חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך

עודכן ב: אוק 27

אחת המצוות שנמחקו מספר התורה באלף השנים האחרונות היא מצות התוכחה. מי לא מכיר את הוראות הרבנים השׂכירים בימינו שאין להוכיח הלכה למעשה, ושלא קיים מישהו שמסוגל להוכיח, וכו'. ולי הדברים נראים ברורים ופשוטים, שמצות הוכח תוכיח את עמיתך נמחקה במכֻוון מן התורה! כי למצוה זו ישנה חשיבות עליונה בשיבה של עם-ישראל לדרך האמת, והיא למעשה האיום הגדול על הדת החדשה הפרו-נוצרית שקמה עלינו לכלותנו. ובמלים אחרות, הדת האורתודוקסית מרחיקה את עם-ישראל ממצות התוכחה, כדי לשׁמֵּר את שקריה וכזביה, שהרי אם אסור להוכיח – לא ניתן לשפוך אור על מעלליה...


ובמלים אחרות, אם מצות הוכח תוכיח את עמיתך עברה ובטלה מן העולם, לא ניתן להוכיח שום "רב רבנן" ושום חמוֹר עוטה גלימה על שגיאותיו ומעלליו! בדרך זו, יצרו לעצמם הרבנים השׂכירים הפרו-נוצרים מנגנון הגנה, שבאמצעותו הם שומרים על שׂררתם ושלל טובות ההנאה שבידם. ברם, לא היה צורך במנגנון ההגנה הזה אם הם היו הולכים בדרך האמת, כי איש אמת שתוכיח אותו יקבל וישוב בתשובה. ברם, הם כלל אינם רוצים לקבל תוכחה! הם רואים רק את הנאת עצמם ומשכנעים את עצמם בצדקת דרכם, לא בגלל שיש להם ראיות מבוססות לדרכם, אלא בגלל שדרכם העקלקלה מזרימה לכיסם שלמונים וטובות הנאה.


ברם, מצות הוכח תוכיח את עמיתך נמחקה, לא רק כדי להגן על הרבנים השׂכירים מפני ביקורת ותוכחה, אלא לא פחות מכך כדי לפטור אותם ממצות התוכחה, אשר עלולה לסכן את מעמדם ויוקרתם ושׂררתם. כלומר, רב שׂכיר שיוכיח את בני קהילתו בעניין הלכה מסוימת, מסכן את מעמדו יוקרתו ושׂכרו, שהרי משכורותיו משולמות מהקופה הציבורית, ולכן הוא מחויב לפסוק לציבור הלכות שימצאו חן בעיניהם, כי הציבור משלם את משכורותיו. ובמלים אחרות, הוא נותן השירותים והציבור הם לקוחותיו, והלקוח תמיד צודק! ואם נותן השירות לא יתנהג באופן שישׂביע את רצון הלקוח, הלקוח עלול לפטר את נותן השירות...


ושמעתי בעבר ר"ב שׂכיר אחד, אשר סיפר שהוא ניסה לשכנע את אנשי בית-הכנסת בקהילתו שבָּמת האבן בבית-הכנסת גבוהה מדי, וראוי להסירה. כמובן שהוא נכשל, שהרי הלקוח תמיד צודק, אך לא אשכח את המלים שהוא אמר: "סיכנתי בעצמי", כלומר, הוא הגיע למצב שבו הוא מסכן את מעמדו יוקרתו ושׂררתו! והדבר האחרון שכומרי-הדת חפצים בו הוא לסכן את שלמוניהם, ולכן נוח להם מאד לבטל כליל את מצות הוכח תוכיח את עמיתך. ואין לי צל של ספק, שתקרית-הבמה גרמה לאותו רי"ש-בי"ת להבין היטב מי בעל הבית, ומאותו יום ואילך הוא היה כנוע וממושמע לכל אשר יורו לו, ואפילו על שמאל שהוא ימין...


אחד הטעמים שהרבנים השׂכירים משתמשים בהם כדי להצדיק את הפניית עורפם לדרך האמת, וכדי להצדיק את מחיקת מצות התוכחה מן התורה, הוא: "גדול השלום" או "אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום" ובעוד מליצות, אשר מיסודן לא נועדו למחוק שום מצוה מן התורה, אך מי שמסלף את יסודות התורה זקוק לעוד סילופים רבים כדי להחזיק את שקריו וכזביו. ואכן גדול השלום, אך לא במקום שעוברים על דברי תורה, ובדיוק לשם כך ניתנה לנו מצות התוכחה כדי להשיב בנים לגבולם. ועם "גדול השלום" ניתן להכשיר את כל השרצים והתועבות, שהרי לפי השקפה זו השלום גדול יותר מדברי תורה! וזו כפירה בתורה!


כמו כן, מצוה זו נמחקה לא רק באופן מכֻוון אלא גם באופן טבעי, שהרי מי שנוטל שלמונים ושלל טובות הנאה, עיניו יתעוורו לחלוטין מלראות את אור האמת. הוא כבר לא יזהה את עוולות העולם הדתי הפרו-נוצרי, והשלמונים אף יגרמו לו לסבור שכל העיוותים והשיבושים הללו נאמרו מפי הגבורה! כלומר, האם לדעתכם הרבנים השׂכירים מסוגלים להוכיח ולהדריך את עם-ישראל לדרך האמת כאשר הם נגועים עד לשד עצמותיהם בקבלת משכורות וטובות הנאה מממסד פרו-נוצרי? וכי דעתם חופשיה להבין דברי אמת ולהגיע להשקפות אמת? וכי הם ינתקו את עצמם מעטיני השוחד והשלמונים כדי שיוכלו לראות את האמת נכוחה?


וראוי לחתום פרק זה בדברי רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".


ודברי הנביאים עזים וקשים ישירים ונוקבים עוד יותר, והנה מקצתם: "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ" (מיכה ג, יא); "וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים [...] וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מלאכי ב, א-ח); "שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה [...] שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (יש' א–כג).


א. הגדרת מצות התוכחה


רבנו מגדיר את מצות התוכחה ב"ספר המצוות" (עשין רה), וכֹה דבריו:


"והמצוה החמש ומאתיים, הציווי שנצטווינו למחות בעושה עבירה או במי שזומם לעשותה, ולהזהירוֹ על-כך בדברים ולהוכיחוֹ. ואין אדם ממנוּ [=מעם ישראל] רשאי לומר: 'אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי זה עניינו עם אלוהיו' – זה נגד התורה, אלא אנו מצֻווים שלא נעבור ולא נניח לזולתנו מאומתנו לעבור, ומי שזומם לעבור, חובה על כל אדם להוכיחו ולמנעו, ואף-על-פי שלא נתקיימה עליו עדות המחייבת ביצוע עונש, והוא אמרו יתעלה: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' [ויק' יט, יז]".


נמצא, שעל כל אחד מעם-ישראל חלה חובה להוכיח כל אחד מעם-ישראל, וזאת כאשר המוכיח רואה את חברו חוטא. ולא רק כאשר המוכיח יודע שחברו חוטא בפועל, אלא אפילו כאשר חברו רק זומם לחטוא כבר אז חלה עליו חובה להוכיחו. וכמו שפוסק רבנו בהלכות דעות (ו, ח): "הרואה את חברו שחטא או שהוא הולך בדרך לא טובה", כלומר, אפילו אם הוא רואה שחברו רק מתקרב לחטא, חובה להוכיחו ולהזהירו שמא יתדרדר לחטאים ולפשעים, וכעין דרשת חז"ל לתהלים (א, א), שאם הלך סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ.


בהמשך דברי רבנו ב"ספר המצוות" הוא מצטט את לשון הספרא: "ולשון ספרא: מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים חזור והוכח? תלמוד לומר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'. יכול את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז]". למדנו אפוא, שחובת התוכחה היא חובה מתמשכת, וכן למדנו שאין להכלים את חברו בתוכחה, אך בהמשך נראה שמדובר אך ורק בתחילת התוכחה, ואם החוטא כופר ובועט בתוכחה מותר להכלימו: בעניינים שבין אדם לחברו – מותר רק בצנעה בינו לבינו; ובעניינים שבין אדם למקום – אף ברבים מותר להכלימו, ולא רק שמותר להכלימו ברבים, בהמשך נראה שמצוה וחובה להכלימו ברבים, כמובן רק לאחר שסירב לקבל את התוכחה והדף את המוכיח.


