top of page

כל המינים כרגע יאבדו

עודכן: 8 ביוני

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם, וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ" (יח' כ, מב–מד).


ועתה למעט רקע על המינים, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (ב, א):


"בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל, והיו מצֵירין לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי ה'. וכיוון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית-דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה [=בקשה] מלפני ה' לאבד המינים, וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל".


והנה נוסח הברכה לפניכם:


"למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה יי, שובר אויבים ומכניע זדים".


א. מי הם המינים?


לפניכם ההלכה הבסיסית ביותר בעניין זה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה'גדולים', ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


נמצא, שכל אדם מישראל שתועה במושגי האלהות הוא בגדר מין שדינו "מורידין ולא מעלין".


זאת ועוד, מהלכות ממרים (ג, א) עולה, שגם מי שכופר בתורה-שבעל-פה הוא בגדר מין, וכֹה דברי רבנו: "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים". בנוסף, בהלכות עבודה-זרה (ב, ט) ישנה הגדרה נוספת למינים: "והמינים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו" וכו'. נמצא, שכל סטייה מחשבתית מיסודות הדת היא בגדר מינות! שהרי בהלכות שקדמו שם, רבנו עוסק בדינו של הפונה אחר מחשבה "שגורמת לו לעקור עיקר מעיקרי התורה", והנה דברי רבנו בקיצור בהלכות עבודה-זרה שם (ב, ד–ו):


"ולא עבודה-זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה – מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו [...] כיצד? פעמים יתור אחר עבודה-זרה, ופעמים יחשוב בייחוד הבורא [...] ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא אינה [...] כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' [במ' טו, לט] – זו מינות".


נמצא אפוא, שכל מי שכופר (ואפילו רק מפקפק וכמו שנראה לקמן) ביסוד מיסודות דת האמת הוא בגדר מין, וכמו שאומר רבנו מפורשות בסוף שלושה-עשר יסודות דת האמת:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


***

נחזור עתה להִלכת עבודה-זרה הנדונה (ב, ט) ונוסיף ונעיין גם בהמשך ההלכה:


"והמינים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו [=מכחישים או מפקפקים או מזלזלים או מזייפים או מעוותים יסוד משלושה-עשר יסודות דת האמת כאמור], עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט-בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון".


ויש להבין: מהו "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה"? והנה תשובת רבנו במורה (ג, מא):


"אבל עושה ביד רמה, הוא המזיד המתחצף ומתפרץ ועובר בפרהסיה, וכאילו אינו עובר לעצם התאוותנות או להשגת מה שמנעה אותו התורה מלהשיגו מחמת רוע מידותיו בלבד, אלא מפני שהוא מתנגד לתורה ומתקומם נגדה, ולפיכך אמר עליו: 'אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל], והוא נהרג בלי ספק. ודבר זה לא יעשנו עושֵׂהו אלא מתוך השקפה שנתגבשה לו להתקומם בה נגד התורה [=והגדרה זו מתאימה בעיקר למינים האתאיסטים העושים ביד רמה להכעיס] [...]


וכך אני אומר גם על ציבור מישראל שהסכימו לעבור על איזו מצוה שתהיה, ועשו ביד רמה – הרי אלו נהרגים כולם. ונלמד את זה מפרשת בני ראובן ובני גד, אשר נאמר בהם: 'וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא' [יהו' כב, יב], וביארו להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על עבירה זו [=גד וראובן וחצי שבט מנשה בנו מזבח בעבר הירדן המזרחי בניגוד לציווי התורה לייחד לה' מקום אחד לעבודתו] ויצאו מכלל הדת, והוא אמרם להם: 'לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְיָ', וגם תשובתם: 'אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּייָ אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה' [טז–כב]".

נמצא, שציבור מישראל אשר "הסכימו לעבור על איזו מצוה שתהיה, ועשו ביד רמה", דהיינו עברו בפרהסיה וביד רמה על המצוה הזו כאילו היא איננה חלק מתורת משה – הרי שכולם הם בגדר מינים ונהרגים כולם, כדברי רבנו. כל-שכן וקל-וחומר כאשר ציבור שלם עוברים בפרהסיה וביד רמה על עשרות רבות של מצוות מן התורה, מעוותים מסלפים ומזייפים את התורה-שבעל-פה, מוחקים את כל יסודות הדת המחשבתיים הקדושים, ומחדירים לדת משה את האלילות והתועבה, דהיינו את הזיות המאגיה הכעורה וסכלות העמים עובדי האלילים.


רבנו מזכיר את הביטוי "עושה ביד רמה" גם בהלכות תשובה ומשם עולה, שראשי התועים, אשר מנהיגים את הציבור ללכת בדרכי חושך ואפלה ולחלל-שם-שמים, הם בגדר "עושים ביד רמה כירבעם", ואין להם חלק לעולם-הבא, ודינם כדין המינים: "מורידין ולא מעלין".


ועתה אסביר: בהלכות תשובה (ג, יד ואילך) חז"ל ורבנו מייחדים למעוותי הדינים שלושה גדרים: כופרים בתורה, מחטיאי הרבים, והעושים עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, שהרי עיוות ההלכה מוביל לכל שלושת העוונות הללו, וכֹה דברי רבנו בארבע הפְּסקות הבאות:


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: [...] והכופרים בתורה [...] ומחטיאי הרבים [...] והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים [...]


שלושה הן הכופרים בתורה: [...] וכן הכופר בפירושה והיא תורה-שבעל-פה, והמכחיש מגידיה [ומי שכופר במסורת התורה-שבעל-פה שבידי חז"ל, או מי שמעוות הלכה, מהלכות התורה או מתקנות חכמים, הרי הוא מכחיש וכופר במסורת התורה-שבעל-פה] כגון צדוק ובייתוס [...]


מחטיאי הרבים: אחד שהחטיא בדבר גדול, כירבעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה [מי שמעוות הלכה הרי הוא כירבעם וצדוק ובייתוס]. ואחד האונס אחרים [...] או שהטעה אחרים והדיחם כישוע [או כגדולי האסלה שמסיתים ומדיחים] [...]


העושה עבירות ביד רמה כיהויקים: בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות – אין לו חלק לעולם-הבא [ומי שמעוות הלכה עושה עבירה חמורה ביד רמה, ועוד טוען ומתעה שדבריו תורה]; וזה הוא הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה".


כלומר, כל מי ש"עושה עבירות ביד רמה כיהויקים", ו"הוא הנקרא 'מגלה פנים בתורה' מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה" – נכלל גם בגדר המינים שנזכרו בהלכה לעיל: "והמינים הם [...] עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט-בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון". נמצא, שכל גדולי האסלה בימינו שהעזו מצחם ומגלים פנים בתורה, נכללים גם בגדר של: "עושים בשאט בנפש ביד רמה"! – בסטייתם אחרי הקבלה הפגאנית, בהיתרם להפוך תורת-אלהים לקורדום חוצבים, במחיקתם את כל יסודות הדת, בהפיכת דתנו לדת פגאנית פרו-נוצרית, ובהתעיית עם-ישראל אחרי התהו וההבל כדי לפטם את תאוותיהם.


***

זאת ועוד, בהלכה שנדונה לעיל (עבודה-זרה ב, ט) נאמר כך:


"והמינים, הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון".


ובכן, אם מדובר בהלכה זו במינים האתאיסטים אשר עושים להכעיס, מדוע רבנו מציין בהלכה שהם אומרים "שאין בזה עוון"? וכי האתאיסטים מחזיקים באיזו דת שכן יש בה עוונות? אלא, מדובר אפוא ברשעים אשר מחזיקים בדת מסוימת, ונדמה להם שדתם היא דת האמת, ולכן רבנו מציין שהם אומרים "שאין בזה עוון", וכדברי רבנו בפירושו לחולין (א, ב): "ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי ע"ז ואעפ"כ רואים עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותם [...] והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


ואין לי צל של ספק, שישוע הנוצרי וכל האורתודוקסים הנוצרים ההולכים בשיטתו, וכן כל האורתודוקסים המינים מישראל המחקים את שיטתו, כולם סבורים שדרכם היא דרך האמת. והנה מעט מתוך ויקיפדיה בעניין האורתודוקסים למיניהם: "המונח 'אורתודוקסים' – 'ישרי הדעה', דהיינו 'בעלי האמונה הנכונה', מונח שיש לו היסטוריה ארוכה בנצרות כמציין הכנסייה הממוסדת לעומת תנועות מתחרות חדשות – התגלגל לשיח היהודי בנסיכויות הגרמניות" וכו'. כלומר, נדמה למינים שהם-הם היהדות האמיתית, וכל השאר – כופרים ואפיקורוסים.


נמצא, כי דברי רבנו לעיל "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה", אינם מתארים את הפושעים אשר עוברים עבירות להכעיס ולהתריס מתוך שנאה ותיעוב כשונאי הדת הידועים, אלא נסובים על עיוות דת משה והפיכתה לדת מינות פרו-נוצרית. כלומר, ההליכה הגסה בדרכים הללו מתוך המחשבה שהם "צדיקים וחסידים" היא-היא העשייה "בשאט בנפש ביד רמה"! וכל הלכה או פרשנות אשר מחדירה את השקפות המינות היא בגדר: "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה".


***

ראיה נוספת לכך נמצאת בדברי רבנו במורה, וכֹה דבריו בפסקה הראשונה שם (א, א):


"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה הגופנית החיצונית], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב [עזיבת הגשמות היא כפירה לשיטתם! ברור אפוא שמדובר בהוזי הזיות שמדמים שהם 'דתיים'], ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה' [=כלומר מדובר באנשים אשר מתחזים לחסידים וליראי שמים המרוממים את ה'!] [...] לא שה' יתעלה גוף, שיהיה אם כן בעל תבנית".


