רבנו במורה להשקפה שכל המצוות נועדו לתועלתנו:


א) "וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא יועילנו ויזהירנו מלעשות מה שלא יזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו" (ג, לא; עמ' שמו).


ב) "כל ציווי ואזהרה מהם [=מחוקי וממשפטי התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בהם תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י] [...] ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן.


וכל המטרה [במצוות ה' יתעלה] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד] [...] אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא, שכל מצוה מאלו שש מאות ושלוש עשרה המצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה" (ג, כו).


ג) "ושאר הקבוצות [של המצוות] הן בין האדם למקום. והוא, שכל מצוה, בין שהייתה ציווי או אזהרה, אשר המטרה בה הקניית מידה מסוימת או השקפה או תיקון מעשים מיוחדים לאדם עצמו להביאו לשלמות, הרי הם [=חז"ל] קוראים אותה 'שבין אדם למקום', ואף-על-פי שהיא באמת מובילה לדברים שבין אדם לחברו, אבל אחרי מיצוע דברים רבים ובהבחנות כלליות, והבן זה" (ג, לה; עמ' שנה).


ומוסיף שם קאפח בהערה, וזה לשונו: "כי הזלזול במצוות שבין אדם למקום [=כתוצאה מהעדר יראת שמים] גורמת לשחיתות מחשבתית והרגשת לית-דין-ולית-דיין, והרגשה זו נזרעת גם בסביבתו של הגרעין הראשי ונובטת שָׁמִיר וָשָׁיִת שמהם ניזקת כל החברה".


בפרק הבא נרחיב בעניין שקאפח החל לרמוז אליו, אך בינתיים, לאור כל האמור לעיל, עולות כמה שאלות נוקבות רועמות ומהדהדות:


מהי אפוא מטרתה של התורה בקידוש מלחמת-חורמה כנגד העבודה-הזרה? מדוע חוד החנית של המלחמה הזו הוא מלחמת-חורמה בהגשמת הבורא? מדוע הציר שעליו סובבת התורה הוא דווקא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה? האם לעקירתה אין תועלת מוסרית וחברתית? היעלה על הדעת שהתורה תקדש מלחמה כנגד עניין שאין לו השפעה מוסרית על חיינו החברתיים, או שהיא תקדש מלחמה כנגד עניין שאין לו שום תועלת לאנושות?


ואם קידוש המלחמה כנגד עבודה-זרה הוא לא לתועלת האנושות, כפי שטוענים הקוקו הכעור ותלמידו הנלהב פחטר, שהרי הם טוענים שאין שום השלכה מוסרית להגשמת הבורא – מן ההכרח להגיע למסקנה, שקידוש המלחמה כנגד העבודה-הזרה הוא לתועלת כלשהי לבורא-עולם! יתעלה ויתרומם משיקוצי הקוקו ותלמידיו. ועתה יש לשאול: האם ה' זקוק לעבודתנו ולהערצתנו? וכי ה' יתעלה דומה חלילה לדמיונות אלילי עמי-קדם החשוכים צמאי הדם והכבוד, אשר נוקמים באכזריות במאמיניהם רק כי לא עבדו והעריצו אותם כראוי להם?


התשובה לכל השאלות הקשות הללו תתבאר רק לאחר שנבין שני עניינים יסודיים מאד בתורת משה: א) יראת שמים נחוצה ואף הכרחית לקיום חברה תקינה ובריאה; ב) עבודה-זרה היא תכלית הריחוק והתעייה מה' יתעלה ולכן היא גם תכלית הריחוק מיראת שמים.


ג. נחיצותה העצומה של יראת שמים


תכליתה המרכזית של התורה היא ליצור חברה בריאה ומתוקנת שתכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, חברה שבה ערכים כגון: אהבה וחמלה, צדק ומשפט-אמת, סובלנות ומתינות, צדקה וחסד, יושרה וטוב לב, הם הערכים שלאורם צועדת החברה בכללותה.


ברם, לא ניתן להשׁתית לאורך זמן ערכים אלה ללא הערך המרכזי הנעלה מכולם, הערך היחידי אשר מבטיח בוודאות חברה ערכית והוא יראת שמים. כל חברה, מתוקנת ונאורה ככל שתהיה, תיכשל בסופו של דבר לקיים מכלול של ערכים נעלים אמיתיים – והואיל וייצר לב האדם רע, סופו ששכרון הכוח והממון יסחרר אותו, ותאוות הבצע ושאר התאוות תתגברנה עליו. החסם היחידי שימנע אפוא מן האדם ללכת בשׁרירות לבו, ולנצל ולרמוס את החלש ממנו, החסם היחידי הזה הוא יראת שמים: "הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (איוב כח, כח).