עוד אומר רבנו בהגדרת המצוה שם: "וכבר בארו חכמים שמצוה זו חובה על כל אדם, אפילו מן הקטן לגדול ["הקטן במעלה לגדול במעלה" (מָרי)] – הרי זה חייב להוכיח, ואפילו קולל וזולזל אל ירפה ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יוכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: 'עד הכאה' [ערכין טז ע"ב]". ודברי רבנו משלימים את האמור לעיל, כלומר, החובה להוכיח שוב ושוב היא עד שיכה אותו החוטא! ובהמשך נרחיב בעניין זה. עוד למדנו, שיש חובה להוכיח כל אדם, ואפילו היה המוכיח קטן ועלוב ביותר והחוטא גדול ומרומם ביותר, וכל שכן אם החוטא שפל מאד וכל רוממותו וגדולתו היא רק בעיני עצמו או בעיני חסידיו השוטים.


ודברי רבנו בהגדרת המצוה מתארים נכוחה את המצב העגום בימינו, שבו הרבנים השׂכירים מורים לעצמם ולחסידיהם שלא להוכיח אותם ואת זולתם, וזאת בניגוד לדברי רבנו לעיל: "ואין אדם ממנוּ רשאי לומר: 'אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי זה עניינו עם אלוהיו'". ולא רק שהם מחקו ומוחקים מצות עשה חשובה מן התורה, אשר כל-כך יסודית והכרחית לשיבת עם-ישראל לדרך האמת, הם בעצמם חוטאים גדולים ואף מתעים את העם אחר ההבל. כלומר, הם גם חוטאים בעצמם, וגם אומרים אם יחטא זולתי זה עניינו עם אלוהיו...


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות דעות (ו, ח):


"הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' [ויק' יט, יז]".


ושם מָרי מפנה לדברי רבנו במסכת אבות: "מה שדייק רבנו לכתוב 'על עצמו', פירש בפירושו למשנה אבות (ה, א)", וכֹה דברי רבנו בפירושו לאבות: "וייחד מאמר [=מעשרה מאמרות שנברא בהם העולם] לכל עניין, להשמיעך גודל המציאות הזו וסידורה, ושהמפסידה מפסיד דבר גדול, והמתקנה מתקן דבר גדול. רצוני באמרי מפסידה – המפסיד את נפשו ולא נעשה שלם במינו, וכן המתקנה – המתקן את נפשו, כי היא אשר בידו לתקנה ולהפסידה, וכאילו היא התכלית הסופית בכל המציאות אשר בה נאמרו עשרה מאמרות".


והנה לנו עצה מאת רבנו כיצד להוכיח את חברנו ששגה וטעה. כלומר, בהמשך נלמד על-כך שהאדם מחויב להוכיח את חברו תחילה בדברי נועם, וכמו שרבנו מדגים כאן: שהמוכיח יאמר לחברו בתחילת תוכחתו, שהוא מפסיד דבר גדול מפני שהוא מפסיד את נפשו הנצחית, ואם ישוב בתשובה הוא מתקן דבר גדול ועצום, וממלא בזה את ייעודו הסופי והנצחי.


ב. ייחודה של מצות התוכחה


בהלכה הבאה הרמב"ם מתמקד בייחודה של מצות התוכחה, ולייחוד זה שני פנים: האחד, מצוה זו אינה מסתיימת לאחר שהמוכיח הוכיח את חברו פעם אחת, אלא עד שהחוטא קיבל את התוכחה והודה על האמת, או עד שהחוטא היכה את המוכיח; והשני, מצוה זו ייחודית גם בזה, שמי שאינו מקיים אותה, למעשה אינו רק מבטל עשה, אלא הוא גם נתפשׂ בעוון של החוטא, וכאילו הוא עצמו שוגה באותו החטא שפשע ונכשל בו החוטא!


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות דעות (ו, ט):


"המוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו – מוטב, ואם לאו – יוכיח אותו פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד חייב להוכיח עד שיכהו החוטא ויאמר לו: 'איני שומע'. וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפשׂ בעוון אלו כולם, שאפשר לו למחות בהם".


מהלכה זו למדנו כמה נקודות חשובות מאד:


1) בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, יש להוכיח תחילה בארבע עיניים, לדבר "בנחת ובלשון רכה", ולהודיע לחוטא שכל מטרת התוכחה היא "לטובתו ולהביאו לחיי העולם-הבא" – וכאמור, כדאי שהמוכיח יוסיף ויאמר לחברו שהוא מפסיד דבר גדול מפני שהוא מפסיד את נפשו הנצחית, ואם ישוב בתשובה הוא מתקן דבר גדול ועצום, וממלא בזה את ייעודו הסופי והנצחי. והלכה זו נאמרה כמבוא והקדמה לשתי ההלכות שרבנו יפסוק בהמשך (יובאו בפרק הבא), ובהן רבנו ישוב לנושא ויבאר את אופני התוכחה הראויים.


2) כמו כן, אם החוטא לא הודה על האמת, בין אם הוא כופר ובועט בתוכחה באופן ישיר, ובין אם הוא מתחמק בכל מיני פלפולים "תורניים" שונים ומשונים – חובה להמשיך ולהוכיח אותו שוב ושוב עד שהחוטא "יַכֵּהוּ ויאמר לו 'איני שומע'". ומָרי מסביר בפירושו, שרבנו לא פסק כר' יוחנן שאמר "עד נזיפה" אלא כרב שאמר: "עד הכאה", כי דברי ר' יוחנן לא היו בנוסחת התלמוד הקדום שהיה בידו, אלא רק דברי רב ושמואל, והלכה כרב כידוע.


ושני חיזוקים יש לקביעתו של מָרי בעניין זה: א) בספר המצוות (עשין רה) אומר רבנו כך: "וכבר בארו חכמים שמצוה זו חובה על כל אדם, אפילו מן הקטן לגדול הרי זה חייב להוכיח, ואפילו קולל וזולזל אל ירפה ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יוכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: 'עד הכאה' [ערכין טז ע"ב]". נמצא אפוא, שגם בספר המצוות אין זכר לסברת ר' יוחנן שהובאה בש"ס ווילנא, ודברי רבנו מפורשים שההלכה היא "עד הכאה"; ב) גם בנוסח התלמוד הקדום שהיה לפני רבנו בחיי (המאה הי"א) לא היו אלא דברי רב ושמואל בלבד (ראו: תורת חובות הלבבות, שער י, פרק ו, עמ' תכג).


זאת ועוד, לא יעלה על הדעת שרבנו פוסק ב"משנה תורה" כסברה שיוחסה לר' יוחנן בש"ס ווילנא, שחובה להוכיח "עד נזיפה", שהרי רבנו פוסק: "יַכֵּהוּ ויאמר לו 'איני שומע'". ואיזו מין נזיפה זו לומר למוכיח: "איני שומע"? ונזיפה היא נזיפה, כלומר, אמירת מלים קשות וברורות אשר נועדו לסתום ולחתום את פי המוכיח, ולא רק לומר לו "איני שומע"... ועדיין יש להבין, אם רבנו כאמור פוסק כרב שאמר: "עד שיכהו החוטא", מדוע הוא מוסיף מיד לאחר מכן: "ויאמר לו: 'איני שומע'"? ובכן, נראה לי שרבנו רק מתאר את המציאות הנוהגת של מקרי התוכחה אשר מתדרדרים להכאה, שברובם החוטא אינו מסתפק בהכאת המוכיח, אלא גם מוסיף אמירות מילוליות שונות שנועדו לבטא את כפירתו בתוכחה.


עוד ייתכן, שהתוספת של רבנו נועדה ללמד, שאם החוטא מכה את המוכיח מסיבה אחרת, על המוכיח לשוב ולהוכיח את החוטא, עד שהוא יכה אותו דווקא בשל כפירתו בתוכחה.


