השדים – נחלת השוטים והחטָּאים (חלק ג)

יה. האמונה בשדים ויהודי-תימן


לצערי הרב, נתקלתי בשתי הערות של יוסף קאפח במורה-הנבוכים, אשר בהן הוא מפנה לעיין בספרו "הליכות תימן", ושם הוא מתאר כיצד אבותינו בתימן היו שקועים עד צוואר בהזיות רבות מאד מהזיות עובדי-האלילים הקדמונים (ראו לדוגמה במורה בעמ' קד, הע' 11; וכן שם בעמ' שנז, הע' 11; ובהרחבה ראו: הליכות-תימן, עמ' 267–280).


כאמור צר לי על כך, אך כנראה שלא לחינם קבעו חז"ל לומר בהגדה "מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו", ונראה ברור שגם בתימן רבים מאד הם אשר ריחפו בריק מחשבתי, נעדר אור-דעת והשקפות נכונות, רבנים והמון כאחד "וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ" (יר' י, ח).


הנה לפניכם ארבע דוגמאות:


דוגמה ראשונה


בספר "הליכות תימן" (עמ' 269–270) נאמר כך:


"למרבה הצער מצויים היו בין היהודים [...] רופאי-אליל שריפאו בתרופות-אליל, בקמיעות שיצרו, בלחישות ובכל מיני סגולות. את טיב המחלה, אִבחוּנה ומהותה קבעו על-פי דמיונם, או על-פי 'מזלות', או על-פי 'ספרי חפץ', שהיו שמורים בידם לבל תְּשׁוּפֵם עין רואה. [...] הנני מעתיק כאן לדוגמה, דברים אחדים שאספתים מחוברות ומספרים שונים [...] שבעליהם שמרום מכל משמר ונצרום כבבת עינם [...] כיוון שלדעתם אלו הם 'סתרי עולם'. חלק מ'בעלי חפץ' אלה, פעלו מתוך תמימות ופתיות-מחשבה כאילו כביר מצאה ידם, אך היו ביניהם שידעו והכירו את אפסות סגולותיהם, והם עשו מעשיהם למען בצע כסף, כשבסתר לבם בזו ולעגו לתמימים הנפתים לנכליהם [...] וכל מה שהעתקתי כאן הוא רק מעט מהרבה" וכו'.


דוגמה שנייה


בעלון "שבתון" (גיליון 891, פרשת בראשית, כז בתשרי תשע"ט), נתפרסם מאמר מעניין שכתב ר' חזי כהן ושמו: "הסב והנכד לבית משפחת קאפח", לקראת סוף המאמר הוא מתאר מחלוקת שהייתה בתימן סביב מנהג שנקרא "סַיִר אַלדַּם", וזה לשונו:


"מנהג היה בתימן 'סיר אלדם' (שפך הדם), שכל הבונה בית חדש או מי שלקה במחלה קשה, שוחט בהמה ומחלק את בשרהּ לעניים כדי שתהיה חליפין וכפרה, מתוך אמונה שיש שדים השוכנים בבית שיזיקו לבני-הבית עד שלא יְרַצּוּ אותם. [...] ר' יחיא ביקש לבטל את מנהג שפך הדם בטענה שזוהי עבודה-זרה, וכתוצאה מכך התפתח ויכוח סוער. מצדדי המנהג טענו: 'מנהג אבותינו הוא, וכיצד נייחס להם טעות?' [...] הוויכוח התלהט [...] ולבסוף שוכנעו [חכמי-תימן] בצדקתו, אלא שנמנו וגמרו שלא לערער על מעשה ההמון בטענה: ש'מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין'".


בספר "הליכות תימן" (עמ' 202) מובא מנהג זה, ומנהג נוסף בסמוך שנועד אף הוא לרצות את השדים:


א) "יִסַיִּרוּ אַלדַם – הולכת הדם. מי שגמר בנין הבית, וכן הקונה בית מן המוכן, בין חדש בין ישן, צריך לשחוט בבית לפני שייכנס לגור בו או לכל המאוחר במשך החודש הראשון שנכנס לגור שם. שוחטים בחצר-הבית, ואין נוגעים בדם ואין מטאטים אותו מקרקע החצר; אחר שמתמצה הדם לוקחים משם את הנשחט שהוא בדרך כלל בהמה גסה, כדי לנתחו במקום אחר, ואת בשרו מחלקים