האמונה בתחיית-המתים לפי הרמב"ם – חלק א

עודכן ב: לפני 3 שעות

מבוא


אחת השאלות המעניינות ביותר בחקר הרמב"ם היא, האם הרמב"ם כפר בתחיית-המתים? ולמרות שהתשובה עליה פשוטה מאד, כפי שנראה לקמן, ניתן ללמוד רבות מעצם הדיון בנושא. נחל אפוא, תחיית-המתים היא יסוד בדת משה, שקובע כי לעתיד לבוא הקב"ה יחזיר את נשמות הצדיקים לגופם, ויחזרו לחיות חיים מלאים, בריאים, שמחים ומאושרים.

ברם, היו לא מעטים שטענו שהרמב"ם כופר בתחיית-המתים או שאמרו בלשון הפכפכה תוך חיקוי הסגנון האירופי: ש"הוא סובר שהיא איננה כפשוטה", אך למעשה משמעות שתי הטענות היא זהה: לדעתם הרמב"ם לא באמת האמין בתחיית-המתים, ודבריו בספריו משנה-תורה ופירוש-המשנה, ואף דבריו במאמר תחיית-המתים, אינם משקפים את דעתו האמתית. ראשון מוציאי הדיבה היה הראב"ד (צרפת, המאה הי"ב), ועליו אומר רבנו שם (עמ' פב): "אבל מה שהזכיר [...] הוא שקר ברור והוצאת דיבה בהחלט מצד אומרו".

מטרתי במאמר זה להציג את דברי הרמב"ם, והקורא ישפוט ויחליט מהי דעתו האמתית. בהמשך דברינו אף נעמיק להבין אי"ה, מדוע סברו שהרמב"ם כופר בתחיית-המתים, וכיצד עלה על דעתם שדבריו המפורשים אינם משקפים את דעתו האמתית.

נחל אפוא בהצגת לשון הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, יד): "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: [א] המינים, [ב] והאפיקורסים, [ג] והכופרים בתורה, [ד] והכופרים בתחיית-המתים [...]".

בפירושו למשנה מסכת סנהדרין, בהקדמתו לפרק העשירי, הרמב"ם כותב וזה לשונו (עמ' קלט): "ותחיית-המתים יסוד מיסודות תורת משה רבנו, אין דת ואין קשר עם האומה היהודית למי שאינו מאמין בכך, אלא שהיא לצדיקים, ולשון בראשית רבה: '[...] תחיית-המתים לצדיקים בלבד'. והיאך יחיו הרשעים [בתחיית-המתים], והם מתים אפילו בחייהם? וכך אמרו עליהם השלום: 'רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים, וצדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים'".

לקראת סוף הקדמתו שם, הרמב"ם מונה את שלושה-עשר יסודות תורת משה, וזה לשונו (עמ' קמד): "והיסוד השלושה-עשר – תחיית-המתים, וכבר ביארנוהו", וכוונתו למה שכתב שם לפני-כן והובא בפסקה הקודמת.

ביחס למאמר חז"ל "רשעים שבחייהם קרויים מתים", נצרף את דברי הרמב"ם החשובים בספר-המצוות, וזה לשונו (עמ' ר): "והמצוה השמונה-ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים, כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת, ואף על פי שהם אוכלים ומרגישים". ומעיר שם מָרי יוסף קאפח, וזה לשונו: "וכפי שדרשו חז"ל בברכות יח ע"ב: 'אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים'. ומה שהם אוכלים ושותים ומרגישים ומלשינים ומזיקים לצדיקים, אינו אלא ריחוש בעלמא מִדֵּי דהוי אזנב הלטאה".

נחזור לענייננו, לאחר דברי הרמב"ם המפורשים בספריו משנה-תורה ופירוש-המשנה, ניתן לומר בבירור שהוא היה בדעה שתחיית-המתים היא יסוד אמתי בדת משה, ושיש חובה תורנית להיות בדעה ובהשקפה באמיתת יסוד זה. ברם, אנו יודעים שהיו לא מעטים שהאשימו את הרמב"ם שהוא כופר בתחיית-המתים, ולאור דבריו המפורשים בספריו, יש לתמוה כיצד קרה שטעו ושגו בהבנת דברי הרמב"ם המפורשים?