3) ואולי הנקודה החשובה ביותר, ובוודאי בימינו: "וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפשׂ בעוון אלו כולם, שאפשר לו למחות בהם", ומהלכה זו למדנו שני עניינים:


3.א) האחד, שמצות התוכחה כלל אינה קשורה לסיכויי קבלתה. כלומר, פעמים רבות אמרו לי חלושי דעת: מדוע אתה מוכיח? וכי זה יעזור? וכי מישהו ישמע לך? והלא רק ישנאו אותך! ובכן, הלכה זו מלמדת אותנו, שהחובה להוכיח אינה תלויה בסיכויי קבלתה, כי אפילו כאשר נדמה למוכיח שהחוטא יכפור בתוכחה, עדיין חובה להוכיח אותו בדברי נועם, ואם הוא עובר על דברי שמים וכופר בתוכחה אף חובה לחרפו ולגדפו ברבים, וכמו שנראה לקמן.


3.ב) והשני, שמצות התוכחה חמורה מאד, עד שמי שפוטר את עצמו ממנה "נתפשׂ בעוון אלו כולם"! וכיצד איש אמת יכול לשבת בחיבוק ידיים כאשר הוא רואה עוולה? וכיצד ישתוק כאשר הוא רואה היאך מחללים את דת משה הטהורה? ומי שיש בידו למחות בעניין זה ואינו ממחה – סימן הוא שהמידות הרעות השחיתו את נפשו, עד שהאמת כבר אינה נר לרגליו.


וראוי להוסיף את ראש תוכחתו של רבנו לכומרי הדת שוחרי השלמונים (אבות ד, ז):


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו [=כוונתו למשנה המפורסמת באבות שם: "ר' צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חָלַף. הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם"] מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


וראוי לחתום פרק זה בדברי רבנו בצוואתו למורה, שם הוא מלמד שחובה לומר את האמת, וגם אם יגַנו את האומר עשרת אלפים סכלים – בכל זאת יש לומר אותה! וכֹה דבריו:


"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח אלא-על-ידי-כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים – הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


"קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (יש' נח, א).


ג. תוכחה על דברים שבין אדם לחברו


כאמור, חציה הראשון של ההלכה שלמדנו בפרק הקודם הינו מבוא לשתי ההלכות שנלמד בפרק הזה. נחזור אפוא על חציה הראשון של ההלכה שלמדנו לעיל: "המוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם-הבא". כמו כן, למדנו בפרקים הקודמים את דברי רבנו במסכת אבות, לפיהם ראוי שהמוכיח יאמר לחברו בתחילת תוכחתו שהוא מפסיד דבר גדול מפני שהוא מפסיד את נפשו הנצחית, ואם ישוב בתשובה הוא מתקן דבר גדול ועצום, וממלא בזה את ייעודו הסופי והנצחי.


נמשיך עתה ללמוד על אופני התוכחה הנדרשים והמחויבים, וכֹה דברי רבנו (דעות ו, י):


"המוכיח את חברו, תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז], כך אמרו חכמים: יכול את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים".


נשים לב, כי איסור ההכלמה הוא רק בתחילה, אך אם החבר כופר ובועט בתוכחה – מותר להכלימו ולחרפו בינו לבינו, וכל האיסור הוא אך ורק בתחילת התוכחה, כדי שדברי הנועם והכיבושין ייכנסו לליבו ולנפשו, וייקל עליו להתחרט ולשוב בתשובה.


ד. האיסור לבייש ולהכלים את חברו


חשוב להדגיש, כי בתוך ההלכות של מצות הוכח תוכיח את עמיתך, רבנו רואה לנכון לעסוק במצות לא תעשה האוסרת על האדם להלבין את פני חברו בינו לבינו וכל-שכן ברבים. ורבנו הולך בעקבות התורה הקדושה, שהרי היא זו אשר קושרת בין העניינים: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז]". וברור ששילובו של איסור הלבנת פנים בתוך מצות התוכחה, נועד להזהיר את המוכיח שעליו להיות עדין ורגיש עניו ושפל-רוח כאשר הוא בא להוכיח את חברו, והנה לפניכם לשון רבנו בספר המצוות (לאווין שג):


"והמצוה השלוש ושלש מאות, האזהרה שהוזהרנו שלא לבייש זה-את-זה, ועוון זה הוא שקוראין אותו 'מלבין פני חברו ברבים' [אבות ג, יד]. והאזהרה שבאה בזה הוא אמרוֹ: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז]. ובספרא: מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה חזור והוכח? תלמוד לומר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'. יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'".


ומהגדרת המצוה שלא לבייש את חברו, בין בצנעה בין בפרהסיה, נעבור לפסיקת המצוה הזו בהלכה, וכֹה דברי רבנו בהלכה הבאה בהלכות דעות (ו, יא): "אף-על-פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם-הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, שלא יבייש את חברו ברבים, בין קטן בין גדול. ולא יקרא לו בשֵׁם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו".


דברים דומים רבנו פוסק גם בהלכות תשובה (ג, כד–כה), ולאחר שהוא מונה עשרים וארבעה עוונות חמורים שבגינן אין לאדם חלק לעולם-הבא, רבנו מונה "עבירות קלות מאלו, ואף-על-פי-כן אמרו חכמים, שהרגיל בהן אין לו חלק לעולם-הבא, כדי להתרחק מהן ולהיזהר בהן". והנה כמה מהן בהִלכת רבנו שם: "ואלו הן [...] המכנה את חברו [=בשם שהוא המציא לו], והקורא לחברו בכינויו [=בשם שאחרים המציאו לו], והמלבין פני חברו ברבים".


וכן נאמר בהלכות תשובה (א, ח): "התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שֵׁם רשעוֹ, שנאמר: 'וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ' [יח' לג, יב]". ונראה שהלכה זו כוללת את האיסור להזכיר לאותו אדם שֵׁם מסוים שהיה כינויו בעת רשעותו, וכל-שכן שאסור להזכיר לו את מעשיו הראשונים.


מכל מקום, כאמור בהלכה, לא כל מי שהלבין את חברו פעם אחת או פעמיים כבר אין לו חלק לעולם-הבא, אלא דווקא מי שרגיל להלבין את פני חבריו ברבים, והפך הרגל מכוער זה לטבע קבוע. ויתרה מזאת, מָרי מעיר שם בהלכות תשובה (א, ח), וזה לשונו: "ואין דין זה, כלומר, שאמרו בו שאין לו חלק לעולם-הבא, אלא באדם כשר". והוא מפנה אותנו לעיין בהלכות חובל ומזיק (ג, ח), שם פוסק רבנו כך: "ואמרו חכמים הראשונים, שכל המלבין פני אדם כשר מישראל ברבים, אין לו חלק לעולם-הבא". נמצא אפוא, שדווקא באדם כשר, ודווקא כאשר המלבין רגיל בכך והפך את המידה הרעה הזו לטבע ולהרגל קבוע.


ונחתום פרק זה בדברי חכמינו במסכת אבות (ג, יד): "ר' אלעזר המודעי אומר [...] והמלבין פני חברו ברבים [...] אף-על-פי שיש בידו מעשים טובים, אין לו חלק לעולם-הבא".


ה. לא הקפידה התורה אלא על המשׂטמה


בעניין חטאים שבין אדם לחברו, רבנו מוסיף בהלכות דעות (ו, יג) הלכה חשובה מאד:


"מי שחטא עליו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבֵּר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהייתה דעתו משובשת, ומחל לו בליבו ולא שׂטמו ולא הוכיחו – הרי זו מידת חסידות. לא הקפידה תורה אלא על המשׂטמה".


מדוע הקפידה התורה על המשׂטמה? כדי לחדד את השאלה נצרף הלכה אחרת שעסקתי בה במאמרי: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים", והיא נפסקה בהלכות דעות (ו, ו):


"כל השונא אחד מישראל בליבו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ' [ויק' יט, יז] [...] ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. אבל המכה את חברו והמחרף את חברו אף-על-פי שאינו רשאי, אינו עובר משום לא תשנא".


ועתה לתשובה לשאלה: הסיבה המרכזית לדעתי נעוצה בכך, שהקב"ה ביקש להרחיק אותנו ממידות רעות אשר יכַלו ויחריבו את נפשנו, כי השנאה שאינה במקומה מכלה את נפשו של האדם ומוציאה אותו מן העולם. בדומה לכך אסרה עלינו התורה לקלל את החרש, וכמו שאומר רבנו ב"ספר המצוות" (לאווין שיז):


"והיה עולה בדעתנו, שכל מה שאסרה [התורה] קללת אדם מישראל, דווקא אם היה שומע אותה מחמת מה שיגיע לו מכך מן הבושה והצער, אבל קללת החרש, כיוון שאינו שומע ואינו מצטער בכך אין חטא בדבר – לפיכך השמיענו שהוא אסור והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוא הוזהר שלא יעורר את נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס".


