השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים (חלק ג)

עודכן ב: יול 12

ז. האמונה בשדים ויהודי-תימן

לצערי הרב, נתקלתי בשתי הערות של מָרי יוסף קאפח במורה-הנבוכים, אשר בהן הוא מפנה לעיין בספרו 'הליכות תימן', ושם הוא מתאר כיצד אבותינו בתימן היו שקועים עד צוואר ברבות מהזיות עובדי-האלילים הקדמונים (ראו לדוגמה שם בעמ' קד, הע' 11; ושם בעמ' שנז, הע' 11; ובהרחבה ראו: הליכות-תימן, עמ' 267–280).

כאמור צר לי על כך, אך כנראה שלא לחינם קבעו חז"ל לומר בהגדה "מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו", ונראה שגם בתימן לא מעטים ריחפו בריק מחשבתי, נעדר אור-דעת והשקפות נכונות, רבנים והמון כאחד "וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ" (ירמיה י, ח).

הנה לפניכם ארבע דוגמאות:

1) בספר 'הליכות תימן' (עמ' 269–270) נאמר כך: "למרבה הצער מצויים היו בין היהודים [...] רופאי-אליל שריפאו בתרופות-אליל, בקמיעות שיצרו, בלחישות ובכל מיני סגולות. את טיב המחלה, אִבחונה ומהותה קבעו על-פי דמיונם, או על-פי 'מזלות', או על-פי 'ספרי חפץ', שהיו שמורים בידם לבל תְּשׁוּפֵם עין רואה. [...] הנני מעתיק כאן לדוגמה, דברים אחדים שאספתים מחוברות ומספרים שונים [...], שבעליהם שמרום מכל משמר ונצרום כבבת עינם [...], כיוון שלדעתם אלו הם 'סתרי עולם'. חלק מ'בעלי חפץ' אלה, פעלו מתוך תמימות ופתיות מחשבה כאילו כביר מצאה ידם, אך היו ביניהם שידעו והכירו את אפסות סגולותיהם, והם עשו מעשיהם למען בצע כסף, כשבסתר לבם בזו ולעגו לתמימים הנפתים לנכליהם [...] וכל מה שהעתקתי כאן הוא רק מעט מהרבה".

2) בעלון 'שבתון' (גיליון 891, פרשת בראשית, כז בתשרי תשע"ט), נתפרסם מאמר מעניין שכתב ר' חזי כהן ושמו: "הסב והנכד לבית משפחת קאפח", לקראת סוף המאמר הוא מתאר מחלוקת שהייתה בתימן סביב מנהג שנקרא 'סַיִר אַלדַּם', וזה לשונו:

"מנהג היה בתימן 'סיר אלדם' (שפך הדם), שכל הבונה בית חדש או מי שלקה במחלה קשה, שוחט בהמה ומחלק את בשרהּ לעניים כדי שתהיה חליפין וכפרה, מתוך אמונה שיש שדים השוכנים בבית שיזיקו לבני-הבית עד שלא יְרַצּוּ אותם. [...] ר' יחיא ביקש לבטל את מנהג שפך הדם בטענה שזוהי עבודה-זרה, וכתוצאה מכך התפתח ויכוח סוער. מצדדי המנהג טענו: 'מנהג אבותינו הוא, וכיצד נייחס להם טעות?' [...] הוויכוח התלהט, [...] ולבסוף שוכנעו [חכמי-תימן] בצדקתו, אלא שנמנו וגמרו שלא לערער על מעשה ההמון בטענה: ש'מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין'".

בספר 'הליכות תימן' (עמ' 202) מובא מנהג זה, ומנהג נוסף בסמוך שנועד לרצות את השדים: א) "יִסַיִּרוּ אַלדַם – הולכת הדם. מי שגמר בנין הבית, וכן הקונה בית מן המוכן, בין חדש בין ישן, צריך לשחוט בבית לפני שייכנס לגור בו או לכל המאוחר במשך החודש הראשון שנכנס לגור שם. שוחטים בחצר-הבית, ואין נוגעים בדם ואין מטאטים אותו מקרקע החצר; אחר שמתמצה הדם לוקחים משם את הנשחט שהוא בדרך כלל בהמה גסה, כדי לנתחו במקום אחר, ואת בשרו מחלקים לעניים, לשכנים ולקרובים".

