חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך

עודכן: 19 באוק׳ 2021

אחת המצוות שנמחקו מספר התורה באלף השנים האחרונות היא מצות התוכחה. מי לא מכיר את הוראות הרבנים השׂכירים בימינו שאין להוכיח הלכה למעשה, ושלא קיים מישהו שמסוגל להוכיח, וכו'. ולי הדברים נראים ברורים ופשוטים, שמצות הוכח תוכיח את עמיתך נמחקה במכֻוון מן התורה! כי למצוה זו ישנה חשיבות עליונה בשיבה של עם-ישראל לדרך האמת, והיא למעשה האיום הגדול על הדת החדשה הפרו-נוצרית שקמה עלינו לכלותנו. ובמלים אחרות, הדת האורתודוקסית מרחיקה את עם-ישראל ממצות התוכחה, כדי לשׁמֵּר את שקריה וכזביה, שהרי אם אסור להוכיח – לא ניתן לשפוך אור על מעלליה...


ובמלים אחרות, אם מצות הוכח תוכיח את עמיתך עברה ובטלה מן העולם, לא ניתן להוכיח שום "רב רבנן" ושום חמוֹר עוטה גלימה על שגיאותיו ומעלליו! בדרך זו, יצרו לעצמם הרבנים השׂכירים הפרו-נוצרים מנגנון הגנה, שבאמצעותו הם שומרים על שׂררתם ושלל טובות ההנאה שבידם. ברם, לא היה צורך במנגנון ההגנה הזה אם הם היו הולכים בדרך האמת, כי איש אמת שתוכיח אותו יקבל וישוב בתשובה. ברם, הם כלל אינם רוצים לקבל תוכחה! הם רואים רק את הנאת עצמם ומשכנעים את עצמם בצדקת דרכם, לא בגלל שיש להם ראיות מבוססות לדרכם, אלא בגלל שדרכם העקלקלה מזרימה לכיסם שלמונים וטובות הנאה.


ברם, מצות הוכח תוכיח את עמיתך נמחקה, לא רק כדי להגן על הרבנים השׂכירים מפני ביקורת ותוכחה, אלא לא פחות מכך כדי לפטור אותם ממצות התוכחה, אשר עלולה לסכן את מעמדם ויוקרתם ושׂררתם. כלומר, רב שׂכיר שיוכיח את בני קהילתו בעניין הלכה מסוימת, מסכן את מעמדו יוקרתו ושׂכרו, שהרי משכורותיו משולמות מהקופה הציבורית, ולכן הוא מחויב לפסוק לציבור הלכות שימצאו חן בעיניהם, כי הציבור משלם את משכורותיו. ובמלים אחרות, הוא נותן השירותים והציבור הם לקוחותיו, והלקוח תמיד צודק! ואם נותן השירות לא יתנהג באופן שישׂביע את רצון הלקוח, הלקוח עלול לפטר את נותן השירות...


ושמעתי בעבר ר"ב שׂכיר אחד, אשר סיפר שהוא ניסה לשכנע את אנשי בית-הכנסת בקהילתו שבָּמת האבן בבית-הכנסת גבוהה מדי, וראוי להסירה. כמובן שהוא נכשל, שהרי הלקוח תמיד צודק, אך לא אשכח את המלים שהוא אמר: "סיכנתי בעצמי", כלומר, הוא הגיע למצב שבו הוא מסכן את מעמדו יוקרתו ושׂררתו! והדבר האחרון שכומרי-הדת חפצים בו הוא לסכן את שלמוניהם, ולכן נוח להם מאד לבטל כליל את מצות הוכח תוכיח את עמיתך. ואין לי צל של ספק, שתקרית-הבמה גרמה לאותו רי"ש-בי"ת להבין היטב מי בעל הבית, ומאותו יום ואילך הוא היה כנוע וממושמע לכל אשר יורו לו, ואפילו על שמאל שהוא ימין...


