top of page

הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן! (חלק ב)

ב. כישופים וכשפים


בעניין זה הרחבתי במאמר: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם", וכאן נצרף כאמור רק את תמצית השקפת רבנו בעניין זה. כאמור, רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (יא, יט–כא):


"המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים [...] ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


ונצרף את דברי קאפח בעניין "מעשה הכשפים" שנזכרו בדברי רבנו לעיל:


"וכוונת רבנו באמרו 'עושה מעשה' הוא למעשה הקיטור או כיו"ב, לא עשיית דבר על ידי כישוף, כי זה לדעת רבנו לא עשה ולא עושה ולא יעשה, כי הכל שקר גמור ומוחלט הבל הבלים והבל מהובל. וההפסד העצום שבכוונת רבנו נתבאר היטב כמה וכמה פעמים במורה, כי רצון הקב"ה שנהיה בעלי דעה נכונה וישרה, נדע לְאַמֵּת את האמת, ואל נחדיר למוחותינו את השווא תמורתו. וכל המעקם ומעקש את מוחו בהאמנת ההזיות הללו חוטא חטא גדול לאלהים".


ונסיים את ההקדמה בדברי רבנו במורה (ב, מז):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".


***

עתה, לאחר שראינו את תמצית דעתו הנחרצת של רבנו הרמב"ם בשלל ביטויים נוקבים, כגון: "שקר וכזב", "בהבלים הללו", "הסכלים ומחוסרי הדעת", "תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן" ועוד, נעבור לעיין בכמה מקורות מייצגים מכתבי הרמב"ן ונגלה את דעתו העקושה בעניין הכשפים והכישופים.


דוגמה ראשונה


בהקדמתו לפירושו לתורה, כותב הרמב"ן כך:


"'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם' [מ"א ה, י]. כלומר, שהיה בקי מהם בקסמים ובנחשים שזו היא חכמתם [...] ומכל חכמת מצרים שהיה בקי בכשפים שהיא חכמת מצרים".


כדי להבין לעומק את סכלותם של המינים האירופים ובכללם הרמב"ן, עלינו לעיין במקור הקדום של המדרש שהוא מצטט בדבריו, וכך נאמר במדרש ספרי (דברים, פסקא ט):


"'לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם' [דב' א, ט] – אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל? אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד להם את המן והגיז להם את השליו ועשה להם נסים וגבורות, ולא היה יכול לדונם? אלא כך אמר להם: ה' אלהיכם הִרבה אתכם על גבי דייניכם [שיש בעלי דינים רבים מאד בעם-ישראל שיש לפשר ולדון ביניהם]. וכן שלמה אומר: 'וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ' [מ"א ג, ט], אפשר שלא היה שלמה יכול לדון את ישראל? אדם שנאמר בו: 'וַייָ נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה' [מ"א ה, כו], ואומר: 'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם, וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב' [מ"א ה, י–יא] – ולא היה יכול לדונם? אלא כך אמר להם: איני כשאר כל הדיינים, מלך בשר ודם יושב על בימה שלו, דן להריגה, לחניקה, לשריפה ולסקילה ואין בכך כלום [בעיניו. כלומר, אין בו יראת שמים, ולכן הוא אינו נזהר בפסיקותיו ובהכרעותיו שמא ישגה במשהו מהן], ואם חייב ליטול סלע נוטל שניים, שניים נוטל שלושה, דינר נוטל מנה, [ואני] איני כן, אלא אם חייבתי ממון [או] נפשות אני נתבע, וכן הוא אומר: 'אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר, כִּי יְיָ יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ' [מש' כב, כב–כג]".


"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בר' כ, יא).


מהמדרש הקדום עולה, שחכמתו הגדולה של שלמה, זו אשר עלתה על כל חכמת "בְּנֵי קֶדֶם" היא חכמת המשפט, דהיינו יכולתו להוציא את הצדק לאור ולהבחין בין צדיק לרשע. לעומת זאת, במדרש במדבר רבה, שהוא מדרש מאוחר מן המאה הי"ב או הי"ג, נאמרו דברים שונים לחלוטין, וכפי שנראה לקמן חדרו למדרש הזיות מאגיות מבית תפלותם של המינים:


"'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה' [...] מה הייתה חכמתן של בני קדם? שהיו יודעים וערומין בטייר [=באסטרולוגיה או בניחוש עתידות או בהזיה מאגית דומה]" (מהדורת ווילנא, חקת יט).


ובקהלת רבה (מהד' וילנא, ז) מובאים דברים אשר נראים עוד יותר מאוחרים, וכך נאמר שם:


"ומה הייתה חכמתן של בני קדם? שהיו יודעין במזל וקוסמין בעופות ובקיאין בטייר".


קצרו של דבר, נראה שהרמב"ן גם שאב את מימיו הרעים ממדרשי המינות המאוחרים וכפי שראינו לעיל, וגם סבר שספרות המדרשים הינה ספרות פרשנית ופשטנית שנאמרה מפי הגבורה. נמצא, שמידותיו הרעות, יחד עם ריחוקו העצום מן המדעים, דרדרו אותו לתהו.


כמו כן, כאמור, בעקבות פירוש רש"י ותפישת המדרשים האשכנזית הקדומה, הממסד הדתי האורתודוקסי לדורותיו אימץ את ספרות המדרשים כפשוטה. לפיכך, לפי אי-הבנתם, כל חכמת בני קדם מסתכמת בידיעת הקסמים, הנחשים והכשפים, כלומר, אין לעם-ישראל ללמוד מאומה מחכמי אומות העולם! תפישה זו, השוללת על הסף את כל ידיעותיהם ומדעיהם של הגויים לחלוטין, רעה מאד ומנוגדת להשקפת חז"ל האמיתית "חכמה בגויים – תאמין".


