top of page

חומרתה העצומה של ההגשמה

עודכן: 12 באוג׳ 2021

במורה (א, לו) רבנו מבאר את חומרתה העצומה של ההגשמה. נושא זה חשוב מאין כמותו אף שאין לו כמעט שום התייחסות בדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, ולא בכדי, כי ראשיה של הדת החדשה הזו לפני כאלף שנה: רש"י וחבר מרעיו, היו מגשימים ומינים, ואם הייתה התמקדות ולוּ מעטה בעניין חשוב ומהותי זה, הייתה נחשפת לעיל כל מינותם וסכלותם של חכמי-יועצי-אשכנז, ובראשם רש"י הטיפש והסכל אשר אין הזיה שבה הוא לא נחבל.


למעשה, רבנו עוסק בהרחקת הגשמות לא רק בפרק לו, אלא הוא ייחד לעניין זה כמעט את כל חלקו הראשון של ספרו מורה הנבוכים! מכל מקום, בפרק לו, רבנו מבאר באופן ממוקד את חומרתה העצומה של ההגשמה. חשוב מאד לציין, כי ללא הבנת היסוד החשוב הזה, ללא שינונו וללא צריבתו בתודעה האנושית, אי אפשר להימנע מן ההגשמה, שהרי עולמנו הוא עולם חומרי, וקשה מאד לאדם לתפוש במחשבתו עניינים מופשטים, אלא-אם-כן הוא מכשיר את עצמו לכך, ומאלף ומחנך את עצמו להבין עניינים המנותקים מן החומר.


כל-שכן וקל-וחומר אם לצד העדר שינון ולימוד הרחקת הגשמות, משלבים חכמי-יועצי-אשכנז למיניהם פרשנויות מגשימות מתועבות, אשר מתארות את בורא-עולם כבעל רגשות או כבעל מגרעות או כבעל מאפיינים אנושיים מסוגים שונים, שהרי כל התיאורים והתפישות המחשבתיות השגויות הללו מובילים להגשמה קל מהרה, שהרי כאמור, עולמנו הוא עולם חומרי, ואם לא נתאמץ מאד להרחיק את ההגשמה משכלנו, ניכשל בה בוודאות.


ואצרף דוגמה אחת לסכלות ולטמטום נורא ואיום, והיא מחולה רוח מפורסם ששמו קוקו, אשר היה ראוי להסגר במוסד סגור ונעול לחולי נפש, שהרי הבהמה התועה הזו הכשיר את ההגשמה, וטען שאין שום חשיבות לאופן שבו האדם תופש את בוראו, העיקר שהוא סבור שיש אלוה... והרחבתי בביאור חומרת הזייתו הזו במאמרי: "קמצוץ מתבשיליו של הקוקו".


ויש עוד דוגמאות רבות מרש"י – ראש פרשני ההגשמה, אך לא אאריך בדוגמאות, שהרי כבר ייחדתי לסכלות ולמינותו של רש"י סדרה שלמה בפני עצמה, ואין צורך לחזור על הדברים.


א. חומרתה הגדולה של העבודה-הזרה


נחל אפוא את מסענו להרחקת הגשמות, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לו):


"עתיד אני לבאר לך כאשר אדבר על התארים [לקמן במורה פרק נד ואילך], באיזה אופן נֶאֱמָר בה' שרצוי לפניו דבר פלוני או מכעיסו ומחרה אפו [דהיינו, שכל תארי הכעס והחרון שנאמרו ביחס לה' יתעלה אינם מעידים על כעס וחרון שנובעים מתכונה רגשית-אנושית, אלא מדובר בהשאָלה ספרותית אשר מבטאת את יחסו של הקב"ה לאותם עניינים או לאותם בני אדם], אשר באותו העניין [=לפי אותן ההשאָלות הספרותיות] אומרים באחדים מבני אדם כי ה' רצה להם [=שהם רצויים לפניו] או חרה בהם או כעס [=שאינם רצויים, כגון אהרן ומרים בעקבות דבריהם על משה רבנו], ואין עניין זה מטרת פרק זה, אלא מטרתו מה שאומר בו".


נמצא, כי אין עניין מטרת הפרק הזה לעסוק בתארי הכעס והחרון אשר נאמרו ביחס ל"אחדים מבני אדם" אלא ביחס לאומה שלמה. כלומר, התארים הנדונים בפרק הזה לא נועדו לתאר את יחסו של הקב"ה למעשים מסוימים של אנשים יחידים, אלא לתאר את יחסו של הקב"ה לעבודה-זרה באופן כללי ונרחב כדי ללמדנו על חומרתה של העבודה-הזרה בדת משה.