אחד הטעמים שהרבנים השׂכירים משתמשים בהם כדי להצדיק את הפניית עורפם לדרך האמת, וכדי להצדיק את מחיקת מצות התוכחה מן התורה, הוא: "גדול השלום" או "אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום" ובעוד מליצות, אשר מיסודן לא נועדו למחוק שום מצוה מן התורה, אך מי שמסלף את יסודות התורה זקוק לעוד סילופים רבים כדי להחזיק את שקריו וכזביו. ואכן גדול השלום, אך לא במקום שעוברים על דברי תורה, ובדיוק לשם כך ניתנה לנו מצות התוכחה כדי להשיב בנים לגבולם. ועם "גדול השלום" ניתן להכשיר את כל השרצים והתועבות, שהרי לפי השקפה זו השלום גדול יותר מדברי תורה! וזו כפירה בתורה!


כמו כן, מצוה זו נמחקה לא רק באופן מכֻוון אלא גם באופן טבעי, שהרי מי שנוטל שלמונים ושלל טובות הנאה, עיניו יתעוורו לחלוטין מלראות את אור האמת. הוא כבר לא יזהה את עוולות העולם הדתי הפרו-נוצרי, והשלמונים אף יגרמו לו לסבור שכל העיוותים והשיבושים הללו נאמרו מפי הגבורה! כלומר, האם לדעתכם הרבנים השׂכירים מסוגלים להוכיח ולהדריך את עם-ישראל לדרך האמת כאשר הם נגועים עד לשד עצמותיהם בקבלת משכורות וטובות הנאה מממסד פרו-נוצרי? וכי דעתם חופשיה להבין דברי אמת ולהגיע להשקפות אמת? וכי הם ינתקו את עצמם מעטיני השוחד והשלמונים כדי שיוכלו לראות את האמת נכוחה?


וראוי לחתום פרק זה בדברי רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".


ודברי הנביאים עזים וקשים ישירים ונוקבים עוד יותר, והנה מקצתם: "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ" (מיכה ג, יא); "וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים [...] וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מלאכי ב, א-ח); "שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה [...] שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (יש' א–כג).


א. הגדרת מצות התוכחה


רבנו מגדיר את מצות התוכחה ב"ספר המצוות" (עשין רה), וכֹה דבריו:


"והמצוה החמש ומאתיים, הציווי שנצטווינו למחות בעושה עבירה או במי שזומם לעשותה, ולהזהירוֹ על-כך בדברים ולהוכיחוֹ. ואין אדם ממנוּ [=מעם ישראל] רשאי לומר: 'אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי זה עניינו עם אלוהיו' – זה נגד התורה, אלא אנו מצֻווים שלא נעבור ולא נניח לזולתנו מאומתנו לעבור, ומי שזומם לעבור, חובה על כל אדם להוכיחו ולמנעו, ואף-על-פי שלא נתקיימה עליו עדות המחייבת ביצוע עונש, והוא אמרו יתעלה: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' [ויק' יט, יז]".


נמצא, שעל כל אחד מעם-ישראל חלה חובה להוכיח כל אחד מעם-ישראל, וזאת כאשר המוכיח רואה את חברו חוטא. ולא רק כאשר המוכיח יודע שחברו חוטא בפועל, אלא אפילו כאשר חברו רק זומם לחטוא כבר אז חלה עליו חובה להוכיחו. וכמו שפוסק רבנו בהלכות דעות (ו, ח): "הרואה את חברו שחטא או שהוא הולך בדרך לא טובה", כלומר, אפילו אם הוא רואה שחברו רק מתקרב לחטא, חובה להוכיחו ולהזהירו שמא יתדרדר לחטאים ולפשעים, וכעין דרשת חז"ל לתהלים (א, א), שאם הלך סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ.


בהמשך דברי רבנו ב"ספר המצוות" הוא מצטט את לשון הספרא: "ולשון ספרא: מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים חזור והוכח? תלמוד לומר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'. יכול את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז]". למדנו אפוא, שחובת התוכחה היא חובה מתמשכת, וכן למדנו שאין להכלים את חברו בתוכחה, אך בהמשך נראה שמדובר אך ורק בתחילת התוכחה, ואם החוטא כופר ובועט בתוכחה מותר להכלימו: בעניינים שבין אדם לחברו – מותר רק בצנעה בינו לבינו; ובעניינים שבין אדם למקום – אף ברבים מותר להכלימו, ולא רק שמותר להכלימו ברבים, בהמשך נראה שמצוה וחובה להכלימו ברבים, כמובן רק לאחר שסירב לקבל את התוכחה והדף את המוכיח.