ב) "מַידַת אַלנִיִיֵה – שולחן הריצוי. אופים לחם תפל בלי מלח [=וכדי לסתור את עבודת השדים התורה מצווה אותנו "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג)], מזמינים יותר מעשרה ילדים בגיל שבע-שמונה שנים. עד שהילדים ממתינים בחצר, עורכת בעלת-הבית את השולחן, מפזרת עליו אפר דק, פותתת את הלחם התפל לפתיתים, ומניחה אותם על השולחן שבו האפר, היא יוצאת מן המטבח ואומרת 'הַדַ'א קַסמַכֻם' (זה חלקכם), הכוונה כלפי השדים. לאחר שהמטבח נשאר סגור שעה קלה – פותחים את דלתותיו בפתיעה, וכל הילדים הנמצאים בחוץ מתפרצים לתוכו, וחוטפים את הפרוסות התפלות שעל-גבי השולחן ואוכלים אותן. סבי ז"ל התנגד בחריפות למנהגים אלה, שלדעתו נוסף לטיפשות שבדבר הם אסורים מן התורה משום דרכי האמורי".

החולאים הללו הם רק מעט מהרבה מנהגים אליליים שאבותינו החזיקו בהם באדיקות. מהסיפור הראשון אנו למדים, כי רובם המכריע של חכמי תימן התנגדו בלהט ליוזמתו של מָרי יחיא קאפח לבטל את מנהגי עבודת השדים, ואף שגו בהערצת בשר ודם על גבול העבודה-זרה, כי מי שסובר שאבותיו אינם יכולים לטעות ולשגות, עובד את אבותיו הטועים ולא את בורא-עולם צור העולמים. רמתם המחשבתית הייתה כה נמוכה עד שאפילו לאחר שהם "שוכנעו" בצדקתו, נמנו וגמרו שלא לערער על מעשה ההמונים, והותירו את עבודת השדים במקומה! ואם היו משתכנעים באמת, היו מוחים בהמונים יהא אשר יהא, וכפי שעשה מָרי יחיא לבדו, כי מדובר כאן בעבודה-זרה חמורה מאד.

אך לא רק רמתם המחשבתית הייתה אפסית, גם רמתם ההלכתית הייתה מאכזבת ביותר, כי לדעת רבנו הכלל ההלכתי: "מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין" לא שייך כאן כלל, ונבאר את דברינו. כלל זה מופיע פעם אחת בדברי רבנו בהלכות שביתת עשור (א, ז): "נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש, אין ממחין בידן, שלא יבואו לעשות בזדון. שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו. והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכן כל הדומה לזה".

המצוה להוסיף מחול על הקודש היא מצוה מדרבנן, וכדברי מָרי שם (באות יז): "ולפיכך לית ליה לרבנו תוספת מן התורה כלל, לא במלאכה בשבתות ויום-הכיפורים ולא בימים טובים, וכן לית ליה לרבנו תוספת מן התורה לעינוי מן התורה כלל, וכל התוספות בין למלאכה בין לעינוי אינן אלא דרבנן בלבד [...]. והאי דקא נסיב הכא קרא ד'וְעִנִּיתֶם' לתוספת, על דרך הרמז והאסמכתא בלבד. וזה נראה לי פשוט בדעת רבנו והוא תואם את לשון התלמוד וכללי הפסק".

נמצא, שהכלל "הנח להן" וכו', חל אך ורק על סייגים מדרבנן, שהרי רבנו כותב בסוף ההלכה "וכן כל הדומה לזה", כלומר דווקא בדברים הדומים לזה ולא אחרים. וגדולה מזו, לפי דעתי שימוש רבנו בביטוי "וכן כל הדומה לזה", באה למעט שדווקא בעניין תוספת שבת וימים-טובים יש לנקוט בכלל זה, כי הנשים טרודות בהכנות ולעתים מתוך הלחץ נמשכות לעשות מלאכתן עד שחשכה. זאת ועוד, רבנו גם מנמק כאן את הסיבה לשימוש בכלל האמור: "שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו" – משמע שאם יש באפשרות האיש להזהיר את בני ביתו אין אומרים "הנח להן" וכו'.

בלתי סביר אפוא, שרבנו התכוון לכלול בכלל הזה את כל המצוות מדרבנן, שהרי לא יעלה על הדעת שבכל מקום שבנינו ונשינו עוברים על מצוה מדרבנן נתעלם ממעשיהם?! אלא כאמור, כלל זה אינו אלא בדברים שקשורים לעבודת האשה בבית, ומתוך מסירותה לעבודות הבית היא עלולה להיכשל ולעבור על דברי חכמים. וכל זה בתנאי כמובן שאין באפשרותו של האיש להשגיח על נשיו שינהגו כהלכה. כלומר, כלל זה מצומצם מאד מאד!