ברם, השקפה זו התאימה מאד לחכמי-יועצי-אשכנז, שהרי הם היו שקועים עמוק מאד במינות ובסכלות, וכדי שלא תתגלנה תרמיתם וסכלותם הם הרחיקו מאד מלימוד המדעים והחכמות, ועד-כדי-כך הם הרחיקו מהם, עד שהם החליטו שלימוד המדעים הוא בגדר כפירה! וכעוצמת ההרחקה של המינים וצאצאיהם מלימודי המדעים וההשכלה, כך הוא עומק השקיעה שלהם בתהום המינות והטמטום. לאחר שהם הרחיקו את צאן מרעיתם מלימודי המדעים והחכמות, נפתחה בפניהם הדרך להפוך את גדולי האסלה שלהם לאלילים אשר אינם טועים לעולם! ואם גדולי האסלה שלהם אינם שוגים לעולם, הרי שיש חובה אלהית לקבל כל דבר מדבריהם! ואף יש איסור חמור לבחון את הוראותיהם בעיני השכל, וכל-שכן למתוח עליהם ביקורת.


קצרו של דבר, הצגת הגויים כאילו חכמיהם עסוקים אך ורק בענייני עבודה-זרה, פתחה בפני המינים וצאצאיהם את השער לשלול לחלוטין את לימוד המדעים והחכמות, כאילו כל המדעים והחכמות שבידי הגויים הם בגדר ענייני אלילות וכפירה. טעותם הגדולה הזו נבעה מתעייתם אחרי ההבל ומריחוקם העצום מדרך האמת שסלל רבנו. ואם המינים היו משכילים ללמוד מדעים הם היו יודעים להבחין בין אמת לבין שקר, בין הוכחה לבין הטעיה, ואף היו יודעים להכיר בערכה של האמת, ומסוגלים להבין את דברי אריסטו: "קבל האמת ממי שאמרו".


אך בפועל, המינים וצאצאיהם גם אימצו אל חיקם את הזיות האלילות של הגויים, וגם הרחיקו מקרבם את חכמת הגויים בענייני מדע והשכלה, באמצעות הצגת חכמי הגויים ככופרים.


דוגמה שנייה


והואיל והזכרנו את אריסטו, נצרף את דברי השטנה הקשים של הרמב"ן כנגד אריסטו באיגרת הטומאה שלו פרק ב, וזה לשונו:


"ואין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז"ל במורה-הנבוכים בהיותו משבח לאריסטו על מה שאמר כי חוש המשוש [=הנטייה אחר החושניות] הוא חרפה לנו. חלילה, אין הדבר כמו שאמר היווני [אריסטו], לפי שדעתו [של] היווני יש [בה] שמץ מינות שאינו מורגש, שאילו היה מאמין שהעולם מחודש בכוונה לא היה אומר כך זה היווני הבליעל. אבל כל בעלי התורה מאמינים שהשם ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור, שאם יאמר שהחיבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי"ת [ה' יתברך] בראם [...] ואם כלי המשגל גנאי, היאך ברא הש"י דבר שיש בו משום חסרון או גנות חלילה?".


ודבריו הבל המה מעשה תעתועים, ואסביר: אין לי ספק שהרמב"ן נהג להתהדר במיטב מחלצות השׂררה הרבניות אשר כידוע כולן אומרות כבוד... ברם, לפי דרכו לעיל יש לתמוה עליו: מדוע? מדוע הוא לא הלך עירום ועריה כפי שה' יתברך ברא אותו? שהרי לפי דבריו לא ייתכן שה' יתברך יברא דבר שיש בו משום גנות? ואין ספק שבכלל זאת גם גילוי הערווה?


אלא, התשובה פשוטה ביותר, הקב"ה ברא את האדם שלם ומושלם, והאדם בחר בחטא ונהה אחר הכוח הרגשני-החושני הפונה אחר התאוות, ומעת שהאדם חטא, כל דבר אשר מעורר את אותו החוש החושני הפונה אל התאוות נחשב לגנות ולגנאי – לא בגלל שה' יתברך ברא את האדם בעל גנאי, אלא מפני שהאדם בחר לנטות אחר תאוות ליבו המגונות והבהמיוֹת, ולהפוך את הכוחות החשובים הללו שנועדו לקיום המין, למקור של תאווה והנאה בהמית.


ולכן, לפני החטא האדם ואשתו הלכו ערומים ולא התביישו, כלומר לא ראו בכך שום גנות, ורק לאחר החטא, לאחר שנתעורר בקרבם להט התאווה החושנית, רק אז הם חשו בגנאי שיש בדבר – לא מפני שה' ברא דבר שיש בו גנאי, אלא מפני שהם נטו אחר הכוח הרגשני-החושני, והפכו, בנהייתם אחרי התאוות הבהמיוֹת, את כלי המשגל לכלֵי גנות וחרפה גדולות מאד.