והנה לפניכם המשך דברי רבנו שם:


"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה וכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא: 'אויב יי' או 'צר' או 'שונא', אלא עובד עבודה-זרה דווקא. אמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז –יז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [דב' ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [דב' לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [דב' לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' וכו' [דב' ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [דב' לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום א, ב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות, אלא שאם תתחקה עליו בכל הספרים תמצאֵהו".


דברי רבנו ברורים ומלמדים על חומרתה הגדולה של העבודה-הזרה, ובמקומות רבים רבנו נלחם מלחמת-חורמה בעבודה-הזרה ובגרורותיה, וראוי לציין את היסוד הגדול אשר עליו הוא חוזר כחמש פעמים בספרו מורה-הנבוכים ואשר לפיו, הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה (וראו ספרי "אפיקים להרמב"ם", עמ' 108).


נעבור עתה לדון בנקודה מסוימת בתוך דברי קאפח השכיר, וכך הוא אומר שם:


"על קטע זה שואלים כמעט כל מפרשי רבנו, הלא כתוב: 'וַיִּחַר אַף יְיָ בְּמֹשֶׁה' [שמ' ד, יד], 'וַיִּחַר אַף יְיָ בָּם וַיֵּלַךְ' [במ' יב, ט], ועוד, ואלה אינן בעבודה-זרה, וכל אחד מתפתל בתחבולות לתרץ, ועד אחרון ר' אבן-שמואל מתרץ במחי-יד שדברי רבנו אמורים בחרון על אומה שלמה ולא על יחידים. וכשאני לעצמי כל התירוצים הללו לא מצאו מסילות בלבבי, והקושייה היא כל-כך פשוטה עד שלא ייתכן שהיא קושיה, אלא שאיני יודע היאך אינה קושיה".


ובכן, מדבריי לעיל עולה, שצדק אבן שמואל בתירוצו, ואין זה תירוץ "במחי יד", שהרי רבנו מסביר בתחילת דבריו במפורש שהוא אינו עוסק לקמן ב"אחדים מבני אדם" שנאמר בהם לשון חרון-אף וכיו"ב. אך קאפח השכיר לא הבין שהתשובה נמצאת בתוך דברי רבנו בסמוך.


***

אמנם, יש לשים לב כי יש שלושה מקומות בתורה אשר נאמר בהם לשון חרון-אף, ואשר ניתן להקשות מהם לכאורה על הכלל שכולל רבנו בדבריו לעיל:


1) בתבערה נזכר לשון חרון-אף, אך בשלושת הפסוקים שמתארים את ההתרחשויות שם לא נאמר שלא מדובר בעבודה-זרה כך שאין ראיה משם נגד רבנו בהכרח, והנה הפסוקים:


"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְיָ וַיִּשְׁמַע יְיָ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְיָ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְיָ וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְיָ" (במ' יא, א–ג).


ובהמשך נבין מדוע התאוננו העם, ומדוע התורה לא גילתה לנו את הסיבה להתאוננות.


2) מיד בהמשך הפרק שם, מסופר על התאווה שאחזה בעם-ישראל לבשר, ונאמר שהתאווה הזו נבעה מן האספסוף שנספח לעם-ישראל בצאתם ממצרים, והנה כמה מן הפסוקים:


"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים [...] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְיָ מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע [...] וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה [...] וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְיָ לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם [...] לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם [...] עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְיָ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם [...] הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְיָ חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְיָ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד, וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים, מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת".


נשים לב, כי בתוך הסיפור הזה נאמר שהתאווה לבשר הייתה רק תירוץ לשאיפת האספסוף והעם הנגררים אחריו לשוב למצרים האלילית ולמרוד בה' יתעלה: "יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְיָ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם". ובמלים אחרות, התאווה לבשר הייתה רק תירוץ לסטייה אחר עבודה-זרה.