נמצא, כי כלל זה נוגע במיעוט דמיעוט מדיני דרבנן ואינו נוגע כהוא זה בדיני תורה, שאם לא יעלה על הדעת לבטל את מצות התוכחה בדיני רבנן בכללותם, כל שכן שלא יעלה על הדעת לבטל את מצות התוכחה בדינים מן התורה, וכל שכן וקל וחומר, כאשר מדובר בשלוש העבירות החמורות: עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ואיך יעלה על הדעת שגם בשלוש החמורות אנו רשאים להשתמש בכלל "הנח להן"?! "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" (בראשית לה, א).

ומאז שהחלו רבני ישראל לעשות את התורה קורדום לחפור בה, בטלה מצות התוכחה, כי אם המטרה הראשונה היא להפיק רווחים מן הדת, הרב המכהן חייב למצוא חן בעיני ההמון, שהרי אם יוכיח אותם יסלקוהו ממשׂרתו וינשׁלו אותו ממשׂכורתו. וכבר אמר הנביא עמוס (ה, י): "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ". וזכורני רב אחד שנהג למלמל בכל מקום: "הנח להן לישראל". וכגודל משכורתו וטובות ההנאה שקיבל, יוקרה מעמד וכו', כך נשתבש שכלו והרחיב כלל זה עד ליצירת עיוות נורא שהפך אצלו לדיבר הראשון שקיבלנו בסיני. כלומר, מגמת הפוסקים להרחיב את הכלל הזה גם למצוות מן התורה ואפילו לשלוש החמורות, נובעת מזיהום חמור שפשׂה באנשי-הדת, ששקעו בטומאת הפקת הרווחים מדת משה ובזוהמת רפש טובות-ההנאה מדברי-תורה.

ואגב העיון בכתבי הרמב"ם מצאנו תופעה מאד מעניינת, בכל רחבי משנה-תורה מופיע הביטוי "כיוצא בו" כ-1360 פעמים. לעומת זאת, הביטוי "וכן כל הדומה לזה" שראינו בהלכות שביתת-עשור לעיל, מופיע בכל רחבי משנה-תורה פעמיים בלבד!

נראה ברור, כי הביטוי "וכן כל הדומה לזה", אף שהוא נועד לאפשר לנו לכלול נסיבות נוספות לגדרי ההלכה הזו, בפועל הוא מצמצם מאד את אפשרות ההכללה וההרחבה, מפני שהוא מחייב דווקא נסיבות שהן דומות לנסיבות שתוארו בהלכה. ברם, הביטוי "כיוצא בו" משמעותו כוללת ומקיפה יותר – כל מה שניתן להכליל מאיזה צד של השוואה, דימוי או היקש.

מעיון זה עולה, כי לא לחינם בחר רבנו לסייג את הכלל "הנח להן" בביטוי "וכן כל הדומה לזה". רבנו מבקש ללמדנו ולהזהירנו, כי כלל זה איננו גורף וכולל, ולכן הוא מגביל ומצמצם את אפשרות ההכללה שבו דווקא לעניינים ולאופנים שנתבארו בהלכה המקורית. נמצא אפוא, שאין להרחיב את הכלל הזה לכל מצוות דרבנן, אלא רק למצוות דרבנן שדומות במהותן ובפרטיהן למצוה המדוברת כאן, ובוודאי שלא לכל מצוות דאורייתא, ובוודאי שלא לשלוש החמורות כפי שעשו אבותינו חכמי-תימן.

הצורך של רבנו לסייג את הכלל הזה ברור מאד והגיוני ביותר, שהרי לא יעלה על הדעת להרחיב כלל זה באופן גורף, כי סכנה גדולה יש בכך: מזלזול במצוות, דרך ביטול מצות התוכחה, ועד למחיקת מצוות חשובות מן התורה שניתנו לנו מפי הגבורה.

3) באיגרת תימן (עמ' מב) מובאת ביקורת חריפה של הרמב"ם על ראש רבני תימן באותם הימים: ר' יעקב ב"ר נתנאל, על נטייתו אחר האסטרולוגיה. הנטייה אחר האסטרולוגיה מלמדת על ריחוק אבותינו מהשקפות נכונות, ריחוק אשר גרם ליהדות-תימן למשבר קשה באותה העת (ראו על כך במאמרי: "מבט ל'כתר מלכות' לאורו של הרמב"ם", בפרק ח: "רשב"ג ויהודי תימן"). נטייתו של ר' יעקב אחר האסטרולוגיה נבעה מאביו ר' נתנאל שהיה חסיד נלהב של האסטרולוגיה (ראו בספרו 'גן השכלים', פרקים ד–ה). כמו כן, גם ר' נתנאל בן ישעיה, מחבר הספר 'מאור האפלה', היה חסיד האסטרולוגיה. ומי שיקרא את מאמרי "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם" אי"ה יבין, שהאסטרולוגיה היא שורש עבודה-זרה, ועד כמה רחוקים המאמינים באסטרולוגיה ובהשפעת הכוכבים מדרך השם.

