האלכוהול המצוי בבירה, ביין ובמשקאות חריפים כמו וודקה, עראק, ברנדי, טקילה וויסקי, נספג למחזור הדם ומגיע במהירות לכל חלקי הגוף. הוא משפיע בעיקר על מערכת העצבים המרכזית, הכבד, מערכת העיכול, הלב וכלי הדם. ככל שאדם שותה כמויות גדולות יותר של אלכוהול לאורך זמן, כך מתגלות יותר השפעותיו המזיקות של האלכוהול. תוחלת החיים של אלה שצורכים אלכוהול בכמות מרובה וממושכת, קטנה בשתים-עשרה שנים בהשוואה למתנזרים מאלכוהול או לשותים בכמויות קטנות.
מטבע הדברים, מתגלות אצל בני הנוער בעיקר השפעותיו של האלכוהול בטווח הקצר. ניתן להבחין עד כמה שעות מתום השתייה (בתלות בכמות שנצרכה) בדיכוי המוח (שחרור ממעצורים, שיבושים ביכולת הריכוז, הלמידה, ההִתמצאות, השיפוט והזיכרון), דיבור עילג, עור סמוק וחם, ראייה מטושטשת וכפולה, האצת הדופק לזמן-מה, הקאות, השתנת-יתר ותחושת צימאון, רפיון שרירים, הפרעות בתנועות הדורשות תיאום עין-יד, קואורדינציה לקויה והילוך כושל, זמן תגובה ארוך ועוד.
האלכוהול פוגע בתהליכי חילוף החומרים ונוצרת הִשתמנות של הכבד (הצטברות שומן עודף בתאי הכבד). בנוסף לפגיעתו של האלכוהול בכושרו הגופני של הצעיר, יש לאלכוהול השפעה מזיקה על פעולת הנהיגה, הוא מעורב במקרי אלימות, והוא עלול לפגוע בעובר של אשה הרה. לאחר היעלמות האלכוהול מן הגוף קיימת לעיתים תופעת חמרמורת – כאבי-ראש ובטן, סחרחורת, בחילה, הרגשת חולשה ודיכאון (עד כאן מתוך אתר משרד הבריאות).
מי היה הרמב"ם?
לעיל ראינו את עמדת המדע והמחקר בימינו ביחס לשתיית אלכוהול, ברם מהי עמדת הרמב"ם? רבנו משה בן מיימון חי בין השנים 1138–1204, והוא היה אחד מהאישים שטבעו את חותמם על ההיסטוריה האנושית במגוון תחומים: פילוסופיה, הלכה, פרשנות, רפואה, פסיכולוגיה, ועוד. הרמב"ם היה כברק שהבריק במהלך ההיסטוריה האנושית וניתן בהחלט לראות בו דמות מכוננת כמשה רבנו בזמנו. הרמב"ם סלד מגינוני כבוד והכיר היטב את נפש האדם. הרמב"ם מתח ביקורת חריפה על הממסד הרבני המסואב שהיה בתקופתו, הואיל והוא סבר שהוא מנצל את הדת כקורדום לחפור בו כדי להשיג מטרות כלכליות וטובות הנאה. ויתרה מזו, הרמב"ם היה בדעה כי הממסד הרבני נעדר ידיעה אמיתית בתורת משה, כלומר נעדר השקפות אמיתיות נכונות ביחס למציאות ה', למטרת המצוות, ולתכלית האדם בעולמו.
אין ספק כי הרמב"ם היה יחיד ומיוחד, מבחר המין האנושי כמשה רבנו בדורו, איש אשר רוח בו, איש אשר לא ניתן לקנות אותו בכסף ולא ניתן לשנות את דעתו אלא בדרך אחת בלבד: אם תוכיח לו שהוא שוגה והאמת אצלך – מיד הוא יודה לך שהסבת את תשומת לבו לטעותו, ויברך אותך שקירבת אותו להשׂגת האמת. האמת הייתה בראש מעייניו, מדובר אפוא באדם שהצליח לשכלל את מידותיו ויכולותיו הרוחניות באופן שלא ניתן כמעט לדמיין, כמלאך רוחני היה הרמב"ם וזאת עוד לפני שנפשו הטהורה נפרדה מגופו ועלתה לשמי מרומים.
מהי עמדת הרמב"ם ביחס לאלכוהול?
