הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן! (חלק ב)

עודכן ב: 20 מאי 2019

ב. כישופים וכשפים


בעניין זה הארכתי במאמרי: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם", וכאן נצרף כאמור רק את תמצית השקפת רבנו בעניין זה. רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (יא, יט–כא):


"המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים [...]. ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ' [דברים יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת [!], ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת [!], ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ' [דברים יח, יג]".


ונצרף את דברי מָרי יוסף קאפח בעניין "מעשה הכשפים" שנזכרו בדברי רבנו לעיל (שם, אות יט): "וכוונת רבנו באמרו 'עושה מעשה' הוא למעשה הקיטור או כיוצא בו, לא עשיית דבר על ידי כישוף, כי זה לדעת רבנו לא עשה ולא עושה ולא יעשה, כי הכל שקר גמור ומוחלט הבל הבלים והבל מהובל. וההפסד העצום שבכוונת רבנו נתבאר היטב כמה וכמה פעמים במורה, כי רצון הקב"ה שנהיה בעלי דעה נכונה וישרה, נדע לְאַמֵּת את האמת, ואל נחדיר למוחותינו את השווא תמורתו. וכל המעקם ומעקש את מוחו בהאמנת ההזיות הללו חוטא חטא גדול לאלהים [!]". ונסיים בדברי רבנו במורה (ב, מז): "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא".


עתה, לאחר שראינו את תמצית דעת הרמב"ם הנחרצת בשלל ביטויים נוקבים, כגון: "שקר וכזב", "בהבלים הללו", "הסכלים ומחוסרי הדעת", "תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן", נעבור לעיין בכמה מקורות מייצגים מכתבי הרמב"ן ונגלה את דעתו בעניין הכשפים והכישופים:


1) הרמב"ן בהקדמתו לפירושו לתורה, כותב כך: "'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם' [מל' א ה, י]. כלומר שהיה בקי מהם בקסמים ובנחשים שזו היא חכמתם [...], ומכל חכמת מצרים שהיה בקי בכשפים שהיא חכמת מצרים". ואף שמקור דברי הרמב"ן הוא במדרשים, אין לי ספק שפשט הפסוק אינו עוסק בענייני המיסטיקה, שהרי לפי המדרשים הללו לא מובן מהי מעלתו הגדולה של שלמה? שהוא הבין בדברי הבל יותר מגדולי המהבילים? האם ראוי באמת להשתבח בכך? אלא פשוט הדבר שחכמתו של שלמה עלתה על חכמתם המדעית והפילוסופית של כל בני קדם.


ואיני יודע מה רצו חז"ל ללמד בעניין זה, וכבר הוכחתי במאמר אחר כי לדעת רבנו הרמב"ם השתרבבו הבלים לא מעטים גם לספרות המדרשים (ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם"). וכבר ראינו לעיל שהרמב"ן ראה בספרות המדרשים כספרות פשטנית שנאמרה מפי הגבורה, וזו כנראה הסיבה לרבות מהזיותיו.


בעקבות פירוש רש"י ותפישת הדת האלילית-המאגית האשכנזית הקדומה, הממסד הדתי לדורותיו אימץ את ספרות המדרשים כפשוטה. ולפי הבנתם, כל חכמת בני קדם מסתכמת בידיעת הקסמים הנחשים והכשפים. תפישה זו, השוללת כלפי חוץ את חכמת הגויים לחלוטין, רעה מאד ומנוגדת להשקפת חז"ל האמתית "חכמה בגויים – האמן".


ברם, השקפה זו התאימה מאד לחכמי יועצי אשכנז, כי לפיה ניתן לשלול באופן גורף קבוצת בני אדם ולקבוע מראש שהם טועים בכל דבריהם או אפילו כופרים. וכמו שניתן לשלול את הגויים בכללם, כך התירו לעצמם לשלול כל מי שאינו מתאים לעיוותיהם ולשיבושיהם, והיחידים אשר אינם טועים בכל דבריהם באופן גורף ושרירותי הם אנשי השם הגדולים "קדושי העליון". כלומר, שלילת הגויים באופן מוחלט ללא בחינת השקפותיהם, הובילה לשלילת כל השקפה שאינה תואמת את שאיפותיהם ותאוותיהם, ויסוד שתי הטעויות הללו הוא שגייתם ותעייתם אחר ההבל וריחוקם הגדול מדרך האמת שסלל רבנו הרמב"ם בעקבות אריסטו: "קבל האמת ממי שאמרו".