4) במבואו למדרש-הבאור (עמ' 2), מָרי מתאר את ר' סעדיה בן דוד מחבר המדרש, ואת חכמי דורו בתימן (לפני כ-600 שנה), וזה לשונו:

"מאידך, עם כל בקיאותו העצומה בדברי הרמב"ם לכל רבדיהם, אם אלה ענייני הלכה, ואם אלה ענייני פרשנות, ובין אם אלה ענייני מחשבה ופילוסופיה – הרי בבואו להשקפות מסוימות כמו בענייני הכישוף ודומיהן, כגון בעניין אגג מלך עמלק שכישף את עצמו ואשתו ונדמו כבעלי-חיים, הרי רחוק הוא לגמרי משבילי חשיבתו של הרמב"ם, ואיני יודע היאך לפרנס את הדברים הללו במחיצתו של הרמב"ם. לפיכך נראה לי לומר, כי חכמי תימן הללו למדו ושננו היטב את מליו של הרמב"ם, ואף שבילי חשיבתו המחשבתיים והפילוסופיים של הרמב"ם כולם נהירים להם, ובהם צעדו, אך את רוחו של הרמב"ם לא קלטו, וכמעט כבדה שמיעתם מלהאזין לרוחו, לפיכך באו בדבריהם דברים מעורבּבים מעולם המחשבה ומעולם ההזיות אשר לדעת הרמב"ם הם ספיחי עבודה-זרה או יסוד עבודה-זרה".

והיה אחד שאמר שמָרי הגזים בדבריו כאן... ואכן מָרי הגזים בשבחו את רבני תימן "בקיאותם העצומה בדברי הרמב"ם", ו"שבילי חשיבתו המחשבתיים והפילוסופיים כולם נהירים להם, ובהם צעדו", שהרי העובדות מוכיחות את ההיפך הגמור! ולפי דעתי מָרי היה עדין מאד, ולא העז לומר את כל האמת הכואבת: דבקות אבותינו באמונות הטפלות הייתה רבה מאד, ריחוקם מן המדעים היה גדול מאד, ובדורות האחרונים רובם המכריע של חכמי-תימן, הלכו בדרכם של מהרי"ץ ור"י קארו שראו בהלכה חזות הכל, ורחקו מאד מיסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה ויתרומם ("גם תורה אין להם").

ולכן, חלילה לנו לאמץ את שגיאות אבותינו ובפרט בעניינים שנוגעים לעבודה-זרה, וחובה גדולה לבער מקרבנו דעות רעות ודמיונות כוזבים מזוהמים, כי רק כך נשכיל את ייחוד השם, וכמו שמעיר מָרי יוסף קאפח על דברי רבנו במורה-הנבוכים (א, נ):

"וכאשר תתפשט מן התאוות וההרגלים [=שהרגילונו אבותינו בהם, וכדברי מָרי לקמן], ואתה בעל תבונה, ותתבונן במה שאומַר בפרקים אלו אשר יבואו בשלילת התארים, יתאמת לך הדבר בהכרח, ואז תהיה ממי שמשכיל ייחוד השם, לא ממי שאומרו בפיו ואינו מבין לו עניין, ויהיה מכלל אשר נאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [ירמיה יב, ב]". ומָרי יוסף קאפח מעיר שם בראש דברי רבנו: "והכוונה: כשתצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות שהולעטת בהם על ידי זקני בור או נשים בלות משחר עלומיך".

נמצא, כי השתחררות מדמיונות כוזבים והשקפות רעועות, היא היסוד והמבוא להשכלת ייחוד השם, וממילא לגאולתו הרוחנית של הפרט והכלל, ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש. ושמעתי פעם טעם, שמי שיתבונן בו לעמקו ימצא רעיון נפלא: מדוע טוענים שבתימן היו שדים, אך בארץ מוסכם וברור שאין שדים? התשובה, מאז שהדליקו בארץ את אור החשמל, הוא הבריח את כל השדים. והנמשל, כאשר מדליקים את אור החשמל, אור המדע, אור הדעת – כל השדים, ההזיות, ואמונות ההבל, כולם כלים ומתבערים מאליהם, ואור המדע והדעת מאיר את שכל האדם באור נגוהות נפלא ומופלא.


#ייחודהשם #אגדה #עבודהזרה

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!