ועתה לקשר שבין פרשת קברות התאווה לבין פרשת התבערה שנזכרה בנקודה הראשונה: נראה לי ברור, שלא לחינם לא נזכרה בתורה הסיבה להתאוננות בפרשת התבערה, וזאת מכיוון שפרשת התבערה נסמכה לפרשת קברות התאווה. כלומר, התורה סמכה על תבונתנו, דהיינו על-כך שנסיק מסמיכות הפרשיות שהן נבעו מאותו שורש פורה ראש ולענה – עבודה-זרה. ובמלים אחרות, כמו שפרשת קברות התאווה נבעה מעבודה-זרה, כך פרשת התבערה נבעה מעבודה-זרה ומשאיפת האספסוף והעם הנגררים אחריהם לשוב למצרים האלילית: "יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְיָ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם".


3) הפרשה השלישית בתורה שבה נאמר לשון חרון-אף היא פרשת המרגלים, והנה כמה פסוקים מתוך דברי משה רבנו אשר מסכמים את הפרשה הזו (במ' לב, יג–טו):


"וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ, וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל, כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה".


גם בעוון הזה של הוצאת דיבת הארץ רעה ומרידה חמורה בה' יתעלה ובייעודו של עם-ישראל, הפסוקים מורים על-כך שהעוון הזה נבע מעבודה-זרה – אחרת מדוע נזכרו אבותיהם של החוטאים? דהיינו אבותיהם עובדי האלילים שהיו במצרים ולא זכו לצאת משם? ומדוע נאמר: "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים"? דהיינו מדוע נזכר שהעם שיצאו ממצרים למדו מאבותיהם והלכו בדרכי אבותיהם החטָּאים ועובדי האלילים שמתו במצרים? ומדוע נאמר על המרידה החד-פעמית לכאורה הזו, כלומר, מדוע נאמר על הסירוב לעלות לארץ-ישראל לשון כללי מאד של מרידה, לשון שמתאים מאד לעבודה-זרה: "כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו"? ברור אפוא, שגם העוון הזה של שנאת ארץ-ישראל והמרידה בה' יתעלה נבע מריקבון העבודה-הזרה שפשׂה בעם.


ועוון המרגלים דומה מאד לעוון שנאת ארץ-ישראל של המינים וצאצאיהם באירופה ערב מלחמת-העולם-השנייה, כי גם סירובם העיקש של יהודי אירופה לעלות לארץ-ישראל, למרות האזהרות והסכנות הברורות, אף הוא נבע ממינות ואלילות שמוצאה בתועבות הגויים, ואשר חדרה והִכתה שורשים עמוקים מאד בלב האומה. והמינות הזו כידוע היא העבודה-הזרה החמורה ביותר (ובהמשך נראה את דברי רבנו המבארים היטב את העניין הזה).


אגב, גם בספר במדבר פרק יד, שם מסופר על עוון המרגלים בעת התרחשותו, גם משם עולה שהעוון החמור הזה נבע מרקב עבודה-זרה, והנה שלושה פסוקים מן הפרשה שם:


"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה [...] וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ [...] אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ".


שימו לב, לא מדובר בעוון חד-פעמי של מרידה בדבר ה', אלא בעוון שהוא סימפטום למחלה חמורה ועמוקה בהרבה, שהרי נאמר בתורה על העוון הזה: "וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי", דהיינו עוון שהוא נובע מהעדר אמונה! כמו כן, הודגש פעמיים שהמסרבים לעלות לארץ-ישראל הם בגדר מנאצי ה' יתעלה, ולשון חריף כזה מעיד על שורש של עבודה-זרה, שהרי חז"ל ורבנו כרכו יחדיו את שני העוונות החמורים הללו, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):


"ואחד העובד עבודה-זרה ואחד המגדף את השם, שנאמר: 'וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל]. לפיכך, תולין עובד עבודה-זרה כמו שתולין את המגדף, ושניהם נסקלין. ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה-זרה ששניהן כופרין בעיקר הן, ואלו הן דיני המגדף" וכו'.


כמו כן, לא לחינם הודגש בתורה בפרשה זו שאיפתם של העם לשוב למצרים דווקא, כי מצרים הייתה מקור האלילות הזימה והתועבה באותם הימים, והשאיפה לשוב למצרים מבטאת את השאיפה הרעה למרוד ולכפור בה' יתעלה ולשוב לעבודת אלהים אחרים.


קצרו של דבר, גם העוונות שנזכר בהם לשון חרון-אף ולא נאמר בהם במפורש שהם נובעים מעבודה-זרה, אף הם התרחשו למעשה כתוצאה מסטייה חריפה אחר עבודה-זרה.


