אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים

עודכן: 26 בדצמ׳ 2021

במאמר זה נסקור שלוש מצוות חשובות: 1) החובה לאהוב כל אדם מישראל אשר הולך בדרכי מישרים; 2) החובה לאהוב את הגֵּר שנכנס תחת כנפי השכינה; 3) האיסור לשנוא כל אדם מישראל. כמו כן, במהלך הלימוד על שלוש המצוות החשובות הללו, נוסיף ונלמד, כי חובה לשנוא אדם אשר אינו מקבל תוכחה ומורד בציווי ה' יתעלה. ברם, אם הוא מראה סימנים של חרטה או התעניינות בדרך האמת – יש לקרבו בדרכי נועם.


א. המצוה לשנוא את המתעים אחרי ההבל


מכיוון שעם-ישראל מצוי בעיוורון גדול מאד בעניין זה, ראיתי לנכון לפתוח דווקא במצוה לשנוא את הרשעים, ולא במצוה לאהוב כל אדם מישראל שהולך בדרכי מישרים. ובכן, המצוה הגדולה ביותר בעניין זה, היא לשנוא את הרשעים אשר מתעים את העם אחרי ההבל, וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) ביחס לחומרת המתעים את העם אחר ההבל:


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


כלומר, לא רק שמצוה לשנוא אותם, אלא חובה לנהוג עמם באכזריות, שזה כבר מעבר לסתם שנאה שבלב – שהרי מדובר בהוראה מפורשת להביא לידי ביטוי מעשי את השנאה כלפיהם, כלומר, להראות לכל באי עולם את סכלותם ורשעותם ולשפוך אור על מעלליהם. והסיבה ברורה ומפורשת: מחיית זכרם והשפלתם "רחמים היא בעולם", שהרי הם מובילים את עם-ישראל, ובעקיפין ולעתים במישרין גם את הגויים, לתעות אחרי התוהו. וסוף ההולכים אחרי ההבל שיבואו עליהם עונשים כבדים מאד, גם על עם-ישראל (ראו ערך השואה) וגם על כלל האנושות (ראו ערך מלחמות העולם), ולעתים עד כדי החרבת אומות שלמות.


והנה לפניכם שני קטעים נוספים מדברי רבנו, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי, [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם". וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):


"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת, [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".


ולאחר שרמזנו לעיל על התוצאות האיומות והנוראות של ההליכה אחר התוהו וההבל, דברי רבנו האחרונים מוארים באור יקרות, כלומר, עד כמה חשוב להרחיק את העם והאנושות מדרכי האלילות, הרשע והתועבות של ארץ מצרים. וכל מי ששותק נגד עוולה ורשע וזימה – יש לו חלק בהתדרדרות של עם-ישראל והעולם כולו במדרון החטאים והעוונות, וכמו שפוסק רבנו (דעות ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה נתפש בעוון אלו כולם". וכל-שכן וקל-וחומר יודע-דת-ודין שאינו ממחה במטרה לשמור על שׂררתו, מעמדו, יוקרתו, משכורותיו, ושלל טובות ההנאה אשר מגיעות בימינו לכומרי-הדת שוחרי השוחד והשלמונים.


ב. החובה לשנוא אדם שאינו מקבל תוכחה


עד כאן ביחס לאנשי-השם הרשעים, אשר מתעים את העם אחרי התוהו וההבל, ועתה נלמד הלכה אשר מורה לנו לשנוא אדם מישראל, גם אם הוא אינו מתעה את העם אחרי ההבל. מדובר באדם שעשה עבירה בסתר, וכל-שכן בגלוי, ואינו מקבל תוכחה ואינו שב בתשובה – אדם כזה יש מצוה לשנוא אותו! וכך פוסק רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יג, יד):


"השונא שנאמר בתורה [="כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" (שמ' כג, ה)] הוא מישראל ולא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ' [ויק' יט, יז]. אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והִתרה בו ולא חזר – הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו".


הלכה זו עוסקת באדם אשר מכיר את דרך התורה, ואף-על-פי-כן החליט למרוד בה, לבעוט בתוכחת המוכיח, וללכת בשרירות לבו. וזכורני שהיה רי"ש-בי"ת אחד מן הבקעה שהוכחתי אותו בצנעה על שהוא עובר עבירות חמורות בענייני ממון, אך הוא החליט ללכת בשרירות לבו הרע, ולפי הלכה זו הנני מחויב לשנוא אותו לכל הפחות עד שהוא יודה על האמת! ואין זו הסיבה היחידה לשנוא אותו מפני שהוא כופר באמת בעניינים נוספים...