2) ואם הזכרנו את אריסטו, נצרף את דברי הבלע של הרמב"ן על אריסטו באיגרת הקודש פרק ב, וזה לשונו: "ואין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז"ל במורה-הנבוכים בהיותו משבח לאריסטו על מה שאמר כי חוש המשוש הוא חרפה לנו. חלילה, אין הדבר כמו שאמר היווני, לפי שדעתו היווני יש שמץ מינות שאינו מורגש, שאילו היה מאמין שהעולם מחודש בכוונה לא היה אומר כך זה היווני הבליעל. אבל כל בעלי התורה מאמינים שהשם ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור, שאם יאמר שהחיבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי"ת בראם [...] ואם כלי המשגל גנאי, היאך ברא הש"י דבר שיש בו משום חסרון או גנות חלילה?".


ואיני מבין מהו אומר, ואין לי ספק שהרמב"ן נהג להתהדר במיטב מחלצות השררה הרבניות, ומדוע לא הלך עירום ועריה כפי שה' יתברך ברא אותו? ומדוע יש גנאי בגילוי הערווה, והרי לפי דבריו לא ייתכן שה' יתברך ברא דבר שיש בו משום גנות?


אלא התשובה פשוטה ביותר, הקב"ה ברא את האדם שלם ומושלם, והאדם בחר בחטא ונהה אחר הכוח הרגשני-החושני הפונה אחר התאוות, ומעת שהאדם חטא, כל דבר אשר מעורר את אותו החוש נחשב לגנאי, לא בגלל שה' יתברך ברא את האדם בעל גנאי, אלא מפני שהאדם בחר לנטות אחר הגנאי, ולהפוך את הכוחות הללו שנועדו לקיום המין, למקור של תאווה והנאה בהמית.


ולכן לפני החטא, האדם ואשתו הלכו ערומים ולא התביישו, כלומר לא ראו שום גנות בכך, ורק לאחר החטא, לאחר שנתעורר בקרבם להט התאווה החושנית, רק אז הם חשו בגנאי שיש בדבר, לא מפני שה' ברא דבר שיש בו גנאי, אלא מפני שהם נטו אחר הכוח הרגשני-החושני, והפכו את כלי המשגל לכלי גנות.


במקום להתרכז ולהתמקד בכוחות הרוחניים השכליים, שהם משולים לצלם אלוה ממעל, האדם ואשתו בחרו להתבוסס בתאוות הבהמיות, ואין גנות גדולה יותר מהפניית העורף לשכל האלהי הרוחני שיש באדם, והעדפת התאוות הבהמיות הבזויות. ולא לחינם אמרו חז"ל על אלה שמזהמים את מחשבתם בהבלים "כל שלא חס על כבוד קונו", כי שמירת טהרת הדעת והמחשבה היא כבוד הבורא, וזיהומה במחשבות זימה הוא חרפה גדולה, ובעיטה בצלם האלהים שניתן לנו.


וזו דרכו של הרמב"ן באיגרת "הקודש" בהפנותו את המחשבה להרהר בענייני התשמיש, ובהכשירו את העיסוק המרובה בנושא זה. וכל דמיונותיו והזיותיו שם על השפעת דרך החיבור על הולד הן הבל מהובל, כי ראינו צדיקים וחסידים רבים בני גרים ובני גויים ובני רשעים, ורשעים ארורים בני צדיקים וחסידים. אלא, כל אדם יכול להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, ואין לעניין זה כל השפעה, ואם הייתה לעניין זה השפעה הרי זה דומה לאסטרולוגיה, שיש כוחות חיצוניים הקובעים את צדקותו או רשעותו של האדם, ואמונה כזו לדעת רבנו הרמב"ם, מבטלת את יסוד הבחירה החופשית והורסת את חומות התורה.