ב. מדוע החמירה התורה בעבודה-זרה?


הסיבה שהתורה החמירה כל-כך בענייני עבודה-זרה היא מפני ששגיאה בענייני עבודה-זרה הינה תעייה סטייה וכפירה בעניין החשוב הנעלה והמרומם ביותר במציאות והוא ה' יתרומם ויתעלה. וראו גם מאמרי: "ציר התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", שם הסברתי מבחינות מחשבתיות נוספות מדוע התורה החמירה כל-כך בענייני עבודה-זרה.


והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה בהמשך הפרק הנדון (א, לו), בשלוש הפסקות לקמן:


"ולא באה בספרי הנבואה כל ההדגשה הגדולה הזו [בעניין חומרת עבודה-זרה], אלא מפני שזו סברה בְּטֵלָה הקשורה בו יתעלה, כלומר עבודת עבודה-זרה, כי מי שקבע בדעתו שראובן עומד בזמן שהוא היה בו יושב אין סטייתו מן האמת כסטיית [מי ששגה בענייני מדע, כגון לפי המדע הקדום,] מי שקבע בדעתו כי האש מתחת לאוויר או המים מתחת לארץ או שהארץ שטוחה וכיו"ב [וראו את ראש דברי רבנו במורה בפרק עב]; ואין סטיית זה השני מן האמת כסטיית מי שהוא בדעה שהשמש מן האש [לפי המדע הקדום והמשובש השמש וגרמי השמים היו מורכבים מחומר מיוחד], או שהגלגל חצי עיגול וכדומה לכך; ואין סטיית זה השלישי מן האמת כסטיית מי שהוא בדעה שהמלאכים אוכלים ושותים וכיו"ב [ראו במורה א, מט; וכן ראו מאמריי: "המלאכים כבני אדם?", ו"רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לב)", ושם במבוא ריכזתי את כל המקומות שמצאתי עד עתה שבהם רש"י מגשים את המלאכים]; ואין סטיית זה הרביעי מן האמת כסטיית מי שמחייב בדעתו עבודת דבר זולת ה'.


כי כל מה שהכסילות והכפירה קשורים בדבר גדול, כלומר במי שיש לו מעלה נעלה במציאות, הם יותר חמורים מאשר כשהם קשורים במה שמעלתו למטה מזה. וכוונתי במלה 'כפירה': קביעת דעה על דבר היפך מכפי שהוא [כאן קאפח העיר הערה פחדנית ונעיר עליה לקמן]. וכוונתי ב'כסילות': כֵּסֶל [=שיבוש והשתבשות] במה שאפשר לדעת אותו [ולרבנו ולשאר חכמי קדם לא היו אמצעים להשׂכיל נכונה את מדעי האסטרונומיה, ומכאן שיבושיהם].


כי אין כֵּסֶל [=סכלותו של] מי שסכל תשבורת שיפוע ה'אסטאונה' [=קונוס, העגול בבסיסו והולך וצר כלפי מעלה] או שסכל עגילות השמש [כלומר שסכל להבין שהשמש היא כדורית], כְּכֵסֶל מי שסכל [והרהר בשאלות כפירה כגון] אם ה' מצוי או שאין לעולם אלוה; ואין כפירת מי ששגה לחשוב כי שיפוע ה'אסטאונה' חציה, או שהשמש עגולה [כלומר, שהשמש היא כדור דו-ממדי ולא כדור תלת-ממדי], ככפירת מי ששגה לחשוב שה' יותר על אחד".


נמצא אפוא, כי השגיאות בענייני האלהות הן החמורות ביותר, ולכן התורה החמירה בעבודה-זרה יותר מכל העוונות והסטיות מדרך האמת, וקבעה את ההרחקה מן העבודה-הזרה לציר המרכזי שעליו היא סובבת, דהיינו עקירת עבודה-זרה וגרורותיה ומחיית כל זכר לעקבותיה.


