לפני כמאה וחמישים שנה החלה מחלוקת גדולה בתימן בעניין ספר-האופל, מחלוקת עזה זו הולידה את הספר "מלחמות השם" שחיבר ר' יחיא קאפח כנגד ספר-האופל. דרכו של ר' יחיא קאפח כנגד ספר-האופל, וכן ספרו "מלחמות השם" שבו הוא מוכיח שמדובר בעבודה-זרה, היו לאבן-נגף לנכדו קאפח השכיר וכן לממשיך דרכו ערוסי רודף הבצע. קאפח ג'וניור הצייקן וכן ערוסי חובב השלמונים ביקשו להתערות בכומרים האורתודוקסים, וליהנות ממנעמי שׂררת הכמורה הראשית לישראל. אך דא עקא, עם המשכורות הנפוחות ושלל טובות-ההנאה והכבוד וההערצה הפגאנית מנת-חלקם – הגיעה גם דילמה קשה: כיצד להתייחס לר' יחיא קאפח? שהרי מלחמתו כנגד האופל היא בגדר טאבו גמור ומוחלט בעיני פטרוניהם האורתודוקסים הנבערים, ואם לא ימצאו דרך להתנער מר' יחיא קאפח, הם עלולים לאבד את שׂררתם...
קאפח בחר בהתעלמות מוחלטת מסבו, הוא כמובן לא הוציא לאור את ספרו של סבו, וכמעט שלא התייחס לסבו בכתביו ובפרשנויותיו, כל זאת כדי שלא להרגיז את הפריץ שליטף אותו, פיטם את חשבון הבנק שלו, והרעיף עליו שלל פרסים מפוקפקים וטובות-הנאה אשר מוציאות את האדם מן העולם. בנוסף, קאפח לא הכחיש אגדה אורבנית שפשטה בקרב הדרדעים האורתודוקסים לפיה קאפח ג'וניור הצייקן, טרם כניסתו לתפקידו בבית-הדין הגדול לערעורים בשנת 1970, נשבע בשם ה' צבאות, שהוא מאמין שספר-האופל הוא ספר אמת מקודש.
אגדה זו מעולם לא הוכחשה על-ידי קאפַּח בכתביו! ברם, בספר "הולך תמים" (שנדפס לאחר מותו) נאמר בהערה באופן סתמי וסתום ביותר שהוא הכחיש את האגדה (עמ' 133):
"על הסיפור שכביכול הושבע [...] קאפח לפני כניסתו לבית-הדין על שאיננו מאמין בדברי סבו, אמר [...] קאפח כי לא היו דברים מעולם".
ובכן, הכחשתו הרפה והקלושה של קאפח גרועה יותר מאי-הכחשה, וכמו שקאפח אומר בעצמו בהקדמתו לספר "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' 8), וזה לשונו: "חצי-גרוע גרוע יותר מן הגרוע-לגמרי, שחצי-גרוע חוסם את הדרך". כלומר, חצי גרוע חוסם את הדרך לאמת ומותיר את השקר על כנו, ואת זאת בדיוק עשה קאפח בהכחשתו הרפה: מצד אחד הוא טשטש את הודאתו בעבודה-זרה ובכך סתם צוהר שהיה עשוי לעורר כמה מתלמידיו להבין שהוא מודה בעבודה-זרה ומחלל-שם-שמים ומתעה מדרך האמת (וכל זאת תוך שהוא מתחזה ל'הרמב"ם של ימינו' ומזהם קשות את מבועהּ של דרך האמת); ומצד שני הוא ידע היטב שהודאה רפה שכזו לא תגיע לפטרוניו המינים, וגם אם היא תגיע למאן-דהו בטעות, הוא תמיד יוכל להתפתל ולהכחיש ולכזֵּב כמנהגם של השׂכירים, שהרי הכחשה זו לא נאמרה במפורש בכתביו...