ברם, למָרי יש סיבה נוספת, וזה לשונו בפירושו להלכה שם: "וכוונת רבנו שלא נאסר בלאו זה אלא שנאה המסותרת בלב, מפני שאין השנוא יכול להישמר מפניו". נמצא, שהשנאה הזו עלולה להתפתח גם לאיבה גלויה, ולעבירות חמורות שבין אדם לחברו.


עד כאן עסקנו בפרטי חובת התוכחה בעניינים שבין אדם לחברו, וכן במידת חסידות שראוי ורצוי לנהוג בה כאשר החוטא הוא הדיוט ביותר או שדעתו משובשת. אולם, כפי שנראה בפרק הבא, בעניינים שבין אדם למקום, לאחר התוכחה הראשונה הדין משתנה מן הקצה אל הקצה, וחובה להכות על קודקודו של החוטא בכל הכוח ובכל הכלים האפשריים.


ו. תוכחה על דברים שבין אדם למקום


לאחר שראינו את כל האזהרות בעניין הלבנת פני חברו הכשר, רבנו פוסק הלכה מטלטלת מאד, אשר עוסקת באדם שמתעקש לעבור על דברים שבין אדם למקום, ואף שהוכיחו אותו בדברי נועם הוא מקשה את עורפו ועומד במרדו, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


ואין סוף לסימני הקריאה שיש להוסיף לאחר הלכה זו!! שהרי לא רק שלפי הלכה זו יש לנהוג באופן שהוא הפוך לחלוטין מכל השיבושים וההזיות שכומרי-הדת השׂכירים למיניהם מורים ומטיפים לנו השכם והערב, והפוך לחלוטין ממושגיהם המשובשים בעניין "גדול השלום" ו"אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום" שראינו לעיל, והפוך לחלוטין ממושגיהם המשובשים בעניין "אהבת ישראל" וכפי שהראיתי במאמרי: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים" – אלא, הלכה זו מורה לנו הלכה למעשה, שאפילו לאחר שהחוטא כבר היכה את המוכיח, עדיין המוכיח מחויב להמשיך ולהוכיח את החוטא ברבים באופנים הקשים והחמורים האמורים בהלכה הזו "עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל"!!


ז. גדול השלום?


כאשר אני קורא את ההלכה הזו ומתבונן ברבנים השׂכירים גולמי הגלימות, אשר בורחים מלהוכיח אפילו על ענייני עבודה-זרה, איני יודע את נפשי. ולא רק שהם בורחים מלהוכיח הם גם מתעים את העם שכך ראוי לנהוג! שהרי הם מצטדקים ומתחסדים בכל מיני מוסרי חז"ל, כגון: "גדול השלום" או "אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום", וכו'. האמנם? האם גם כאשר בני האדם עוברים על דברי תורה וכל-שכן על ענייני עבודה-זרה, האם גם אז ניתן להתחבא מאחורי השלום? ועל זאת נאמר: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם" (יר' ח, יא), והכומרים מתחסדים ומצטדקים ומתעים ומתעתעים, ומציגים לעיני כל את פרסותיהם הסדוקות, אך גרה הם אינם מעלים – "אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים" (יש' מח, כב).


זאת ועוד, רבנו מלמד אותנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יג, יד), שחוטא אשר אינו מקבל את התוכחה, בין בעניינים שבין אדם לחברו בין בעניינים שבין אדם למקום, מצוה לשנוא אותו, והוא באופן טבעי גם ישנא את המוכיח, וכֹה דבריו:


"השונא שנאמר בתורה [="כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" (שמ' כג, ה)] הוא מישראל ולא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ' [ויק' יט, יז]. אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והִתרה בו ולא חזר – הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו".


והלכה זו מבטלת את השלום אפילו על מצוות לא תעשה ואפילו על מצוות עשה, כל-שכן וקל-וחומר בענייני מינות ועבודה-זרה. ושמעתי פעם תשובה של כומר דרדעי שהכשיר את ספר הזוהר ולמעשה הודה באמיתתו וקדושתו, והצדיק את הכשרתו בטענה ש"גדול השלום" ו"אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום". ואיני מבין, וכי השלום גדול מדברי תורה? והלא נאמר בתורה: "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמ' כג, כד), וכן: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (שמ' יב, ג), וישנם עוד פסוקים רבים בעניין חומרת עבודה-זרה.


ורבנו מדגיש שש פעמים! חמש פעמים במורה ופעם אחת בהלכה, שהציר שעליו סובבת תורת משה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, והנה דבריו לפניכם:


1) "מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (ג, לז); 2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה" (ג, כט); 3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דב' יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל [...] אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה. דע זה" (ג, כט).


4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (ג, ל); 5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותם ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (ג, לז); 6) "מצות עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וגו' [במ' טו, כב]. ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן" (הלכות עבודה-זרה ב, ז).


ומה דינו של אותו כומר דרדעי? ומה דינם של ההולכים בדרכו? ובכן אין לי ספק שלפי פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י) דינם חמור מאד-מאד: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


"אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יט, כב).


ח. הברית החדשה של ספר הזוהר


טענה נוספת ששמעתי מכומרי הדרדעים היא, שיש בספר הזוהר דברי אמת ואפילו השקפות נכונות מבית מדרשו של רבנו הרמב"ם! האם ראוי למחוק גם אותן? ואיני מבין, ואם נמצא ב"ברית החדשה" או בקוראן השקפות נכונות האם תהא זו סיבה להכשיר את הספרים הללו? האם תהיה זו סיבה להודות בקדושתם ובאמיתתם? והלא ה"ברית החדשה" מקדשת את התורה הנביאים והכתובים! האם בשל עניין זה ראוי להכשיר אותה? ואין לי ספק שמי שיחפש בנרות ימצא גם ב"ברית החדשה" השקפות נכונות כמו בספר הזוהר.


ויתרה מזאת, ספר תורה שכתבו מין נשׂרף על-פי ההלכה! ומדוע? ולפי ההיגיון של כומרי הדרדעים, יש להוכיח ולהכלים את חז"ל, שהרי איך הם מעזים להורות לשרוף ספר תורה כשר? והלא אין בספר התורה שום פסול רעיוני ומחשבתי, וכולו טהור וקדוש, ואף-על-פי-כן הורו חז"ל לשורפו! ולא מדובר בספרי התורה הפסולים של ימינו שנכתבים על הדוכסוסטוס, אלא בספר תורה כשר שנכתב על הגוויל, כמו שנצטווינו בהלכה למשה מסיני! ואם כך הוא דינו של ספר התורה הגוויל הכשר, שהורו חז"ל לשורפו רק כי הוא נכתב על-ידי מין – מה יהיה דינו של ספר הזוהר הטמא? אשר גם אינו ספר קדוש וטהור שניתן לנו מפי-הגבורה, גם נכתב על-ידי מינים, וגם מלא וגדוש בצואת השקפות המינים ובהזיות אליליות נגעלות.


ט. האם מותר לתלמיד להוכיח את הרב?


נחל בדברי רבנו בספר המצוות (עשין רה):


"וכבר בארו חכמים שמצוה זו חובה על כל אדם, אפילו מן הקטן לגדול הרי זה חייב להוכיח, ואפילו קולל וזולזל אל ירפה ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יוכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: 'עד הכאה' [ערכין טז ע"ב]".


הנה למדנו שיש חובה להוכיח כל אדם, ואפילו היה המוכיח קטן ועלוב ביותר והחוטא גדול ומרומם ביותר, וכל שכן אם החוטא שפל מאד וכל רוממותו וגדולתו היא בעיני עצמו או בעיני חסידיו השוטים. כמו כן, כבר ראינו לעיל את ההלכה בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


ושמא יטען הטוען שההלכה הזו אינה נוגעת לגולמי גלימות הכומרים? ובכן, כבר ראינו לעיל שמצות התוכחה היא גם מן הנחשב לקטן לנחשב לגדול, וכללי המצוה הזו חלים על כולם. זאת ועוד, לא לחינם רבנו אומר בסוף ההלכה: "כמו שעשו כל הנביאים לישראל", כי הנביאים לא נרתעו כלל מלגנות ולהוכיח את "אנשי הדת" וכומרי השקר אשר ביזו את התורה. ובמלים אחרות, כמו שהנביאים לא נרתעו מלהוכיח את "גדולי התורה" בזמנם, כך אין להירתע מלהוכיח את האלילים והאטים המהובלים הנחשבים בימינו לחכמים ואפילו לנביאים.