במקום להתרכז ולהתמקד בכוחות הרוחניים השכליים, שהם משולים לצלם אלוה ממעל, האדם ואשתו בחרו להתבוסס בתאוות הבהמיות, ואין גנות גדולה יותר מהפניית העורף לשכל האלהי הרוחני שיש באדם, ומהעדפת התאוות הבהמיות הבזויות. ולא לחינם אמרו חז"ל על אלה שמזהמים את מחשבתם בהבלים ובהשקפות המינות: "כל שלא חס על כבוד קונו", כי שמירת טהרת הדעת והמחשבה היא כבוד הבורא, שהרי היא הקשר הרוחני שלנו עם בורא-עולם, וזיהומה במחשבות זימה הוא חרפה גדולה, ובעיטה בצלם האלהים שהוענק לנו.


נמצא, שאין שום גנאי בכלֵי המשגל, אלא בשימוש שהאדם עושה בהם: בהפניית העורף לשכלו ובנהייתו אחר בהמיותו, ולכן אריסטו אמר שחוש המישוש חרפה הוא לאדם.


וזו בדיוק דרכו של הרמב"ן באיגרת הטומאה שלו, בהפנותו את המחשבה להרהר בענייני התשמיש, ובהכשירו את העיסוק המרובה בנושא זה. וכל דמיונותיו והזיותיו שם על השפעת דרך החיבור על הולד הן הבל מהובל, כי ראינו צדיקים וחסידים בני גֵּרים ובני גויים ובני רשעים, ורשעים ארורים בני צדיקים וחסידים. אלא, כל אדם יכול להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, ואין לעניין המסוים הזה כל השפעה – ואם הייתה לעניין זה השפעה הרי זה דומה לאסטרולוגיה, לפיה יש כוחות חיצוניים הקובעים את צדקותו או רשעותו של האדם, ואמונה כזו לדעת רבנו הרמב"ם, מבטלת את יסוד הבחירה החופשית והורסת את חומות התורה.


וראוי לצרף את דברי רבנו במורה (ג, מט), מפני שיש בהם ראיה לרבנו מן התורה:


"ויש ללמוד מפרשת יהודה מידה נעלה [...] והוא ממה שאמר: 'תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה' [בר' לח, כג]. ופירוש הדבר הוא, שביאת הקדֵשה קודם מתן תורה כביאת האדם על אשתו אחר מתן תורה. כלומר, שהוא מעשה המותר שאין בו תיעוב כלל, ומתן השכר המוסכם עליו לקדֵשה אז, כמתן כתובת-אשה לה עתה בזמן הגירושין, כלומר שזו זכות מזכויות האשה שמוטל עליו לשלמו. ודברי יהודה: 'פֶּן נִהְיֶה לָבוּז' מלמדים, שכל ענייני המשגל, ואפילו המותר מהם חרפה לנו לדבר בו, וראוי לשתוק ממנו ולהסתירו, ואף-על-פי שיגרום הדבר לנזק בממון. כפי שאתה רואה יהודה עשה, באומרו טוב שנפסיד ותכבוש מה שלקחה, מאשר נפרסם את הדרישה ונהיה לבוז, וזו היא המידה הנעלה אשר למדנוה מאותה הפרשה".


ודומני שרבנו השיב ברוח-קדשו להרמב"ן תשובה נאה במורה (ג, כט) על קללתו הנמרצת שראינו לעיל, בכנותו את אריסטו "יווני בליעל", וכֹה דברי רבנו במורה שם: "[ואנשי 'הצאבה' עובדי-האלילים הקדמונים, היו] משקרים שקרים מצחיקים מאוד, המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".


כלומר, ראינו לעיל ונראה עוד לקמן, כיצד הרמב"ן בדה מליבו בדיות מצחיקות מאד המורות על חוסר דעת חמור, ואף אם הרמב"ן לא היה חושף את חוסר דעתו בקללו את אריסטו, ברור שהוא היה רחוק מאד מן הפילוסופיה ומן הדעת. ולדעת רבנו, ככל שמתרחקים מן הפילוסופיה כך שוקעים בצואה הרותחת של הסכלות, והרמב"ן הינו עדות נאמנה לצדקת דברי רבנו. וכל המאמר הזה על ארבעת חלקיו, עלה כתוצאה מחיפושים די קלים בפרויקט השו"ת. ואין לי ספק, שאם אעיין בכתביו באופן מקיף, כמו שהנני עושה עם רש"י, יצוצו עוד מאות ראיות.


ואסיים נקודה זו בעניין פוליטי-חברתי, כי הדת זוהמה מאד באלף השנים האחרונות, והפכה להיות קורדום פוליטי תועלתני בידי גדולי אסלה וכומרים אורתודוקסים רבי-חוצבים אשר עיוותו וכמעט החריבו את דת האמת: לפי דעתי, בחירת הרמב"ן בדרך המאגיה האלילית והתקפתו על אריסטו, נובעות לא מעט מרצונו להחניף לחכמי-יועצי-אשכנז בדורו (בדומה לספרדים רבים בדורנו ובכל הדורות), שרבים מהם שקעו בהגשמה במאגיה ובאלילות. והרמב"ם, בטהרת השקפותיו, היכם בסנוורים אשר איימו לעוורם כליל מרוב החושך והאפלה שהיו שרויים בהם. והנה בא הרמב"ן, "רופא" ספרדי כהרמב"ם ואף דומה לו בשמו, אשר מצדיק את שיבושיהם ועיוותיהם, ומשיג ותוקף את רבנו הרמב"ם בתוך הנגמ"ש! ואין לי ספק שחכמי-יועצי-אשכנז עודדו את הרמב"ן וגידלו ונישְּׂאו אותו כמו שאחשוורוש גידל את המן, וזו הסיבה המרכזית שעד היום מלומדי האשכנזים מפארים ומשבחים את הרמב"ן, ואין זה אלא משנאת דרך האמת.