ברם, אם האדם אינו הולך בשרירות לבו, כלומר, אם עומד לפנינו אדם אשר מתעניין ומבקש להתקרב לדרך האמת, ואפילו אם הוא רק מוכן לשמוע דברי אמת – מותר ואף חובה לקרב אותו בדרכי נועם אף שעדיין הוא לא שב בתשובה שלמה מן העבירות שבידו, מתוך תקווה שהוא ישוב לדרך האמת, ונזכה לאהוב אותו באמת ובלבב שלם כפי שנצטווינו.


ודברינו הללו מבוססים על דברי רבנו בסוף "מאמר קידוש השם":


"וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו ז"ל, שהפושע, אם פשע ברצונו [כלומר אפילו אם הוא עושה עבירות במזיד], כשיבוא לבית-הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג ביזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה שאמר: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' [מש' ו, ל] – אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות".


נמצא, שההלכה שראינו לעיל עוסקת באדם אשר מכיר ומורד והולך בשרירות לבו. ברם, אם הוא מתחיל להראות סימנים לכך שהוא מתחרט ומבקש דברי אמת, אפילו אם הוא לא עשה תשובה שלמה, יש לזנוח את השנאה כלפיו לחלוטין, ולקרבו לדרך האמת באהבה ובחיבה. ובמלים אחרות, אם אנחנו רואים שישנם אנשים רחוקים מאד אשר מוכנים לשמוע דברי אמת, גם אם הם עדיין רחוקים מלשוב בתשובה שלמה – יש לקרבם בדרכי נועם.


לסיכום, נראה לי כי חובת השנאה היא רק כלפי אדם אשר מכיר ומורד והולך בשרירות לבו. ברם, אדם אשר מוכן לשמוע דברי אמת, ויש לדברינו השפעה כלשהי עליו, ואפילו מזערית, יש לקרב אותו לדרך האמת בדרכי נועם ולזנוח את השנאה כלפיו. ומצוה לנהוג עמו בסובלנות ובמתינות אפילו במשך שנים רבות, כל עוד יש לדברינו השפעה כלשהי. אולם, אם אנחנו רואים שהוא מתעקש ללכת בשרירות לבו הרע, ואפסו הסיכויים להשיבו בדרכי נועם, אז מצוה להתרחק ממנו ולשנוא אותו, ולנטור לו איבה עד שיודה על האמת.


אגב, לא אשכח תקופה מסוימת שבה נהגתי לכתוב מאמרים לעלון מסוים, והיו כמה מאמרים שבהם מתחתי ביקורת על הליכות מסוימות של צאצאי המינים, ופעם-אחר-פעם מאמריי נפסלו. לאחר הפעם השלישית שנחסמתי החלטתי להקים את מיזם אור הרמב"ם. וזכורני את שיחת הטלפון שהייתה לי עם הרי"ש-בי"ת הממסדי הבכיר שהיה אחראי על העלון, הוא שוחח עמי במתק לשון, וניסה להסביר לי שהעלון שלהם נועד אך ורק להליכות הנעימות של עם ישראל... ומצות הוכח תוכיח את עמיתך נמחקה אצלם מספר התורה!


ולפי ההיגיון של אותו רי"ש-בי"ת בכיר לא ברור מדוע התורה וספרי הנביאים מלאים וגדושים בביקורת כל-כך קשה וחריפה כלפי עם-ישראל, האמנם הקב"ה נהג שלא כדין כאשר הוא מתאר על כל צעד ושעל בתורה את ההליכות הלא-נעימות של עם-ישראל? האם משה רבנו ונביאי ישראל פשעו כאשר הם זעקו תוכחות מחרידות? ואולי אותו רי"ש-בי"ת החליט שעל דת משה ללבוש צורה חדשה? וכמו שהוא חובש לראשו מגבעת טמאה וגלימת כומרים שחורה, כך עלינו גם לכתוב מחדש את התורה כדי שיהיו בה רק הליכות נעימות?


ומי שמקבל משכורות וטובות הנאה מהקופה הציבורית אינו יכול להוכיח ואף אינו יכול לאפשר לתלמידיו למתוח ביקורת בעניינים שהציבור עלול להתנגד להם, שהרי משכורותיו משולמות מכספי הציבור, הוא הַתַּגָּר והציבור לקוחותיו, האם תגר יכול לצאת נגד לקוחותיו? האם הלקוח אינו תמיד צודק? ומן הצד האחֵר, האם אותו תגר יכול להרשות לעצמו להרגיז את מעסיקיו הפרו-נוצרים? האם הוא יכול לומר ואפילו ברמז שהם תועים באפלת השקפות המינים? והוא יכול, אך הוא לא רוצה לוותר על מנעמי השׂררה, השלטון, הכבוד, הכיסא, המשכורות ואינסוף טובות ההנאה, ומכרו את האמת בשביל נזיד עדשים.


"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז).

"וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דנ' ח, יב).


