עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם - חלק א

אחת האמונות התפלות הרווחות ביותר בעולם כיום היא האמונה בעין הרע. בבסיסה וביסודה של האמונה הזו ניצבת ההשקפה כי יש בכוח עיני האדם להזיק באופן מאגי-מיסטי לזולתו. האם אכן יש בכוח העין להזיק? האם באמת יש ממה לחשוש? מה דעת רבנו הרמב"ם בעניין זה וכיצד הוא מדריך אותנו להבין את מטבע הלשון "עין הרע"? טרם שנבאר את דעת הרמב"ם בעניין הנדון, נצרף שני סיפורים קצרים שימחישו לנו עד כמה השתרשה אמונת-הבל זו בכל שכבות העם ומהם אף נלמד על התועלת שברכישת השקפה נכונה בנושא זה.


א. שני סיפורים קצרים על "עין הרע"


אחד מחבריי התגרש מאשתו, ובמשך שמונה חודשים לאחר הגירושין הוא נפגש עם אשה מתוך מטרה להכיר אותה ולבנות את חייו מחדש. לאחר כשמונה חודשי היכרות גילה חברִי פן מאד לא נעים באופייה של האשה שעמה נפגש. הוא החליט שהוא מנתק עמה את הקשר והודיע לה שהוא איננו מעוניין להמשיך עמה בקשר רצוף. אותה אשה לא ויתרה ובשתי פעמים ניסתה להחזירו אליה:


בפעם הראשונה היא יצרה קשר עם מקובל מסוים כדי שיטלפן אליו וינסה לשכנע אותו שהוא "רואה" ב"כוחותיו הרוחניים" שגורל עתידו קשור עם אותה אשה. כאשר אותו מקובל התקשר לחברִי, חברי מיד זיהה את אותו מקובל מפני שהוא התקין בביתו מוצרי חשמל כשנה לפני-כן. אותו מקובל לא ידע שחברי זיהה אותו, והחל לומר לו בקול רב-רושם שיש בכוחותיו "הרוחניים" לדעת שאשה זו מיועדת לו משמים וכי צרה גדולה תנחת עליו אם ינתק את הקשר עמה.


הואיל וחברי זכה ללמוד את השקפותיו המושכלות של רבנו, הוא לא נבהל והשיב לאותו מקובל באותו המטבע. הוא אמר לאותו מקובל שגם לו יש "כוחות רוחניים" ו"ידיעה בנסתרות", והוא אף יכול להוכיח לו זאת... חברי המשיך ושאל את אותו מקובל: "נכון שיש לך בסלון תאורת לֵד מסוג מסוים?", "נכון שבחדר השינה שלך יש מזגן מחברה כזאת וכזאת?", "האם נכון הדבר שבשירותים בביתך יש חרסינה מעוטרת באופן כזה וכזה?". המקובל הופתע ונאלם דום, הוא לא זכר את חברי שעובד כחשמלאי, ולא הבין כיצד חברי מכיר את ביתו לפרטי פרטים. בראותו שחברי איתן ועומד על דעתו, הניח לו, וחדל מלנסות להפחידו בהזיות שונות ומשונות.


לאחר מקרה זה, אותה אשה החליטה שהיא מנסה בשנית, היא טלפנה לחברי וביקשה ממנו להיפגש עמה בפעם האחרונה. לאחר שעמדה שוב ושוב על בקשתה חברי נעתר ונפגש עמה. בתום הפגישה חברי הסיע אותה לביתה. לפני שהיא יצאה מהרכב, היא פנתה לחברי בטון קשה ואמרה לו שהיא "לעולם לא תסלח לו על כך שהוא עוזב אותה", ושהיא "תקפיד עליו", ושהיא עלולה להזיק לו ב"עין הרע" אם הוא לא יחזור בו. חברי שוב לא נבהל, הוא פנה לאותה אשה בשאלה תוך שהוא מצביע על אחד מגלגלי מכוניתו: "האם את באמת חושבת שאת מסוגלת להזיק בעין הרע? אם כן אז תעשי פנצ'ר, קדימה, נראה אותך עושה עכשיו פנצ'ר"... לאחר מכן היא יצאה מרכבו ומחייו והניחה לו לנפשו ונשארה עם דמיונותיה והזיותיה.