והנה רק כמה דוגמאות מתוך תוכחות הנביאים ל"גדּוֹלים" במלעיל: "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי [...] וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב, ח); "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (שם ח, ח); "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ" (יח' מה, ט); "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...] וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מי' ג, יא); "וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים [...] וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מלאכי ב, א-ח).


וגדולה מזאת מצאנו, רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (ג, ט), שכל דיין או חכם גדול ככל שיהיה, אם נתן ממון, והוא הדין אם התערב בכל צורה שהיא, כדי למנות או להתמנות למשרת דיינות או רבנות, על-ידי מתן שוחד או הפעלת קשרים פוליטיים – מצוה להקל אותו ולזלזל בו! ומי בימינו מהדיינים והרבנים הראשיים לא נבחר בדיוק בדרכים הללו?! וכֹה דברי רבנו שם: "כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


כלומר, אם דיין שאינו מחלל את ה' בפרהסיה, ורק נותן ממון במחשכים או מפעיל קשרים פוליטיים כדי להתמנות למשרת דיין או למשרת שררה רבנית (ואפילו שאין בה ממון והוא עושה זאת רק לשם הכבוד) מצוה להקל אותו ולזלזל בו עד כדי שאמרו חז"ל שנראה את טליתו (וכל שכן כאשר מדובר בגלימת כומרים פולניים שחורה מארצות הטומאה) כמרדעת של חמור! מה יהיה אפוא דינו של רי"ש-בי"ת ממסדי אשר הפך את התורה לקרדום חוצבים? מה יהיה דינו של רי"ש-בי"ת אשר בז למוסרֵי חכמים מפורשים וברורים ונהנה מן התורה? מה יהיה דינו של רי"ש-בי"ת אשר מחלל את ה', ובוזה את התורה, ומכבה את מאור הדת, וגורם רעה לעצמו, ונוטל את חייו מן העולם? האם הלכה זו אינה מלמדת כיצד יש לנהוג עם רי"ש-בי"תים ממסדיים מפוטמים אשר חלקו לעצמם תארים מתארים שונים? וכאשר הם קוראים בתשעה-באב בנעימת בוכים מתייפחת את הקינה "ואיך חשכה אור ההלכה", עליהם לזכור שהם אלה אשר מחשיכים את אור ההלכה ומכבים את אור המחשבה.


ויתרה אף מזאת, לא רק שמצוה להוכיח את הכומרים הללו אף אסור ללמוד מהם! שהרי כך פוסק רבנו בהלכות תלמוד-תורה (ד, ב): "וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו – אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו'".


ויש לשאול, האם לדעת חז"ל ורבנו הרמב"ם, כומרי-דת ממסדיים דשנים ומפוטמים אשר הפכו תורת-חיים לקורדום-חוצבים, האם הם בגדר "מלאכי ה' צבאות"? האם ראוי ללמוד תורה מפיהם? ועלינו לשנן שוב ושוב את פסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט –י), כדי שאולי סוף-סוף דברי חז"ל ורבנו יישמעו, ונבין ונשׂכיל עד כמה הרבנים הממסדיים ושאר השׂכירים למיניהם, רחקו ומתרחקים מדרכי מישרים, וכֹה דברי רבנו שם:


"כל המשׂים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [=וכל שכן ממשכורות ממסדיות מפוטמות ומנופחות המעוררות בחילה עזה] – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא – לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה. אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות – וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".


וכיצד נסיר תקלה מעם-ישראל אם לא נוכיח אותם ברבים? היאך תתקיים ההלכה? היאך נסיר את חילול ה' ועיוות דת האמת? היאך נסיר את העוון החמור הזה מעל עם-ישראל? שהרי כל מי שאינו מוכיח אותם נתפש בעוונם! מה יהיה אפוא דינו של מי שמגן עליהם ומפאר אותם ומשרת אותם? ויתרה מזאת, האם דברי חז"ל ורבנו המפורשים לעיל, בעניין חומרת הפיכת תורת-חיים לקורדום-חוצבים, אינם מצדיקים להוכיח אותם ברבים? ואם על זה אין להוכיח, על מה כן יש להוכיח? האם יש עוון חמור יותר מחילול השם?!


כמו כן, בפרק הבא נראה במפורש שחכם גדול שעובר על דברי תורה ביד רמה, מנדין אותו בפרהסיה, וכל-שכן שמוכיחים אותו בפרהסיה, לפי כל כללי ההלכה שראינו לעיל.


י. אב-בית-דין שסרח


בעניין השאלה האם מותר לתלמיד להוכיח את הרב לפי כל כללי ההלכה, ישנן שתי הלכות נוספות שמהן נלמדים יסודות גדולים, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, א):


"חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב-בית-דין שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו. אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה שנאמר: 'וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה' [הו' ד, ה], אף-על-פי שכשל כַּסֵּהוּ כלילה, ואומרים לו: הִכָּבֵד ושב בביתך".


כמו כן, ישנה הלכה נוספת בהלכות סנהדרין (יז, יב): "ראש ישיבה שחטא מלקין אותו בפני שלושה ואינו חוזר לשררתו, גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין, שמעלין בקודש ולא מורידין". וייתכן שיהיה מי שילמד משתי ההלכות הללו שאסור להוכיח ר"ב גדול בפרהסיה, לפיכך ראוי לבאר שדווקא מהן מתחזקת דרך רבנו שחובה להוכיח כל רי"ש-בי"ת:


1) ברור שההלכות הללו עוסקות בחכם גדול אשר חטא בדברי שמים בסתר וקיבל את התוכחה באהבה ושב בתשובה. אולם, אם הוא כופר בתוכחה ובמוכיחים ועושה ביד רמה, הוא נכנס לגדר אחר שנאמר בהלכה: "אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו", ואז לא רק שחובה לנדותו בפרהסיה כאמור בהלכה, אלא אף חובה להוכיחו בפרהסיה, כמו שראוי לנהוג בירבעם בן נבט וחבריו, וכמו שראינו בהלכה: שאם לא חזר בו בסתר "מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב".


2) זאת ועוד, ראינו שחכמים ציוו עלינו להקל ולזלזל בדיינים רודפי שררה ושלמונים: "כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו, וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור" – וכל-שכן שמצוה רבה להקל ולזלזל בכומרי הדת הבכירים שהופכים תורת-חיים לקורדום חוצבים במשך עשרות רבות בשנים!


3) ויתרה מזאת, ההלכות שראינו לעיל עוסקות במי שסרח, כלומר בחכם גדול אשר גנב או נאף וכיו"ב בסתר, שהרי נאמר בסוף ההלכה "אף-על-פי שכשל כַּסֵּהוּ כלילה", משמע שרק מעטים יודעים על כך שהוא סרח. והסיבה שאין לנדותו בפרהסיה היא מכיוון שיהיה בזה חילול ה' גדול מאד, שכל העם יידע שהחכם הגדול הזה גָּנב או נאף וכיו"ב.


ברם, חכמים גדולים אשר נהנים מדברי תורה, כבר עתה מחללים שם שמים בפרהסיה! ואף רבים הם התלמידים אשר לומדים מדרכיהם ומתעלוליהם ומתירים לעצמם ליהנות מכבוד תורה. ולכן, מכיוון שכבר יש חילול שם שמים בפועל חובה להוכיחם בפרהסיה, כי המטרה היא להסיר את חילול השם הגדול שכבר ישנו לפנינו, ולהסיר תקלה ומכשול. ולמה הדבר דומה? לחכם גדול שסרח וחוזר על מעשהו שוב ושוב, ומפרסם ומצדיק את מעשהו ברבים וגורם בכך לחילול ה' גדול מאד – וכי יעלה על הדעת שבמקרה כזה ייאסר לנדותו בפרהסיה? ובדיוק על זה נאמר בהלכה לעיל (הלכות תלמוד תורה ז, א), שכומר גדול שעושה כירבעם, כלומר ביד רמה ובמצח נחושה, אסור לחמול ולכסות עליו אלא יש לנדותו בפרהסיה.