ולכן, הנני שמח על-כך שהכחשתו הרפה פורסמה, שהרי הכחשה זו מועילה לדרך האמת. גם מפני שהיא מוכיחה שקאפח היה נוכל שהרי "חצי גרוע יותר גרוע מן הגרוע", וגם מפני שיש בה ראיה מפורשת לכך שקאפח היה מודע היטב לאגדת המינות הזו, ואף-על-פי-כן הוא לא ראה לנכון להכחישה בשום מקום בכתביו! ואל יהא דבר זה קל בעיניכם, כי לא מדובר בעניין פעוט, מדובר בשבועה לשווא ולשקר ובהודאה מפורשת בעבודה-זרה! ואם קאפח היה אדם כשר, היה עליו לייחד מאמר לעניין זה, ואף לשלול אותו בכמה שיותר מקומות בכתביו.
ואיך קאפח לא פחד מה'-אלהים-אמת? איך הוא לא נחרד מכך שהוא מתעה רבים אחרי ההבל ומזהם את מקור נביעתה של דרך האמת? איך הוא העז שלא לפרסם מודעה רבתי בכתביו שבה הוא מכחיש באופן רשמי את אגדת המינות הזו?! והנה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) בעניינו: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
קצרו של דבר, ברור לכל מי שאינו מתעקש להטעות את עצמו שהיה לקאפח נוח מאד באגדה הרעה הזו, והנה עוד ראיה לכך: ובכן, סיפר לי מאן-דהו מתלמידיו, שהכחשתו הרפה של קאפח הגיעה בטעות לאחד מכומרי הממסד האורתודוקסי (למיטב הבנתי מדובר בצורר איברהים יוסוף, עבד כי ימלוך) והוא פנה לאביו עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה כדי לברר את העניין. איני יודע כיצד העניין נמשך מכאן, אך ברור שעבדאללה לא עשה מזה עניין כי מדובר בסך-הכל בהכחשה רפה... אך שוו בנפשכם מה היה קורה אם קאפח היה מעז להכחיש את האגדה הזו ולוּ באיזו הערה נידחת בכתביו? ולכן, גם אם קאפח לא נשבע שבועת שווא ושקר שספר-האופל הוא אמת לאמיתה, הרי ברור שהיה לו נוח מאד באגדת-המינות הזו – והואיל והוא לא הכחישהּ באופן שישלול אותה, הרי שהוא כמי שנשבע לשקר וכמי שמודה במינות רצוצה.
קצרו של דבר, בהכשרת ספר-האופל קאפַּח בגד בגידה חמורה בדרכו של אברהם אבינו ובמלחמתו באלילות, ופתח פתח רחב לחדירת האלילות והשקר לתוך משנת הרמב"ם, עד שתלמידיו ממשיכי דרכו הממסדית השכירה אף הרשו לעצמם לחתום על עצומות מפורשות אשר מכשירות את ספר-האופל ומרוממות אותו כאחד מספרי הקודש של עם-ישראל! קאפַּח הורה אפוא את הדרך לדרדעים החדשים: לבגוד בדרך האמת במטרה לחצוב שלמונים.
עד כאן ביחס לקאפח ג'וניור הצייקן, ועתה לערוסי ולהתמודדותו עם הגיבנת של ר' יחיא קאפח, ובכלל עם המחלוקת הקשה כנגד ספר-האופל שנדבקת אליו כמסטיק טרי לנעל. ובכן, כמו קאפח ג'וניור, גם ערוסי שוחר השלמונים ראה בירושת-האמת שהותיר לו ר' יחיא קאפח, מטען-צד קטלני שיש לפרק בכל דרך אפשרית. בדרך-כלל ערוסי לא נדרש לעניין זה, אך לעתים מתעורר בקרב אחד מתלמידיו איזה זיק של תשוקה לדרך האמת, ואז התלמיד פונה לערוסי ושואל אותו ביחס למחלוקת, וזאת בעיקר כדי להבין מהי האמת בכל בליל המידע בעניין.