וראוי לצרף את דברי רבנו במורה (ג, מט), מפני שיש בהם ראיה לרבנו מן התורה:


"ויש ללמוד מפרשת יהודה מידה נעלה [...], והוא ממה שאמר: 'תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה' [בר' לח, כג]. ופירוש הדבר הוא, שביאת הקדֵשה קודם מתן תורה כביאת האדם על אשתו אחר מתן תורה. כלומר, שהוא מעשה המותר שאין בו תיעוב כלל, ומתן השכר המוסכם עליו לקדֵשה אז, כמתן כתובת אשה לה עתה בזמן הגירושין, כלומר שזו זכות מזכויות האשה שמוטל עליו לשלמו. ודברי יהודה 'פֶּן נִהְיֶה לָבוּז' מלמדנו, שכל ענייני המשגל, ואפילו המותר מהם חרפה לנו לדבר בו, וראוי לשתוק ממנו ולהסתירו, ואף על פי שיגרום הדבר לנזק בממון. כפי שאתה רואה יהודה עשה באומרו טוב שנפסיד ותכבוש מה שלקחה, מאשר נפרסם את הדרישה ונהיה לבוז, וזו היא המידה הנעלה אשר למדנוה מאותה הפרשה".


ודומני שיש תשובה נאה לרבנו הרמב"ם במורה (ג, כט), לקללתו הנמרצת של הרמב"ן, בכנותו את אריסטו "יווני בליעל", וזה לשון רבנו: "[ואנשי 'הצאבה' עובדי-האלילים הקדמונים, היו] משקרים שקרים מצחיקים מאוד, המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני אדם מן הפילוסופיא, ושהם היו בתכלית הסכלות".


כלומר, ראינו לעיל ועוד נראה לקמן, כיצד הרמב"ן בדה מליבו בדיות מצחיקות מאד המורות על חוסר דעת חמור, ואף אם לא היה מודה בכך בעצמו בקללו את אריסטו, ברור ופשוט שהוא היה רחוק מאד מן הפילוסופיה ומן הדעת. ולדעת רבנו הרמב"ם, ככל שמתרחקים מן הפילוסופיה כך שוקעים בצואה הרותחת של הסכלות.


ואסיים בנקודה פוליטית, כי הדת זוהמה מאד באלף השנים האחרונות והפכה להיות קרדום פוליטי תועלתני, בידי חכמים כביכול אשר עיוותו וכמעט החריבו את דת האמת: לפי דעתי, בחירת הרמב"ן בדרך המאגיה האלילית והתקפתו על אריסטו, נובעות לא מעט מרצונו להחניף לחכמי אשכנז בדורו (ובדיוק כמו שאנו רואים בדורנו), אשר רבים מהם היו שקועים בהגשמה ובמיסטיקה האלילית. והרמב"ם בטהרת השקפותיו, היכם בסנוורים אשר איימו לעוורם כליל מרוב החושך והאפלה שהיו שרויים בהם. והנה בא הרמב"ן, ספרדי כהרמב"ם ואף דומה לו בשמו, אשר מצדיק את שיבושיהם ועיוותיהם, ומשיג ותוקף בתוך הנגמ"ש את רבנו הרמב"ם. ואין לי ספק שחכמי אשכנז עודדו את הרמב"ן וגידלו ונישאו אותו כמו שאחשוורוש גידל את המן, וזו הסיבה המרכזית שעד היום מלומדי האשכנזים מפארים ומשבחים את הרמב"ן, ואין זה אלא משנאת מרדכי הזמן.


3) בפירושו לשמות (ז, י) הרמב"ן כותב כך: "בְּלַהֲטֵיהֶם – אמרו רבותינו [סנהדרין סז ע"ב] שהם מעשה כשפים ועל-ידי מלאכי-חבלה הם נעשים, והמלה מגזרת 'אֵשׁ לוֹהֵט' [תה' קד, ד], 'לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים' [שם קו, יח]. והעניין, כי הם נעשים על ידי לוהטים, מלאכי אש, מלהטת באדם ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, כעניין ויגל ה' את עיני נער אלישע והנה רכב אש וסוסי אש [מ"ב ו, יז]".