4) כמו כן, ראינו במאמר זה הלכה מאד חשובה מהלכות תלמוד-תורה (ד, ב):


"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו – אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו'".


כלומר, אם ייאסר להוכיח ולפרסם את הרב ברבים, כיצד יידע הציבור שהרב הזה הולך בדרך לא טובה? כיצד הציבור יקיים את ההלכה? כיצד הציבור יידע שאין להתלמד ממנו? ולא לחינם נאמר בהלכה בלשון רבים: "אין מתלמדין ממנו", דהיינו לא רק שאין לשבת לפניו או לשמוע את שיעוריו ברשת, אלא שמותר ואף חובה להוכיחו בפרהסיה. לפיכך ברור, שבמקום שהרב הולך בדרך לא טובה בפרהסיה, חובה להוכיח אותו שהוא טועה ושוגה בדרכו, ואף יש להוכיח אותו בפרהסיה אם אינו מודה על האמת בסתר, ומה שחייבו לנדותו בצנעה, אין זה אלא בחכם גדול שנכשל וסרח במחשכים ללא ידיעת הציבור.


5) כאמור, למדנו לעיל שחכם שסרח ונכשל בעבירה חמורה, אם הוא עושה את העבירה ביד רמה "כירבעם בן נבט וחבריו" – מנדין אותו בפרהסיה. וראוי לשאול, האם מי שמשתמש בכתרה של תורה, ומחלל את ה', ובוזה את התורה, ומכבה את מאור הדת, וגורם רעה לעצמו, ונוטל את חייו מן העולם – האם כומר כזה שחז"ל נקטו כלפיו בלשונות כל-כך קשים, אשר רומס את דברי חז"ל ומחלל שם שמים ביד רמה – האם לא ראוי ונכון לנדותו בפרהסיה? והלא כמו שירבעם בן נבט וחבריו אין להם חלק לעולם-הבא, כך לפי חז"ל גם אותם שמשתמשים בכתרה של תורה אין להם חלק לעולם-הבא! ודישתמש בתגא – חָלַף!


6) זאת ועוד, כוונת חז"ל באמרם "חכם זקן בחכמה" או "נשיא" או "אב-בית-דין" היא לאדם שהוא מתאים לגדרי הדיינים ומנהיגי העדה שקבעו חז"ל. כלומר, לא היה עולה על דעת חז"ל למנות אדם שמשתמש בכתרה של תורה לנשיא ולא לאב-בית-דין ואפילו לא להעניק לו תואר של "חכם זקן בחכמה" שהרי הוא משתמש בכתרה של תורה! ובמלים אחרות, מי שלדעת חז"ל כלל לא נכנס לגדרי ההלכה הזו, הקובעת שיש להסתיר את פשעיו של הנשיא שסרח בסתר, שלא ידרוש או יצפה שינהגו בו בהתאם לפסק ההלכה הזה!


יא. חובת התוכחה כלפי רבו המובהק


בהלכות תלמוד תורה פרק ה, הלכות א–יג, מובאות חובות גדולות שחייב בהן התלמיד כלפי רבו המובהק, ורבו המובהק הוא דווקא הרב שלמד ממנו רוב חוכמתו. אולם, אם התלמיד לא למד מאותו הרב את רוב חוכמתו, אותו הרב הוא בגדר "תלמיד חבר", והוא ככל האדם לעניין מצות הוכח תוכיח את עמיתך. והנה לפניכם שתי הלכות שרבנו פוסק בסוף שלוש-עשרה ההלכות שהזכרתי לעיל, ומשתי ההלכות הללו עולה במפורש (תלמוד תורה ה, יד–טז), שכל שלוש-עשרה ההלכות הייחודיות שנאמרו בפרק ה שם, הן אך ורק ברבו המובהק:


"במה דברים אמורים? ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חוכמתו. אבל אם לא למד ממנו רוב חוכמתו הרי הוא תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל הדברים הללו. [...] הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו [=שנזכרו בהלכות תלמוד תורה ה, א–יג] או באחד מהן, לכל תלמידיו או לאחד מהן – הרשות בידו".


מכל מקום, את רבו המובהק יש להוכיח בעדינות יתרה, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ה, יג): "ראה את רבו עובר על דברי תורה, אומר לו: 'לימדתנו רבנו כך וכך'?". ונראה לי ברור, שאם אדם גילה שרבו המובהק משתמש בכתרה של תורה, ומחלל שם שמים, ובוזה את התורה, ומכבה את מאור הדת, וגורם רעה לעצמו, ונוטל את חייו מן העולם! על התלמיד לעזוב מיד את רבו המובהק הזה, אשר מתעה את הרבים ביסודי הדת, וללמוד תורה ממי שראוי ללמוד ממנו, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תלמוד-תורה (ד, ב):


"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו – אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו'".


ברם, עוד נראה לי, כי עד שאותו תלמיד לא ילמד את רוב חוכמתו מרב אחֵר, אסור לו לתלמיד הזה להוכיח את רבו באופנים קשים וחריפים, ואף שהוא עדיין חייב להוכיח את רבו המובהק, הוא חייב לעשות כן בצנעה ובעדינות יתרה (וכמו שראינו לעיל) – שהרי כידוע, גדול כבודו של הרב המובהק מכבודו של האב, ומצאנו בהלכות הכבוד לאב ואם, שאסור לבן להוכיח את אביו באופן קשה וחריף אפילו אם היה רשע גדול, והדרך היחידה שהותרה לו להוכיח את אביו היא להוכיחו בצנעה בלשון שאלה, והנה פסק רבנו בהלכות ממרים (ו, יג):


"אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו. ראה אותו עובר על דברי תורה, לא יאמר לו: 'אבא, עברת על דברי תורה!', אלא יאמר לו: 'אבא, כתוב בתורה כך וכך?', כאילו הוא שואל ממנו לא כמזהירו".


ונראה לי ברור, שדינם של אביו ורבו המובהק שווה בעניין זה, שהרי בשניהם נאמר שעל הבן והתלמיד להוכיח בלשון עדינה ובצורה של שאלה בלבד. ובעניינים אחרים כאמור, אף מצאנו שחובת הכבוד לרב המובהק גדולה מחובת הכבוד לאביו ואפילו אביו הינו אדם כשר.


יב. עוון ביזוי חכמי המשנה והתלמוד


בהלכות תלמוד תורה (ו, יג) נאמר כך:


"עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנוא אותן, לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: 'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו' [דבה"י ב לו, טז]. [...] וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם-הבא, והרי הוא בכלל 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה' [במ' טו, לא]".


ולא לחינם רבנו מצטט את הפסוק: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים", ללמדך שהלכה זו עוסקת דווקא בחכמים אשר מתנהגים באמת כמלאכי האלהים. ובמלים אחרות, ברור שהלכה זו נאמרה ביחס לחכמים צדיקים באמת שאינם משתמשים בכתרה של תורה, אינם מחללים את ה', אינם בוזים את התורה, אינם מכבים את מאור הדת, אינם גורמים רעה לעצמם, ואינם נוטלים את חייהם מן העולם – אלא מדובר בחכמים אשר מתפרנסים ממעשה ידיהם, ועושים כל מעשיהם לשם שמים. וכל מי שכופר במוסרֵי חז"ל ורבנו המפורשים, שלא יתבע לעצמו את הגנתם, ויטען בשקר שהם הורו לכבדו ולהעריצו ולהיזהר בכבודו...


כמו כן, אם עוון גדול הוא לבזות את החכמים, מה יהיה אפוא דינם של מי שמשליכים אחרי גוום במשך עשרות שנים ובאופן שיטתי, את איומי חז"ל המפורשים בעניין האיסור להשתמש בכתרה של תורה? מה יהיה דינם של החולקים על דברי חז"ל ומצדיקים ליהנות מדברי תורה? מה יהיה דינם של אלה שגם מתעקשים להתעות ולתעתע בחסידיהם שהם נוהגים ביושר, וגם כופרים במוכיחיהם ובצוואת חז"ל "הוי מודה על האמת"? מה יהיה דינם של מי שמפנים עורף למוסרֵי חז"ל בשבח המלאכה ועושים את התורה כלי לפרנסה?