וראוי לצרף כאן את דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות הדת:


"וממה שראוי שאזכיר כאן [...] שעיקרי תורתנו הטהורה ויסודותיה שלושה-עשר יסודות [...]. והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו [=שיש להישמע לציווייו ואזהרותיו]. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות [=בְּמַעֲלָה, לא למטה במציאות במקום פיסי, שהרי אין לו גוף ולא דמות הגוף כדי שנתארוֹ במקום מסוים] מן המלאכים והכוכבים [...] לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם [=פעולותיהם טבעיות ללא רצון עצמי] אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יְכוּוְּנוּ המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


***

כמו שאמרנו בתוך דברי רבנו בהערה לעיל, קאפח שם העיר הערה פחדנית, והנה שוב דברי רבנו שם: "וכוונתי במילת כפירה, קביעת דעה על דבר היפך מכפי שהוא", ועל זאת אומר קאפח: "ודין הוא סקבא דרובהון דמתקרן חכימי, ואוף כזעיר פון דכולהון". כלומר, "וזה הוא החולי של רוב אלה שנקראים חכמים, ואף כמעט כולם". ולמרות שקאפח לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים ותהי עליו רוח אלהים, עדיין! הוא ירא וחרד מבשר ודם! הוא ירא וחרד על משכורותיו ושילומיו ושׂררתו ופנסייתו ושלל טובות ההנאה והכבוד והמעמד והיוקרה שהיו מנת חלקו על שולחנם הנגעל והמגואל של המינים וצאצאיהם... שהרי הוא הכמין והטמין את דבריו, ואף כתבם בלשון הארמית שאינה מוכרת לרבים, כדי לטשטש את האמת.


מכל מקום, קאפח, שהיה מראשי הממסד הרבני העליון, קובע, שרוב "הגדולים" אנשי-השם הנקראים "חכמים" שוגים בכפירה ביחס לתפישׂתם את בורא-עולם. ברם, כאשר הוא מעריץ ומרומם אותם הוא לא עובר לדבר בארמית, ולא מכמין חידות ורמזים נסתרים, הוא אומר בלשון הקודש ובאופנים חד משמעיים: "מרנן ורבנן אדירי עולם"... וארור יהיה על-כך שהנחיל לנו את ההזיה שהם היו אדירי עולם, אף שהוא ידע היטב שגם תורה אין להם...


ג. ייחודה המתועב של ההגשמה


בהמשך פרק לו, רבנו מבאר את חומרתה העצומה של ההגשמה, וזו נובעת מכך שאפילו עובדי העבודה-הזרה אשר עליהם נאמרו בתורה כל הלשונות החריפים שראינו לעיל ועוד נראה לקמן, אפילו הם לא התפרצו במחשבתם כלפי הבורא כמו שהמגשימים מתפרצים. שהרי אפילו עובדי העבודה-הזרה הקדמונים לא העלו בדעתם שהפסילים והצלמים הם האלוה, אלא לדידם, הפסילים היוו רק גשר ואמצעי לתווך בינם לבין האלוה. ובמלים אחרות, עובדי העבודה-הזרה הקדמונים לא התפרצו במחשבתם כלפי אמיתת עצמות האלוה!


ולעומתם, המגשימים התפרצו במחשבתם כלפי אמיתת עצמותו של בורא-עולם, שהרי הם ייחסו לבורא-עולם גופניוּת וחומריוּת מכל מיני סוגים מתועבים, וכבר ראינו לעיל שככל שהכפירה היא בעניין יותר נעלה ומרומם כך היא קשה וחמורה יותר לפני ה' יתעלה.


וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, לו):


"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא יְדַמֶּה [אדם] מן [הדורות] העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים, אותה הצורה בראה את השמים ואת הארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דְּמוּת לְדָבָר שהוא אמצעי בינינו לבין ה', כמו שבאר ואמר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם' וכו' [יר' י, ז], ואמר: 'וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי' וכו' [מלאכי א, יא], רומז על הסיבה הראשונה [=ה' יתעלה ויתרומם שמו] לדעתם [של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], וכבר בארנו את זה בחיבורנו הגדול [מובא לקמן לאחר פסקה זו], וזה ממה שאין מתווכח בו אף אחד מאנשי תורתנו".


וכך רבנו מתאר בהלכות עבודה-זרה פרק א את השתלשלות העבודה-הזרה הקדומה:


[א] "בימי אנוש [=נכדו של אדם הראשון] טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו הייתה טעותם, אמרו: הואיל והאל ברא כוכבים אלו [...] להנהיג את העולם ונתנם במרום חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל ברוך הוא לגדֵּל ולכבד [=שיכבדו ויוקירו את] מי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ [=מי שהאל חלק לו כבוד], כמו שהמלך רוצה לכבד [=שיכבדו את] עבדיו והעומדים לפניו [מפני ש]זה הוא כבודו של מלך".