בתלמוד שם נאמר: "בלהטיהם – אלו מעשה כשפים" בלבד, ובכל התוספות שהוסיף הרמב"ן אשמים מלאכי-החבלה אשר מחריבים את הדעת, והסכלות היא ראש מלאכי החבלה. וברור שכוונת חז"ל לומר, שהחרטומים עשו מעשי כשפים אשר רק נראים כמעשים שיש בהם ממש, וכפירוש רבנו סעדיה גאון שם: "בלהטיהם – דבר הנעשה בחשאי ובהסתר", ונראה ברור שכוונתו לאחיזת עיניים, כמו הקוסמים שמדמים לעשות "כשפים" אך הם מסתירים את מעשיהם האמתיים. ולכן גם פירש שם: "לתנינים – כתנינים", וכדברי מָרי שם: "במעשה החרטומים בכף הדמיון כי היה רק אחיזת עיניים".


ונהיית הרמב"ן אחר הבנת מדרשי חז"ל כפשטם הסעירה את דמיונו, ועודדה אותו להוסיף על דברי חז"ל, וליצור הזיות אשר קיימות רק במוחות שוממים מדעת. ואיני מבין מדוע בסוף דבריו הפנה לפסוק ממלכים, וזה לשון הפסוק שם: "וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר, ה' פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה, וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע". מדוע יש להניח שמלאכי חבלה יסובבו את אלישע הנביא? והאם ראוי להעתיק את הפסוק הזה על אלישע לאחר הפסוק: "לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים"?


4) בפירושו לתורה (דב' יח, ט–יב), הרמב"ן כותב כך: "וזה סוד הכשפים וכוחם שאמרו בהם שהם מכחישים פמלייא של מעלה [חולין ז ע"ב], לומר שהם היפך הכוחות הפשוטים והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חֵפֶץ בוראו. וגם זה מטעמי איסור הכלאים, כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נוכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה, כאשר פירשתי כבר".


הרמב"ן לא הבין את דברי חז"ל, שהרי כוונתם באמרם על הכשפים: "מכחישים פמלייא של מעלה", היא: שמי שמאמין שיש בכוח הכשפים לשנות מטבע העולם, מכחיש יסוד מיסודות הדת, והוא: שהקב"ה יכול על הכל ואין שום כוח בעולם שיכול לשלול את רצונו או להטותו או להתנגד לו, וכדברי מָרי במורה-הנבוכים (עמ' קג, 7), ביחס להזיות שמטעים בהן אנשי השם את ההמון ועשיית "כשפים" על-ידי "שמותיו" הנסתרים של הקב"ה:


"אלה הם רוב החכמים בעיניהם, המשחילים דמיונותיהם הכוזבים והזיותיהם הַנַּחְלוֹת על כל דבר שאינו ניתן להבנת ההמונים. ושים לב לדברי רבנו [...] 'משבשים בו את הדעות' [=בעשיית "נפלאות" בשם "קדוש"], שלא כדעת המהבילים המאמינים שכל היודעו [שם נסתר מסוים] יכול לחולל בו נפלאות ולעשות מופתים כפי שמספרים על אותו האיש, כאילו חלילה עזב ה' את הארץ, וכאילו חלילה כפוף הוא מלכו של עולם לאיזה מין לחש שיש בכוחו לפעול בעולם ולשנות טבע המציאות שלא כרצונו וכרצון יראיו".


אולם, מספר-החינוך (מצוה סב) עולה כדברי הרמב"ן, ואף הוא האמין שיש בכוח הכישופים לשנות מטבעו של עולם נגד רצון הבורא יתעלה, וזה לשונו שם: "לפי שהוא [=הכישוף] בא כנגד חפץ ה' [...] שכוחן [=של הכישופים] עולה לפי שעה יותר מכוח הממונים עליהם". ורחקו שניהם מן האמת ומחשבתם סטתה לדרכי חתחתים.