א. טעותם נבעה משיבוש שׂכלי


הרמב"ם משיב על שאלה זו בפתיחת מאמרו הנפלא: "מאמר בתחיית-המתים", שנכתב כתשובה להאשמות שהאשימוהו בכפירה בתחיית-המתים, וזה לשונו שם (עמ' סט–ע):

"אין זה בלתי מצוי שיתכוון האדם לבאר את העניינים, כלומר עניין משפט מסוים בדברי הסבר פשוטים וברורים שדייק בהם, להסיר כל ספק ולסלק כל אפשרות באור אחר, ואף-על-פי-כן יבארו בו חולי הנפשות [="בעלי דעות קדומות בלתי הגיוניות, הבנויות על הזיות והבלים" (מָרי שם)] [...], היפך המשפט אשר נתכוון לבארו.

וכבר אירע כיוצא בזה בדברי ה' יתעלה אחד ואין כיוצא בו, [כאשר רצה ה'] לסלק מדעתנו אותן הסברות הבטלות אשר סברום בעלי הַשַּׁנְיוּת [=הנוצרים ודומיהם שמאמינים שיש יותר מאלוה אחד], אמר בבארו את היסוד הזה: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד', והנה למדו הנוצרים בפסוק זה, כי ה' יתעלה שלישי לשלושה, ואמרו: אמר ה', ואמר אלהינו, ואמר ה' – הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אחד', ראיה שהם שלושה, ושהשלושה אחד. יתעלה ממה שסכלו [="ביטוי של התנצלות על שביטא את דברי הסכלות הללו, מעין חלילה לו מכך, או והוא מרומם ונעלה ממושגי הבל אלה" (מָרי שם)].

ואם זה אירע בדברי ה', קל וחומר שיארע כיוצא בזה בדברי אדם. כדרך שאירע למקצת קלי הדעת [="בעלי מגרעת שכלית אורגנית" (מָרי שם)] בביאור דברינו ביסוד מיסודות התורה. כי כאשר נתכוונו להעיר על יסוד גדול שנתעלמו ממנו [=העולם הבא], נסתפקו על ידי כך [ביסוד תחיית-המתים], והוא יסוד ברור ופשוט באומה שאין בו ספק".

הרמב"ם מבאר שטעותם נבעה משיבוש שכלי משולב: דעות קדומות משובשות שצמחו פרא בקרקע רוויית הזיות והבלים למכביר, יחד עם מגרעת שכלית אורגנית. ברם, כיצד הם השתבשו בהשקפה זו? מה היו הלכי מחשבתם שהביאום לשיבוש זה? הרמב"ם מסביר, כי טעותם נבעה מאי הבנת דברי הרמב"ם ביסוד אחר בדת משה והוא: חיי העולם-הבא. וזה לשון הרמב"ם שם (עמ' פט):

"ויראה לי, כי אשר גרם לאנשים הללו לטעות בדברינו בתחיית-המתים, מפני שאנו מאריכים ומרחיבים בתיאור העולם-הבא, ומבארים אמיתתו, ומזכירים את כל דברי הנביאים והחכמים המורים עליו, וכאשר הזכרנו את תחיית-המתים הזכרנוה בכמה מלים, [וקיצרנו] ואמרנו כי תחיית-המתים יסוד אמתי".

כלומר, מצד אחד הרמב"ם האריך והרחיב בביאורו לחיי העולם-הבא, ומצד שני הוא קיצר מאד בביאורו לתחיית-המתים, כפי שראינו בתחילת דברינו לעיל. לכן הם חשבו, שאריכות דברי הרמב"ם בחיי העולם-הבא מורה על כך, שתחיית-המתים היא מושג שקשור לחיי העולם-הבא. הבנה מוטעית זו, הובילה אותם לחשוב שתחיית-המתים היא רק לנשמות, כלומר תחיית-המתים לפי אי-הבנתם היא חיי הנצח של הנשמה בעולם-הבא, אך לגוף היא כבר לא תחזור לעולם.

עתה ננסה להבין, מדוע באמת האריך הרמב"ם בביאור חיי העולם-הבא, ומדוע קיצר בביאור תחיית-המתים?

ב. מדוע הרמב"ם האריך לבאר את חיי העולם-הבא?


יש לכך שלוש סיבות מרכזיות לדעתנו, וזה לשון הרמב"ם במאמר תחיית-המתים (עמ' עג–עד):

"והדגשנו והארכנו בדברים [על חיי העולם-הבא] [...] בפרק חלק [...], ואמרנו, שאין אנו רואים בני-אדם נושאין ונותנין כי אם בתחיית-המתים בלבד, והאם יקומו ערומים או בבגדיהם וכיוצא בשאלות אלה אבל חיי העולם-הבא הזניחוהו.