נחזור לאלכוהול, הרמב"ם בספרו ההלכתי הגדול "משנה תורה", כתב קבוצת הלכות שנקראת "הלכות דעות" ובהן הוא מורה לאדם את הדרך הנכונה להתנהל בחייו החברתיים, האישיים, הגופניים והנפשיים. הרמב"ם הינו היחיד מכל חכמי הלכה באלף השנים האחרונות אשר ייחד פרק שלם מקיף ומעמיק לנושא זה, הואיל והוא הבין ששמירה על גוף האדם ונפשו הכרחית להשׂגת ייעוד האדם בעולם-הזה – ידיעת בורא-עולם והשׂגתו במחשבה ככל שניתן.
ושם, בהלכות דעות רבנו הרמב"ם פוסק כך (ה, ד):
"כשחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו. וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם. ואסור לשתות בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתייה שבכלל האכילה אינה משכרת. ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון".
למדנו מדבריו כי ליין יש תפקיד מסייע בעיכול המזון וזוהי מטרתו המרכזית. ברם, אם האדם חרג משימוש ביין לצורך זה והשתכר, הוא נקרא: "חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו". כלומר, הרמב"ם לא הרחיק את שתיית היין לחלוטין אלא במידה והיא מביאה את האדם לשכרות. ברם, מדוע השכרות אינה רצויה לדעת רבנו? ובכן, בספרו "מורה הנבוכים" (ג, ח), הרמב"ם כותב דברים חריפים ומפורשים בגנות השתייה לשכרה ומשם ננסה להבין את עמדתו:
"היין הרי דינו כדין האוכל במטרה, אבל המסיבות לשתיית המשכרים, תהיה חרפתם בעיניך יותר גדולה מהתקבצות בני אדם עירומים חשופי שת הנפנים בַּיּוֹם במקום אחד".
בפתיחת דבריו הרמב"ם חוזר על-כך שהיין הוא חלק מתפריט האדם, כלומר שישתה מעט בתוך אכילתו כדי לסייע לתהליך העיכול. ברם, המסיבות שבהן מתקבצים לשתיית אלכוהול גרועות יותר ובזויות יותר מאשר שיתקבצו בני אדם עירומים ויעשו צרכיהם במקום אחד לעיני כל. ויש לשאול, מדוע המסיבות הללו הינן כל-כך בזויות? ובהמשך דבריו הוא מסביר:
"ביאור הדבר, שהיציאה דבר הכרחי אין לאדם שום עצה לסילוקו, והשכרות פעולת האדם הרע בבחירתו".
כלומר, יציאת הצרכים טבעית והכרחית לאדם לְשֵׁם קיומו התקין, לעומת זאת, איבוד הדעת בשתיית המשכרים והגעה למצב של איבוד צלם אנוש היא פעולה שאינה הכרחית, ונובעת ממידות רעות אשר מביאות לבחירה במעשים שליליים. הרמב"ם מעניק גם טעם פילוסופי לכך ששתיית המשכרים מגונָה אפילו יותר מאשר חשיפת איבריו המוצנעים של האדם:
"וגנות גילוי הערווה מפורסם לא מושכל, והפסד הדעת והגוף מרוחקים בשכל".
כלומר, הגנות החברתית שבגילוי איברים מוצנעים איננה דבר שיש בה גנאי במהותה אלא גנאי שנוצר מתוך מוסכמה חברתית ומתוך נהיית האדם אחר התאוות מעצם טבעו. והראיה, אדם הראשון לפני שחטא לא ראה כל גנאי ובזיון בגילוי הגוף. ברם, לאחר שחטא ונמשך אחר יצרו הרע התעורר צורך אנושי-חברתי לגנות את העירום, כדי להרחיק את האדם מיצרו הרע שלא היה קיים קודם לחטא. לעומת זאת, הפסד הדעת שבשתיית המשכרים ואיבוד השכל, הם דברים שיש בהם גנאי במהותם, לפי שהם דברים שהאדם מבין בשכלו שיש להרחיקם.