עוד אומר רבנו בהגדרת המצוה שם: "וכבר בארו חכמים שמצוה זו חובה על כל אדם, אפילו מן הקטן לגדול ["הקטן במעלה לגדול במעלה" (מָרי)] – הרי זה חייב להוכיח, ואפילו קולל וזולזל אל ירפה ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יוכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: 'עד הכאה' [ערכין טז ע"ב]". ודברי רבנו משלימים את האמור לעיל, כלומר, החובה להוכיח שוב ושוב היא עד שיכה אותו החוטא! ובהמשך נרחיב בעניין זה. עוד למדנו, שיש חובה להוכיח כל אדם, ואפילו היה המוכיח קטן ועלוב ביותר והחוטא גדול ומרומם ביותר, וכל שכן אם החוטא שפל מאד וכל רוממותו וגדולתו היא רק בעיני עצמו או בעיני חסידיו השוטים.


ודברי רבנו בהגדרת המצוה מתארים נכוחה את המצב העגום בימינו, שבו הרבנים השׂכירים מורים לעצמם ולחסידיהם שלא להוכיח אותם ואת זולתם, וזאת בניגוד לדברי רבנו לעיל: "ואין אדם ממנוּ רשאי לומר: 'אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי זה עניינו עם אלוהיו'". ולא רק שהם מחקו ומוחקים מצות עשה חשובה מן התורה, אשר כל-כך יסודית והכרחית לשיבת עם-ישראל לדרך האמת, הם בעצמם חוטאים גדולים ואף מתעים את העם אחר ההבל. כלומר, הם גם חוטאים בעצמם, וגם אומרים אם יחטא זולתי זה עניינו עם אלוהיו...


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות דעות (ו, ח):


"הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' [ויק' יט, יז]".


ושם מָרי מפנה לדברי רבנו במסכת אבות: "מה שדייק רבנו לכתוב 'על עצמו', פירש בפירושו למשנה אבות (ה, א)", וכֹה דברי רבנו בפירושו לאבות: "וייחד מאמר [=מעשרה מאמרות שנברא בהם העולם] לכל עניין, להשמיעך גודל המציאות הזו וסידורה, ושהמפסידה מפסיד דבר גדול, והמתקנה מתקן דבר גדול. רצוני באמרי מפסידה – המפסיד את נפשו ולא נעשה שלם במינו, וכן המתקנה – המתקן את נפשו, כי היא אשר בידו לתקנה ולהפסידה, וכאילו היא התכלית הסופית בכל המציאות אשר בה נאמרו עשרה מאמרות".


והנה לנו עצה מאת רבנו כיצד להוכיח את חברנו ששגה וטעה. כלומר, בהמשך נלמד על-כך שהאדם מחויב להוכיח את חברו תחילה בדברי נועם, וכמו שרבנו מדגים כאן: שהמוכיח יאמר לחברו בתחילת תוכחתו, שהוא מפסיד דבר גדול מפני שהוא מפסיד את נפשו הנצחית, ואם ישוב בתשובה הוא מתקן דבר גדול ועצום, וממלא בזה את ייעודו הסופי והנצחי.


ב. ייחודה של מצות התוכחה


בהלכה הבאה הרמב"ם מתמקד בייחודה של מצות התוכחה, ולייחוד זה שני פנים: האחד, מצוה זו אינה מסתיימת לאחר שהמוכיח הוכיח את חברו פעם אחת, אלא עד שהחוטא קיבל את התוכחה והודה על האמת, או עד שהחוטא היכה את המוכיח; והשני, מצוה זו ייחודית גם בזה, שמי שאינו מקיים אותה, למעשה אינו רק מבטל עשה, אלא הוא גם נתפשׂ בעוון של החוטא, וכאילו הוא עצמו שוגה באותו החטא שפשע ונכשל בו החוטא!