***

ונצרף עוד ראיה, רבנו פוסק בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ד, יד): "המינים, והן: [1] עובדי עבודה-זרה מישראל; [2] או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס – הרי זה מין". כלומר, ההגדרה המרכזית של המינים אינה עשיית עבירות להכעיס-להתריס, אלא, הם עובדי עבודה-זרה מישראל שנדמה להם שעבודתם היא הדת! ולצד הגדרה זו יש הגדרה נוספת, והיא שהעובר עבירות להכעיס ולהתריס – אף הוא בגדר מין. הוי אומר: המינים הארורים הם אלה שאוחזים בדת משה, אך מזהמים ומשחיתים אותה בגילוליהם.


ב. היהדות הסגפנית והמחמירה היא מינות!


בהלכה הבאה נלמד על גדר נוסף של מינות, לפיו כל מי שמחמיר בהלכות שבת ומראה את עצמו כאילו השבת חשובה לו יותר מחיי אדם, הוא בגדר מין!


וכֹה דברי רבנו בהלכות שבת (ב, ג):


"כשעושין דברים אלו [כלומר כאשר מחללים שבת על חולה שיש בו סכנה], אין עושין אותן לא על-ידי גויים, ולא על-ידי קטנים, ולא על-ידי עבדים, ולא על-ידי נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם – אלא על-ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' [ויק' יח, ה] – ולא שימות בהם. הא [=הנה] למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור [ושיש לחפש איזה גוי שיטפל בחולה המסוכן], עליהם הכתוב אומר: 'וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם' [יח' כ, כה]".


נמצא, שהמינים האמורים הינם ישראלים אשר מציגים את עצמם כ"חרדים לדבר השם" ומרוב דבקותם המדומה בה' יתעלה, הם מסתגפים ומחמירים בהלכות שבת, עד שהגיעו להזיה שעדיף להפקיר חיי אדם ובלבד שלא לחלל את השבת. נשמע מוכר? כלומר, לא מדובר באנשים חילוניים מופקרים, אלא באנשים שכבלו את עצמם בדת מחמירה שקרית ואלילית, וכמו שאומר רבנו בשם הנביא יחזקאל (כ, כה): "עליהם הכתוב אומר: 'וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם'", וכמו שאומר גם הנביא הושע (יד, י): "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" – כלומר, עיוותו את דת האמת לדת שקרית ואלילית, גדושה בחומרות-מינות דמיוניות, ומזוהמת לעייפה בסגפנות פרו-נוצרית מחליאה.


קצרו של דבר, מן ההלכה עולה, שיש למינים חוקים ומשפטים לא טובים. כלומר, מדובר בכת שיש לה דת ומערכת של הלכות וחוקים, אך הם לא טובים, הם מזוהמים בהשקפות מינות!


אמנם, צאצאי המינים בימינו מצהירים כלפי חוץ שפיקוח נפש דוחה שבת, ברם, בפועל הם מחמירים מאד-מאד עד שהם עלולים להגיע בקלות להפקרות בחיי אדם. לדוגמה, כאשר יש לחלל את השבת באופן מיידי משום פיקוח נפש, הם לא יחללו עד שהם ישאלו את הרב האלילי שלהם, או שהם ידחקו את עצמם שלא לחלל את השבת עד שיביאו את עצמם לידי סכנה; וכן במקומות רבים נוספים הם לא ידחו את השבת, כגון במקום שיש ספק פיקוח נפש, אף שאין הבדל מבחינה הלכתית בין פיקוח נפש לספקו – שגם עליו מחללים את השבת לכתחילה.


והאמת היא, שכל דבקותם והקפדתם ומלחמתם על השבת נועדו בעיקר לטשטש את הפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים. כלומר, כדי לכרכר ולנפנף כלפי חוץ שיסודות-הדת בראש מעייניהם ולא הפקת הרווחים והתאוות והזימות וטובות ההנאה. שהרי אם הם לא היו מקדשים מלחמה על שום עיקרון תורני, היה ברור לַכֹּל שהם צבועים ושקרנים, ולכן בחרו להם את שמירת השבת וקידשו עליה מלחמה, כי מה יותר קל מלהילחם על יום חופש שבו מתנפחים באכילה ושתיה ונסרחים בשינה? להילחם על הזכות ליהנות ולהתבהם, די קל הייתי אומר...


ובמלים אחרות, שמירת השבת הפכה ומשמשת בידיהם ככלי תעמולה! כדי לתעתע במתבונן החיצוני, וכדי לטעת בו את ההערצה והיראה מהם, מכוח "דבקותם העצומה" בדת משה... המתבונן החיצוני שיאמין לכל הצגת המלחמה הזו על שמירת השבת, יסבור שיש לפניו אנשים "יראים צדיקים וחסידים" משכמם ומעלה, אשר כל מטרתם בעולמם היא שמירת השבת וקדושתה וקיום דת משה בדקדוק ובהקפדה, כאילו אין להם שום מטרה חומרנית ותועלתנית (בדיוק כמו הכומרים הנוצרים)... ולאחר שהוא התרכך בהזיה הזו, והוא מלא התפעלות מדבקותם המוחלטת במצוות האל, ידו תישלח בקלות לכיסו או לתקציבי המדינה כדי להעביר להם ממון ותקציבים ומתנות וטובות הנאה, ואף יעלים עינו ממעלליהם ומסירחונם – וכך יתאפשר להם להמשיך בחיי הזיות ודמיונות, בטלנות ואלילות – והחמור מכל, יתאפשר להם להמשיך ולתעתע בהמונים, לחלל שם אלהים חיים, ולהרחיק אותנו ממילוי ייעודנו הנורא.


ג. המינים – כגויים לכל דבריהם


כידוע, מחללי שבתות בפרהסיה הם כגויים לכל דבריהם, וקל-וחומר המינים, אשר מחריבים ומשמידים את דת האמת, והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ב, ח):


"ישראל שעבד עבודה-זרה – הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, ומשומד לעבודה-זרה – הרי הוא משומד לכל התורה כולה; וכן המינים מישראל – אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותם בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט]".


כלומר, יינם יין נסך וכפי שפוסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (יא, ב): "יין הגויים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם – אסור בהניה כיין שנתנסך"; וכן שחיטתם נבילה וכפי שפוסק רבנו בהלכות שחיטה (ד, יא): "ואם היה משומד לעבודה-זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין [...] – הרי הוא כגוי, ושחיטתו נבילה". ואסור להחזיר להם אבידה, וכפי שפוסק רבנו בהלכות גזלה ואבדה (יא, ג): "והמינים מישראל, והאפיקורוסים, ועובדי עבודה-זרה, ומחללי שבת בפרהסיה – אסור להחזיר להם אבידה, כגוי". ועוד.


אגב, נשים לב, שאפילו לגוי יש מצבים שמחזירים לו את אבֵדתו (שם, הלכה ד):


"אבֵדת הגוי מותרת, שנאמר: 'אֲבֵדַת אָחִיךָ' [דב' כב, ג], והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי-עולם. ואם החזירה לקדש את ה', כדי שיפארו את ישראל ויידעו שהם בעלי אמונה – הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם – אבֵדתו אסורה, וחייב להחזירה".


ברם, המינים הארורים, בניגוד לגויים הערלים, לעולם אין מחזירים להם את אבֵדתם.


כמו כן, בעניין ההלכה הנדונה לעיל (עבודה-זרה ב, ח): "ישראל שעבד עבודה-זרה – הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, ומשומד לעבודה-זרה – הרי הוא משומד לכל התורה כולה" – קאפח הוסיף שם הערה באות כא, וזה לשונו:


"ולכאורה יש כפל מיותר בלשון רבנו, שאחר שכתב: 'הרי הוא כגוי לכל דבר', מיותרת בבא שנייה: 'ומשומד לעבודה-זרה' וכו'. ולע"ד לא קשיא מידי, דברישא אשמען בישראל שעבד עבודה-זרה ונשאר בתוך האומה או אף שומר מצוות אלא שיש לו שיבוש בעבודה-זרה, שהוא כגוי לכל דבריו. והדר אשמען ישראל שנשתמד ויצא מכלל האומה ועבר לאומה אחרת עובדי עבודה-זרה, הרי הוא משומד לכל התורה כולה אף שטרם עבד עבודה-זרה בפועל".


כלומר, קאפח מצביע על העובדה שרבנו לכאורה חוזר על עצמו, שהרי לאחר שרבנו קובע את דינו של "ישראל שעובד עבודה-זרה", מדוע יש צורך לציין את דינו של "משומד לעבודה-זרה"? קאפח מסביר, ש"ישראל שעבד עבודה-זרה" הוא מי שעובד עבודה-זרה ונשאר בתוך האומה היהודית "או אף שומר מצוות אלא שיש לו שיבוש בעבודה-זרה", כמו היהדות האורתודוקסית – ואילו משומד, והוא מי שיצא לדת אחרת ולאומה אחרת, הוא כבר בגדר משומד אף שלא עבד עבודה-זרה בפועל; והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–יח) בעניין המשומד:


"ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים [...] שניים הם המשומדים: [...] והמשומד לכל התורה, כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד ויידבק בהן, ויאמר: מה בצע לי להידבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שיידבק באלו שידן תקיפה – הרי זה משומד לכל התורה כולה".