[כהשלמה להבנת דבריו כאן, נצרף את לשונו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קצז): "אלא שואלים בני אדם כולם, יחידיהם והמוניהם, היאך יקומו המתים? ערומים או לבושים? והאם יקום באותם הבגדים עצמם אשר נקבר בהם ברקמתם וקישוטיהם ויופי תפירתם? או בלבוש המכסה גופו בלבד? [...] והרבה מן השאלות הללו לעתים קרובות"].

וכן בארנו שם בפירוש [=בפרק חלק], כי תחיית-המתים יסוד מיסודות התורה, ושאינה התכלית הסופית, אלא התכלית הסופית היא חיי העולם-הבא, וכל זה כדי לבאר את הקושי הגדול שחושבים שאין בתורה גמול כי אם בעולם הזה, ושלא נזכר בה גמול ולא עונש לעולם-הבא בפירוש, לפיכך ביארנו מלשונות התורה כפי שביארו לנו בעלי-הקבלה [=מעתיקי השמועה, מקבלי התורה שבעל-פה, איש מפי איש עד משה רבנו], שהתורה נתכוונה לתכלית הסופית בגמול והיא חיי העולם-הבא".

מדברי הרמב"ם הללו עולות שלוש סיבות לאריכות דבריו בביאור חיי העולם-הבא:

א) בני-האדם הזניחו את העיסוק ביסוד חשוב בדת משה הוא חיי העולם-הבא, וזאת למרות חשיבותו הרבה, מפני שהוא התכלית הסופית של האדם. במקום זאת, הרבו לעסוק ביסוד תחיית-המתים שאינו התכלית הסופית, ולכן היה צורך להאריך דווקא בחיי העולם-הבא ולקצר בתחיית-המתים: כדי לתקן את שגיאת ההמון ולהעביר מסר חינוכי חשוב בעניין תכלית האדם עלי אדמות.

ב) גם ללא הזנחת העיסוק בתכלית הסופית שהיא חיי העולם-הבא, יש צורך להאריך בביאור חיי העולם-הבא ובביאור חשיבותם יותר מאשר בעניין תחיית-המתים, מפני שהם התכלית הסופית, מה שאין כן תחיית-המתים שאינה התכלית הסופית.

ג) אנשים שגו לחשוב שמתן השכר בעבור המצוות הוא בעולם-הזה, ולכן היה צורך להאריך ביסוד חיי העולם-הבא, כדי להסביר להם שעיקר מתן השכר בעבור המצוות הוא לא בעולם-הזה אלא בעולם-הבא.

לשלוש הסיבות החשובות הללו יש להוסיף סיבה רביעית, וזה לשון הרמב"ם שם (עמ' פט–צ):

"[באופן כללי] האריכות [בהסברת עניין מסוים] אינה אלא בהבנת עניין עמוק כדי שתהא הבנתו שלמה או בהבאת ראיות על אמיתתו, והרי דבר זה יש צורך בו בשלושת סוגי המדעים: כלומר ההכשרתי [=חשבון, הנדסה וכיו"ב], הטבעי [=כל מדעי הטבע, ביולוגיה, פיסיקה, אסטרונומיה וכיו"ב], והאלהי [=ייחוד השם, השגחת האל, הבנת מהות הנפש והמלאכים, וכיו"ב], כי פעמים רבות יש בהם עניין נעלם וקשה להבנה עד שיבוארו הגדרותיו באור מספיק, ופעמים רבות זקוק העניין שרוצים להבינו לראיות רבות מאד עד שיתברר מה שרוצים לבררו. [...].

ולפיכך אנו מפרשים את העולם-הבא ומבארים אותו מחמת עמקותו, ומפני שהוא הדבר אשר בטבע מנהגו של עולם, כלומר השארות הנפשות [=הגוף כולה ומתפרק לעפר, אך הנפש נשארת לנצח אם זכתה לכך]".

הרמב"ם מסביר, שחיי העולם-הבא הוא עניין שבטבע, כלומר כל אדם ואדם שזכה לכך, נפשו נשארת לנצח-נצחים קשורה בדעת צור-עולמים, והנפש שלא זכתה נכרתת מאותו השגב. ולכן, מכיוון שמדובר בעניין ששייך לטבע המציאות ולמדעי האלוהות, ולא לעניין שהוא בגדר נס חד-פעמי כמו תחיית-המתים, יש מקום לבארו ככל שניתן. ובדומה לצורך לבאר את שאר המדעים בהגדרות, בראיות ובדוגמאות, כך יש צורך להאריך בעניין חיי העולם-הבא כדי שיובן ככל שניתן.

ג. מדוע הרמב"ם קיצר בביאורו לתחיית-המתים?