נמצא אפוא, כי הרמב"ן סבר שיש בכוח הכשפים לשנות מטבע העולם נגד רצון הבורא יתעלה (="מכחישין פמליה של מעלה"), אך הקדוש-ברוך-הוא אסר לעשותם מפני שהוא חפץ שהעולם יתנהל לפי טבעו ומנהגו הפשוט. ויש להדגיש, וכי יעלה על הדעת שיש בכוחו של מישהו להתנגד לרצונו וחפצו של הקדוש-ברוך-הוא? וכי ניתן לשנות ממנהגו של עולם בהרכבת צמחים, כמנהג המכשפים עובדי-האלילים?


ונסיים פרק זה בדברי הרב אבינר בספרו "נר באישון לילה" (עמ' 321–322), אשר זיהה את מלחמתו של הרמב"ם בעבודה-הזרה, אך משום מה בסוף דבריו הוא מבאר את דעת רבנו הרמב"ם באמצעות השקפת רבו – הרב צבי יהודה קוק, שרחק בה מאד מדרכי מישרים, מפני שהוא התעלם ביודעין מדברי רבנו המפורשים, ואף רמז שפיו ולבו של רבנו הרמב"ם אינם שווים, וזה לשונו של הרב אבינר ובסופם דברי רבו:


"הרמב"ם סובר שכל התופעות המיסטיות שאסרה התורה כגון הכישוף ודומיו, הינן לא רק עבירה על התורה [=מדוע הוא אומר "עבירה על התורה" ולא "עבודה-זרה"? וחבל שטשטש את האמת והעדיף לחוס על כבוד אבותיו] אלא גם הבל [=גם זאת מלה עדינה שהרי רבנו אמר "שקר וכזב" ועוד ביטויים חריפים מאד, ושוב הוא נמנע מלומר דברי אמת מזוקקים]. [...] הרמב"ן ורוב חכמי ישראל כגון הראב"ד, הרוקח, הרשב"א, הריטב"א ועוד, חולקים בנושא זה על הרמב"ם וסבורים שיש ממש בתופעות הללו [=ברוכים הבאים למועדון "הסכלים ומחוסרי הדעת"]. [...] רבנו צבי יהודה הסביר: 'הרמב"ם [...] הרגיש בעצמו אחריות [...] לכלל ישראל [...] היה מובן אצלו שבתור מחנך [...] חובה להשמיטם [...] הרמב"ם לא הזכיר שדים ועין הרע, לא מפני שהכחיש את קיומם אלא מפני שנזהר והסתייג מפרסומם בכל ישראל'".


חבל שרובם המכריע של חכמי ישראל התרחקו מן האמת בעניין כה חשוב זה, אך גרועים מהם המעפילים המעקמים את יושר אמרי רבנו באמרם שגם הוא האמין בכזבי המיסטיקה והכשפים, כדי שלא יתגלה קלונם וקלון אבותם בהאמינם בהבלי העבודה-הזרה ובריחוקם מן האמת ומן הדעת. ואם היו מודים על האמת היו נאלצים להודות שאינם ראויים להוביל ולהנהיג את דת משה, ולא היו יכולים עוד להטעות את עם-ישראל ולהנחיל את ההשקפה שמצוה ליהנות מכבוד תורה, והדרך להפיק מן הדת רווחים אסורים וטובות הנאה חומריות – הייתה נחסמת בפניהם.


כמו כן, נשים לב להטעיה שבדברי הרב קוק, אשר תולה סכלות ועבודה-זרה ברבנו הרמב"ם, וכביכול עושה זאת מתוך כבוד לרבנו: "הרמב"ם הרגיש בעצמו אחריות לכלל ישראל [...] היה מובן אצלו שבתור מחנך [...]", ושם אור לחושך וחושך לאור, כי בתור מחנך היה עליו להבין שאין לחנך את ההמונים אחר ההבל והדעות הרעות.


זאת ועוד, סוף דברי הרב קוק: "הרמב"ם לא הזכיר שדים ועין הרע" קשים מאד, ואם נדון אותו לכף זכות נֹאמר שדבריו נובעים מהעדר בקיאות בכתבי הרמב"ם, וזו גרמה לו להשתבש באופן כה חמור בהבנת רבנו ואף לתלות בו סכלות. שהרי רבנו ביאר את שני העניינים הללו, והקדשתי לשניהם מאמרים מקיפים, ראו: "השדים – נחלת השוטים והחטאים", "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם".