כאשר אדם יודע את בוראו כפי שמלמד רבנו הרמב"ם, מצטיירת בשׂכלו במלוא עוזה ובהירותה התודעה שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך-מלכי-המלכים, על כל מעשה ממעשיו ומחשבה ממחשבותיו. אדם בעל ידיעה נעלה כזו, יחשוב אלף פעמים לפני שיעבור עבירה מוסרית, וגם אם יתגבר עליו יצרו וייכשל בעבירה, הוא יעשה זאת מתוך אי-נוחות רבה, ומתוך תחינה לבורא-עולם שיציל אותו מן הרפש והכיעור שנקלע אליהם (ראו במורה עמ' רפו–רפז). כל מערכת חוקים אחרת, וכל אידיאולוגיה הומאנית וחברתית ככל שתהיה, לא תַּחזֵקנה מעמד לאורך זמן, וְרָאשֶׁיהָ וחבריה יסחפו בסופו-של-דבר לתוך מערבולת הבצע והתאוות.


בחברה שבה העבודה-הזרה רוחשׁת ופוֹשָׂה ואוכלת כל חלקה טובה, הריחוק מהקב"ה הוא כֹּה רב, עד שלא ייתכן שיימָּצא באותה החברה אותו החסם ההכרחי: יראת שמים. ובמקום שהריחוק המחשבתי מה' הולך וגדֵל, כך גם יגדל הריחוק מיראת שמים, וככל שהריחוק מיראת שמים יגדל, כך יתדרדר מצבה המוסרי הערכי והאנושי של החברה, והיא תשקע לתוך סיאוב מידותי ומוסרי, סיאוב מבאיש שיאכל אותה מבפנים ומבחוץ עד כדי התפוררותה וחורבנה.


ד. עבודה-זרה ← העדר יראת שמים ← שחיתות מוסרית


וזו הסיבה שבבוא אברהם אבינו לגרר הוא חושש שיהרגוהו על דבר אשתו, אך שימו לב! הוא לא אומר שהסיבה לחששוֹ היא העבודה-הזרה שהייתה באותו המקום, אף שכל אנשי כנען היו עובדי אלילים נחותים מאד: "וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויק' יח, ג). אלא, אברהם אבינו תולה את חששוֹ בהעדר יראת אלהים: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (כ, יא). אברהם אבינו יודע שבמקום שאין בו יראת אלהים, אין-צל-של-ספק שאנשי המקום רעים וחטָּאים, ולא יהססו להרוג אותו ללא משפט כדי לגזול את שרה אמנו ולמלא את תאוותם.


כלומר, קיומה של העבודה-הזרה הקדומה במלא עוזה וכיעורה, גרמה להעדר מוחלט וגמור של יראת אלהים, שגרר עמו בהכרח עוולות חמורות ומעשים איומים ונוראיים, הנובעים משחיתות מוסרית עמוקה וממוסדת אשר מעוגנת במערכות המשפט ובנורמות החברתיות המקובלות. וזה הקשר שבין עבודה-זרה ליראת שמים, ובין יראת שמים לקיומם של חיי חברה תקינים, שמחים ומאושרים. וזו הסיבה שהתורה קידשה מלחמה נגד העבודה-הזרה, כי העבודה-הזרה היא האנטי-תזה ליראת שמים, והיא הגורם הראשון והחזק ביותר להעדרה. ובהעדר יראת שמים, הרסן משוחרר ופרוץ בפני כל העוולות והפשעים החמורים ביותר.


נמצא אפוא, שהמלחמה שהתורה קידשה כנגד העבודה-הזרה, איננה להאדרת שמו של בורא עולם, שהרי הוא אינו זקוק לנו כלל, וממילא הוא אינו זקוק שנאדיר את שמו ונעריץ אותו, אלא, אנחנו אלה הם אשר זקוקים לו כל-כך. לפיכך, עלינו לעקור ולבער לשבור ולנתוץ לכתוש ולטחון עד-דק את העבודה-הזרה שפושׂה סביבנו, כדי להצמיח ולטפח בקרבנו את יראת האלהים, אשר הינה כֹּה הכרחית לחיי חברה תקינים ומאושרים. כל הצדקה להגשמת הבורא נובעת מריחוק מדרך האמת, וריחוק מדרך האמת יוביל בהכרח להעדר יראת שמים, ולרעוֹת שונות שיחולו על האדם בבחירתו, ועל החברה שאוחזת בעבודה-זרה או בהגשמת הבורא יתעלה.


ובמקרה של הקוקו ותלמידיו למיניהם, אין ספק שהעדר יראת השמים גרם להם גם להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים, ולהשתמש בכתרה של תורה, באצטלה של חכמה ומדע.


ה. חובה לחנך את הקטנים שאין לה' גוף


כדי להשלים את העניין, נצרף את דברי רבנו הרמב"ם במורה-הנבוכים, אשר מחייב לחנך את הקטנים וההמון להשקפה שה' אחד, שאין לו גוף או דמות הגוף, ושאינו מתפעל "כי ההתפעלות שינוי והוא יתעלה לא ישיגהו שינוי". ולביאור מושג ההתפעלות ושלילתו מה' יתעלה, ראו מאמריי: "מבוא למצות ייחוד השם", "לעורר רחמי שמים?", "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם", "חומרתה העצומה של ההגשמה", ועוד.