רמזנו לעיל על התשובה לשאלה זו, וזה לשון הרמב"ם (שם):

"וכאשר הזכרנו את תחיית-המתים, הזכרנוה בכמה מלים ואמרנו, כי תחיית-המתים יסוד אמתי. וגרמו לכך [=שקיצרנו בתחיית-המתים] שני דברים:

האחד, שכל חיבורינו אינם אלא קב ונקי, שאין מטרתנו להגדיל כמות הספרים, ולא לאבד את הזמן במה שאינו מביא לידי תועלת [=כמו לימוד התורה הפלפולי של ימינו, וכמו האריכות הפרשנית וההלכתית האינסופית שנהגו ונוהגים בה חכמי ישראל לדורותיהם, שגרמו להם ולדורות רבים להפנות עורף לדת האמת – לידיעת ה', לייחוד ה' וכיו"ב, שהם יסוד היסודות ועמוד החכמות ותכלית כל המצוות]. ולפיכך, אם פירשנו, אין אנו מפרשים אלא מה שטעון פירוש ובכדי שיובן בלבד, ואם חיברנו, אין אנו מחברים כי אם מסקנות העניינים. [...].

והדבר השני, כי האריכות אינה אלא בהבנת עניין עמוק [וכפי שתואר לעיל] [...]. אבל עניין הניסים אין הבנת מה שנזכר מהם עמוק ולא קשה, ואי אפשר להביא ראיות על אמיתת מה שאירע או מה שהובטח בו מהן, אלא רואים אותם בחושים או מקבלים אותם ממי שראה אותם. [...].

אבל תחיית-המתים הוא עניין נסי ופשוט מאד שעניינו מובן, ואין שם [=במחשבה, בעיון בנושא זה] כי אם להאמין בו בלבד כפי שבאה לנו ההודעה האמתית [=בנבואה מאת דניאל, ויובא בהמשך המאמר], והוא עניין מחוץ לטבע המציאות, ואין עליו ראיה מדרך העיון, והרי הוא נוהג מנהג כל הנסים, ולכן מקבלים אותו לא יותר. וכי מה יכולים אנו לומר בזה או להאריך? היעלה על לב שאנו מתבקשים להביא ראיות עיוניות לחייב בהם את תחיית-המתים?!".

כלומר, אין הרמב"ם מאריך להסביר דברים שאין צורך או אפשרות להסבירם. ויתרה מזאת, תחיית-המתים היא נס, ומכיוון שמדובר בנס, אין אנו יודעים מתי יהיה ואיך יהיה עד שיהיה, ולא ניתן להביא ראיה עיונית על התרחשות נס עתידי, אלא להאמין בו בלבד שהוא עתיד להתקיים.

לדעתנו יש סיבה נוספת לכך שהרמב"ם קיצר בעניין תחיית-המתים והיא, מפני שהרמב"ם רצה בטובת האדם ובהתרוממותו הרוחנית יותר מכל דבר אחר, והוא הבין שהתעסקות בדבר שאין אנו יודעים מתי יהיה ואיך יהיה עד שיהיה, אינה מועילה לאדם ואינה מקדמת אותו לשום מקום. ולכן, עדיף להתעסק בדברים שאנו יודעים את פרטיהם בוודאות, ואשר לימודם מקדם ומרומם את נפש האדם לחיי הנצח שנפשו כה עורגת לאורם ולטוּבם.

זאת ועוד, העיסוק בתחיית-המתים הוא למעשה עיסוק בענייני החומר והנאותיו, וברוב המקרים עניינים אלה גולשים בקלות ובמהירות לתאוות דמיוניות ולשקיעה בהזיות הבל על הנאות ומותרות החיים החומריים. והרמב"ם ביקש להרחיק אותנו מעיסוק בהזיות ובדמיונות, לקרבנו לעסוק במושכלות, ולרוממנו למעלת העיון.

כלומר, הרמב"ם צמצם את דבריו בעניין תחיית-המתים, כי ראה שגם ככה נפש האדם נסחפת אחר החומר והגשמיות, ולכן צמצם את דבריו בעניין זה, כדי שנתרומם למעלת הבנת המופשט ולא נתמקד בשאיפה וברדיפה אחר החומר והנאותיו. מעין דברי אנטיגנס איש סוכו שיהיו עובדין מאהבה, ושגו בדבריו כמו ששגו בדברי אנטיגנס (וידוע מה היה סופם של שני התלמידים ששגו בדברי אנטינגס).

בתמונת שער הרשומה: מצבות בבית העלמין ירקון.

צילום: מיכאלי.

קישור לחלק ב של המאמר.


#עולםהבא #נבואה #תקומה #חזון

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!