ג. ניחוש


רבנו מבאר מהו הניחוש בהלכות עבודה-זרה (יא, ד), וכאמור לדעת רבנו, כל המאמין שיש זיק של אמת בעניינים אלה, מקבל מיד כרטיס כניסה למועדון "הסכלים ומחוסרי הדעת", וזה לשונו שם:


"אין מנחשין כגויים, שנאמר 'לא תְנַחֲשׁוּ' [ויק' יט, כו], כיצד הוא הניחוש? כגון אלו שאומרים: הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים. הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעים צפצוף העופות ואומרים: יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני. וכן אלו שאומרים: שחוט תרנגולת זו שקראת כמו תרנגול, שחוט תרנגול זה שקרא ערבית. וכן המשים לעצמו סימנים: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו, הכול אסור. וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו – לוקה".


נעבור עתה לדברי הרמב"ן:


1) בפירושו לתורה (דב' יח, ט–יב), הוא אומר כך: "ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו: [...] 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל' [קהלת י, כ; ויק"ר לב ב; קה"ר י, כ], זה העורב וחכמת הטיארין [=המנחשים]. העופות בלשון ערב טאיר, וחכמי העופות [=ששומעין את דברי העופות ומגידים העתידות] יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא [גיטין מה ע"א]".


1.א) במדרש ויק"ר שם נאמר: "'וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר' – א"ר אבין בשעה שהאדם הזה ישן הגוף אומר לנשמה והנשמה לנפש והנפש למלאך והמלאך לכרוב והכרוב לבעל כנפים ובעל כנפים יגיד דבר לפני מי לפני מי שאמר והיה העולם". ואיני יודע מה הקשר בין מדרש זה לניחוש שהוא איסור תורה ונוגע בענייני עבודה-זרה, וכנראה דמיונו המיסטי של הרמב"ן פעל שעות נוספות.


1.ב) במדרש קה"ר שם נאמר: "'וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר' – א"ר בון בשעה שהאדם ישן הגוף אומר לנשמה והנשמה לנפש והנפש למלאך והמלאך אומר לכרוב והכרוב אומר לבעל כנפים, מי הוא זה? השרף, והשרף יוליך דבר ויגיד לפני מי שאמר והיה העולם". ובמפורש נאמר במדרש זה שבעל הכנפיים אשר מוליך את הקול הוא שרף-מלאך, ואיני יודע כיצד הבין מכאן שצפצוף העופות שבעצים מלמד על העתידות.


1.ג) בגמרא שם, מסופר סיפור אלף לילה ולילה על בנותיו של רב נחמן, להלן תמציתו: בנותיו של רב נחמן היו בוחשות את הקדירות הרותחות בידיהן ולא היו נכוות. מכיוון שכך סברו אנשי המקום שהן צדיקות שהרי נעשה להן נס כזה. רב עיליש תמה ואמר, איך אמר שלמה המלך: "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" [קהלת ז, כח], והלא יש לנו את שתי בנותיו של רב נחמן?


לימים, נשבו בנותיו של רב נחמן ויחד עמם נשבה גם רב עיליש, יום אחד ישב עמו אדם שיודע את שפת הציפורים. רב עיליש שאל אותו מה אמר העורב, והלה השיב שהעורב אמר שעל רב עיליש לברוח, לא האמין לו רב עיליש כי העורב שקרן הוא. באה יונה, ושאל רב עיליש את אותו אדם מה אמרה היונה, השיב לו שגם היונה אמרה שעליו לברוח, עתה האמין רב עיליש, ועמד לברוח.


לפני שברח הלך לשמוע מה מספרות בנותיו של רב נחמן בבית הכסא [=הזוי לחלוטין, איזה רב היה הולך לשמוע נשים בבית הכסא?], כדי לדעת אם הן באמת צדיקות, ושמע שהן מתכננות לומר לשוביהן שיקחו אותן למקום רחוק כדי שבעליהן לא יבואו לפדותן, כלומר הן העדיפו להישאר תחת שוביהן. מכך למד רב עיליש שהן אינן צדיקות ומה שלא היו נכוות בעת שהיו בוחשות את הקדירות בידיהן היה מעשה כשפים.