ברם, כאמור לקמן, להבחנתו של קאפח יש להוסיף את ההבחנה שבין "ישראל שעבד עבודה-זרה" לבין "המינים", דהיינו ההבחנה שבין סטייה אחרי עבודה-זרה פעמיים או שלוש, לבין שקיעה מוחלטת בעבודה-זרה, שהשוקע בה כבר אינו בגדר "עובד עבודה-זרה", אלא בגדר "מין". ועל ההבחנה החשובה הזו נדון בקצרה בשתי הפְּסקות הבאות:


נשוב להלכות עבודה זרה (ב, ח) אשר בה נאמר כך: "ישראל שעבד עבודה-זרה – הרי הוא כגוי לכל דבר [...] וכן המינים מישראל – אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותם בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט]".


ויש להבין: מה ההבדל בין "ישראל שעבד עבודה-זרה" לבין "המינים מישראל"? והלא בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ד, יד), רבנו פוסק שהמינים הם עובדי-עבודה-זרה מישראל: "המינים, והם עובדי-עבודה-זרה מישראל", וכו'. מדוע אפוא רבנו חוזר על עצמו בהלכה הראשונה, ומזכיר את המינים לאחר שהוא כבר פוסק את דינו של ישראל שעבד עבודה-זרה? ובכן, נראה לי שהחילוק בין "ישראל שעבד עבודה-זרה" לבין "המינים" שנזכרו בהלכה, הוא הקביעות, דהיינו: ישראל שעבד עבודה-זרה כמה פעמים, הוא עדיין לא בגדר מין אלא בגדר עובד עבודה-זרה, אך לאחר שהוא שקע בעבודה-זרה ובהשקפותיה הוא נכנס לגדרי המינים החמוּרים.


ד. מה דינו של ספר תורה שכתבוֹ מין?


וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, ח):


"מין ישראל שכתב ספר-תורה שׂוֹרפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבוֹ [את שם ה'] אלא והוא מעלה בדעתו שזה [=הקב"ה] כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ או אבן או בהמה או חיה או אדם או בעל מאפיינים גופניים כאדם]. והואיל ודעתו-כן לא נתקדש השם, ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם".


וברור שאדם לא יכול ליטול את הדין לידיו ולשרוף ספר תורה שכתבו מין גמור מאיזו חסידות גלותית אלילית, אך אם נתגלגל לרשותו של אדם-כשר ספר-תורה של מין, חובה על אותו אדם-כשר לקיים את ההלכה ולשרוף בחצרו הפרטית את הספר שברשותו (אגב, כל ספרי המינים הללו פסולים גם מבחינת אופני עשייתם, ראו: 'כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם').


וכבר אמרתי בכמה מאמרים, שאם דין ספר-תורה כך, מה יהיה אפוא דינו של פירוש רש"י למשל? אשר מצד אחד אינו ספר-תורה גוויל כשר ואין בו אזכרות, ומצד שני הוא מלא וגדוש בהשקפות המינים ובהזיות מאגיות-אליליות על כל צעד ושעל? האין לדון בו כל-שכן וקל-וחומר מספר התורה הקדוש שניתן אות באות מפי הגבורה, ואף-על-פי-כן לא חסים על קדושתו ושורפים אותו יחד עם כל האזכרות שבו? לפיכך, חובה להשליך את כל ספרי רש"י שברשותנו למחזורית הקרובה לביתנו, ולקיים מצוה רבה וחשובה – ביעור מינות ועבודה-זרה מארצנו.


ולא לחינם הגויים ערמו את ספרי המינים ושרפו אותם בליל הבדולח ובמהלך שנות השואה הנוראיות, וברור לי שהם היו שליחיו של אלהים לבער ספרי מינות ואלילות ועבודה-זרה מן העולם, בדיוק כמו שדאעש היו שליחיו להרוס אתרי עבודה-זרה בעיראק ובסוריה. "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי" (יר' כז, ו); "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (יש' י, ה).


ה. המינים גרועים מן הגויים עובדי עבודה-זרה!


לאחר שראינו את דינם של המינים הבה נעיין בדינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א–ב) בעניין הגויים עובדי עבודה-זרה (בשתי הפְּסקות לקמן):


"לפיכך, אם ראה עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו. ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא-בזה – אסור [=וסוג היחס הזה לגויים עובדי האלילים נקרא בלשון חכמים: 'לא מורידין ולא מעלין'], מפני שאינו עושה עמנו מלחמה.


במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=וסוג היחס הזה למינים נקרא בלשון חכמים: 'מורידין ולא מעלין'], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון המקובלים והתועים אחרי הקבלה הפגאנית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


הלכה נוספת בעניין זה נמצאת בהלכות עדות (יא, יא), וכֹה דברי רבנו:


"המוסרין והאפיקורוסין והמינים והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אֵלּוּ המורדין והכופרין פחותין הן מן הגויים, שהגויים [אשר עובדים עבודה-זרה] 'לא מעלין ולא מורידין', ויש לחסידיהם [שקיבלו שבע מצוות בני נח] חלק לעולם-הבא. וְאֵלּוּ [=המינים וכו'] 'מורידין ולא מעלין', ואין להן חלק לעולם-הבא".


נמצא שיש הבחנה ברורה: המינים – מורידין ולא מעלין, ואילו הגויים עובדי עבודה-זרה – לא מורידין ולא מעלין. ועתה נעבור להבחנה נוספת: ובכן, כבר ראינו ועוד נראה את דינם של המינים: "מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת", "מצוה להורגן", "כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" וכו'. ברם, לעומת דינם של המינים מישראל, ראו נא את דינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ספ"ט): "כיצד? אחד [=אדם מישראל] העובד עבודה-זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם [...] ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל-פי קרובים. אבל לא בעדות אישה ולא תדון אישה להם".


נמצא אפוא, שדינו של מין מישראל חמור בהרבה מדינו של גוי שעובד עבודה-זרה! שהרי מין מישראל נהרג ללא התראה וללא עדים וללא דיינים, וכל הזריז והמקדים להורגו "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול", ואילו גוי עובד-עבודה-זרה, אין להורגו אלא לאחר שהביאו אותו לפני בית-דין, ובעד אחד לפחות, ולא בעדות אשה, ולא בבית-דין שיש בו אשה – וזה הבדל עצום!


ו. מה דינם של המינים?


כפי שראינו ונראה גם להלן, דינם של המינים קשה מאד, אך עד שנכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש שבה יש סנהדרין אמת, כל ההלכות הללו אינן הלכה למעשה. אולם, עדיין יש חשיבות עליונה עצומה ואדירה להלכות שעוסקות במינים, והיא כדי לחנך את הציבור להבין את הנזק העצום שהם גורמים לעם-ישראל, וכדי להאיר את דרכו של עם-ישראל באור האמת והצדק.


נחל בהלכות עבודה-זרה (י, ב):


"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחרי הקבלה הפגאנית המיוחסת לבר יוחי] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


והנה עוד הלכה, הפעם מהלכות רוצח ושמירת הנפש (ד, יד–טו):


"המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".


כלומר, חז"ל ורבנו אפשרו לאדם להיות יצירתי, וכל דרך שתעלה בדעת האדם להורגם – ראויה, מפני שהם מחריבים את דת האמת וממיטים אסונות וייסורים איומים ונוראים על עמֵּנו.


והנה עוד הלכה, הפעם מהלכות ממרים (ג, א), וכֹה דברי רבנו:


"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".


מדהים! לא רק שמי שהורג אותם עושה מצוה גדולה ומסיר מכשול, אין צורך לא בעדים ולא בהתראה ולא בדיינים! ואפילו גוי עובד אלילים נהרג אך ורק בבית-דין ולאחר עריכת משפט!


נשים לב, כי המינים הללו לא רק מחריבים את דת האמת ואת עם-ישראל, אלא, בהתעיית עם-ישראל ובטמטומו בהזיות המינים, הרשעים והסכלים הללו גם מחריבים את העולם כולו, שהרי הם מונעים מעם-ישראל למלא את ייעודו: להיות עם חכם ונבון, אשר מאיר באור התורה והחכמה והמדעים לעולם כולו, ומרומם את כל האנושות יחד עמו לעבר ידיעת ה' וייחודו ולחיים של מוסר ערכים ואנושיות: "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב, ד).


בהלכה נוספת שראינו לעיל מהלכות תשובה (ג, טו), רבנו מלמד שגם בימינו, גם כאשר כל ההלכות הללו אינן הלכה למעשה, אלא הלכות חינוכיות ומוסריות בלבד, המינים הללו ישלמו תשלום מלא בעבור פשעיהם בעולם-הזה ובעולם-הבא, וכֹה דברי רבנו: "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים", וכו'. והמינים הם גדולי הרשעים, ולא לחינם הם הראשונים ברשימת הארורים.


לאור כל ההלכות הקשות הללו, הנני מתחיל להבין שלא לחינם הגויים התעללו ומתעללים בעיקר ביהודים האורתודוקסים, והכל הגיע ומגיע מאת אל דעות בצדק מדוקדק ומדויק.


כמו כן, ברור לי שכל ההתעללויות והעינויים המחרידים שנחתו על צאצאי המינים באירופה, באו עליהם בעיקר בעוון המינות והעבודה-הזרה שהיו בידם, שהרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש בעונשים כל-כך חמורים, אלא-אם-כן מדובר בעוונות החמורים ביותר. וכל מי שכופר במה שאמרתי עתה, כופר למעשה בתורה ובה' יתעלה, כאילו ה' אינו דן דין אמת.


בהמשך לזאת, נצרף עתה קטע ממשלי שלמה (א, כב–לג) שלדעתי תואם להפליא את מהלך ההיסטוריה, וכאילו הוא תשובה מוכנה מראש לכל השואלים: מדוע התרחשה השואה?