דוגמה שלישית


בפירושו לשמות (ז, י) הרמב"ן כותב כך:


"בְּלַהֲטֵיהֶם – אמרו רבותינו [סנהדרין סז ע"ב] שהם מעשה כשפים ועל-ידי מלאכי-חבלה הם נעשים, והמלה מגזרת 'אֵשׁ לוֹהֵט' [תה' קד, ד], 'לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים' [שם קו, יח]. והעניין, כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש, מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, כעניין: 'ויגל ה' את עיני נער אלישע והנה רכב אש וסוסי אש' [מ"ב ו, יז; ובפסוק המקורי נאמר: 'וַיִּפְקַח יְיָ אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע']".


בתלמוד שם נאמר: "בלהטיהם – אלו מעשה כשפים" בלבד, ובכל תוספות הרמב"ן אשמים מלאכי-החבלה אשר החריבו את דעתו, והריחוק מהמדעים הוא יסוד הטמטום וראש וראשון לכל מלאכי החבלה... וכוונת חז"ל לומר, שהחרטומים עשו מעשי כשפים אשר רק נראים בעיני המתבוננים הפתאים כמעשים שיש בהם ממש, וכפירוש רבנו סעדיה גאון שם: "בלהטיהם – דבר הנעשה בחשאי ובהסתר", וברור שכוונתו לאחיזת עיניים, כמו הקוסמים שמדמים לעשות "כשפים" אך מסתירים את תחבולותיהם ותכסיסיהם. ולכן רס"ג הוסיף ופירש שם: "לתנינים – כתנינים", וכדברי קאפח שם: "במעשה החרטומים בכ"ף הדמיון כי היה רק אחיזת עיניים".


והנה לפניכם גם דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ודעות" (עמ' קכח), וכֹה דבריו:


"ואם ישאל השואל והיאך עשו המכשפים כמו משה באותותיו? נֹאמר [...] ולא הזכירה התורה שהם עשו כמותו [כמשה רבנו] כי אם בשלוש [=במטה, בדם ובצפרדע], ואף השלוש לא אמרה התורה שעשו כמוהו להשוות בינו לבינם, אלא הזכירה את זאת כדי להראות את השוני שבין פעולתו ופעולתם. והוא, שהיא אמרה בפירוש שמשה עשה דברים גלויים כאשר ציווה ה', וְאֵלּוּ [החרטומים] עשו דברים נעלמים ונסתרים, שכאשר חוקרים אחריהם מתגלית התחבולה כאמרוֹ בשלוש [אלה]: 'וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם' [שמ' ח, ג;יד], ומילה זו בלשון [העברי מבטאת] בהחלט [את] הדבר הנעלם הנסתר והמכוסה [...] וכיוון שביארה התורה באמרה: 'בְּלָטֵיהֶם', נתברר הדבר שהוא כדי לדחות את מעשיהם לא כדי לְאַמְּתוֹ [כלומר, מטרת התורה בתוספת המלה: "בְּלָטֵיהֶם" היא להורות שאין מעשיהם אמיתיים אלא נעשו בתחבולה].


[...] ואחר שהנחתי יסוד זה אסתפק בכך, ולא ארשום פרטים היאך אפשר לעשות תחבולה במקומות המים המועטים ולשנותו על-ידי צבע, והיאך מניחים במקצת המימות דבר מסוים ויברחו ממנו הצפרדעים, אלא שכל אלה פרטים שלא ייתכן כמותם בדברים הגדולים. אבל מה שעשה משה הרי הפך את מי הנילוס בכללותו [...] וכן העלאת הצפרדעים מכולו, מה שלא תיתכן בו תחבולה ולא ערמה, אלא הוא מעשה [...] 'לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' [תה' קלו, ד; ולכן גם אמרו חז"ל במדרש שאין השד-המכשף שולט על בריה פחותה משעורה, כדי לרמוז לנו על מוגבלות תחבולות המכשפים והקוסמים למיניהם]".


ונהיית הרמב"ן אחר הבנת מדרשי חז"ל כפשוטם הסעירה את דמיונו, ועודדה אותו להוסיף, וכך לזייף ולסלף את דברי חכמים ע"ה וליצור הזיות מאגיות אשר קיימות רק במוחות שוממים מדעת. ואיני מבין מדוע בסוף דבריו הוא הִפנה לפסוק ממלכים, וזה לשון הפסוק שם: "וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר, יְיָ פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה, וַיִּפְקַח יְיָ אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע". כלומר, מדוע יש להניח שמלאכי חבלה יסובבו את אלישע הנביא? והאם ראוי להעתיק את הפסוק הזה על אלישע לאחר ציון הפסוק: "לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים"?


"פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).


דוגמה רביעית


בפירושו לתורה (דב' יח, ט–יב), הרמב"ן כותב כך:


"וזה סוד הכשפים וכוחם שאמרו בהם שהם מכחישים פמלייא של מעלה [חולין ז ע"ב], לומר שהם היפך הכוחות הפשוטים [=הטבעיים] והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין, ועל-כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חֵפֶץ בוראו. וגם זה מטעמי איסור הכלאיים, כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נוכריות [=כישופים] יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה, כאשר פירשתי כבר".


תחילה נציין שמדברי הרמב"ן שוב עולה שיש אמת בהבלי הכישופים: "כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נוכריות [=כישופים] יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה [כלומר, הרכבות הצמחים משדדות את מערכות הטבע, ובנוסף לכך הן מהוות שינוי בבריאת הנבראים כפי טבעם שטבע בהם הבורא], כאשר פירשתי כבר".


