הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן! (חלק ב)

ב. כישופים וכשפים


בעניין זה הרחבתי במאמרי: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם", וכאן נצרף כאמור רק את תמצית השקפת רבנו בעניין זה. כאמור, רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (יא, יט–כא):


"המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים [...] ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


ונצרף את דברי קאפח בעניין "מעשה הכשפים" שנזכרו בדברי רבנו לעיל:


"וכוונת רבנו באמרו 'עושה מעשה' הוא למעשה הקיטור או כיו"ב, לא עשיית דבר על ידי כישוף, כי זה לדעת רבנו לא עשה ולא עושה ולא יעשה, כי הכל שקר גמור ומוחלט הבל הבלים והבל מהובל. וההפסד העצום שבכוונת רבנו נתבאר היטב כמה וכמה פעמים במורה, כי רצון הקב"ה שנהיה בעלי דעה נכונה וישרה, נדע לְאַמֵּת את האמת, ואל נחדיר למוחותינו את השווא תמורתו. וכל המעקם ומעקש את מוחו בהאמנת ההזיות הללו חוטא חטא גדול לאלהים".


ונסיים את ההקדמה בדברי רבנו במורה (ב, מז):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".


***

עתה, לאחר שראינו את תמצית דעת הרמב"ם הנחרצת בשלל ביטויים נוקבים, כגון: "שקר וכזב", "בהבלים הללו", "הסכלים ומחוסרי הדעת", "תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן" ועוד, נעבור לעיין בכמה מקורות מייצגים מכתבי הרמב"ן ונגלה את דעתו העקושה בעניין הכשפים והכישופים:


1) הרמב"ן בהקדמתו לפירושו לתורה, כותב כך:


"'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם' [מ"א ה, י]. כלומר, שהיה בקי מהם בקסמים ובנחשים שזו היא חכמתם [...] ומכל חכמת מצרים שהיה בקי בכשפים שהיא חכמת מצרים".


כדי להבין לעומק את סכלותם של המינים האירופים ובכללם הרמב"ן, עלינו לעיין במקור הקדום של המדרש שהוא מצטט בדבריו, וכך נאמר במדרש ספרי (דברים, פסקא ט):


"'לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם' [דב' א, ט] – אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל? אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד להם את המן והגיז להם את השליו ועשה להם נסים וגבורות, ולא היה יכול לדונם? אלא כך אמר להם: ה' אלהיכם הִרבה אתכם על גבי דייניכם [שיש בעלי דינים רבים מאד בעם-ישראל שיש לפשר ולדון ביניהם]. וכן שלמה אומר: 'וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ' [מ"א ג, ט], אפשר שלא היה שלמה יכול לדון את ישראל? אדם שנאמר בו: 'וַייָ נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה' [מ"א ה, כו], ואומר: 'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם, וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב' [מ"א ה, י–יא] – ולא היה יכול לדונם? אלא כך אמר להם: איני כשאר כל הדיינים, מלך בשר ודם יושב על בימה שלו, דן להריגה לחניקה לשריפה ולסקילה ואין בכך כלום, ואם חייב ליטול סלע נוטל שניים, שניים נוטל שלושה, דינר נוטל מנה, [ואני] איני כן, אלא אם חייבתי ממון [או] נפשות אני נתבע, וכן הוא אומר: 'אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר, כִּי יְיָ יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ' [מש' כב, כב–כג]".


מהמדרש הקדום עולה, שחכמתו הגדולה של שלמה, זו אשר עלתה על כל חכמת "בְּנֵי קֶדֶם" היא חכמת המשפט, דהיינו יכולתו להוציא את הצדק לאור ולהבחין בין צדיק לרשע. לעומת זאת, במדרש במדבר רבה, שהוא מדרש מאוחר מן המאה הי"ב או הי"ג, נאמרו דברים שונים לחלוטין, וכפי שנראה לקמן חדרו למדרש הזיות מאגיות מבית תפלותם של המינים:


"'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה' [...] מה הייתה חכמתן של בני קדם? שהיו יודעים וערומין בטייר [=באסטרולוגיה או בניחוש עתידות או הזיה מאגית דומה]" (מהד' וילנא, חקת יט).


ובקהלת רבה (מהד' וילנא, ז) מובאים דברים אשר נראים עוד יותר מאוחרים, וכך נאמר שם:


"ומה הייתה חכמתן של בני קדם? שהיו יודעין במזל וקוסמין בעופות ובקיאין בטייר".


קצרו של דבר, נראה שהרמב"ן גם שאב את מימיו הרעים ממדרשי המינות המאוחרים, וכפי שראינו לעיל, גם סבר שספרות המדרשים הינה ספרות פרשנית ופשטנית שנאמרה מפי הגבורה, ואֵלו כנראה הסיבות להזיותיו ולסכלותו, יחד עם ריחוקו העצום מן המדעים.


כמו כן, כאמור, בעקבות פירוש רש"י ותפישת המדרשים האשכנזית הקדומה, הממסד הדתי האורתודוקסי לדורותיו אימץ את ספרות המדרשים כפשוטה. לפיכך, לפי אי-הבנתם, כל חכמת בני קדם מסתכמת בידיעת הקסמים הנחשים והכשפים, כלומר, אין לעם-ישראל ללמוד מאומה מחכמי אומות העולם! תפישה זו, השוללת על הסף את כל ידיעותיהם ומדעיהם של הגויים לחלוטין, רעה מאד ומנוגדת להשקפת חז"ל האמיתית "חכמה בגויים – האמן".