"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי [=בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן ובאימוץ הזיות מינות אליליות], וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם [=מנגני הכלייזמרים והניגונים בארץ נֵכר, ושאר ליצני 'אבריימל'ה מלמד' לרוב סוגיהם ומיניהם], וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [=בשריפת מחשבת ישראל הטהורה, שהרי הם שרפו באש את 'ספר המדע' ו'מורה הנבוכים', וביערוה מדתם החדשה]. תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ [=בתחילת שנות ה-20 הייתה העלייה לארץ-ישראל חופשית במשך כחמש שנים! וכבר הוכיח אותם וייצמן בתוכחתו של ה' יתעלה לאדם הראשון: 'עם ישראל – אַיֶּכָּה?'], נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב [=כמה פוגרומים וייסורים קדמו לשואה? כמה מכות נוראיות חלו בהם עד שנסגרו שערי אירופה?].


וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם [=לא! אמרתם, אסור לעלות לארץ-ישראל, אסור להרגיז את הגויים אהובי ליבכם]. גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם [=כמה קשים דברים אלה, ללמדנו עד כמה רשעים וסכלים היו]. בְּבֹא כְשׁוֹאָה [!] פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה, בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה, יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי [=לא 'קדושת' האדמו"רים הטמאים המשוקצים, לא 'קדושי העליון' הליטאיים פלפלני ההבל והזיות המינות האליליות, ולא לימוד התורה המעֻוותת שיצרו במשך כאלף שנה – כל אלה לא הועילו להם ביום עֶברה ותוכחה]. תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת [=כי שנאו את הדעת והעדיפו את גאוותם ואת תאוותיהם הבהמיות והבזויות על פני יראת האלהים] וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ [=אם היו יראי ה', מלכתחילה הם לא היו פונים לדרכי חתחתים, והיו מודים על האמת כצוואת חז"ל, ומקבלים את תוכחתו של הרמב"ם על-כך שהם: 'יותר תועים מהבהמות', ובוודאי שלא היו משתלחים ברבנו בהשגות ריקות חלולות ומרושעות, ונלחמים נגדו בכל אמצעי שפל אפשרי].


לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי [=קיללו וניאצו את דרך האמת שאברהם אבינו ורבנו העלו על נס] וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ [=וסופם וסוף חכמיהם האליליים, שהגויים הארורים עינו ורצחו וכילו אותם באלף-אלפי מיתות משונות אכזריות ומחרידות, ולימדו אותם מי הם השֵּׁדים האמיתיים בעולם-הזה] כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=רש"י וחבר מרעיו, אשר החדירו לנו את תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, ובאמצעותה סיאבו וזיהמו את דת משה באינסוף הזיות אליליות] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [=שלוות גדולי המינים הארורים בגולה, אשר הבטיחו לחסידיהם שלא יאונה להם כל רע, אך ברגע האחרון הם ברחו ונמלטו, והותירו את חסידיהם לבדם למוות המר] וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה [=דווקא מי ששומע לי באמת והולך בדרך האמת, ולא אלה שעוסקים בתורה לפי דמיונם הטמא ופלפולם המסואב]".


והנה לפניכם תשובה נוספת לשאלה הנדונה, הפעם מספר דברים (כט, כג–כו):


"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם, אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם, וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה".


תשובה נוספת לשאלה הנדונה, נמצאת בדברי רבנו במורה (א, לו), וכֹה דבריו:


"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. אמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [שם ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [שם לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [שם לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' [שם ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [שם לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום לב, כב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות" וכו'.


כלומר, אותו חרון-אף גדול שבא לידי ביטוי מחריד בשואה במהלך מלחמת העולם השנייה, נחת על צאצאי המינים בעוון מינות ועבודה-זרה! כמו כן, אין עונשין אלא-אם-כן מזהירין, והקב"ה לא היה מביא עונשים כל-כך כבדים וחמורים ואלף-אלפי מיתות משונות בייסורים ובעינויים מזעזעים ומטלטלים, אלא-אם-כן הוא קדם וקבע בספר התורה ובספרי הנביאים אזהרות רבות שלא ללכת אחרי אלהים אחרים, ואף פירט את העונשים החמורים שיחולו על עם-ישראל אם יחליט לפנות מעל אלהיו וללכת בדרכי המינים והכופרים המתועבים. ולעיון נרחב בעניין זה ראו: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה: מדוע באה אלינו הצרה הזאת?".


חומרת עונשם של המינים מלמדת אפוא על חומרת עוונם, ובמלים אחרות, ההגשמה ושלל גרורותיה האליליות הנגעלות והנחותות הינן שפל שפלות המחשבה והמוסר האנושי.


ואחתום פרק זה בפסק חז"ל ורבנו בהלכות אבל (א, ח): "וכן המינים והמשומדים והמוסרין – כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים: שאבדו שונאיו של הקדוש-ברוך-הוא, ועליהם הכתוב אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא' [והמשך הפסוק הוא: 'וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' (תה' קלט, כא)]".


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).


ז. מה דינם של צאצאי המינים?


כדי להבין את דינם של צאצאי המינים, עלינו ללמוד מעט על המושג "תינוק שנשבה", ולשם כך צירפתי למאמר זה מעט מתוך המאמר: "מהו גדר 'תינוק שנשבה' לדעת הרמב"ם?":


בהלכות שגגות (ב, ו) רבנו עוסק באדם שחייב להביא קרבן חטאת על פשע שעשה בשגגה. רבנו פוסק, שגם אדם, שבעת עשיית העבירה לא ידע שמעשהו הוא בגדר פשע, עדיין הוא חייב להביא קרבן חטאת לאחר שידע והכיר בכך שעשה עבירה, והנה פסק רבנו שם:


"כל [חטא] המחויב חטאת קבועה על שגגתו, ועשה [האדם את אותו החטא] בשגגה, ונודע לו אחר שחטא – אף-על-פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה שזה [=שהמעשה שעשה] חטא הוא – הרי זה חייב [עליו] חטאת. כיצד? תינוק שנשבה לבין הגויים וגדל ואינו יודע מה הם ישראל ולא דתם, ועשה מלאכה בשבת, ואכל חֵלב ודם וכיוצא-בהן – כשיוודע לו שהוא ישראלי ומצֻווה על כל אלו, חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה, וכן-כל-כיוצא-בזה".


נמצא, שכל מי שאינו יודע מהי דתם האמיתית של ישראל, הוא בגדר "תינוק שנשבה".


ברם, גם ישראל שמכיר ומודה בדת משה, אך חוּנך בדרכי המינים הכסילים למיניהם – גם הוא מוגדר כ"תינוק שנשבה" וכל עבירותיו הן בגדר שגגות, וכך פוסק רבנו (ממרים ג, א–ג):


[א] "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה-שבעל-פה, 'מורידין ולא מעלין' כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה-מן-השמים והמוסרין והמשומדין – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול.


[ב] במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה-שבעל-פה ממחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכפר בתורה-שבעל-פה תחילה וכן כל הטועים אחריו.


[ג] אבל בני אותן הטועים ובני-בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותם עליה, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס, ואף-על-פי ששמע אחר כך שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם – כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו [השוטים ש'מנהג אבותיהם בידיהם']. לפיכך, ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותן בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להורגן".


רבנו משווה בין "תינוק שנשבה לבין הגויים" לבין אדם מישראל שחוּנך על דרכי המינים, מפני שכמו שהתינוק שגדל בין הגויים – לא ידע מהי דת האמת ומהו עם-ישראל, כך גם האדם מישראל שגדל בהשקפות המינים – לא ידע מהי דת האמת ולא מהו עם-ישראל באמת.


כמו כן, מסיום הִלכת רבנו במלים "ולא ימהר אדם להורגן" עולה בבירור, כי אם גם לאחר שניסו להשיבם לדרך האמת בדרכי נועם, הם עדיין מחזיקים ברשעם – אין להם דין "תינוק שנשבה", ואפילו שהם מצהירים שהם מאמינים בדת ישראל, חלים עליהם עתה כל כללי המינים.


אגב, אף שרבנו פוסק לעיל ש"תינוק שנשבה לבין הגויים" הוא בגדר אנוס, אין הכוונה שהוא בגדר אנוס שפטור לחלוטין על פשעיו ('אנוס רחמנא פטריה'), אלא שאין דינו כמזיד ולכן כל עבירותיו שגגה, וכמו שהוא פוסק בהלכות שגגות לעיל. ובפירוש המשנה למסכת חולין (א, ב), רבנו קורא ליהודים שחונכו בדרכי המינים "אנוסים", ושם הוא כותב במפורש שדינם כדין "תינוק שנשבה לבין הגויים" שכל עבירותיו שגגות: "אבל אלו אשר נולדו בדעות הללו וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים, ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגויים שכל עבירותיו שגגה".


ומי ששגג חייב בתשובה וכפרה וקרבן, וכמו שפוסק רבנו לעיל בהלכות שגגות (ב, ו). כמו כן, נראה ששחיטתם של צאצאי המינים מותרת מפני שדינם כתינוק שנשבה, דהיינו שכל עבירותיהם הן בגדר שגגה, וכן הם אינם בגדר גויים לכל דבריהם שהרי אינם מחללי שבת.