ג. דינם של צאצאי המינים


קבענו לעיל כלל: כל מי שמכיר ומורד והולך בשרירות לבו – מצוה לשנוא אותו, ודברינו אלה מתאימים מאד ליודעי-דת-ודין אשר בוחרים מה לקיים ומה לא לקיים מחוקי התורה. ברם, מי שנכשל ונחבל בפשעים וחטאים, אך מוכן לשמוע דברי אמת, ויש לדברינו השפעה כלשהי עליו, ואפילו מזערית – אין לשנוא אותו ומצוה לקרב אותו בדרכי נועם לדרך האמת, ודברינו האחרונים מתאימים מאד לעולם החילוני, אשר מגשש באפלה ונכשל ונחבל בעבירות. ברם, מה הוא דינם של צאצאי המינים? מה דינה של החברה החרדית? כיצד עלינו לנהוג עמה?


כדי להשיב על כך נעיין בדברי רבנו בהלכות ממרים (ג, א–ג):


[א–ב] "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים. [...] כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול. במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה-שבעל-פה ממחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכפר בתורה-שבעל-פה תחלה וכן כל הטועים אחריו".


[ג] "אבל בני אותן הטועים ובני-בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותם עליה, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס, ואף-על-פי ששמע אחר כך שהיה יהודי וראה את היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם – כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך, ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותן בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להורגן".


דרך אגב, במאמרי: "מהו גדר 'תינוק שנשבה' לדעת רבנו הרמב"ם?" הראיתי, שרבנו עורך השוואה בין דינו של "תינוק שנשבה לבין הגויים" ולא ידע מהי יהדות ומהו עם ישראל, לבין דינו של יהודי שחינכו אותו להשקפות המינים – ושניהם לדעת רבנו בגדר "תינוק שנשבה" אשר כל עבירותיו שגגה. ואף שרבנו כותב לעיל, ש"תינוק שנשבה לבין הגויים" הוא בגדר אנוס, אין הכוונה שהוא אנוס אשר פטור לחלוטין על פשעיו, אלא אנוס שאינו בגדר מזיד וכל עבירותיו שגגה, וכמו שרבנו כותב בהלכות שגגות בעניין תינוק שנשבה לבין הגויים. ובפירוש המשנה למסכת חולין (א, ב) רבנו כותב במפורש, שדינם של צאצאי המינים כדין "תינוק שנשבה לבין הגויים", שכל עבירותיו שגגות: "אבל אלו אשר נולדו בדעות הללו וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים, ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגויים שכל עבירותיו שגגה".


נמצא אפוא, שרבנו משווה בין "תינוק שנשבה לבין הגויים" ליהודי שחונך על דרכי המינים, וכמו שהתינוק שגדל בין הגויים לא ידע מהי יהדות ומהו עם-ישראל, כך גם היהודי שגדל בהשקפות המינים ובתעלוליהם לא ידע מהי יהדות אמיתית ולא מהו עם-ישראל באמת.


ברם, מסיום ההלכה במלים: "ולא ימהר אדם להורגן" עולה בבירור, כי אם גם לאחר שניסו שוב-ושוב להשיבם בתשובה בדרכי שלום, הם עדיין מחזיקים ברשעם – אין להם דין "תינוק שנשבה", ואפילו שהם מאמינים בדת ישראל באופן כללי, חלים עליהם עתה כל דיני המינים! כלומר, דינה של החברה החרדית גרוע בהרבה מדינה של החברה החילונית, כי ביחס לחברה החילונית נצטווינו אך ורק לשנוא אותם לאחר שהתעקשו ללכת בשרירות לבם, ברם, ביחס לצאצאי המינים, נצטווינו גם להחיל עליהם את כל כללי המינים ודיניהם! ואף שלא מדובר בהלכה למעשה כל עוד לא קיימת סנהדרין, ניתן ללמוד מזאת על חומרת מעשיהם ועל הנזק העצום שהם גורמים לדת משה ולעם ישראל.


וישנו היבט נוסף שבו דינה של החברה החרדית חמור יותר מדינה של החברה החילונית, כי החברה החילונית מתקרבת לעתים לא רחוקות לדת האמת בדרכי נועם, מה-שאין-כן החברה החרדית, אשר גם אם תנסה לקרבם בדרכי נועם יקללוך ויחרפוך וישׂטמו אותך. ובמלים אחרות, רבים הם מקרב צאצאי המינים אשר ברור כשמש שאין מה לדבר איתם...


נמצא אפוא, כי באופן תיאורטי יש לקרב את צאצאי המינים בדרכי שלום, אך בפועל הדבר כמעט חסר סיכוי, מכיוון שאנחנו רואים עד כמה הם מתעקשים ללכת בשרירות לבם, ואם הם ממשיכים לאחוז בהשקפות המינות הר