[ב] "כיון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודה-זרה".


[ג] "וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה. הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [י, ז–ח]. כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא".


והנה עוד שתי הלכות מפרק ב בהלכות עבודה-זרה:


[א] "עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך [...] ולא כוכב [...] ולא אחד מכל הנבראים [...] ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה – הרי זה עובד עבודה-זרה".


[ב] "וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה [דב' ד, יט]: 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ [וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים [...] וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם]' [...]. כלומר, שמא תשוט בעין ליבך [=במחשבתך] ותראה שאלו הן המנהיגים את העולם [...] ותאמר שראוי להשתחוות להן ולעבדן. ובענין זה ציווה ואמר: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' [דב' יא, טז], כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אֵלּוּ להיותן סרסור ביניכם ובין הבורא".


לאחר שראינו את מהותה ומאפייניה של העבודה-הזרה הקדומה נמשיך לעיין בדברי רבנו במורה (א, לו), וכֹה דבריו בעניין שגיאתם של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים:


"אלא, שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו יתעלה בלבד, כלומר העבודה והרוממות; כמו שאמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם' [שמ' כג, כה] – כדי שתיקבע מציאותו בתודעת ההמון [כלומר, מטרת עבודת ה' היא להנחיל לתודעת ההמון את מציאות ה' יתעלה, כי הם אינם מסוגלים להתרומם למעלת העבודה המחשבתית, ואשר עליה ירחיב רבנו בפרק נא] ושגו לחשוב כי זה [העבודה והרוממות] שייך לזולתו [לאחד או יותר מהנבראים, דהיינו שיש לעבוד ולכבד ולפאר ולרומם נבראים מסוימים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינם לבורא-עולם], והיה זה גורם להעדר מציאותו יתעלה מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא את פעולות הפולחן, לא את עניינם [=מטרתם ותכליתם, שהיא להנחיל בתודעה את מציאות הבורא ולירוא מפניו ולעבדו באמת ובלבב שלם] ולא את אמיתת הנעבד בהם [וגם אינם יודעים את יוצרם ידיעה מחשבתית, שהיא ההתקרבות האמיתית לפניו]".


נמצא אפוא, כי שגיאתם של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים הייתה "רק" בעניין העבודה והרוממות, דהיינו שהם חשבו שיש לכבד ולפאר ולהעריץ אמצעים אשר יתווכו בין בני האדם לבורא עולם! אך אפילו הם לא העזו לחלל ולהשחית ולהתפרץ בדעתם כלפי בורא-עולם.


אולם, אפילו עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, ששגו "רק" בעניין ייחוס העבודה והרוממות, נתחייבו כליה בתורה, זקנים נשים וטף, כולם בלי יוצא מן הכלל, והנה דברי רבנו בהמשך:


"לכן [בגלל שהם שגו בעניין יסוד העבודה והרוממות כאמור וסברו שיש להפנותו גם כלפי הנבראים, כדי שיתווכו בינם לבין ה' יתעלה], היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], ובאר את הטעם לעקירת ההשקפה הַבְּטֵלָה הזו [לפיה יש לעבוד ולרומם נבראים שונים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינינו לבין הבורא. והטעם לעקירת ההשקפה הזו הוא] כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת' וכו' [דב' כ, יח], וקראם: 'אויבים ושונאים וצרים', ואמר כי העושה כן [=עובד ומרומם נבראים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינו לבין ה' יתעלה] מקנא ומכעיס ומעלה חמה".


ולאחר דברי האמת הקשים הללו שרבנו אומר בעניין עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, רבנו עובר מיד להשוואה בין עובדי האלילים הקדמונים לבין המגשימים:


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? [דהיינו מי שמתפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם, ולא רק משבש את יסוד העבודה והרוממות ומשתפוֹ עם הנבראים] והוא בדעתו היפך מכפי שהוא? כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על-דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מְרֵעָה לפי דמיונו".


רבנו לא מסתפק בזה, הוא מוסיף ומדגיש כדי שלא להותיר שום מקום לספק:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


נמצא, שלא רק הגשמה ישירה מְמיטה על האדם זעם עצום מלפני ה' יתעלה, גם ייחוס "מאורע ממאורעות הגוף" מרחיק את האדם מבוראו תכלית הריחוק, והוא בגדר "מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


אך מהם "מאורעות הגופות" אשר כל-כך חמור לייחס לבורא יתעלה?