נחזור לדברי רבנו בסוף הלכות ממרים לעיל: "לפיכך, ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותן בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להורגן". רבנו לא הגדיר באופן מדויק את המאמץ שיש להשקיע וכמה זמן יש להמתין לצאצאי המינים טרם שיכנסו לגדרם של המינים. ובכן, לא לחינם רבנו לא קבע מסמרות בעניין זה, והסיבה ברורה: יש סוגים רבים של צאצאי מינים. לפיכך, משיכת צאצא-מינים לדרך התורה בדרכי שלום וכן התנהגות סובלנית עמו תלויה במכלול רחב של גורמים: מידת קנאותו להזיות המינות, מידת ריחוקו מן המדעים והחכמות, מידת חוֹליו – עד כמה שכלו הושחת בהזיות, מידת ריחוקו מדרך ארץ – ממלאכה המפרנסת בכבוד, מידת שקיעתו בתאוות, פתיחותו המחשבתית, סבלנותו המידותית, יושרו ההגותי, גילו (בדרך כלל המבוגרים חסומים ואטומים), יחסו לארץ-ישראל ולצה"ל, ועוד.


רבים מקרב צאצאי המינים נכללים מיניה וביה בגדר של מינים, שהרי אין עם מי לדבר ואין טעם לפתוח עמם בשיחה ולנסות למשכם בנועם לדרך האמת. ברם, יש לא מעטים שזכו ללמוד מעט מדעים, וזכו להבין מעט את ההבדל שבין אמת לשקר ושבין הזיה לדמיון – אלה ניתן אולי למשכם לדרך האמת. ברם, עלינו לידע, כי חומה גבוהה ובצורה עומדת בפנינו, חומה אשר נבנתה על-ידי שוחד טובות ההנאה שמקבלים המינים בהפיכת תורת-האלהים לקורדום חוצבים: שוחד הפרוטות שמקבלים צאצאי המינים מן הישיבות, שוחד הפטוֹר משירות בצבא-ההגנה-לישראל, שוחד ההטבות והפטורים בעניינים כלכליים נוספים, שוחד הזיית הגדלות הפגאנית לפיה הם כ"בני האלהים" אשר פועלים "גדולות ונצורות", ועוד. דעתם של צאצאי המינים הללו לפותה בשוחד הטובות וההזיות, ועיניהם עיוורות מלראות את האמת נכוחה.


זאת ועוד, צאצאי המינים עברו שטיפת מוח מאסיבית מאד, הם ונשותיהם, בישיבות המינות ובסמינרים השונים – כך שעל צאצאי המינים יש לחץ כבד מאד מצד המשפחה הקרובה והרחוקה, מצד נשותיהם התועות, ומצד החברה בכללותה, לאחוז במינות ובסכלות בכל מחיר. וכידוע, המחיר החברתי, המשפחתי והרגשי שהמינים גובים ממי שעוזב אותם כבד מנשוא.


***

אחתום פרק זה בשאלה שנשאלתי: אימתי "צאצא מינים" עובר להגדרה של "מין"? ובכן, בנוסף לאמור לעיל, נראה לי ש"צאצא מינים" עובר לגדר של "מין" ברגע שהוא נוקט באלימות פיסית כדי להילחם על השקפותיו הרעועות; וכן מי שנוקט באופן קבוע ולמשך תקופה באלימות מילולית כדי להילחם על השקפותיו, אף הוא לדעתי עובר לגדרם של המינים.


ח. אסור ללמד זכות על המינים


"הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְיָ תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְיָ!" (דה"ב יט, ב).

"מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (מש' יז, טו).


רבים הם החכמים בעיניהם אשר דנים את המינים (גדולי האסלה למיניהם) לכף זכות: "הם לא מתכוונים לעבודה-זרה", "הם לא מתכוונים להגשים", "הם עושים הרבה חסדים", "יש בהם הרבה דברים טובים", "הם מקפידים על המצוות", ועוד-ועוד הזיות... ברם, כל החכמים בעיניהם הללו, כולם עוברים על לפחות ארבע מצוות לא תעשה אשר מפורשות בתורה!


הנה אפוא שתי מצוות לא תעשה הראשונות: 1) שלא ללמד זכות על המסית לעבודה-זרה; 2) ושלא להימנע מללמד עליו חובה. והנה לפניכם דברי רבנו בספר המצוות:


1) "והמצוה העשרים, האזהרה שהוזהר המוסת מלטעון למסית [כלומר לטעון טענות לזכותו], ואפילו יודע לו זכות אסור לו להזכירו [=להזכיר למסית איזה עניין שיכול לעמוד לזכותו] ולא ילמד עליו זכות [=המוסת בעצמו לא ילמד זכות על המסית], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט], בא הפירוש: לא תחמול – לא תלמד עליו זכות".


2) "והמצוה האחת ועשרים, האזהרה שהוזהר המוסת שלא לשתוק מלומר חובה הידועה לו על המסית ממה שיביא לקיום העונש עליו [כלומר מלומר עדות שתביא להריגת המוסת], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [המשך הפסוק בדב' שם], ובא הפירוש: לא תכסה, אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק".


וכך גם פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ו–ז):


"ואסור למוסת ללמד עליו זכות שנאמר: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג]. ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק ממנה, שנאמר: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [שם]".


ואף שנאמר בתורה "מסית", ברור שכל מי שמתעה את עם-ישראל שדת המינים הפרו-נוצרית היא דת משה שקיבלנו בסיני – הוא בגדר מסית ומדיח לעבודה-זרה, ואף יתרה מזאת, למדנו שמינות חמורה מעבודה-זרה, כך שהסתה למינות חמורה מהסתה לעבודה-זרה.


נמצא אפוא, שאסור באיסור חמור לטעון טענות-זכות למינים אשר הולכים בשרירות ליבם, וחובה גדולה להוקיעם ולטעון טענות כנגדם, ואף לבזותם ולהשפילם ולחרפם ולקללם. "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט).


ונצרף גם את דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין לימוד זכות על המינים:


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על [המינים] מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [ובימינו טוענים המינים וצאצאיהם ש'מנהג דוחה הלכה']. ואם תאמר כי פשטי הכתובים [או אגדות חז"ל] הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעובדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית".


כלומר, גם מי שהמקראות או המדרשים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לרחם עליו, אין לטעון לזכותו "שהוא בעצם לא התכוון", ואין לדון אותו בשום פנים ואופן לכף זכות! על התועה והמתעה לשוב לדרך האמת מיד: לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה ופרשנות שמדרדרת אליה ומסיתה את האדם מיסודות הדת, ולאמץ כל השקפת-אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לאל אחד שאין-כיוצא-בו.


ועתה לשתי מצוות לא-תעשה הנוספות שנזכרו בעניין שנאת המינים: 1) שלא לאהוב את המסית; 2) ושלא לעזוב שנאתו; וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות:


1) "והמצוה השבע-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלאהוב את המסית או לֶאֱבוֹת לו [=לשמוע ולהישמע לו ולהשתכנע מטיעוניו], והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]. ולשון ספרי: מכלל שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח] יכול אתה אוהב לזה? תלמוד לומר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' שם]".


2) "והמצוה השמונה-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלהקל בנטירה [=נטירת איבה ושנאה] למסית, אלא חייב לנטור לו בהכרח, וכל זמן שלא נטר לו עבר על מצות לא תעשה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' יג, ט], ובא הפירוש: מכלל שנאמר: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה] יכול אתה עוזב לזה? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' שם]".


וכן פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ו–ז):


"ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]. ולפי שנאמר בשונא: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה], יכול אתה עוזב לזה? [כלומר האם מותר לנו לחדול משנאתנו כלפי המסית?] תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' שם]".


שוב נמצא, שאסור באיסור חמור לטעון טענות-זכות למינים ההולכים בשרירות לבם ועושים ביד רמה, וחובה להוקיעם ולטעון טענות כנגדם, ואף לבזותם ולהשפילם ולחרפם ולקללם. "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט).


***

עד כאן למדנו על דינים של המינים אשר מסיתים את היחידים אחרי ההבל. אולם, כפי שנראה לקמן, דינם של גדולי-גללי-האסלה חמור בהרבה, מפני שהם מדיחים את עם-ישראל אחרי ההבל, משחיתים ומזהמים את דתנו ומחריבים את כל יסודותיה המחשבתיים הטהורים.


כלומר, אסור לדון את עכברי-יועצי-אשכנז הללו לכף זכות מצד נוסף, והוא הכלל ש"שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות, ואפילו אם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה, הם כמזידים, ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ הם בגדר מזידים.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):


"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.


אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות דתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שחכמי-יועצי-אשכנז גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וסילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים.


אלה לא מסוג המזידים "הרגילים", אלה מסוג המזידים אשר מתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם.


ועליהם אמרו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


ונצרף לזה את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו:


"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


כל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.


אגב, בעניין זה, בהלכות מאכלות אסורות (עמ' תא) קאפח אומר כך:


"וראה פכ"ד אישות אות כד שם הבאתי את דברי [...] דלדעת רבנו אם זנתה תחת בעלה ולא ידעה שאסורה לזנות תחת בעלה שהיא שוגגת קרובה לאנוסה ולא נאסרה על בעלה, ולכאורה דברי רבנו סתראי [...] דברי רבנו במו"נ דאומר מותר מזיד הוא. ובהלכות אישות משמע שוגג הוא וקרוב לאנוס. ונראה לחלק: דאומר מותר מתוך עיונו זהו הנחשב מזיד; אבל אומר מתוך טעות בין שהוא עצמו הטועה, בין שהטעוהו אחרים, שוגג הוא. [...] והנראה לי כתבתי".


ודברי קאפח הבל המה מעשה תעתועים, שהרי במורה (ג, מא) רבנו עוסק במורה הוראה ואילו בהלכות אישות רבנו עוסק בסתם אשה ששגתה בהלכה. ויתרה מזאת! תירוצו השני של קאפח השכיר משרת את פטרוניו המינים, שהרי לפיו מי שטעה בהוראתו לעולם "שוגג הוא", ובזה קאפח מכחיש את קביעת רבנו לפיה מורה הוראה שטעה בהוראתו נחשב למזיד. כלומר, שני חילוקיו של קאפח סותרים זה-את-זה, כדרכם של השכירים לטשטש את אור האמת.