וכבר הרחבתי לעיל בהזיותיו בענייני הכישופים, ועתה לדברי חז"ל שמזכיר הרמב"ן:


הרמב"ן לא הבין את דברי חז"ל, שהרי כוונתם באִמרתם על הכשפים: "מכחישים פמלייא של מעלה", היא: שמי שמאמין שיש בכוח הכשפים לשנות מטבע העולם, מכחיש יסוד מיסודות הדת, והוא: שהקב"ה יכול על הכל ואין שום כוח בעולם שיכול לשלול את רצונו או להשפיע עליו או להתנגד לו, וכדברי קאפח במורה-הנבוכים (עמ' קג, 7), ביחס להזיות שמטעים בהן אנשי השם את ההמון, בעניין עשיית "כשפים" על-ידי "שמותיו" הנסתרים של הקב"ה:


"אלה הם רוב החכמים בעיניהם [רוב אנשי הדת], המשחילים דמיונותיהם הכוזבים והזיותיהם הַנַּחְלוֹת על כל דבר שאינו ניתן להבנת ההמונים. ושים לב לדברי רבנו [...] 'משבשים בו את הדעות' [=בעשיית 'נפלאות' בשמות 'קדושים'], שלא כדעת המהבילים המאמינים שכל היודעו [שם נסתר דמיוני מסוים] יכול לחולל בו נפלאות ולעשות מופתים כפי שמספרים על אותו האיש, כאילו חלילה עזב ה' את הארץ, וכאילו חלילה כפוף הוא מלכו של עולם לאיזה מין לחש שיש בכוחו לפעול בעולם ולשנות טבע המציאות שלא כרצונו וכרצון יראיו".


כלומר, הרמב"ן לא הבין שהוא הסגיר את עצמו! שהרי הוא מודה שהכישופים מכחישים את מעשיו של הקב"ה! כאילו יש בכוחו של גוף נגוף מלא אספסוף להתנגד לרצונו של מלך-מלכי-המלכים – והשקפה זו מעידה על ריחוק עצום מידיעת בורא-עולם וגם על מינות חמורה.


גם מספר-החינוך (מצוה סב) עולה כדברי הרמב"ן, ואף הוא האמין שיש בכוח הכישופים לשנות מטבעו של עולם נגד רצון הבורא יתעלה! וזה לשונו שם: "לפי שהוא [=הכישוף] בא כנגד חפץ ה' [...] שכוחן [=של הכישופים] עולה לפי שעה יותר מכוח הממונים עליהם". ורחקו שניהם מן האמת ומחשבתם סטתה שאולה לדרכי חתחתים ולא ישיגו ארחות חיים.


נחזור ל"רב פורים" הלא הוא הכומר הרמב"ן, אשר סבר שיש בכוח הכשפים לשנות מטבע העולם נגד רצון הבורא יתעלה (="מכחישין פמליה של מעלה"), ובכן, לפי דמיונו הקדוש-ברוך-הוא אסר לעשותם מפני שהוא חפץ שהעולם יתנהל לפי טבעו ומנהגו הפשוט. ואיך יעלה על הדעת שיש בכוחו של מישהו להתנגד לרצונו וחפצו של הקדוש-ברוך-הוא? או שניתן לשנות ממנהגו של עולם בטקסי-הבל של הרכבת צמחים, כמנהג המכשפים עובדי-האלילים?


ונסיים פרק זה בדברי שלמה אבינר בספרו "נר באישון לילה" (עמ' 321–322), אשר זיהה את מלחמתו של הרמב"ם בעבודה-הזרה, אך משום מה בסוף דבריו הוא מבאר את דעת רבנו הרמב"ם באמצעות השקפת רבוֹ – החמור יהודה קוק, ובהשקפה זו רחקו שניהם מאד מדרכי מישרים, מפני שהחמור המשוגע של קוק, התעלם ביודעין מדברי רבנו המפורשים, ואף רמז שפיו ולבו של רבנו הרמב"ם אינם שווים! וזה לשונו של שלמה אבינר ובסופם דברי רבו:


"הרמב"ם סובר שכל התופעות המיסטיות שאסרה התורה כגון הכישוף ודומיו, הינן לא רק עבירה על התורה [=מדוע הוא אומר "עבירה על התורה" ולא "עבודה-זרה"? וחבל שטשטש את האמת והעדיף לחוס על כבוד אבותיו] אלא גם הבל [=גם זאת מלה עדינה שהרי רבנו אמר "שקר וכזב" ועוד ביטויים חריפים מאד, ושוב הוא נמנע מלומר דברי אמת מזוקקים] [...] הרמב"ן ורוב חכמי ישראל [?] כגון הראב"ד, הרוקח, הרשב"א, הריטב"א ועוד, חולקים בנושא זה על הרמב"ם וסבורים שיש ממש בתופעות הללו [כולם חברים במועדון 'הסכלים ומחוסרי הדעת']. [...] רבנו צבי יהודה הסביר: 'הרמב"ם [...] הרגיש בעצמו אחריות [...] לכלל ישראל [...] היה מובן אצלו שבתור מחנך [...] חובה להשמיטם [...] הרמב"ם לא הזכיר שדים ועין הרע, לא מפני שהכחיש את קיומם אלא מפני שנזהר והסתייג מפרסומם בכל ישראל'".