ראו נא את דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יב–יג), בשתי הפסקות הבאות:


"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף: לא חיבור ולא פירוד, ולא מקום ולא מידה, ולא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה. ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומניין שנים. ואינו משתנה, שאין לו דבר שיגרום לו שינוי.


ואין לו מוות ולא חיים כחיי הגוף החי, ולא סכלות ולא חכמה כחוכמת האיש החכם, ולא שינה ולא הקיצה, ולא כעס ולא שחוק, ולא שמחה ולא עצבות, ולא שתיקה ולא דיבור כדיבור האדם. וכך אמרו חכמים: אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עִפּוּי".


נמצא, כי ייחוס תכונות נפשיות אנושיות או תכונות פיזיולוגיות מכל סוג שהוא או דימוי כלשהו לבני האדם שוכני-בתי-חומר שיש להם ראשית ואחרית – הרי הוא כהגשמה.


ד. האם יש ללמד זכות על מאמיני הגשמות?


רבים הם התועים אשר טוענים שהמינים האירופים "לא התכוונו" להגשים, או שיש לדון אותם לכף זכות מפני שהם התגוררו בקרבת הנוצרים והושפעו מהנצרות, או שהם חונכו כך על-ידי אבותיהם ואבות-אבותיהם ולא היה סיפק בידם לעמוד על האמת, או שפשטי פסוקי התורה והנביאים גרמו להם להתדרדר להגשמה ולמינות, ועוד-ועוד. כל השאלות הללו מתנקזות למעשה לשאלה אחת: האם יש לדון לכף זכות את המגשימים למיניהם?


ועל שאלה זו עונה רבנו בהמשך הפרק (א, לו):


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [חולין יג ע"ב]. ואם תאמר כי פשטי הכתובים הפילום בשיבושים אלו [כמו שטען הפוחז מפוסקיירא כנגד רבנו בהשגתו להלכות תשובה ג, טו], כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעבדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים.


נמצא, שאין התנצלות [אין שום פתח לטענת הצטדקות] למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית [וגאוותם של חכמי-יועצי-אשכנז לא אפשרה להם להודות שהם סכלים ומחוסרי-דעת וחסרי יכולת עיונית אמיתית, ולהודות על האמת], ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו [על-ידי מחקר מחשבתי מעמיק] שלילת הגשמות, אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה [כלומר, לאחר שהם כתבו את תרגומיהם-פירושיהם אין עוד שום פתח להתבלבל בפשטי המקראות ולטעות בהגשמה, וכל-שכן שאין עוד שום פתח לשגות ולחבֵּר פרשנות שמובילה להגשמה]".


לפיכך, לאחר שראינו מכלול כֹּה רחב של ראיות המצביעות על-כך שרש"י היה מגשים, ועוד היד נטויה בעז"ה על פירושו לחשוף ולהוציא משם את כל התועבות ולגלותם לעין כל; לאחר שראינו כל-כך הרבה פירושים מגשימים, בין פירושים מגשימים ישירים ובוטים ובין פירושים מגשימים אשר מייחסים לבורא-עולם מאורעות שונים ממאורעות הגופים, לאחר כל זאת, ברור כשמש שאסור באיסור חמור לדון לכף זכות את חכמי-יועצי-אשכנז, ובראשם רש"י המין הסכל הארור, אשר מציירים אותו כ"רבן של ישראל" ואינו אלא "אסונם של ישראל".


ותרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל היו לפניו, כך שרש"י-שר"י היה יכול ללכת בדרך הישרה אם היה רוצה, אך הוא בחר מרצונו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך. ו"אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית". וכל חוקרי רש"י לדורותיהם הסתירו עניין זה, ושיתפו פעולה עם אחת ההטעיות הגדולות ביותר בעולם הדתי, והיא קידוש פירוש פרו-נוצרי מהובל ופרימיטיבי כפירוש החשוב ביותר בעם-ישראל.


"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי, וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=סכלותו ומינותו של רש"י ושאר הוזי ההזיות ממשיכי דרכו לדורותיהם תהרגם, בכך שהיא תחדיר לליבם את ההבל והתהו שמחריבים את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [=אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר], וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה".


"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).

חומרתה העצומה של ההגשמה
.pdf
הורידו את PDF • 233KB

226 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page