טרם סיימנו, מפני שהמינים האורתודוקסים הללו אינם רק מתעים את העם אחרי דת פגאנית מהובלת, ומרחיקים את עמנו מחובת ייעודו להיות עם חכם ונבון, אלא שהם גם מחדירים את ההזיה שהם כאלהים יודעי הנסתרות וכאלילים בעלי כוחות מאגיים להשפיע השפעות! ודינה של עבודה-זרה הוא בהכרתה ובהשמדה, וכפי שנראה בפרק הבא, ולכן גם מצד זה מצוה גדולה ורבה היא לחרף ולגדף ולבזות את גדולי-האסלה, לא רק בגלל שהם בגדר מינים אלא גם בגלל שהם נעבדים כעבודה-זרה, ולא חדלים להחדיר את ההשקפה שיש לרוממם ולפארם.


וכֹה דברי רבנו בספר המצוות עשין קפה:


"הציווי שנצטווינו להשמיד את כל הנעבדים ובתיהם בכל מיני ההשמדה וההשחתה, בשבירה ובשריפה ובהריסה ובכריתה, כל מין במה שראוי לו, כלומר במה שיהיה יותר גמור ומהיר בהשמדתו [ובכלל זה לחרף ולגדף ולבזות את גדולי האסלה, אשר נעבדים כעבודה-זרה, ואשר מתעים את עמֵּנו בהשקפות מינות]. והמטרה שלא נשאיר להם זכר, והוא אמרוֹ יתעלה: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב]. ואמר עוד: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה], ואמר עוד: 'וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם' [דב' יב, ג]. וכאשר נזכר דרך אגב בלשון גמר סנהדרין [צ ע"א] אמרם: מצות עשה דעבודה-זרה, אמרו דרך בקשת הבהרה: בעבודה-זרה מאי מצות עשה איכא? תרגמה רב חסדא: 'וְנִתַּצְתֶּם' [דב' יב, ג]".


ובהמשך נחזור למקור הזה ואף נרחיב בעניין זה.


***

ומכיוון שלא קל הדבר, כלומר להתנתק מעבודת האלילים והאִטִּים הם-הם גדולי-גללי-האסלה למיניהם, אשר מסיתים ומדיחים את עמֵּנו להיכשל ולהיחבל בדרכי אופל, והערצתם ויראתם ואהבתם נטועה עמוק-עמוק בקרב ההמון, ה' יתעלה מורה, שעזיבתם, דהיינו עזיבת ההערצה והאהבה והתלות הנפשית בהם, היא אחת מעבודות ה' החשובות ביותר! וכֹה דברי ה' יתעלה בספר דברים (יג, ד): "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".


כלומר, דווקא בזה נבחנת אהבתו של האדם לה' יתעלה! דווקא ברצונו ובהחלטתו לעזוב את הערצתו ואהבתו ותלותו באליל דמיוני המהובל שהורגל בו מנעוריו, וללכת אחרי אלהים חיים! וכמו שנאמר בפסוק הבא (יג, ה): "אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן", ולא אחרי האלילים והאטִּים והאובות והידעונים.


לסיכום, יש מצוה רבה וחובה גדולה להרשיע את המינים הארורים שמתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, ואסור באיסור חמור לטעון לזכותם, ונצרף גם את דברי רבנו בפירושו לאבות (א, ו):


"וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".


וחז"ל ורבנו הוסיפו להזהיר אותנו בעניין זה, ראה נא פסקם בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט):


"ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר [...] וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".


כלומר, גם כאשר המין יתעתע שמחשבתו לשמים, מחשבתו סוטה אחרי טינופי מינותו.


אגב, רבנו נשאל (בסימן רסד) היאך פסק שאין מקבלין אותם בתשובה לעולם? והלא בהלכות תשובה (ג, כו) פסק: "במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם-הבא? בשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו, ומת והוא בעל תשובה – הרי זה מבני העולם-הבא". ובסוף הלכה כז שם הוסיף ופסק: "שהרי בסתר בלבד חוזר ולא בגלוי – מקבלין אותו בתשובה".


וכך השיב רבנו שם:


"הסתירה שנדמית לכם אינה סתירה כלל, כי האמור כאן אין מקבלין אותן בתשובה, הכוונה בזה שאנחנו לא נקבל מהם תשובה ולא נִראה אותם בחזקת בעלי תשובה אלא בחזקת מינים כמו שהיו, והכשרות הזו שהם מראים ייתכן שהיא מחמת פחד או לגנוב דעת הבריות [כלומר יש לדונם לחובה]. והאמור בהלכות תשובה הוא אם שבו באמת בינם לבין בוראם יש להם חלק לעולם-הבא. נמצא שזה במה שבינם לבין בוראם, והראשון במה שביניהם לבין בני אדם".


ואצרף לזה את פירוש רס"ג למשלי (כח, ד): "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם", וכֹה דבריו: "וכיוון שמהללי הרשע הם עוזבי התורה, לפיכך ראוי לשומריה שיתגרו בם". והוסיף: "עניין 'יִתְגָּרוּ בָם', כלומר שלא ירתיעם מה שמהללים אותו בני אדם [=את אותו המין גדול האסלה על 'גדולתו' ו'ענוותנותו' ו'חסידותו'], ולא יאמרו [=שומרי התורה]: 'אחרים מתקרבים אליו ואנחנו נתאיב לו' [כלומר, ולא ירתיעו את עצמם: כיצד נהיה אנחנו לאויבים לאותו מהלל רשעים כאשר רבים הם אשר מבקשים את קרבתו ומפרסמים את גדולתו]". וכל פעם שאני קורא את הפסוק הזה אני נזכר בתלמידיו של קאפח, ובמיוחד הממסדיים והשכירים שבהם, אשר מהללים את המינים הרשעים והכעורים בכינויים כגון "גאוני עולם" או "קדושי עליון"...


***

לאחר כל הדברים האלה נותר לנו להבין: מדוע רבנו קובע במורה שאסור לדון לכף זכות את צאצאי המינים, ואילו בהלכות לעיל הוא פוסק שיש להתייחס אליהם בתחילה כשוגגים?


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, נח):


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות, בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [=מזכיר מאד את הכלל המשובש שלהם אשר החריב את דתנו: 'מנהג דוחה הלכה']. [...] נמצא, שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית. ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו שלילת הגשמות, אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה".


נראה אפוא, שכוונת רבנו במורה שם (א, נח) לצאצאי המינים אשר מתעקשים ללכת בדרכי אבותיהם. כלומר, ניסינו להשיבם לדרך האמת בדרכי שלום, והצגנו בפניהם את פירוש אונקלוס ויונתן בן עוזיאל וכיו"ב, ואף-על-פי-כן הם החליטו ללכת בשרירות לבם הערל. לפיכך, אין לדון אותם לכף זכות מפני שהם מתעקשים ללכת בשרירות לבם, והם נחשבים כמזידים ולא כשוגגים, ואסור לטעון להם טענות-זכות, ולא לרחם ולא לחמול ולא לכסות עליהם.


ט. מלחמת חורמה בעבודה-הזרה


אחד היסודות החשובים ביותר בדת האמת הוא קידוש מלחמת חורמה כנגד העבודה-הזרה, וכאמור, מינות היא העבודה-הזרה החמורה ביותר. הקב"ה ציווה עלינו "לאבֵּד עבודה-זרה וכל הנעשה בשבילה" (בכרוז להלכות עבודה-זרה), וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (עשין קפה):


"הציווי שנצטווינו להשמיד את כל הנעבדים ובתיהם בכל מיני ההשמדה וההשחתה, בשבירה ובשריפה ובהריסה ובכריתה, כל מין במה שראוי לו, כלומר במה שיהיה יותר גמור ומהיר בהשמדתו [ובכלל זה לחרף ולגדף ולבזות את גדולי האסלה, אשר נעבדים כעבודה-זרה, ואשר מתעים את עמֵּנו בהשקפות מינות]. והמטרה שלא נשאיר להם זכר, והוא אמרוֹ יתעלה: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב]. ואמר עוד: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה], ואמר עוד: 'וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם' [דב' יב, ג]. וכאשר נזכר דרך אגב בלשון גמר סנהדרין [צ ע"א] אמרם: מצות עשה דעבודה-זרה, אמרו דרך בקשת הבהרה: בעבודה-זרה מאי מצות עשה איכא? תרגמה רב חסדא: 'וְנִתַּצְתֶּם' [דב' יב, ג]".


וכך פוסק רבנו גם בהלכות עבודה-זרה (ז, א–ב): "מצות עשה היא לאבד עבודה-זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב]. ונאמר: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה]. ובארץ-ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבֵּד אותה מכל ארצנו. אבל בחוצה-לארץ אין אנו מצֻווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבֵּד כל עבודה-זרה שבו, שנאמר: 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [דב' יב, ג], בארץ-ישראל אתה מצֻווה לרדוף אחריהן, ואי אתה מצֻווה לרדוף אחריהן בחוצה-לארץ".


אולם, רבים מפנים עורף לאמת ושוכחים שמטרתה הראשונה של התורה והציר שעליו היא סובבת הוא ביעור עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ושש פעמים בכתביו רבנו מדגיש עניין זה:


1) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז).


2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).


3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דב' יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרוֹ יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במ' טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה" (מורה ג, כט).


4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (מורה ג, ל).


5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (מורה ג, לז).


6) ובהלכות עבודה-זרה (ב, ז) פוסק רבנו: "מצוַת עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וגו' [במ' טו, כב] – ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן".