ברם, השקפה זו התאימה מאד לחכמי-יועצי-אשכנז, שהרי הם היו שקועים עמוק מאד במינות ובסכלות, וכדי שלא תתגלנה תרמיתם וסכלותם הם הרחיקו מאד מלימוד המדעים והחכמות, ועד-כדי-כך הם הרחיקו מהם, עד שהם החליטו שלימוד המדעים הוא בגדר כפירה! וכעוצמת ההרחקה של המינים וצאצאיהם מלימודי המדעים וההשכלה, כך הוא עומק השקיעה שלהם בתהום המינות והטמטום. לאחר שהם הרחיקו את צאן מרעיתם מלימודי המדעים והחכמות, נפתחה בפניהם הדרך להפוך את גדולי האסלה שלהם לאלילים אשר אינם טועים לעולם! ואם גדולי האסלה שלהם אינם שוגים לעולם, הרי שיש חובה אלהית לקבל כל דבר מדבריהם! ואף יש איסור חמור לבחון את הוראותיהם בעיני השכל, וכל-שכן למתוח עליהם ביקורת.


קצרו של דבר, הצגת הגויים כאילו חכמיהם עסוקים אך ורק בענייני עבודה-זרה, פתח בפני המינים וצאצאיהם את השער לשלול לחלוטין את לימוד המדעים והחכמות, כאילו כל המדעים והחכמות שבידי הגויים הם בגדר ענייני אלילות וכפירה. טעותם הגדולה הזו נבעה מתעייתם אחרי ההבל ומריחוקם העצום מדרך האמת שסלל רבנו. ואם המינים היו משכילים ללמוד מדעים הם היו יודעים להבחין בין אמת לבין שקר, בין הוכחה לבין הטעיה, ואף היו יודעים להכיר בערכה של האמת, ומסוגלים להבין את דברי אריסטו: "קבל האמת ממי שאמרו".


אך בפועל, המינים וצאצאיהם גם אימצו אל חיקם את הזיות האלילות של הגויים, וגם הרחיקו מקרבם את חכמת הגויים בענייני מדע והשכלה, באמצעות הצגת חכמי הגויים ככופרים.


2) ואם הזכרנו את אריסטו, נצרף את דברי השטנה הקשים של הרמב"ן על אריסטו באיגרת הטומאה שלו פרק ב, וזה לשונו:


"ואין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז"ל במורה-הנבוכים בהיותו משבח לאריסטו על מה שאמר כי חוש המשוש הוא חרפה לנו. חלילה, אין הדבר כמו שאמר היווני, לפי שדעתו [של] היווני יש [בה] שמץ מינות שאינו מורגש, שאילו היה מאמין שהעולם מחודש בכוונה לא היה אומר כך זה היווני הבליעל. אבל כל בעלי התורה מאמינים שהשם ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור, שאם יאמר שהחיבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי"ת [ה' יתברך] בראם [...] ואם כלי המשגל גנאי, היאך ברא הש"י דבר שיש בו משום חסרון או גנות חלילה?".


ודבריו הבל מהובל, ואסביר: אין לי ספק שהרמב"ן הטמבל נהג להתהדר במיטב מחלצות השׂררה הרבניות אשר כידוע כולן אומרות כבוד... ברם, לפי דרכו לעיל יש לתמוה עליו: מדוע? מדוע הוא לא הלך עירום ועריה כפי שה' יתברך ברא אותו? שהרי לפי דבריו לא ייתכן שה' יתברך יברא דבר שיש בו משום גנות? ואין ספק שבכלל זאת גם גילוי הערווה?


אלא, התשובה פשוטה ביותר, הקב"ה ברא את האדם שלם ומושלם, והאדם בחר בחטא ונהה אחר הכוח הרגשני-החושני הפונה אחר התאוות, ומעת שהאדם חטא, כל דבר אשר מעורר את אותו החוש החושני הפונה אל התאוות נחשב לגנות ולגנאי – לא בגלל שה' יתברך ברא את האדם בעל גנאי, אלא מפני שהאדם בחר לנטות אחר תאוות ליבו המגונות והבהמיות, ולהפוך את הכוחות החשובים הללו שנועדו לקיום המין, למקור של תאווה והנאה בהמית.


ולכן, לפני החטא האדם ואשתו הלכו ערומים ולא התביישו, כלומר לא ראו בכך שום גנות, ורק לאחר החטא, לאחר שנתעורר בקרבם להט התאווה החושנית, רק אז הם חשו בגנאי שיש בדבר, לא מפני שה' ברא דבר שיש בו גנאי, אלא מפני שהם נטו אחר הכוח הרגשני-החושני, והפכו, בנהייתם אחרי התאוות הבהמיות, את כלי המשגל לכלי גנות וחרפה גדולה.


במקום להתרכז ולהתמקד בכוחות הרוחניים השכליים, שהם משולים לצלם אלוה ממעל, האדם ואשתו בחרו להתבוסס בתאוות הבהמיות, ואין גנות גדולה יותר מהפניית העורף לשכל האלהי הרוחני שיש באדם, ומהעדפת התאוות הבהמיות הבזויות. ולא לחינם אמרו חז"ל על אלה שמזהמים את מחשבתם בהבלים ובהשקפות המינות: "כל שלא חס על כבוד קונו", כי שמירת טהרת הדעת והמחשבה היא כבוד הבורא, שהרי היא הקשר הרוחני שלנו עם בורא-עולם, וזיהומה במחשבות זימה הוא חרפה גדולה, ובעיטה בצלם האלהים שהוענק לנו.


נמצא, שאין שום גנאי בכלי המשגל, אלא בשימוש שהאדם עושה בהם, בהפניית העורף לשכלו ובנהייתו אחר בהמיותו, ולכן אריסטו אמר שחוש המישוש חרפה הוא לאדם.