וזכורני ששאלתי את ערוסי בענייני המחלוקת הזו שהייתה בתימן. ובכן, הייתה לו לערוסי תשובה מוכנה, תשובה שהוא השיב לכל מבקש אמת, תשובה שנועדה להחניק את אותו זיק שהתעורר בקרב השואל לדרך האמת. ומדוע ערוסי מבקש להחניק את דרך האמת? ובכן, דרך האמת מסכנת מאד את ערוסי, כי בנוסף לכך שתעתועיו ייחשפו לעין-כל ובצעו יהיה גלוי לכל בר-דעת, פטרוניו המינים יטיחו כנגדו: לאחר כל השלמונים וטובות-ההנאה שהעברנו לך, אינך מסוגל לבצע את תפקידך החשוב מכל? אינך מסוגל לחנוק כל התעוררות לדרך האמת?
ועתה לתשובתו של ערוסי לשואלים אותו על המחלוקת שהייתה בתימן. ובכן, ערוסי מספר שפעמים רבות הוא שאל את קאפח ג'וניור הצייקן על המחלוקת שהייתה בתימן, ותמיד קאפח הצייקן התחמק מלהשיב. ברם, פעם אחת, ברגע נדיר של גילוי לב, קאפח ג'וניור גילה לערוסי את האמת המרעישה בשני משפטים קצרים: "הכל בגלל שועלים קטנים שלא שימשו את רבם כל צרכם, ואלמלא הם מָרי הישיש היה יכול להיות 'הנודע ביהודה' של הדור שלנו".
זמן רב לא הבנתי את תשובתו של קאפח ג'וניור, וכי יעלה על הדעת שרק בגלל תלמידיו ר' יחיא קאפח לא נצרב בתודעה הרבנית כ"נודע ביהודה"? וכי המחלוקת הפנימית בתימן גרמה לנידויו של ר' יחיא קאפח מפנתיאון ה"אחרויינים" המפוקפק? והלא קצפם וזעמם של "חכמי ישראל" הסכלים יצאה על ר' יחיא קאפח בשל התנגדותו לקבלה, ללא קשר ישיר למחלוקת הדרדעים-עיקשים שהייתה בתימן ואשר נסובה על נושאים רבים, וכתב השטנה (הפאשקוויל) שהוציאו נגדו הכומרים הוא זה אשר הוציא אותו מפנתיאון ה"אחרויינים" מחוסרי הדעת...
לא הנחתי לזה, וחקרתי את ערוסי עד שהצלחתי בקושי רב להוציא לאור את התשובה, וכאשר שמעתי את התשובה האמיתית, לא האמנתי למשמע אוזניי. ובכן, לפי ערוסי, כוונתו של קאפח ג'וניור היא, שתלמידיו של ר' יחיא קאפח לחצו עליו לכתוב ספר כנגד הקבלה, ובגלל לחצם הכבד, בלית ברירה וכמי שכפאו שד, ר' יחיא קאפח כתב את הספר "מלחמות השם" – הספר המפורסם אשר בגללו הוא נבעט ממועדון הסכלים ומחוסרי הדעת. ובמלים אחרות, לפי ערוסי, קאפח ג'וניור הצטער כל ימיו על-כך שסבו נכנע ללחץ תלמידיו וכתב ספר נגד הקבלה!
קצרו של דבר, מדברי ערוסי עולה שהספר "מלחמות השם" נולד בחטא, ואם הדבר היה תלוי בו או בקאפח ג'וניור, הספר "מלחמות השם" לא היה בא לעולם! וכל זאת כדי שלא יתייחסו לקאפח ולערוסי כמצורעים ויפגמו ביוקרתם ובמעמדם, וכדי שר' יחיא קאפח ייכנס לפנתיאון האלילי של אחרוני סכלי ישראל, ויזכה לתואר "הנודע ביהודה" או "המכריט מצנעא"...