נמצא, כי טענת צאצאי המינים כלפי מתנגדיהם שהם נוהגים כלפיהם ב"אנטישמיות", אין בה לא מיניה ולא מקצתיה, ההיפך הגמור! מפני שכל מלחמה נגדם היא מלחמת-קודש וקידוש שם שמים, ובדומה למה שאומר רבנו בעניין הכרתת עיר הנידחת (עבודה-זרה ספ"ד):


"כל העושה דין בעיר הנידחת הרי זה כמקריב עולה כליל שנאמר: 'כָּלִיל לַייָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יג, יז], ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ' [דב' יג, יח], ומביא עליהם [על ישראל] ברכה ורחמים, שנאמר: 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ' [שם]".


והלכה זו ופסוקים אלה נאמרו לא רק במי שעושה דין בעיר הנידחת, אלא גם במי שעושה דין בראשי המינים האורתודוקסים אשר מתעים את עם-ישראל אחרי התוהו וההבל אשר לא יועיל ולא יציל, וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


וכן אומר רבנו במורה (א, נד):


"התבונן נא בפסוקי התורה כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים, ואמר: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], סמך לכך מיד, ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' כ, יח], אמר, אל תחשוב כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית, לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפנות כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה".


"כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דב' ז, ה); "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דב' יב, ג).


י. צוואתו של שיקוץ אלעזר מנחם-הָמָן שך


בתמונת שער הרשומה (שפורסמה באתר אור הרמב"ם) הבאתי את צוואתו של שיקוץ מנחם-המן-שך, צוואה זו נחרטה על-גבי אחת ממצבותיו אשר נמצאות בעיר בני-ברק, וזה לשונה:


"מצוואת רבינו זצוקללה"ה: וכן אני מבקש מכל אלה התלמידים היודעים שקיבלו תועלת ממני הן בתורה והן ביראת ה' והן במידות, שיעשו חסד עימדי, וילמדו בעד עילוי נשמתי אפילו משנה אחת או מחשבה אחת של מוסר, והיה זה שכרי, כי גם אני מסרתי את נפשי להצלחתכם בלימוד, ואם יהיה בידי לעשות ולהמליץ לטובתכם אעשה בלי נדר".


מה הוא בעצם אומר? ובכן, כדרכם של המאכערים והעסקנים החרדים, הוא עושה "עסקה" עם תלמידיו: הם ילמדו "בעד עילוי נשמתו", והוא מצידו "ימליץ טוב לטובתם", כמובן בלי נדר... נתבונן אפוא בעסקה הזו, למי אותם התלמידים עובדים כאשר הם לומדים תורה ומדקלמים משניות? לה' יתעלה? לא ולא! הם לומדים ועובדים לשיקוץ בשר ודם! לעילוי נשמתו! והוא מצידו, ימליץ טוב בעדם לפני בורא-עולם, וישכנע אותו לפתוח להם שערי שפע והצלחה...


מנחם-הָמָן-שך הפך אפוא את לימוד התורה ל"עילוי נשמתו" למינות ולעבודה-זרה, שהרי כל מי שאומר משניות וכיו"ב ל"עילוי נשמתו", מובטח לו שהמן הטמא הזה "יעשה לטובתו", ויליץ ויתווך בינו לבין ה' יתברך, ואף יוריד לו שפע מה' יתעלה שמו – וזו בדיוק מהות המינות שראינו בהלכה בראש המאמר הזה: "חמישה הן הנקראים מינים: [...] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים – כל אחד מחמישה אלו הוא מין". ובמלים אחרות, מנחם-המן-שך מורה למעשה להמון שיעבדו אותו בדקלום משניות וכיו"ב, והוא ימליץ טוב לפני ריבון העולמים בשביל כל מי שיעבוד אותו – יש לפנינו אפוא "תן וקח" קלאסי של עבודה-זרה.


ויתרה מזאת, מנחם-הָמָן-שך מנציח גם לאחר מותו קשר אלילי ישיר בינו ובין תלמידיו, ובין כל מי שמדמיין שיש בכוחו של האליל המשוקץ הזה להמליץ טוב בעבורו לפני ה' יתעלה. כלומר, אין אדם אשר יאמץ את העסקה הזו אל חיקו, ולא תיכנס למחשבתו גם פנייה זרה וישירה לשיקוץ מנחם-הָמָן הזה, שהרי במהלך אמירת המשניות וכיו"ב, הוא יהרהר במנחם-הָמָן-שך, וקרוב לוודאי שאף יבקש ממנו מפורשות שלא ישכח למלא את הבטחתו בלי נדר...


ולא לחינם הצוואה נפתחה במלים: "מצוואת רבינו זצוקללה"ה"...



יא. סוג נוסף של צאצאי מינים – הלייבוביצ'ים


במשנה ברכות (ט, ז) נאמר כך: "כל חותם הברכות שהיו במקדש היו: 'מן העולם', משקלקלו המינים ואמרו: 'אין עולם אלא אחד', התקינו שיהו אומרין: 'מן העולם ועד העולם'", ושם פירש רבנו: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי העולם-הבא. [...] וביאור 'קלקלו', השחיתו, כלומר השחיתו האמונות [וכוונתו לעיוות וסילוף וזיוף השקפות האמת]".


והבאתי זאת בעיקר לתשומת לבם של חסידיו השוטים של לייבוביץ' הרשע שר"י (ישעיה אחֵר), אשר פער פיו כנגד תורת משה והשקפותיה הטהורות, וסבר שחיי העולם-הבא הם "המורשת" שהאדם משאיר כאן בעולם-הזה... ולעיון נרחב בהזיותיו, ראו: "לייבוביץ' – רוע המינות בהתגלמותו", "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב''ם", ועוד.


יב. צאצאי המינים מנסים להכשיר את המינות


מן המפורסמות שספרו הגדול של רבנו "משנה תורה" עבר עריכה קשה ביותר, וכמו שאומר קאפח השכיר במבואו לפירושו למשנה-תורה (עמ' יא): "ספר זה של רבנו עבר 'עריכה' קשה ביותר תחת ידי המדפיסים והמגיהים למיניהם. עריכה שבסגנון, עריכה שבלשון, עריכה שבמבנה משפטים, עריכה שבחלוקת ההלכות". לקמן נדון בעריכה נקודתית ומסוימת אשר משקפת היטב את שאיפתם של חכמי-אדום לדורותיהם לטשטש את מינותם של רבותיהם: כמעט כל ההלכות במשנה-תורה שעוסקות במינים "נערכו" על-ידי צאצאי המינים האירופים, המלה "מין" או "מינים" נמחקה, ובמקומה נכתבה המלה "אפיקורוס" או "אפיקורוסים".


רבנו הגדיר מפורשות מיהו "מין" ומיהו "אפיקורוס" בהלכות תשובה (ג, יד–טז). בראש מאמר זה ראינו את הגדרתו של רבנו למינים, והם כאמור ישראלים אשר השתבשו במושגי האלהות. האפיקורוסים נכללים בקטגוריה שונה לחלוטין, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה שם: "שלושה הן הנקראין אפיקירוסין: [א] האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם; [ב] והמכחיש נבואתו של משה רבנו; [ג], והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני אדם – כל אחד משלושה אלו הוא אפיקירוס". נמצא, שהאפיקורוסים הם ישראלים אשר השתבשו וכפרו במושגי הנבואה וההשגחה, זוהי אפוא הגדרתם ההלכתית.


כאמור, כמעט בכל המקומות שנזכרו "מינים" במשנה-תורה יד-עלומה נשלחה והפכה אותם ל"אפיקורוסים", ולפי דעתי הסיבה לכך ברורה: חכמי-יועצי-אשכנז ניסו לטשטש את חומרת אמונת ההגשמה כי אבותיהם ואבות-אבותיהם היו מינים ומגשימים – וכמו שהפוחז מלמד עליהם זכות בהלכות תשובה (ג, טו), כך המדפיסים והמגיהים למיניהם וכן כל שאר חכמי-יועצי-אדום לדורותיהם, כולם הסתירו את המציאות הקשה והמזעזעת שרבים מאבותיהם ורבותיהם הכסילים היו למעשה מינים! והנה דברי הפוחז בהשגתו להלכות תשובה שם:


"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנו [=גדולים וטובים מרבנו הרמב"ם לפי דמיונו של הפוחז הצרפתי] הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


כמו כן, גם את נוסח ברכת המינים שבתפילת שמונה-עשרה הם שיבשו – הם מחקו את המילה "מינים" והפכו את המשומדים שנזכרו בברכה ל"מלשינים", ותוכלו לקרוא על-כך במאמר: "מדוע צאצאי המינים סילפו את נוסח תפילתם של חז"ל להשמדת המינים?".


אמנם, ייתכן ויהיו אשר ינסו לטעון שהזיופים הללו נעשו בגלל "אימת הצנזורה הנוצרית", אך לקמן אנחנו נראה, שגם בהלכות שאין בהן שום חשש מ"אימת הצנזורה" המפוקפקת הזו, חכמי-יועצי-אשכנז הפכו את המינים לאפיקורוסים. ויתרה מזאת: בהלכות שהובאו לעיל אשר מגדירות את המינים והאפיקורוסים, חכמי-יועצי-אדום לא שלחו את ידם. אולם, אין לשבח אותם על כך, כי נראה ברור שהם לא שיבשו את ההלכות הללו מפני שהמינים והאפיקורוסים נאמרו בשתי הלכות סמוכות, ואם הם היו מנסים לשבש, השיבוש ממילא לא היה מתקבל, כי הוא היה ברור כשמש גם לחלושי השכל. קצרו של דבר, ממה שחכמי-יועצי-אשכנז לא חששו להשאיר את המינים במקומם בהלכה המרכזית שעוסקת במינים, יש ראיה לכך שהתירוץ של "אימת הצנזורה" הוא ביסודו ובעיקרו תכסיס אשכנזי כדי לטשטש את סכלותם ומינותם.