ב. עין טובה


כידוע, הרמב"ם היה רופא הגוף, ברם, מה שפחות ידוע הוא שהרמב"ם היה גם רופא הנפש. בהקדמתו למסכת אבות (פ"ב), הוא דן בריפוי הנפש ממידותיה הרעות ובהבראתה וחיזוקה ברכישת מידות טובות. אחת המידות הנעלות היא עין טובה, וכֹה דברי רבנו שם: "והמעלות [...] מרובות מאוד, כגון הפרישות, והנדיבות, והצדק, והמתינות, והענווה, ועין טובה, והאומץ והמורך [=רכות הלב, להיות נוח וטוב לבריות] וזולתם". ובהמשך בפרק ד רבנו אומר כך: "ועין טובה ממוצעת בין התאוותנות והעצלות". כלומר, המידה הרצויה היא "עין טובה", והיא המידה המאוזנת בין הנהייה החולנית אחר התאוות והמותרות שבקצה האחד, לבין העצלות דהיינו החידלון משאיפה להשגת משאבים חומריים אף כאשר יש צורך בהם לחיים טובים ותקינים, שבקצה האחר. ובקיצור, עין טובה היא ההסתפקות והשמחה במה שנתן ה' לאדם.


בהמשך הקדמתו למסכת אבות (פ"ו), רבנו מבאר את המעלות ההכרחיות להשגת הנבואה, וכֹה דבריו: "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר [...] ועשיר היא מן המעלות המדותיות כלומר עין טובה, לפי שהם [=חכמים] קוראים לבעל עין טובה – עשיר, והוא אמרם בהגדרת העשיר: 'איזהו עשיר השמח בחלקו' [אבות ד, א], כלומר, שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן ואינו מצטער על מה שלא המציא לו". דברים דומים כותב הרמב"ם גם בהמשך פירושו שם (ב, יב) ומהם עולה שעין טובה היא מידת ההסתפקות, דהיינו שמחת האדם ואושרו בחלקו: "עין טובה, ההסתפקות במה שיש לו לאדם והיא מן המעלות המידותיות".


אדם שזכה לשכלל את מידותיו ולרומם את נפשו למעלת עין טובה, הוא אדם ששמח בחלקו שניתן לו, והוא גם אדם עשיר באמת, מפני שתחושת העושר איננה נובעת משורת חשבון הבנק אלא מתחושת האדם ביחס לאותה שורה. ייתכן אפוא אדם שיש לו ממון רב אך תחושת עושרו דלה ביותר, הואיל והוא תאב כל ימיו ולילותיו להוסיף עושר על עושרו, ומצטער ודואב מאוד על שאין לו יותר מכפי שיש לו. אדם כזה אינו שבע לעולם ומצוי תמיד בהרגשת חוסר ורעב, על אדם מסוג זה אומר שלמה המלך: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קה' ה, ט).


ג. עין רעה


במסכת תרומות (ד, ג) נקבע שיעור התרומה שיש לתת לכהנים מן היבול החקלאי: "שיעור תרומה, עין יפה מארבעים [...] הבינונית מחמישים, והרעה מששים". ושם פירש הרמב"ם: "עין יפה, כינוי לנדיבות. ועין רעה, כינוי לכיליות [=קמצנות]". כלומר, יש להעניק לכהנים אחד חלקי חמישים מיבול הארץ, ומי שרוצה לנהוג בנדיבות יעניק אחד חלקי ארבעים. לעומת זאת, מי שעינו רעה ואוהב מאד את ממונו יכול לתת מיבולו גם אחד חלקי שישים. בפירוש רבנו לפסחים (ז, ח) אנו נפגשים עם מושג נוסף שמתאר את בעלי עין הרע: "וצייקנים, בעלי צרות העין והכיליות". כלומר, אדם שעינו רעה הוא קמצן מופלג מאד אשר עינו צרה אף בממון ובנכסי זולתו, ובמלים אחרות עין רעה היא מגרעת מידותית ולא תכונה מאגית דמיונית.


נמשיך עתה לעיין בפרשנות הרמב"ם לעין הרע:


במסכת אבות (ב, יב) נאמר כך: "אמר להם [רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו], צאו וראו אי זו היא דרך טובה שידבק בה האדם, ר' אליעזר אומר עין טובה [...] חזר ואמר להם, צאו וראו אי זו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם, ר' אליעזר אומר עין רעה" וכו'. וכך ביאר הרמב"ם בפירושו שם: "עין טובה, ההסתפקות במה שיש לו לאדם והיא מן המעלות המדותיות, ועין רעה, הֶפְכָּה, כלומר שְׁיִמְעַט בעיניו המרובה ולהוט הוא להוסיף". כבר ראינו לעיל שעין טובה היא מידת ההסתפקות והשמחה במה שיש, ועתה אנו לומדים שעין רעה היא ההיפך מעין טובה. כלומר, תחושת החוסר של האדם אף אם ממונו גדול ונכסיו מרובים, להיטותו הבלתי נלאית אחר הממון וריבוי הנכסים, ואף צרות עיניו בממון זולתו, עד כדי חולי שמייסרו לדאוג יום ולילה כיצד הוא מגדיל את ממונו, וזאת גם על-ידי לקיחת ממון זולתו באמצעות תכסיסים שונים.