וכֹה דברי רבנו שם (א, לה; עמ' נד–נו), עד סוף הפרק לקמן:


"כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו, כך צריך לשנן להם כי ה' אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מהם, ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מהם, ושאין השוני בינו לבינם בריבוי ומיעוט בלבד, אלא במין המציאות.


כלומר, צריך לאמֵּת אצל הכל [גדולים וקטנים כאחד], שאין ידיעתנו וידיעתו או יכולתנו ויכולתו שונים בריבוי ומיעוט, וחוזק וחולשה, וכל הדומה לכך. כי החזק והחלש דומים במינם בהכרח, וכוללת אותם הגדרה מסוימת אחידה, וכך כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד. [...] אלא, כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד, עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל. וכן מציאותו ומציאות כל שזולתו נאמרת עליהם אמנם [המילה או ההגדרה] 'מציאות' [אך אין זה אלא] בשיתוף השם כמו שאבאר.


כשיעור הזה יספיק לקטנים ולהמון לקבוע במחשבתם שיש שם מצוי שלם שאינו גוף ולא כוח בגוף – הוא האלוה, ולא ישיגהו שום אופן מאופני החיסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל. [...] אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי [סילוק הדימוי וההשוואה בינו לבין איזה נברא מברואיו] וההתפעלויות ממנו, הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו, לפי שאין ייחוד כי אם בשלילת הגשמות ["כלומר לא די בכך שתשנן לו שהוא אחד, שכל זמן שלא סילקת ממנו יתעלה את הגשמות, בתודעת השומע עדיין אינו אחד" (קאפח) – כלומר, בהעדר סילוק הגשמות אי אפשר לייחד את ה' יתעלה!], כי הגוף אינו אחד אלא מורכב מחומר וצורה שנים מוגדרים, והוא גם מתחלק וסובל את החלוקה, וכאשר יקבלו את זה ויורגלו בו ויתחנכו עליו, וגדלו, ונבוכו בפסוקי ספרי הנבואה אז יבוארו להם ענייניהם, יפתחו להם בביאורם ויעירום על שיתופי השמות והשאָלותיהם אשר נכללו במאמר זה, כדי שתושג להם שלמות הדעה הנכונה באחדות ה' ובאמיתת הספרים הנבואיים [...].


ומי שקהה שכלו מלהבין את באורי הכתובים ומלהבין את השוויון בשמות על אף השוני בעניין, ייאמר לו: לשון זה מבינים ביאורו אנשי המדע, אך אתה תדע, כי ה' יתהדר ויתרומם אינו גוף ולא יתפעל [אינו קולט רשמים שמעצבים את מהותו], כי ההתפעלות שינוי והוא יתעלה לא ישיגהו שינוי, ולא ידמה לשום דבר מכל מה שזולתו, ולא תכללהו עם שום דבר מהם שום הגדרה מן ההגדרות כלל, ושדברי הנבואה אמת ויש להם באור, ולעמוד עמו בשיעור זה.


ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או האמנת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו [="כלומר שאם תניחהו להאמין הגשמות הרי זה כמי שמניחו לעבוד עבודה-זרה" (קאפח), ולדעת רבנו אף חמור מכך בהרבה, וכמו שנראה לקמן, ודברי קאפח הללו מטשטשים את חומרת ההגשמה]".


סוף דבר


למדנו אפוא במאמר זה, שככל שהעבודה-הזרה חודרת עמוק יותר, כך יראת השמים נעלמת ומתפוגגת, וככל שהעבודה-הזרה חודרת ויראת השמים מתפוגגת – כך השחיתות המוסרית גדלה ומתעצמת אוכלת וטורפת ללא רחם. וזו גם הסיבה שהציר שהתורה סובבת עליו הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, כלומר, לא בגלל שהקב"ה זקוק שנעבדֵהו ונירא מפניו, אלא כדי שהאנושות לא תחריב את עצמה בבהמיותה ובהפיכתה לגרועה מחיות הטרף.


וראוי לחתום מאמר זה בדברי רבנו במורה (א, לו):


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה" (יש' מ, יח–כה).


"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).


בתמונת שער הרשומה: אלהים בדמות אדם זקן יוצר את אדם הראשון, כפי שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקאפלה הסיסטינית (=מהכנסיות החשובות בוותיקן שברומא). התמונה חתוכה מטעמי צניעות.


בתמונה בתוך הרשומה: אלהים בדמות אדם זקן יוצר את המאורות, כפי שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקאפלה הסיסטינית, גם תמונה זו חתוכה מטעמי צניעות.

הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה- זרה ומחיית עקבותיה
.pdf
Download PDF • 210KB

541 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page