כלומר, לפי קוק החמור, הרמב"ם שיקר וכיזב! הוא בעצם כֵּן האמין בכל ענייני המאגיה, אך הוא שיקר שהוא לא מאמין בהם כדי שהם לא יתפרסמו בכל ישראל! ואם הם אכן אמת, מדוע שהם לא יתפרסמו? כמו כן, לפי הקוקו הרמב"ם היה שקרן שפל ביותר, שהרי רבנו תקף את המאגיה בחריפות רבה מאד, ואם הוא שיקר בזה כדברי הקוקו, אסור ללמוד ממנו מאומה.


ורובם המכריע של גדולי האסלה התרחקו מן האמת גם בעניין חשוב זה, אך גרועים מהם הם המעפילים המרשיעים כמו החמור של קוק, אשר מעקמים את יושר אמרי רבנו בטענותיהם המוזרות שגם רבנו האמין בכזבי המיסטיקה והכשפים... וזאת כדי שלא יתגלה קלונם וקלון אבותם המינים ששגו בהבלי העבודה-הזרה וילכו אחרי ההבל ויהבלו. ואם חכמי-יועצי-אשכנז היו מודים על האמת, הם היו נאלצים להודות שאינם ראויים להוביל ולהנהיג את דת משה, ולא היו יכולים עוד להטעות את עם-ישראל ולהנחיל את ההשקפה שמצוה ליהנות מכבוד תורה, והדרך להפיק מן הדת רווחים אסורים וטובות הנאה חומריות – הייתה נחסמת בפניהם.


כמו כן, נשים לב להטעיה שבדברי החמור יהודה קוק, אשר כאמור תולה סכלות ועבודה-זרה ברבנו הרמב"ם, ושימו לב, הוא עושה זאת כביכול מתוך כבוד לרבנו: "הרמב"ם הרגיש בעצמו אחריות לכלל ישראל [...] היה מובן אצלו שבתור מחנך" וכו'. כלומר, רבנו בעיניו הוא אישיות "אחראית", כן! זו "אחריות" בעיניו לשקר ולכזב לעם-ישראל, כדי שהאמת לא תצא לאור!


זאת ועוד, סוף דברי הקוקו: "הרמב"ם לא הזכיר שדים ועין הרע" הם שקר וכזב, ועד-כדי-כך הוא היה בור ועם-הארץ אשר לא ידע ולא הכיר את כתבי רבנו? וקשה להניח שהוא היה בּוּר גמור. אלא קרוב לוודאי שהוא היה מין שהכיר את דברי רבנו בענייני השדים ועין רעה, אלא שהוא סילף וזייף את דרך האמת, כדרכם של חכמי-יועצי-אשכנז המינים לדורותיהם. ולדעת רבנו ראו: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים", "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם".


ג. ניחוש


רבנו מבאר מהו הניחוש בהלכות עבודה-זרה (יא, ד), וכאמור, לדעת רבנו, כל המאמין שיש זיק של אמת בעניינים הללו, מקבל מיד כרטיס כניסה למועדון "הסכלים ומחוסרי הדעת".


וכֹה דברי רבנו שם:


"אין מנחשין כגויים, שנאמר: 'לא תְנַחֲשׁוּ' [ויק' יט, כו], כיצד הוא הניחוש? כגון אלו שאומרים: הואיל ונפלה פִּתִּי מפי או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים [=לא תהיה לי הצלחה וברכה במעשיי]. הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעים צפצוף העופות ואומרים: יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני. וכן אלו שאומרים: שחוט תרנגולת זו שקוראת כמו תרנגול, שחוט תרנגול זה שקרא ערבית. וכן המשים לעצמו סימנים: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו, הכול אסור. וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו – לוקה".


נעבור עתה לעיין בדברי הרמב"ן.


דוגמה ראשונה


בפירושו לתורה (דב' יח, ט–יב), הוא אומר כך:


"ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו [=חז"ל] גם כן יודו בהם, כמו שאמרו: [...] 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל' [קהלת י, כ; ויקרא רבה לב, ב; קהלת רבה י, כ], זה העורב וחכמת הטיארין [=המנחשים]. העופות בלשון ערב טאיר, וחכמי העופות [=ששומעין את דברי העופות ומגידים העתידות] יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה העניין בגמרא [גיטין מה ע"א]".


1) במדרש ויקרא רבה שם (לב, ב), נאמר כך:


"'וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר' – אמר ר' אבין: בשעה שהאדם הזה ישן, הגוף אומר לנשמה והנשמה לנפש והנפש למלאך והמלאך לכרוב והכרוב לבעל כנפים, ובעל כנפים יגיד דבר, לפני מי? לפני מי-שאמר-והיה-העולם".


ואין שום קשר בין המדרש הזה (שעוסק בתודעת האדם בעת השינה או בעת הנבואה, ובאופני חלות הנבואה ורוח-הקודש) להבלי הניחוש, שהוא איסור תורה ונוגע נגיעה ישירה בענייני עבודה-זרה, וכנראה דמיונו המאגי והפגאני החולני של הרמב"ן פעל שעות נוספות.


2) במדרש קהלת רבה שם (י, כ), נאמר כך:


"'וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר' – אמר ר' בון: בשעה שהאדם ישן הגוף אומר לנשמה והנשמה לנפש והנפש למלאך והמלאך אומר לכרוב והכרוב אומר לבעל כנפים, מי הוא זה? השרף, והשרף יוליך דבר ויגיד לפני מי-שאמר-והיה-העולם".


כלומר, במפורש נאמר במדרש זה שבעל הכנפיים אשר מוליך את הקול הוא שרף-מלאך, ואיני יודע כיצד הרמב"ן הבין מכאן שצפצוף העופות אשר נחים על העצים מלמד על העתידות.