בהמשך פירושו לאבות רבנו הרמב"ם מסכם את הגדרותיו לעין טובה ועין רעה ומוסיף דוגמאות. ראשית נביא את דברי המשנה שאותה מבאר הרמב"ם (ה, יז): "כל מי שיש בו שלשה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של אברהם. וכל מי שאין בו שלשה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של בלעם. תלמידיו של אברהם עין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה. אבל תלמידיו של בלעם עין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה". וכך הסביר שם רבנו משנה זו:


"כבר ביארנו כמה פעמים כי עין טובה היא ההסתפקות. [...] והלהיטות לממון והיא עין רעה. [...] והנני מזכיר את המקומות שנתבארו בהם אֵלו המעלות לאברהם אבינו ואותן המגרעות לבלעם, והם כולם מקראות בתורה, עין טובה של אברהם אבינו הוא אָמרוֹ למלך סדום: 'אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל [וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ]' וכו' [בר' יד, כג], שזו תכלית ההסתפקות שיעזוב ממון גדול ולא ייהנה ממנו אפילו בשיעור מועט. [...] ונתפרסם לבלעם הלהיטות לממון [=רדיפת הבצע], כאשר בא מארם נהרים בגלל הממון שנשׂכר בו לְהָרַע לישראל, והוא אָמרוֹ יתעלה: 'וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ' [דב' כג, ה]".


סיכום ומסקנות


לאור המקורות שהוצגו לעיל עולה בבירור, כי לדעת הרמב"ם עין טובה היא מעלה מידותית בה האדם שמח ומאושר בחלקו, יהא אשר יהא, האדם בעל העין הטובה אינו נבהל להון, הוא אינו רודף אחר הבצע והנכסים, הוא אינו להוט להוסיף ממון על ממונו, ואינו מצטער על מה "שהזמן לא המציא לו" כלשון הרמב"ם. לעומת זאת, עין רעה היא מגרעת מידותית חמורה מאד בנפשו של האדם שנטה אחרי הבצע ואהבת הממון – האדם הזה אינו שלֵו ושמח בחלקו אלא רודף אחר הבצע, להוט ובהול יום ולילה להוסיף ממון על ממונו ועושר על עושרו. אדם שעינו רעה הוא אדם עני באמת, ללא קשר למִכסת נכסיו וסכום ממונו, הואיל ועושרו האמיתי של האדם נקבע לפי תחושתו ביחס לעושרו ולא לפי מספר נכסיו או אורך שורת חשבונו בבנק.


בנוסף לכך, אדם שעינו רעה מוגדר כ"צר עין", כלומר, לא רק שהוא רודף בצע דהיינו אינו שמח בחלקו ותאב בלהיטותו לעוד ועוד, אלא שעינו צרה בממון זולתו, הוא אינו שמח בטובת זולתו, והוא אף עלול לתחבֵּל תחבולות להוציא מזולתו אף את המעט שברשותו. נמצא אפוא, כי עין רעה היא מגרעת מידותית חמורה מאד, ולא יכולת מאגית דמיונית להרע במבט העין. ועל היבטים נוספים של צרות העין וחומרתה הרחבתי במאמרי: "הקנאה - משורשי הסכלות".


נחתום בהערה חשובה: לא רק אדם שעינו רעה הוא אדם עני באמת, גם אדם שעני מדעה נכונה ומהשקפות אמיתיות הוא עני באמת, שאין עני אלא עני הדעת, וכפי שכותב רבנו הרמב"ם באגרת תימן (עמ' נא): "וביארו [חכמים] כי עניין [...] עשיר – עשיר בדעתו". מקור דברי הרמב"ם הוא בגמרא נדרים מא ע"א, שם דרשו חכמים את הפסוק "וּבְחֹסֶר כֹּל" (דב' כח, מח), וזה לשון חכמים בתלמוד שם: "רב נחמן אמר: בלא דעה. [...] אמר אביי, נקטינן: אין עני אלא בדעה", ומדבריהם נלמד גם על הצלע השני של העניין: שאין עשיר אלא עשיר הדעת.


"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קה' ה, ט); "מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ" (מש' יט, יז).

עין טובה ועין רעה במשנת הרמב''ם – חלק א
.pdf
Download PDF • 156KB

1,967 צפיות2 תגובות