השֵּׂכל – צלם האלוה שהוענק לאדם
הרמב"ם חותם את דבריו במורה שם (ג, ח) במלים: "ולפיכך ראוי למי שהעדיף להיות אדם שיתרחק מזה". כלומר, הרמב"ם היה בדעה שהשכל האנושי הוא צלם האלהים שבאדם והוא הנכבד ביותר שבחלקיו, ולכן, מי שמאבד את שכלו מתרחק באופן משמעותי מזכותו להיקרא "אדם", כי אין אדם אלא באנושיותו. כלומר, "אדם" הוא מי שפועל ובוחר את בחירותיו בעולם-הזה מתוך הבנה שקדושת הרעיון והמחשבה הוא הכוח שראוי שיוביל וינחה אותו.
לאור רעיון זה רבנו הרמב"ם מבאר שם את דברי חז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה":
"אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לצורתו המופשטת כלומר להשגתו השכלית שהעניק לו הבורא – היא צלם האלהים שבו], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [...] כי הצורה הזו האנושית [...] אין ראוי להשתמש בהם [=במחשבה או בדיבור] כי אם במה שעותדו לו: להתחברות בנעלה, ולא להתדרדרות לעמקי השפלות [...]. וכל מי שנשתמש במחשבתו או בדיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו [=חוש המישוש כפי שאמר אריסטו, כלומר הנהייה אחר התאוות הבהמיות], עד שיחשוב במשתה או בתשמיש יותר מן הדרוש [...] – הרי לקח את הטובה [יכולת הדיבור והמחשבה] אשר הושפע עליו בה [הטובה הזו שהוענקה לנו על-ידי ה' יתרומם ויתעלה], ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במיטיב [בה' יתעלה שהיטיב לנו] ולהמרות את ציוויו".
מדברים אלה עולה, כי הרמב"ם ראה בשתיית האלכוהול ובשכרות התרחקות מצלם האלהים שבנו, כלומר, התרחקות מהאנושיות, שהיא זו אשר מייחדת אותנו מן הבהמות ושאר בעלי החיים. מי שאינו חס על שכלו בהתדרדרות לשכרות ובאיבוד צלם האלוה שבו, למעשה אינו חס על כבוד האלהים, הואיל וכבוד האלהים באדם הוא כוח המחשבה והרעיון, שבו האדם קושר את נפשו לידיעת בוראו ומתרומם מדרגת הבהמה כלפי מעלת המלאכים. בעיטה בטובה הגדולה הזו שנתן לנו האל, דהיינו יכולת המחשבה והבחירה השכלית, והשלכתה ואיבודה בשתיית המשכרים ובשכרות הבהמית, היא כפיות-טובה וּמֶרִי כלפי הבורא, וכניעה מוחלטת לכוח הבהמי שבאדם שנועד לקיים את המין ולשרת את הכוח השכלי העליון בלבד.
***
ונצרף את דברי הרמב"ם במורה שם (ג, ח) בתארו את האנשים שנטו אחר יצרם ונכנעו לאיבוד שכלם בשתיית המשכרים:
"אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה' והם עדת הסכלים, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש [=ההנאה החושנית], ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש לא יותר [...] ולעניין זה עשה שלמה [המלך, ספר] משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הַזְּעוּמִים [שיש זעם כלפיהם מאת ה'] המרוחקים מה'".
ונחתום בדברי רבנו במורה (ג, לג), וכֹה דבריו:
"וכן ממטרות התורה: הטהרה והקדוּשה, כוונתי בכך, הזנחת התשמיש וההִתרחקות ממנו ומיעוטו ככל האפשר [...] [שהרי] כאשר ציווה יתעלה לקדש את האומה לקבלת התורה ואמר: 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' [שמ' יט, י], אמר [לאחר מכן]: 'אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה' [שמ' יט, טו], הנה ביאר כי הקדוּשה הזנחת התשמיש. כמו שביאר גם שעזיבת שתיית היין קדוּשה באמרוֹ בנזיר: 'קָדֹשׁ יִהְיֶה' [במ' ו, ה], ולשון ספרא: 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים' [ויק' יא, מד] – זו קדוּשת מצוות. וכמו שקראה התורה קיום המצוות הללו קדוּשה וטהרה, כך קראה את העבירה על המצוות הללו [הריבוי בתשמיש ושגייה אחר המשכרים למיניהם] ועשיית הרעות: טומאה".
"לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם" (מש' כ, א).
"אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ, עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת, וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל, הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד" (מש' כג, לא–לה).