3) בגמרא שבמסכת גיטין שהזכיר הרמב"ן בסוף דבריו לעיל, מסופר סיפור אלף לילה ולילה על בנותיו של רב נחמן, להלן תמציתו: בנותיו של רב נחמן היו בוחשות את הקדירות הרותחות בידיהן ולא היו נכוות. מכיוון שאירע להן "נס" כזה, סברו אנשי המקום שהן צדיקות גמורות. ברם, רב עיליש תמה על צדיקותן ואמר, איך אפוא אמר שלמה המלך: "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי"? (קה' ז, כח), והלא יש לנו את שתי בנותיו של רב נחמן?


לימים, נשבו לגויים בנותיו של רב נחמן ויחד עמן נשבה גם רב עיליש. יום אחד נשבה לגויים הללו אדם שיודע את שפת הציפורים, וישב לצדו. הם שמעו את קולו של העורב, ורב עיליש שאל את אותו אדם: מה אמר העורב? והלה השיב שהעורב אמר שעל רב עיליש לברוח, לא האמין לו רב עיליש כי העורב שקרן הוא. באה יונה, ושאל רב עיליש את אותו אדם: מה אמרה היונה? השיב לו שגם היונה אמרה שעליו לברוח, עתה האמין רב עיליש, והתכונן לברוח.


לפני שברח הלך לשמוע מה מספרות בנותיו של רב נחמן בבית הַכְסֵא [=הזוי ומבחיל לחלוטין, איזה רב ואפילו סתם אדם כשר היה הולך לשמוע מה נשים מספרות בבית הַכְסֵא? ומי שיודע עד כמה חכמים ע"ה הפליגו באיומים ובמשלים כדי שהאדם ישמור על צניעות בבית הַכְסֵא, יבין עד כמה זרים ומכוערים וזימתיים הדברים הללו למי שמבין אותם כפשוטם – כהרמב"ן הרשע, ולהבנת עניין זה ראו: 'הפיוט שלום עליכם: שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם', וכן ראו בעניין השדים של בית הַכְסֵא בסדרת המאמרים: "אמונתו של רש"י בשדים", ועוד], כדי לדעת אם הן באמת צדיקות, ושמע שהן מתכננות לומר לשוביהן שייקחו אותן למקום רחוק כדי שבעליהן לא יבואו לפדותן, כלומר הן העדיפו להישאר תחת שוביהן. מכך למד רב עיליש שהן אינן צדיקות ומה שלא היו נכוות בעת שהיו בוחשות את הקדירות בידיהן היה מעשה כשפים.


וברור שכל מי שיש לו מעט דעת יבין שאין לקבל סיפור זה כפשוטו, וכבר לימדנו רבנו שדרך המדרשים הללו לערב הזיות רבות שאין להן שום משמעות, כדי לכסות ולהסתיר רעיון או שניים ותו לא. ואין לייחס שום משמעות לפרטים כי הם רק בבחינת תפאורה נבובה (ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם"). ונראה לי שיש שני מסרים מרכזיים באגדה הזו: המסר המרכזי הוא אימות דברי שלמה, שביקש ללמֵּד שקשה מאד למצוא אשה שאינה משועבדת לרגשותיה, ושׁשׂכלה הוא זה שמנחה אותה, ושלמה, בשל להיטותו אחרי הנשים, לא זכה: "בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (מש' יט, יד). אגב, אצל הדרדעים יש אִמרה: "לית נִסוואן דרדעי", כלומר, אשה לעולם לא תהיה דרדעית, מפני שהיא לעולם תלך בשבי רגשותיה וקלות דעתה; והמסר המשני הוא שאין להאמין בגויים מפני שהם דוברי שקרים, ולכן ר' עיליש לא האמין לעורב, שהוא משל לגויים, אך האמין ליונה, מפני שהיא משל לכנסת ישראל.


וגדולה מכל האמור לעיל: איך יעלה על הדעת להביא ראיה מסיפור עממי כדי להתיר לאו מפורש מן התורה? האם כך היא דרכו של עם חכם ונבון? ועל כגון זה כבר אמר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".


ואוסיף שתי הערות: האחת, הרמב"ן אומר לעיל: "ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים", ולא ידע כי עדות השכל מכחישה את עדות העין, ואם הוא היה רואה בעיניו נביא שקר עושה אותות ומופתים, כמו חרטומי מצרים, האם גם אז הוא היה נחפז להצדיקו?


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לפיהמ"ש (עמ' ד), על נביא השקר שעשה אותות ומופתים:


"ואפילו עשה מופתים אשר לא שמענו מופלאים כמותם כדי לאמת את דברו – הרי זה נחנק, ואין לחוש לאותם המופתים [ואפילו ראינו אותם במו עינינו], לפי שסיבת קיום אותם המופתים [לפי דמיוננו, הוא] מה שאמר הכתוב: 'כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם' וכו', כי עדות השכל המכחישה את נבואתו גדולה מכוח עדות העין הרואה מופתיו. לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל שאין ראוי לכבד ולא לעבוד זולת היחיד שהמציא כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות".