בעקבות דבריי לעיל, פנה אלי מאן-דהו מתלמידיו של קאפח, וסיפר שקאפח יגע מאד שתהיה תגובה לספר "אמונת השם" (ספר שנכתב כנגד 'מלחמות השם' של ר' יחיא קאפח). כלומר, אפילו שמדובר בסבו, הפחדן השכיר הנקלה הזה לא העז לכתוב בעצמו! אלא, הוא ביקש משלום קורח שיכתוב תשובה לספר "אמונת השם". על-כל-פנים, אותו תלמיד תועה ניסה לסתור את הפרשנות של ערוסי לדברי קאפח, דהיינו, לפי דבריו לא סביר שקאפח ייחל לכך שהספר "מלחמות השם" לא היה בא לעולם, שהרי הוא התחנן לשלום קורח שיכתוב תשובה לספר "אמונת השם". מה ניתן ללמוד מן הסיפור הזה של התלמיד התועה? ובכן, מעבר לעובדה שתלמידו של קאפח חשף עוד עובדה מחרידה על קאפח ג'וניור הצייקן, והיא שהוא הרחיק את עצמו מלהגן על דרך האמת של סבו שטיפחו וגידלו באהבה (ללמדנו על מידותיו הרעות ועל שקיעתו בכמורה האורתודוקסית) – אין בטענתו לסתור את הפרשנות של ערוסי: גם מפני שהיא מאד מתאימה לתוכן הדברים של קאפח, וגם מפני שערוסי בקי מאד בנכלולי הדרדעים, וגם מפני שקאפח ביקש מקורח שיכתוב תשובה לאחר ש"מלחמות השם" כבר נכתב, והספר "אמונת השם" גרם לו עתה לביזיון, שהרי רבים מתלמידיו היו מתלמידי סבו.
כלומר, קאפח ביקש מקורח שיכתוב תשובה לא בגלל שהיה אכפת לו מ"מלחמות השם", אלא בגלל שהוא חס על כבודו שנרמס, שהרי כאמור, תלמידיו הרגישו חרפה גדולה בעקבות פרסום הספר "אמונת השם", והעדר כתב-תשובה היה מכה קשה למורל הירוד של הדרדעים, ומכה עוד יותר קשה למעמדו וליוקרתו המדומים של קאפח, וכן כתם לדורי דורות. ולכן, אדרבה, קאפח היה שמח מאד אם הספר "מלחמות השם" לא היה נכתב וחוסך לו את כל הטרחה.
ראיה נוספת לכך שלקאפח כלל לא היה אכפת מן הספר "מלחמות השם" ניתן להביא מן העובדה הפשוטה שהוא לא ההדיר אותו! קאפח ההדיר עשרות רבות של ספרים, ביניהם ספרי מינים גמורים, וביניהם ספרי שוטים וחכמים למחצה לשליש ולרביע, אך את הספר של סבו הוא לא ההדיר! ורק מהדיר נבל ואנוכי וכפוי-טובה כגבעוני היה מפנה עורף לספרו החשוב של סבו, שגידלו וטיפחו וחינכו ולימדו ופינקו, רק כומר ממסדי אורתודוקסי רודף בצע ושׂררה.
סוף דבר
ושאלה עודנה מנקרת במוחי: מדוע חכמי תימן משתוקקים להשוות את עצמם לגדולי אשכנז המדומים? מדוע הם כֹּה כמהים לחקות את דרכיהם הנלוזות? מדוע הם כל-כך מקנאים בכסילים נבערים שמשועבדים לתאוותיהם ולתועבותיהם? אלא, שמרוב נהייתם אחרי ההבל והתאוות, הם כבר רואים בדרך המינים האירופים את דרך האמת, ומנסים בכל כוחם להשתלב בה. "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם [=הראשויינים והאחרויינים] וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ, וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים [=שלחו את בניהם לישיבות של יוצאי ארץ אדום, אחוזי השדים והרוחות ושאר ההזיות האליליות הנגעלות]" (תה' קו, לה–לז).
ואחתום בתוכחות הנביאים ישעיה ומיכה, לקאפח ג'וניור הצייקן ולערוסי רודף השלמונים:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
והנה דברי מיכה שמשווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).
"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט).