א. מהי עמדת הרמב"ם ביחס לאלכוהול?
רבנו הרמב"ם בספרו ההלכתי הגדול "משנה תורה", כתב קבוצת הלכות שנקראת "הלכות דעות" ובהן הוא מורה לאדם את הדרך הנכונה להתנהל בחייו החברתיים, האישיים, הגופניים והנפשיים, ושם, בהלכות דעות, רבנו הרמב"ם פוסק כך (ה, ד):
"כשחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו [דהיינו אך ורק במטרה לסייע לתהליך העיכול]. וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם. ואסור לשתות בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתייה שבכלל האכילה אינה משכרת. ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון".
למדנו מדבריו כי ליין יש תפקיד מסייע בעיכול המזון וזוהי מטרתו המרכזית. ברם, אם האדם חרג משימוש ביין לצורך זה והשתכר, הוא נקרא: "חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו". כלומר, הרמב"ם לא הרחיק את שתיית היין לחלוטין אלא במידה שהיא מביאה את האדם לשכרות. ברם, מדוע השכרות אינה רצויה לדעת רבנו? ובכן, בספרו "מורה הנבוכים" (ג, ח), הרמב"ם כותב דברים חריפים ומפורשים בגנות השתייה לשכרה ומשם ננסה להבין את עמדתו:
"היין הרי דינו כדין האוכל במטרה, אבל המסיבות לשתיית המשכרים, תהיה חרפתם בעיניך יותר גדולה מהִתקבצות בני אדם עירומים חשופי שת הנפנים בַּיּוֹם במקום אחד".
בפתיחת דבריו רבנו חוזר על-כך שהיין הוא חלק מתפריט האדם, כלומר שישתה מעט בתוך אכילתו כדי לסייע לתהליך העיכול. ברם, המסיבות שבהן מתקבצים לשתיית אלכוהול גרועות יותר ובזויות יותר מאשר שיתקבצו בני אדם עירומים ויעשו צרכיהם במקום אחד לעיני כל. ויש לשאול, מדוע המסיבות הללו הינן כל-כך בזויות? ובהמשך דבריו הוא מסביר: "ביאור הדבר, שהיציאה דבר הכרחי אין לאדם שום עצה לסילוקו, והשכרות פעולת האדם הרע בבחירתו".
כלומר, יציאת הצרכים טבעית והכרחית לאדם לְשֵׁם קיומו התקין, לעומת זאת, איבוד הדעת בשתיית המשכרים והגעה למצב של איבוד צלם אנוש היא פעולה שאינה הכרחית, ונובעת ממידות רעות אשר מביאות לבחירה במעשים שליליים. הרמב"ם מעניק גם טעם פילוסופי לכך ששתיית המשכרים מגונָה אפילו יותר מאשר חשיפת איבריו המוצנעים של האדם:
"וגנות גילוי הערווה מפורסם לא מושכל, והפסד הדעת והגוף מרוחקים בשכל".
כלומר, הגנות החברתית שבגילוי איברים מוצנעים איננה דבר שיש בה גנאי במהותה אלא גנאי שנוצר מתוך מוסכמה חברתית ומתוך נהיית האדם אחר התאוות מעצם טבעו. והראיה, אדם הראשון לפני שחטא לא ראה כל גנאי ובזיון בגילוי הגוף. ברם, לאחר שחטא ונמשך אחר יצרו הרע נוצר צורך אנושי וחברתי לגנות את העירום, כדי להרחיק את האדם מיצרו הרע שלא התעורר בו קודם לחטא. לעומת זאת, הפסד הדעת שבשתיית המשכרים ואיבוד השכל, הם דברים שיש בהם גנאי במהותם, לפי שהם דברים שהאדם מבין בשכלו שיש להרחיקם.
ב. השֵּׂכל – צלם האלוה שהוענק לאדם
הרמב"ם חותם את דבריו במורה שם (ג, ח) במלים: "ולפיכך ראוי למי שהעדיף להיות אדם שיתרחק מזה". כלומר, הרמב"ם היה בדעה שהשכל האנושי הוא צלם האלהים שבאדם והוא הנכבד ביותר שבחלקיו, ולכן, מי שמאבד את שכלו מתרחק באופן משמעותי מזכותו להיקרא "אדם", כי אין אדם אלא באנושיותו. כלומר, "אדם" הוא מי שפועל ובוחר את בחירותיו בעולם-הזה מתוך הבנה שקדושת הרעיון והמחשבה הוא הכוח שראוי שיוביל וינחה אותו.
לאור רעיון זה רבנו הרמב"ם מבאר שם את דברי חז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה":
"אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לצורתו המופשטת כלומר להשגתו השכלית שהעניק לו בורא-עולם – והיא צלם האלהים שבו] וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [...] כי הצורה הזו האנושית [...] אין ראוי להשתמש בהם [=במחשבה או בדיבור] כי אם במה שעותדו לו: להתחברות בנעלה, ולא להתדרדרות לעמקי השפלות [...] וכל מי שנשתמש במחשבתו או בדיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו [=חוש המישוש כפי שאמר אריסטו, כלומר הנהייה אחרי התאוות הבהמיות], עד שיחשוב במשתה או בתשמיש יותר מן הדרוש [...] – הרי לקח את הטובה [=יכולת הדיבור והמחשבה] אשר הושפע עליו בה [=הטובה הזו שהוענקה לנו על-ידי ה' יתרומם ויתעלה], ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במיטיב [=בה' יתעלה שהיטיב לנו] ולהמרות את ציוויו".
מדברים אלה עולה, כי הרמב"ם ראה בשתיית האלכוהול ובשכרות התרחקות מצלם האלהים שבנו, כלומר, התרחקות מהאנושיות, שהיא זו אשר מייחדת אותנו מן הבהמות ושאר בעלי החיים. מי שאינו חס על שכלו בהתדרדרות לשכרות ובאיבוד צלם האלוה שבו, למעשה אינו חס על כבוד האלהים, הואיל וכבוד האלהים באדם הוא כוח המחשבה והרעיון, שבו האדם קושר את נפשו לידיעת בוראו ומתרומם מדרגת הבהמה כלפי מעלת המלאכים. בעיטה בטובה הגדולה הזו שנתן לנו האל, דהיינו יכולת המחשבה והבחירה השכלית, והשלכתה ואיבודה בשתיית המשכרים וּבַשכרות הבהמית, היא כפיות-טובה וּמֶרִי כלפי הבורא, וכניעה מוחלטת לכוח הבהמי שבאדם אשר נועד לקיים את המין ולשרת את הכוח השכלי העליון בלבד.
"אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ, עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת, וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל, הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד" (מש' כג, לא–לה). ואצרף את דברי רבנו במורה שם (ג, ח) בתארו את אלה שנטו אחרי יצרם ונכנעו לבהמיותם בשתיית המשכרים:
"אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה' והם עדת הסכלים, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש [=ההנאה החושנית], ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש לא יותר [...] ולעניין זה עשה [=חיבר] שלמה [המלך, ספר] משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הַזְּעוּמִים [=שיש זעם כלפיהם מאת ה'] המרוחקים מה'".
ואחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (ג, לג), וכֹה דבריו:
"וכן ממטרות התורה: הטהרה והקדוּשה, כוונתי בכך, הזנחת התשמיש וההִתרחקות ממנו ומיעוטו ככל האפשר [...] [שהרי] כאשר ציווה יתעלה לקדש את האומה לקבלת התורה ואמר: 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' [שמ' יט, י], אמר [לאחר מכן]: 'אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה' [שמ' יט, טו], הנה ביאר כי הקדוּשה הזנחת התשמיש. כמו שביאר שעזיבת שתיית היין קדוּשה באמרוֹ בנזיר: 'קָדֹשׁ יִהְיֶה' [במ' ו, ה], ולשון ספרא: 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים' [ויק' יא, מד] – זו קדוּשת מצוות. וכמו שקראה התורה קיום המצוות הללו קדוּשה וטהרה, כך קראה את העבירה על המצוות הללו [הריבוי בתשמיש ושגייה אחר המשכרים למיניהם] ועשיית הרעות: טומאה".
ג. מהי השכרות המותרת והרצויה?
נחל בדברי רבנו בהלכות שביתת יום טוב (ו, יט): "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל שיוסיף בזה [=ביין ובשחוק ובקלות הראש] ירבה במצוה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות – ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול, שנאמר: 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל' [דב' כח, מז], הא למדת שהעבודה בשמחה. ואי אפשר לעבוד את ה' לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שכרות".
נמצא, שהשכרות הרצויה בימים טובים היא שכרות מועטה, דהיינו גם שתיית יין מבוקרת ומתונה וגם שתיית יין בתוך הסעודה, שהרי רבנו מדגיש את שני העניינים הללו בדבריו לעיל: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל" וכו', וגם כאשר אדם שותה יין בסעודה עליו לשתות שתייה מתונה ומבוקרת, שהרי בהמשך נאמר שהפרזה בשתיית יין בסעודת-הרגל היא בגדר: "הוללות וסכלות", ואפילו כאשר היא נעשית במסגרת של סעודת בשר. בנוסף לזה, רבנו מוסיף ומדגיש בהלכה: "שהשכרות והשחוק הרבה", וזו ראיה נוספת לכך שהשכרות הרצויה היא השכרות המועטה, השתייה המתונה והמבוקרת, שכרות שמשחררת את האדם מדאגותיו וטרדותיו, אך איננה מנתקת אותו משכלו, מיראת השמים שבקרבו, ומדבקותו המחשבתית בבורא-עולם.
ואחזור על דברי רבנו לעיל בהלכות דעות (ה, ד) שמהם עולה שהשתייה שבתוך הסעודה אינה משכרת אלא מעט מאד: "ואסור לשתות בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתייה שבכלל האכילה אינה משכרת. ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון". והנה לפניכם גם דברי חכמים במשנה (פסחים י, ז) בעניין השתייה בתוך הסעודה, ולאחר מכן פירוש רבנו למשנה: "בין הכוסות הללו [ארבע כוסות של פסח] אם רוצה לשתות – ישתה, [אך] בין שלישי [שבירך עליו ברכת המזון] לרביעי לא ישתה"; "מה שהכריחנו שלא נתיר לו לשתות בין שלישי לרביעי, כדי שלא ישתכר, לפי שהיין עם האכילה אינו משכר כמו שמשכר בלי אכילה".
וזו גם השכרות הרצויה בסעודת פורים, וכך פוסק רבנו בהלכות מגילה (ב, טז):
"כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר ויירדם בשכרות".
כלומר, אין צל של ספק, שהשכרות שחייבו חכמים בסעודת פורים היא שכרות קלה, שהרי גם בה הודגש שעליה לבוא יחד עם אכילת בשר ו"סעודה נאה", וכאמור, שתיית יין באופן מתון ומבוקר בסעודה אינו משכר הרבה – והשינה שנזכרה בדברי רבנו אינה נובעת מאיבוד השכל בשתייה מופרזת, אלא מן השילוב של אכילת בשר ושתיית יין אשר מעייף את האדם.
זאת ועוד, אם ביחס לימים טובים, שחובת השמחה בהם היא מן התורה, רבנו הדגיש: ש"לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש [...] שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות" – קל-וחומר בסעודת פורים שהיא תקנת נביאים, שאין להרבות בשתיית יין, אלא כאמור, לשתות יין באופן מתון ומבוקר בתוך סעודת בשר נאה, ויודה ויהלל לה'.
איך אפוא יש להבין את דברי רבא במסכת מגילה (ז ע"ב): "מִיחַּייַב אִינֵּישׁ לִבַּסַּוְמֵי בְּפוּרַיָא עד דלא יִדַּע בין ברוך מרדכי לארור המן"? ובכן, ברור כשמש שכוונת חכמים לדעת רבנו היא, שהאדם חייב לשמֵּח את נפשו באכילת בשר ובשתיית יין באופן מבוקר ומתון, ולכן חז"ל נקטו בלשון: "מיחייב איניש לִבַּסַּוְמֵי", רק להתבשם, ולא להשתכר ולאבד צלם אנוש. ואם תוסיפו ותשאלו: ומה כוונת חכמים באמרם: "עד דלא יִדַּע בין ברוך מרדכי לארור המן"? כוונתם לדעת רבנו היא, עד שיתעייף משתיית היין ואכילת הבשר ושאר המטעמים, ויירדם בשכרות, שהרי האדם שישן אינו יודע בין ברוך מרדכי לבין ארור המן, ומודעותו עוברת לפסי הדמיון וההזיה.
כמו כן, לא לחינם חכמים נמנעו מלהשתמש בלשון: "חייב אדם להשתכר", ואמרו: "חייב אדם להתבסם", כדי לרמוז לנו, שכמו שהבושם אינו מטשטש את דעתו של האדם, אלא מוסיף לו ניחוח קל ונעים, כך היא השכרות הרצויה, מתונה ומבוקרת ומוסיפה לו לאדם שמחה.
ד. השמחה – רק בדבר נעלה
ראינו מהי השכרות המותרת והרצויה, ונעבור עתה לעיין בשאלה: מהי השמחה הרצויה? ובכן, במאמר: "איך אפשר לברך על הרעה?", ראינו את דברי הרמב"ם אשר מבאר, שאין ראוי לאדם נבון להצטער בבוא צרה גדולה לפי שאינו יודע את תכליתה, שהרי יש צרות גדולות שאחריתן טובה. ובהמשך דבריו שם בפירושו לברכות (עמ' נא), רבנו מבאר את צדו השני של המטבע: "וגם אל יתפתה וישמח שמחה רבה כשתגיע אליו טובה לפי מחשבתו, לפי שאינו יודע התכלית". כלומר, על האדם החכם להיות מתון ושקול גם בבוא שמחה גדולה, לפי שהוא אינו יודע את מובאה ואחריתה, ולכן רבנו מדייק ואומר: "כשתגיע אליו טובה לפי מחשבתו".
לעתים נדמה לאדם שהגיעה אליו טובה גדולה, אך בסופה היא עתידה להתברר כאכזבה קשה ומרה כלענה, ובבוא הרעה יקלל האדם את אותו היום שהגיעה אליו הטובה המדומה. נמצא, שגם כאשר מגיעה לאדם טובה גדולה, אל לו להתפתות ולשמוח שמחה יתרה, אלא ישמח בזהירות ובאיפוק מתוך יראת שמים ותפילה לה' יתעלה ששמחה זו לא תתהפך עליו לרעה.
נמצא, שלצד החובה לשמוח מתוך יראה, הכנעה, תפילה והודיה לבורא, יש איסור להרבות בשמחה ושחוק כשהם מרוּקנים מתוכן אמיתי. כלומר, על האדם לשמוח רק בדבר שתכליתו למטרה נעלה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "וכן אסרו [חכמים] ע"ה להרבות בשמחה ושחוק, זולתי אם הייתה אותה השמחה בדבר נעלה, כלומר עשיית הטוב ודרישתו".
איזוהי אפוא השמחה הרצויה לפי חז"ל? השמחה שעוסקת בדבר נעלה, שמחה של מצוה, של עזרה לזולת וגמילות חסדים, של לימוד ערכים ומידות נעלות, של לימוד מדעים מכשירים ומובילים מתוך שאיפה וכמיהה להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, שמחה של עבודה ופרנסה במטרה לכלכּל את הרעייה והבנים ולהדריכם בדרך ישרה וברה – כל אלה הם בגדר מצוה מן המובחר, ודרכים שה' נתן לפני האדם ישר-הלבב לשמוח בהן בעולם-הזה ובעולם-הבא.
ה. אופני השמחה הרצויה לפני ה' יתעלה
טרם שנעיין במצוה המיוחדת שיש לשמוח בחגים, וממנה נלמד גם על האופנים שיש לשמוח בהם בפורים, אעתיק לפניכם את דברי רבנו, שבהם הוא קובע שיש מצוה לשמוח תמיד בכל עת ובכל שעה ולא רק בחג או בפורים, וכֹה דבריו בהלכות דעות: "הדרך הישרה היא מדה בינונית [...] כיצד? [...] ולא יהיה מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח, כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות [...] – וזו היא דרך החכמים" (א, ה–ז); "לא יהיה אדם בעל שחוק והתל, ולא עצב ואונן אלא שמח. כך אמרו חכמים: 'שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה'. וציוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל, אלא מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות" (ב, יד).
נעבור עתה למצוה המיוחדת שיש לשמוח בחגים, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (עשין נד):
"והמצוה הארבע וחמישים, הציווי שנצטווינו בשמחה ברגלים, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' [...] והעניין הראשון שאליו נרמז במצוה זו הוא להקריב קרבן שלמים [...]. ובכלל אמרוֹ 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' מה שאמרוּ עוד [חז"ל], והוא אמרם: שְׂמַח בכל מיני שמחה [חגיגה ח ע"ב], מֵהֶן אכילת הבשר בחגים, ושתיית היין, ולבישת [בגדים] חדשים, וחילוק מיני פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים [...]. וכל זה נכלל בכלל אמרוֹ: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ'. והחמוּר בהם חיוב שתיית היין דווקא [=יין יבש שאינו מבושל ואינו מסוכר], כיוון שהוא מיוחד לשמחה".
והנה לפניכם דברי רבנו החשובים על אופני השמחה, בהלכות שביתת יום-טוב (ו, טז–יז):
[טז] "שבעת-ימי-הפסח ושמונת-ימי-החג עם שאר ימים טובים כולן אסורין בספד ותענית. וחייב אדם להיות שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ' [דב' טז, יד]. אף-על-פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים [...] יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו".
[יז] "כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמֵללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרשׂו, ועל אלו נאמר: 'זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם' [הושע ט, ד]. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם' [מלאכי ב, ג]".
כלומר, אף שעיקר השמחה בחג, הוא באכילת בשר קרבן השלמים (בזמן שבית-המקדש קיים), מכל מקום ציוו אותנו חכמים לשמוח ולשמֵּח בשלושת הרגלים ככל יכולתנו, והוא הדין לימי הפורים. יהי רצון שנזכה לשמוח בפורים הקרוב ובכל החגים בשמחה אמיתית של מצוה, שמחה רוחנית שמלווה את האדם לאורך זמן, ממלאה אותו בחיוניות ובמרץ, ומעודדת אותו להמשך עשייה חיובית, להמשך התרוממות רוחנית ולחיזוק הרצון להשיג הישגים אמיתיים.
עוד בעניין השמחה ראו: "השמחה במשנת חז"ל והרמב"ם".
"משנכנס אדר מרבין בַּשִּׂמחה" (תענית כט ע"א).
סוף דבר – פסקי הקראי ואיסרלֵץ
ואם תמהתם כיצד פסקו הפוסקים האורתודוקסים, ובכן, הנה לפניכם דבריהם בשו"ע:
"חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה: ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל-כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים" (או"ח תרצה, ב).
ובכן, קארו הקראי פוסק שעל האדם לאבד את צלם האלהים בפורים, ואילו איסרלֵץ מתחיל בהסתייגות, אך חותם אף הוא בהיתר גורף לאבד את הדעת ואת צלם האלהים שהוענק לנו. ומי שמלכתחילה אין בו דעת, לא יבין מדוע איבוד הדעת וצלם האלהים כל-כך חמור ומגונה.
"לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם" (מש' כ, א).
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
זאת ועוד, אם יש מצוה לאבד את צלם האלהים אפילו יום אחד בשנה, קל מאד לקבוע שיש מצוה לאבד את צלם האלהים גם בשאר ימות השנה, שהרי סוף-סוף חכמים ציוו על האדם לאבד את צלמו! וכמו שיש מצוה וחובה מיוחדת ללמוד תורה בשבתות ובימים-טובים, ואין ספק שגם בשאר ימות השנה מצוה וחובה ללמוד תורה – כך המינים השוטים סילפו את דתנו, ורבים מהם נכשלו להבין שיש מצוה לאבד את צלם האלהים כל השנה, ושיש בזה מעלה וגדוּלה.
ולדוגמה אחת לעניין זה ראו במאמר: "האם מנדל הטמבל יקום לתחייה?".
"הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (יש' ה, יח), "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה), "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט), "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם" (מש' יב, כו), "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ" (מש' ה, כב).
סוף דבר
אחד מחבריי העיר הערה חשובה מאד על המאמר, ואלה הם דבריו:
יישר כוחך [...] מה שנראה לי לפי דעתי, שכדאי להתרחק מהיין לגמרי בפורים, אלא-אם-כן יש חברת אנשים שהם יודעים את האמת, עובדי ה' אמיתיים שסועדים יחד ונזהרים שלא לאבד את צלם האנוש, אבל אם אין חבורה כזו, עדיף לפרוש משתיית יין לגמרי, חוץ מלדבר מצוה כמו קידוש, הבדלה, חופה וכו', ולא לשתות יותר מרביעית יין. ולהתרחק ממקומות של אנשים שמתאספים ביחד ומשתכרים, ירא שמיים יתרחק מזה כמו מאש. ברוך תהיה.
וכך השבתי לו:
ואתה ברוך! דבריך אמיתיים ונכוחים, ובדיוק מן הסיבה שציינת יונדב בן רכב ציווה על בניו ובני בניו שלא לשתות יין כלל, וזאת בשל התדרדרותו המוסרית של עם-ישראל, והתרחקות מכל דבר שעלול למשוך את צאצאיו להבלי הזימה והתועבה שפשטו אז בקרב העם, וכך נאמר בספר ירמיה פרק ה: "וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ יָיִן, וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם". ולדעתי הוראתו של יונדב בן רכב מתאימה מאד לימינו, ימי הפריצות הזימה והתועבה, וראוי להתרחק בימינו לחלוטין מן היין, ולצמצם בו מאד-מאד-מאד ככל שניתן, אלא-אם-כן אדם שרוי בדיכאון ובצער עמוק אשר משביתים אותו מלעבוד את בוראו בשמחה ובטוב לבב.
ולא לחינם אמרו חכמים ע"ה במסכת ברכות (סג ע"א), וכמה בהירים דבריהם לנבונים: "תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". וכאמור, בדורנו, דור קלקולי הסוטים למיניהם, יש לדבוק בהוראתו של יונדב בן רכב ע"ה. "וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם, לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים" (יר' לה, יח–יט).
חבר נוסף העיר בעניין אחר ואלה הם דבריו:
הרמ"א הבין במחבר שמדובר בשכרות רבה, אם כי ניתן לפרש את המחבר כדעת הרמב"ם שלהגיע למצב מבושם ותו לא מידי. וייתכן לומר גם שהמרבה הוא זה שמתבשם.
וכך השבתי לו:
לא ניתן להסביר את דברי קארו שלא על-פי פשוטם, שהרי מדובר בספר פסקים פשטני הלכה למעשה, לא בספר משלים וחידות, ולכן מן ההכרח להבין את דבריו כפשוטם. וכך אכן הבינו את דבריו כל האורתודוקסים ללא יוצא מן הכלל. כלומר, קארו הקראי לא ידע ולא יבין, וזרע את הזרעים לאיבוד צלם האלהים. ולעומתו, רבנו הרמב"ם טרח לבאר עניין זה היטב בהלכה (ואף הרחיב בעניין זה במורה), כדי שלא לתת מכשול לפני העיוורים, בעלי התאווה והזימה.
אמנם, קארו העתיק את דברי חכמים, ברם, חכמים לא שיערו שישגו בהבנת דבריהם הואיל והם הזהירו מן היין, כגון בסנהדרין (ח, ה): "יין ושינה – לרשעים, הנאה להם והנאה לעולם; ולצדיקים, רע להן ורע לעולם", ושם (ע ע"א) הוסיפו: "אמר רב חנן: לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנאמר: 'תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ' [מש' לא, ו]. אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם' [מש' כג, לא] – אל תרא יין שמאדים פניהם של רשעים בעולם-הזה, ומלבין פניהם לעולם-הבא. רבא אמר: [...] 'כִּי יִתְאַדָּם' שאחריתו דם".