וברור שכל מי שיש לו מעט דעת יבין שאין לקבל סיפור זה כפשוטו, וכבר לימד אותנו רבנו שדרך המדרשים הללו, לערב הזיות רבות שאין להן כל משמעות כדי לכסות ולהסתיר רעיון או שניים ותו לא. ואין לייחס כל משמעות לפרטים כי הם רק בבחינת פטומי מילי (ראו מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם"). ונראה לי שהמסר המרכזי מן הסיפור הזה הוא אימות דברי שלמה המלך, והמבין יבין.


ובכלל, כיצד ניתן להביא ראיה מסיפור עממי כדי להתיר לאו מפורש מן התורה?! האם כך היא דרכו של עם חכם ונבון? ועל כגון זה כבר אמר הושע הנביא (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".


ואוסיף שתי הערות: האחת, הרמב"ן אומר "ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים", ולא ידע כי עדות השכל מכחישה את עדות העין, ואם היה רואה בעיניו נביא שקר עושה אותות ומופתים האם גם אז היה ממהר להצדיקו?


וזה לשון הרמב"ם בהקדמתו לפירושו למשנה (עמ' ד), על נביא השקר שעשה אות או מופת: "ואפילו עשה מופתים אשר לא שמענו מופלאים כמותם כדי לאמת את דברו הרי זה נחנק, ואין לחוש לאותם המופתים, לפי שסיבת קיום אותם המופתים מה שאמר הכתוב 'כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם' וכו', כי עדות השכל המכחישה את נבואתו גדולה מכוח עדות העין הרואה מופתיו. לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל שאין ראוי לכבד ולא לעבוד זולת היחיד שהמציא כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות".


והשניה, הוא אומר: "ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה", וכוונתו לרבנו הרמב"ם ולאנשי האמת אשר שללו מכל וכל את אמיתת ההזיות הללו, וקרא להם "מתחסדים". והתקפתו על אנשי האמת היא חנופה לאנשי השווא, וכוונתי לחכמי יועצי אשכנז אשר נהו אחר המאגיה האלילית, ודבריו של הרמב"ן כאן ובעוד מקומות יחד עם השגותיו לספר-המצוות, כל כך נעמו לאוזניהם עד שאימצוהו להיות אחד מ"גדוליהם", ונופפו בו כנס כדי להראות ולהתעות, שאפילו גדולי הספרדים שיצאו כביכול מאותו בית-מדרש, תוקפים את רבנו הרמב"ם.


2) בהמשך דבריו שם הרמב"ן אומר כך: "'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ' [דב' יח, יד] – כי חכמתם לדעת הבאות, 'וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ' [שם] – יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים [...], ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא ייפול דבר מכל דבריה. [...] כי הנחשים שורש דבר נמצא בם ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם".


מן המקור הזה עולה בבירור כי הרמב"ן האמין שיש אמת בהזיות הניחוש, והניחוש הוא בגדר "חכמה" של המעוננים והקוסמים. כמו כן, חכמה זו מגיעה אליהם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה, כלומר נפשות הגלגלים וכיו"ב. ואגב, הרמב"ן ערבב כאן בין מושגים: א) מי שמהביל לסבור שהוא מקבל את העתידות מישויות על-טבעיות לפי דמיונו אינו רק מנחש אלא עובד עבודה-זרה; ב) מי שמעורר את כוח ההשערה לגלות את העתידות עובר על לא לקסום; ג) ומי שמגלה את העתידות לפי מהלך גרמי השמים עובר על לא לעונן. אך ברור שאין אצלו הבחנה ברורה בין הדברים, כי לא ידע ולא יבין.


בתמונת שער הרשומה: ציון קבר רמב"ן בחברון, ליד מערת המכפלה.


התמונה מאת: Dr. Avishai Teicher; רישיון: CC BY 2.5.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!