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות דעות (ו, ט):


"המוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו – מוטב, ואם לאו – יוכיח אותו פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד חייב להוכיח עד שיכהו החוטא ויאמר לו: 'איני שומע'. וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפשׂ בעוון אלו כולם, שאפשר לו למחות בהם".


מהלכה זו למדנו כמה נקודות חשובות מאד:


1) בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, יש להוכיח תחילה בארבע עיניים, לדבר "בנחת ובלשון רכה", ולהודיע לחוטא שכל מטרת התוכחה היא "לטובתו ולהביאו לחיי העולם-הבא" – וכאמור, כדאי שהמוכיח יוסיף ויאמר לחברו שהוא מפסיד דבר גדול מפני שהוא מפסיד את נפשו הנצחית, ואם ישוב בתשובה הוא מתקן דבר גדול ועצום, וממלא בזה את ייעודו הסופי והנצחי. והלכה זו נאמרה כמבוא והקדמה לשתי ההלכות שרבנו יפסוק בהמשך (יובאו בפרק הבא), ובהן רבנו ישוב לנושא ויבאר את אופני התוכחה הראויים.


2) כמו כן, אם החוטא לא הודה על האמת, בין אם הוא כופר ובועט בתוכחה באופן ישיר, ובין אם הוא מתחמק בכל מיני פלפולים "תורניים" שונים ומשונים – חובה להמשיך ולהוכיח אותו שוב ושוב עד שהחוטא "יַכֵּהוּ ויאמר לו 'איני שומע'". ומָרי מסביר בפירושו, שרבנו לא פסק כר' יוחנן שאמר "עד נזיפה" אלא כרב שאמר: "עד הכאה", כי דברי ר' יוחנן לא היו בנוסחת התלמוד הקדום שהיה בידו, אלא רק דברי רב ושמואל, והלכה כרב כידוע.


ושני חיזוקים יש לקביעתו של מָרי בעניין זה: א) בספר המצוות (עשין רה) אומר רבנו כך: "וכבר בארו חכמים שמצוה זו חובה על כל אדם, אפילו מן הקטן לגדול הרי זה חייב להוכיח, ואפילו קולל וזולזל אל ירפה ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יוכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: 'עד הכאה' [ערכין טז ע"ב]". נמצא אפוא, שגם בספר המצוות אין זכר לסברת ר' יוחנן שהובאה בש"ס ווילנא, ודברי רבנו מפורשים שההלכה היא "עד הכאה"; ב) גם בנוסח התלמוד הקדום שהיה לפני רבנו בחיי (המאה הי"א) לא היו אלא דברי רב ושמואל בלבד (ראו: תורת חובות הלבבות, שער י, פרק ו, עמ' תכג).


זאת ועוד, לא יעלה על הדעת שרבנו פוסק ב"משנה תורה" כסברה שיוחסה לר' יוחנן בש"ס ווילנא, שחובה להוכיח "עד נזיפה", שהרי רבנו פוסק: "יַכֵּהוּ ויאמר לו 'איני שומע'". ואיזו מין נזיפה זו לומר למוכיח: "איני שומע"? ונזיפה היא נזיפה, כלומר, אמירת מלים קשות וברורות אשר נועדו לסתום ולחתום את פי המוכיח, ולא רק לומר לו "איני שומע"... ועדיין יש להבין, אם רבנו כאמור פוסק כרב שאמר: "עד שיכהו החוטא", מדוע הוא מוסיף מיד לאחר מכן: "ויאמר לו: 'איני שומע'"? ובכן, נראה לי שרבנו רק מתאר את המציאות הנוהגת של מקרי התוכחה אשר מתדרדרים להכאה, שברובם החוטא אינו מסתפק בהכאת המוכיח, אלא גם מוסיף אמירות מילוליות שונות שנועדו לבטא את כפירתו בתוכחה.


עוד ייתכן, שהתוספת של רבנו נועדה ללמד, שאם החוטא מכה את המוכיח מסיבה אחרת, על המוכיח לשוב ולהוכיח את החוטא, עד שהוא יכה אותו דווקא בשל כפירתו בתוכחה.