וחמור מכך, מה יהיה דינם של הכומרים שמעריצים ומהללים את רש"י והזיותיו? מה יהיה דינם של המצדיקים את הראב"ד שהצדיק את השקפות המינים? מה יהיה דינם של מעריצי רש"י אשר פירש את אגדות חז"ל כפשוטן והשפיל מאד את חכמי התלמוד? וכמו שאומר רבנו בהקדמתו לפרק חלק: "והכת הזו [...] רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות" – האין כומרי הדת הללו מחרפים ומגדפים את ה' יתעלה, כופרים בתורה, ומבזים את החכמים האמיתיים הם חכמי המשנה והתלמוד?


הזכרנו בפרק זה את שבח המלאכה, ונחתום פרק זה בפסק רבנו בעניין חשיבותה, והנה פסקו בהלכות תלמוד תורה (ג, יא), פסק שכולו מיוסד על מוסרֵי חז"ל: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


יג. "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב"


"וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב" (מש' כד, כה). כדי להבין את העניין שמובא בפסוק הזה נעיין גם בפסוק הסמוך לאחריו: "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב, שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים", ופירש שם רס"ג:


"[בפסוקים אלה ישנם] שלושה [דרכים] שבהם יתהלל איש האמת והצדק: [1] אמרוֹ: 'יִנְעָם' הנועם מאת ה', שנאמר: 'וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ' [תה' צ, יז]; [2] ואמרוֹ: 'בִרְכַּת טוֹב' מזה [=מבעל-הדין שהדיין] שפט לו בצדק, לפי שהוא [=בעל הדין] מתפלל לשלום הדן לו בצדק ומברכוֹ [...]; [3] ואמרוֹ: 'שְׂפָתַיִם יִשָּׁק' [...] ראוי שיהיו דברי אומר האמת בעיני שומעו ואף-על-פי שהוא מכאיב לו כמי שמנשק פיו מאהבה. [...] וכבר המשיל דוד את תוכחת המוכיח בעיני הצדיק כשמן על הראש, באמרוֹ: 'וְיוֹכִיחֵנִי שֶׁמֶן רֹאשׁ' [תה' קמא, ה]. ואפילו מכת המוכיח למקבל התוכחת היא טובה וחסד, שנאמר: 'יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי' [שם]".


וראוי ללמד ולהזכיר את הדברים הללו לדרדעים רבים שמזוהים עם דרכו של רבנו הרמב"ם, ואף אם למחצה לשליש ולרביע, כי למרבה הפלא גיליתי שהם אינם אנשי אמת, ואף לא אנשי צדק! וכאשר הנני מוכיח אותם ומביא להם ראיות אמיתיות ונכונות בהירות בשחקים על שהם הפנו עורף לדרך האמת ושוגים בדרכי חתחתים, הם נוטרים ונוקמים מתנכלים ושוטמים! והיה אף אחד מן הדרדעים הללו שאיים עלי באיומי הערכאות, וזה מזכיר לי שהיו בתימן אנשים רעים וחטאים שהלשינו שקרים לערכאות המוסלמים כדי לפגוע באנשי האמת (ואולי פעם אחשוף את רמיזותיו של מָרי בעניין זה על "בית הנער הלוי").


זאת ועוד, בתוך פירוש רס"ג שם, הוא מותח ביקורת על פירוש אחֵר, וכֹה דבריו: "ולא כפי שמדמה אחד ההמוניים כי פירוש 'יִשָּׁק', שהאומר את הנכון ראוי לנשקו על פיו, לפי שלא אמר: 'שפתים יוּשָּׁק', אלא אמר: '[שְׂפָתַיִם] יִשָּׁק', הוא שנושק [הדיין] את פי בעל-הדין שהוא דן אותו בעשותו עמו חסד והצילוֹ מלעשוק".


כלומר, אם כוונתו של שלמה המלך ללמד אותנו שראוי לנשק את מי שאומר דברים נכוחים, הוא היה אומר: "שפתיים יוּשָּׁק משיב דברים נכוחים", דהיינו, יוּשָּׁק על השפתיים של המשיב דברים נכוחים. אולם, שלמה אומר: "שפתיים יִשָּׁק משיב דברים נכוחים", דהיינו, מי שמשיב דברים נכוחים (=המוכיח) הוא כמי שמנשק את מקבל התוכחה על שפתיו! וכך בדיוק אומר רס"ג בפירושו הקצר: "המשיב דברים נכונים [=המוכיח, הוא] כמי שמנשק את השפתיים [=של שומע התוכחה]", וכמו שאומר רס"ג גם בפירושו הארוך לעיל: "ראוי שיהיו דברי אומר האמת בעיני שומעו, ואף-על-פי שהוא מכאיב לו, כמי שמנשק פיו מאהבה".


וייתכן שזהו המקור של אריסטו לאמרתו המפורסמת "קבל האמת ממי שאמרו", שהרי אם אנחנו מחויבים להתייחס לדברי אומר האמת כאל דברי אהבה, וכאילו הוא מנשק אותנו על שפתינו – ברור שאנחנו גם נקבל את דבריו ברצון בהוקרה ובאהבה כפולה ומכופלה.


ואם הרהרתם בלבבכם, מי הוא זה "ההמוני" הזה שרס"ג מדבר עליו? ובכן, אין אנו יודעים למי הוא התכוון, אך הראשון שמצאנו אצלו את הפירוש הזה הוא... רש"י! אשר כותב בפירושו שם כך: "שְׂפָתַיִם יִשָּׁק – ראויים כל שפתיים לנשקו". ואגב ראינו כאן דוגמה נוספת לנטישתם של יהודי-תימן מקור מים חיים, שהרי הם זנחו את פירוש רס"ג והגאונים והעדיפו את פירוש רש"י האדומי (ואף אימצוהו אל חיקם וחיבקוהו וגיפּפוהו ונישקוהו), שהרי יהודי-תימן נוהגים לומר "שפתיים ישק" לאחר שמישהו אומר דברי תורה הראויים לשבח.


בהעדפת פירוש רש"י על מסורת הגאונים, חל כרסום גדול בכלל: "קבל האמת ממי שאמרו", שהרי הפסוק כבר אינו מחנך לאהוב את המוכיח ולאהוב את דברי האמת אף-על-פי שהם מכאיבים לנו, אלא לשבח באופן כללי את כל מי שאומר או שנדמה לנו שהוא אומר דברי טעם, ואפילו כאשר הוא דורש הזיות והבלים עונים כנגדו: "שפתיים יישק"... ובדומה למה שאומרים צאצאי המינים "שְׁכּוֹיֵיךְ" על כל וורט מרופט שמרחיק אותנו מאל אמת.


יד. מקור התועים המתעים והמתעתעים


המקור לביטול מצות התוכחה מצוי בסוגיה במסכת ערכין (טז ע"ב), והנה היא לפניכם:


"מנין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'. הוכיחו ולא קיבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: 'תּוֹכִיחַ', מכל מקום. יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. [המשך הסוגיה בפסקה הבאה].


תניא, אמר רבי טרפון: תָּמֵיַהּ אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו: 'טול קיסם מבין עיניך', אמר לו: 'טול קורה מבין עיניך'. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תָּמֵיַהּ אני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון ברבי, וכל-כך הייתי יודע שהיה מוסיף בי אהבה, לקיים מה שנאמר: 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ' [מש' ט, ח]".


דברי ר' יוחנן המודגשים אינם בתלמוד אלא הובאו בסוגיה הזו בספרא (קדושים, ב). כלומר, מחקתי את הכתוב בתלמוד: "וכל שכן שהוספתי בו אהבה", וכתבתי את נוסח הספרא: "וכל-כך הייתי יודע שהיה מוסיף בי אהבה", כי ברור שגרסת התלמוד היא שיבוש, שהרי האהבה האמורה אינה מצד רבי יוחנן בן נורי, אלא מצדו של רבי עקיבא כלפיו על-כך שהוכיחו.


לאחר שביררנו מעט מענייני הנוסח, נעבור לעיין בסוגיה מבחינה עניינית. בראש הסוגיה נקבעת ההלכה באופן מפורש וברור שאינו משתמע לשני פנים, וללא כל מחלוקת, שהרי מדובר במצוה מן התורה, ולא יעלה על הדעת של מאן-דהו מחכמי המשנה והתלמוד לחלוק על מצוות מפורשות שמשה רבנו קיבל בהר סיני מפי-הגבורה.