כלומר, על האדם להבין בשכלו שכל תעתועי נביאי השקר הם הבל מהובל, ובכוח שכלו עליו להבין שעדות העין מתעתעת מאד, שהרי ניתן בקלות להציג מצגי שווא ומדוחים ולהתעות את ההמונים אחרי הזיות ודמיונות כוזבים. ולכן, השכל הוא המבחן האמיתי הראשון לבחינת נביא השקר. כלומר, אם נביא השקר נכשל במבחן הקריטריונים ההלכתיים שנמסרו לנו בתורה-שבעל-פה, לא נתייחס לאותותיו ולמופתיו, "ואפילו לא שמענו מופלאים כמותם", אלא נסמוך אך ורק על השכל, שהרי בעין ניתן לתעתע בקלות, אך לתעתע בשכל הבריא קשה מאד.


אגב, נשים לב שרבנו אומר: "ואפילו לא שמענו" וכו', ונראה לי שבזה הוא מבקש לרמוז שרוב ואולי כל האותות והמופתים הללו מוחדרים באמצעות סיפורי הבל והזיות. כלומר, אין צורך שנביא השקר ינופף בתחבולות לעיני השוטים – די בכך שהוא ישלח את חסידיו-בריוניו להפיץ עליו סיפורי פוגי פגאניים כדי לטעון את הנבואה במפורש או במשתמע – וכך בדיוק נוהגים כומרי הקבלה הפגאנית המתעים את העם אחרי ההבל, אשר ימינם מלאה שוחד וזימה.


הערה שנייה, הרמב"ן אומר: "ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה", וכוונתו לרבנו הרמב"ם ולאנשי האמת אשר שללו מכל וכל את אמיתת ההזיות הללו, והרמב"ן המין קרא להם ברוב חוצפתו ומינותו "מתחסדים" – כאילו שמירת חוקי התורה וביטול עבודה-זרה כעורה הם בגדר "התחסדות"... והתקפתו על אנשי האמת היא חנופה ערֵבה מאד לאנשי התהו והשווא, וכוונתי לחכמי-יועצי-אשכנז אשר נהו אחר המאגיה האלילית – ודבריו של הרמב"ן כאן ובעוד מקומות יחד עם השגותיו לספר-המצוות, כל-כך נעמו לאוזניהם הערֵלות עד שאימצוהו להיות אחד מ"גדוליהם", ונופפו בו כנס כדי להתעות, שהנה, אפילו גדולי הספרדים שיצאו כביכול מאותו בית-מדרש, תוקפים את רבנו הרמב"ם.


דוגמה שנייה


בהמשך דבריו שם אומר הרמב"ן כך:


"'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ' [דב' יח, יד] – כי חכמתם לדעת הבאות [=האמנם הכישוף הוא בגדר 'חכמה'?], 'וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שם] – יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים [...] ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בְּשָׂרֵי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא ייפול דבר מכל דבריהָ. [...] כי הנחשים שורש דבר נמצא בם, ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם".


מן המקור הזה עולה בבירור כי הרמב"ן האמין שיש אמת בהזיות הניחוש, והניחוש הוא בגדר "חכמה" של המעוננים והקוסמים. כמו כן, חכמה זו מגיעה אליהם מן הכוכבים או מן השפלים בְּשָׂרֵי מעלה, כלומר נפשות הגלגלים וכיו"ב. ואגב, הרמב"ן ערבב בין מושגים שונים: 1) מי שמהביל לסבור שהוא מקבל את העתידות מישויות על-טבעיות לפי דמיונו, אינו רק מנחש אלא עובד עבודה-זרה; 2) מי שמעורר את כוח ההשערה לגלות את העתידות עובר על לאו דאורייתא של לא לקסום; 3) ומי שמגלה את העתידות לפי מהלך גרמי השמים עובר על לאו דאורייתא של לא לעונן. אך ברור שאין אצלו הבחנה ברורה בין הדברים, כי לא ידע ולא יבין.


ומדברי הנביאים שיובאו לקמן עולה, שהם שללו לחלוטין את ההזיה שיש אמת בעבודה-הזרה או בהשקפותיה המאגיות. כמו כן, חשוב להבין שביסוד כל עבודה-זרה חייבת להיות אמונה בכוח מאגי כלשהו, לפיכך, לא ניתן לשלול את העבודה-הזרה ללא שלילת ההזיות המאגיות שהיא מפיצה – שהרי אם יש אמת בהזיות המאגיות יש אמת בעבודה-הזרה! נמצא, שההזיות המאגיות פותחות לרווחה את החור השחור של העבודה-הזרה, והוא שואב אליו בעוצמה את כל השוטים שהרסו את חומות שכלם הרעועות בהחדרת זוהמת המאגיה למחשבה. קצרו של דבר, לאחר חדירת זוהמת המאגיה, חומות השכל לא ימנעו את חדירת העבודה-הזרה.


והנה לפניכם מקצת מדברי הנביאים בשלילת העבודה-הזרה וכל הזיותיה המאגיות:


"אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).


"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


"אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, כו).


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).


"כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב, ה–ח).


"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל" (יר' ב, יא).


"הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל, הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" (יר' ז, ח–ט).


"כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ, בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק, כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ, נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ, אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (יר' י, ג–ה).


בתמונת שער הרשומה: ציון קברו של הטמבל בחברון, ליד מערת המכפלה.


התמונה מאת: Dr. Avishai Teicher; רישיון: CC BY 2.5.

הרמב''ם והרמב''ן – יחי ההבדל הקטן! (ח''ב)
.pdf
הורידו את PDF • 279KB

1,609 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


דביר
דביר
Dec 09, 2020

בסוף ההערה על הרב קוק יש הפניה למאמרים בלי קישור אליהם, אשמח שתצרף אליהם לינקים מתאימים כהרגלך בקדש. תודה

Like
bottom of page