ברם, בהמשך מובאים הרהורי לבו של רבי טרפון, אשר מותח ביקורת על פני הדור שהם כפני הכלב, מפני שאם אדם מוכיח את חברו, חברו מוכיחו אף הוא על פניו. ואיני רואה בדבריו שום פתח לעקור מצוה מן התורה, כי הוא בסך-הכל מתאר מציאות עגומה שאין בדור הרע ההוא מי שמקבל תוכחה, ויש בעצם דבריו הללו תוכחה קשה לאנשי דורו! וכבר ראינו ולמדנו לעיל, שקבלת התוכחה אינה תנאי לחלות חובת מצות "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". ואדרבה, אם הוכחתי אדם והוא הוכיח אותי, נקבל שנינו באהבה ויצאנו שנינו נשׂכרים.


בהמשך מובאים גם הרהורי לבו של רבי אלעזר, אשר מתלבט אם קיים מישהו בדור אשר יודע להוכיח, אך רבי יוחנן כבר שלל את דבריו, והוכיח אותו שאין לומר דברים שמחוסרי הדעת עלולים חלילה ללמוד מהם לעקור מצוה מן התורה, במטרה לשרת אינטרסים שפלים. ויתרה מזאת, נראה לי ברור, שכל מטרתו של רבי אלעזר היא, לעורר את המוכיחים שעליהם להיזהר מאד באופני התוכחה, ובמיוחד בעניינים שבין אדם לחברו, ותו לא. והראיה לכך היא, שלא יעלה על הדעת שרבי אלעזר יחשוד בחבריו התנאים שהם אינם יודעים להוכיח, אלא ברור שדבריו הם בגדר הרהורי לב שנועדו לשמש דברי מוסר ואזהרה למוכיחים.


זאת ועוד, נשים לב שדבריהם של ר' טרפון ור' אלעזר נאמרו בלשון תמיהה ולא בלשון קביעה, כלומר, שניהם פותחים את דבריהם במלים: "תָּמֵיַהּ אני" וכו', ומסגנון זה עולה בבירור, שהם אינם מתכוונים לקבוע מסמרות הלכתיים חלילה, כי אי אפשר לעקור מצוה מן התורה, אלא, כל שהם מבקשים הוא להביע את הרהורי לבם הכואבים ולהעביר לנו מסרים מוסריים.


אולם, כומרי הדת האורתודוקסית החדשה, עוטי הגלימות השחורות ושוחרי השלמונים וטובות ההנאה, התעקשו להבין את הרהורי הלב של רבי טרפון ורבי אלעזר כהוראות לבטל מצוה מפורשת מן התורה! ולא ידעו ולא יבינו להבחין בין סוגיה הלכתית לבין סוגיה מוסרית, וכל בר-דעת מבין שהם שרויים בעיוורון גדול מאד, והפקת רווחים וטובות הנאה מן התורה והשימוש בכתרה של תורה, גרמו להם להתעוור מן האמת ולא להבין סוגיות תלמודיות מוסריות פשוטות וברורות, לקיים מה שנאמר: "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה).


ונחתום בפירוש רס"ג לפסוקים במשלי (ט, ז–ח): "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". ופירש שם רס"ג:


"אבל אמרוֹ: 'יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן' הוא מאמר ייחודי ולא כללי ["אינו כללי שכל המוכיח לץ לוקח לו קלון" (מָרי)], לפי שהמציאות מראה שיש מוכיח שהוכיח לץ, ולא אירע לו קלון ולא רע [...] ואין זה דווקא אלא במי שאינו יודע להוכיח ["ערכין טז ע"ב, דברי ר' אלעזר בן עזריה" (מָרי)], שתוכחתו סופה שמביאה אותו לידי ויכוח עם אותו שהוא מוכיחו, ואף לידי ריב, ואף לידי גידופים וחרפות – וזה יהיה: או מחמת שׂנאתו לו, או מחמת חולשת נימוקי התוכחת, או מחמת שהוכיחו ברבים ובקהל עם – הרי בזה אמר: 'לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן'. אבל מי שיודע להוכיח יוכיח לץ ורשע וזולתם ממיני בני האדם החוטאים".


וראוי להפריד בין הלצים לבין הצדיקים, וכֹה דברי רס"ג בהמשך פירושו שם: "אבל הצדיק, הרי איך שתטיף לו יאהב אותך על-כך, כמו חזקיה כאשר הוכיחו ישעיה אמר לו: 'טוֹב דְּבַר יְיָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ' [מ"ב כ, יט]" – יהי רצון שנזכה למעלה הנשׂגבה הזו!


יה. רש"י משחית את מצות התוכחה


רבנו הרמב"ם פוסק לעיל בהלכות דעות (ו, ט), וכֹה דבריו: "המוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם-הבא". כלומר, לדעת רבנו, גם כאשר אדם מוכיח את חברו בינו לבין עצמו, עליו לדבר עמו "בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם-הבא".


וכן רבנו פוסק גם בהלכה הבאה בהלכות דעות (ו, י), אשר עוסקת באופנים הנדרשים והמחויבים לאמירת תוכחה, ולפיהם חובה להוכיח את החוטא תחילה "בנחת ובלשון רכה" ו"לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו", וכֹה דברי רבנו:


"המוכיח את חברו, תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז], כך אמרו חכמים: יכול את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים".


וברור לדעת רבנו, שהאיסור להכלים את החבר, נסוב גם על התוכחה הראשונה שנאמרת בארבע עיניים, שהרי הלכה זו עוסקת במי שמתחיל להוכיח את חברו. ומאין אנו יודעים שחובה שהתוכחה הראשונה תהיה בארבע עיניים? מההלכה הקודמת, אשר קובעת שהמתחיל להוכיח את חברו "צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה". נמצא אפוא, שפסקו של רבנו בהלכה הזו: ש"לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו", נסוב גם על התוכחה הראשונה אשר נאמרת בארבע עיניים (וכאמור, בעניינים שבין אדם למקום, אם החוטא כופר בתוכחה מצוה להוכיחו ולהכלימו ברבים).


ולסיום מסכת הראיות נצרף עוד ראיה לכך שאסור למוכיח לבייש את חברו גם בתוכחה הראשונה שנאמרת בארבע עיניים, וראיה זו עולה על כולן! בסוף דברי רבנו בהלכה שהובאה לעיל הוא פוסק כך: "מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים", כלומר, יסוד האיסור להכלים את חברו הוא בינו לבינו בארבע עיניים, "וכל שכן ברבים".


אולם, רש"י בפירושו לערכין (טז ע"ב) מפרש את דברי הספרא כך: "[יכול את מוכיחו] ופניו משתנין – שיוכיחנו ברבים להלבין פניו". כלומר, לפי רש"י, דברי הספרא אשר מזהירים שלא לבייש ולהלבין את פני החבר, הם אך ורק ברבים. ובפירושו הרע הזה, רש"י מגלה לנו שהוא בעצמו אינו יודע להוכיח, וחמור מכך, הוא גורם לרבים להבין, שניתן להלבין פנים גם בתחילת התוכחה שנאמרת בארבע עיניים, ובזה הוא למעשה משחית את מצות התוכחה. שהרי אם בני האדם יסברו שמותר להכלים מיד בתחילת התוכחה בינו לבינו, סוף התוכחה להיכשל, וכישלונה של התוכחה יחזק את דברי הרשעים שיש לעקור את המצוה הזו מן התורה.


כמו כן, רש"י גם מתעלם מכך שהתורה קשרה בין מצות הוכח תוכיח את עמיתך לבין האיסור להלבין פני חברו: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז], וכמו שראינו לעיל במאמר זה. כלומר, ברור ששילובו של איסור הלבנת פנים בתוך מצות התוכחה, נועד להזהיר את המוכיח שעליו להיות עדין ורגיש עניו ושפל-רוח כאשר הוא בא להוכיח את חברו בצנעה בינו לבינו, ואיך יעלה על הדעת שאיסור ההכלמה הוא רק ברבים?


"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ" (מיכה ג, ט); "לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (יש' כח, יד).

"שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבו" (עמוס ה, י).

"וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (שם, כד).

חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך
.pdf
Download PDF • 353KB

01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!