ובכלל, איני יודע מדוע יש לחשוש מהגויים בעניין זה? והלא כל ההגדרות הללו עוסקות במינים ישראלים אשר השתבשו בהשקפותיהם, לא בגויים, שהרי גוי עובד עבודה-זרה אינו מוגדר כ"מין" אלא כגוי אשר עובד עבודה-זרה. קצרו של דבר, בעניין זה אין שום מקום לחשוש מ"אימת הצנזורה", ולכן נראה לי ברור שכל השיבושים בעניין זה נועדו לטשטש את האמת ולהנציח את שקרי הדת החדשה של חכמי-יועצי-אדום – שמטרתה המרכזית והראשונה היא להפוך את דת משה הטהורה לקורדום-חוצבים פרו-נוצרי, ולהכשיר את כל תעלוליהם.


נעבור עתה לראות כמה דוגמאות להחלפת המינים באפיקורוסים ב"משנה תורה":


דוגמה ראשונה


בהלכות יסודי התורה (ו, ח) רבנו פוסק כך:


"מין ישראל שכתב ספר-תורה שׂוֹרפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבוֹ [את שם ה'] אלא והוא מעלה בדעתו שזה [=הקב"ה] כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ או אבן או בהמה או חיה או אדם או בעל מאפיינים גופניים כאדם]. והואיל ודעתו-כן לא נתקדש השם, ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם. אבל גוי שכתב את השם גונזים אותו, וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי יגנזו".


לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר: "אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפים אותו עם האזכרות שבו [...] ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם. אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזים אותו, וכן כתבי-הקודש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו" – בהלכה זו אין שום חשש מן הצנזורה הנוצרית שהרי נאמר בהלכה "מין ישראל", ולאחר מכן אף נאמר: "אבל גוי". ולפי שיבושי הדפוסים סתם-גוי כשר לכתוב ספר תורה...


גם בהלכות תפילין (א, יג) שיבשו המינים. רבנו פוסק שם: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין – יישרפו. כתבן גוי [...] – הרי אלו פסולין וייגנזו", אך בדפוסי "משנה תורה" נכתב: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס יישרפו, כתבן כותי [...] – הרי אלו פסולין ויגנזו". וברור שחכמי-יועצי-אדום אינם יכולים לחיות עם ההלכות הללו בשלום ואפילו רגע אחד, שהרי איך יעלה על הדעת לשרוף את ספרי-התורה התפילין והמזוזות שלהם? וכן את כל ספרי פירושי המינים המהובלים ששרבטו אבותיהם ואבות-אבותיהם? ובמקום להיכנע ולהודות על האמת ולתקן את מעשיהם ולשוב בתשובה לפני בורא-עולם, הם שלחו את ידם הרעה, ועיוותו את דת האמת באינספור זיופים ובהחדרת רפורמות רבות שרוצצו את גולגולתה של דת משה.


כמו כן, גם בהלכות תפילין לעיל אין שום חשש מ"אימת הצנזורה" שהרי דינו של הגוי מובא מיד לאחר דינו של המין. זאת ועוד, איני יודע מדוע שינו בהלכות תפילין את הגוי לכותי, וכי יש חשש שהגוי יתרעם על היהודי בגלל שכתבי-הקודש שהוא כותב פסולים?! וכמה גויים סופרי סת"ם היו במהלך ההיסטוריה? ושיבושי הדפוסים הללו הכשירו את המינים והגויים להיות סופרי סת"ם, וכנראה שהמינים והגויים היו חשובים מאד בעיניהם... עוד נראה לי ברור, שרק מינים עובדי עבודה-זרה מישראל היו מסוגלים להכשיר את המינים והגויים ולעוות כך את ההלכה. כמו כן, שיבושים אלה אינם קשורים דווקא לנצרות ואם היה חשש אמיתי מן הגויים בענייני סופרי הסת"ם, היינו מוצאים אותם גם בקרב היהודים שהתגוררו בארצות האסלאם.


ושמא תאמרו שחכמי-יועצי-אדום תיקנו את טעויותיהם? ובכן, לא רק שהם לא תיקנו את שגיאותיהם, ההיפך הגמור! הם הנציחו את שיבושיהם הללו והוסיפו עליהם זיופים רבים מאד במאות השנים האחרונות. וזאת הראיה הגדולה ששיבושיהם לא נבעו מ"אימת הצנזורה הנוצרית", אלא מ"אימת האמת", כי אם היה מדובר ב"אימת הצנזורה", מדוע לאחר שקמה מדינת ישראל הם לא תיקנו את נוסחיהם? רק בימינו, לאחר שיצא לאור "משנה תורה" לפי כתבי-יד, ונפתח פתח לרווח כלכלי, הם החלו להוציא לאור את "משנה תורה" גם לפי כתבי-יד – כי אלוהי הכסף הוא אלוהי האלוהים והוא אדוני האדונים של חכמי-יועצי-אדום.


גם בהמשך הלכות תפילין (י, א) הם שיבשו את הנוסח, ובתוך עשרים הדברים שפוסלים ספר תורה, במקום לכתוב כך: "[י] שכתבוֹ גוי וכיוצא בו משאר פסולין", כתבוּ: "[י] שכתבוֹ אפיקורוס או כיוצא בו משאר פסולין".


אגב, החלפת המין או הגוי באפיקורוס נובעת מסיבה נוספת שבגינה הם טשטשו את האמת. כלומר, האפיקורוס בהגדרתו המוסרית הרחבה הוא גם מי שמזלזל בדברי חכמים, ולכן היה נוח מאד לחכמי-יועצי-אשכנז, אשר ניפחו מאד את מוסד "קדושי העליון" והפכו את גדוליהם המדומים לאלהים, להחמיר מאד בדינו של האפיקורוס – וזאת במטרה לבצר את מעמד גדוליהם הרשעים הארורים, שהרי כל מי שמותח ביקורת על סכלותם או מזלזל בהם בשל המינות והעבודה-הזרה אשר בידם – דינו לכאורה חמור מאד לפי ההלכות החדשות שעיוותו, ושיבוש זה מהווה גורם משמעותי אשר מרתיע מאד מלערער על סמכותם "האלהית".


אך האמת היא שהם-הם גדולי האפיקורוסים (בהגדרתה המוסרית של המלה), כי הם למעשה ביטלו את מסורת התורה שבידי חז"ל כמעט לחלוטין ויצרו דת חדשה פרו-נוצרית, אשר לה הלכות משלה ומנהגים משלה, ובאמצעותה הם הופכים את דת משה לקורדום-חוצבים (ובמאמרים אחרים הוּכח שהם גם גדולי האפיקורוסים בהגדרתה ההלכתית של המלה).


דוגמה שנייה


בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט) רבנו פוסק כך: "ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה [...] וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".


לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך:


"ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה [...] וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם [...] ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים".


אין שום חשש בהלכה זו מ"אימת הצנזורה" כי כל כולה עוסקת במינים מישראל, ואף מודגש בהלכה שהמינים הם מישראל, ואף-על-פי-כן הם עיוותו וזייפו את ההלכה כי היה מאד קשה לחכמי-יועצי-אדום להודות שאבותיהם ואבות-אבותיהם היו כל-כך ארורים ורשעים בעיני חז"ל – ומכיוון שבעניינים רבים הם המשיכו את דרכי רבותיהם הגאוותנים, הם התאמצו מאד כדי לטשטש ולהסתיר את סכלותם ואת ריחוקם מדרכי מישרים, אחרת יוקרתם גאוותם ומעמדם היו נפגעים פגיעה קשה ואף אנושה, אפשרויותיהם לעצב את דת משה כרצונם היו נחסמות, וגם דרך החתחתים להפוך את דת משה לקורדום-חוצבים הייתה נסגרת ונאטמת בפניהם.


גם הזיוף "עבודת-כוכבים" במקום "עבודה-זרה" מטשטש מאד את דרך האמת, כי איסור עבודה-זרה אינו נוגע רק לכוכבים, שהרי איסור עבודה-זרה רחב מאד ועבודת-הכוכבים היא רק פרט אחד מני-רבים. ובמלים אחרות, צמצום וזיוף הגדרת עבודה-זרה לעבודת-כוכבים, מכשיר למעשה את כל שאר סוגי העבודה-הזרה – ולא ידעו ולא יבינו בחשכת המינות יתהלכו, כי מטרת כל התורה והציר שעליו היא סובבת הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה.


דוגמה שלישית


רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (י, ב), וכֹה דבריו:


"אבל מוֹסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה למיניהם – גם הגויים וגם המינים], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "אבל מוסרי ישראל והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה' כישוע הנוצרי ותלמידיו" וכו'. נמצא, שהמינים וצאצאיהם פשוט מחקו את המלה "והמינים" מן ההלכה! כל-כך קָשָׁה להם העובדה שאבותיהם ואבות-אבותיהם היו מינים ארורים אשר המיטו על עמֵּנו ייסורי אימים. ובהלכותיו רבנו הרמב"ם לא הותיר להם שום ברירה: או שאתם מודים על האמת ועוזבים את דרכי ההבל של אבותיכם, או שאתם ממשיכים בשקר שהנחילו לכם אבותיכם – וברור שחכמי-יועצי-אדום באלף השנים האחרונות בחרו בתעלוליהם: בדרכי השקר הרמייה העיוות והזיוף, ולשם כך היה עליהם להוסיף לשקֵּר ולרמות ולמחוק את האמת מספריהם.


"גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה, גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ [...] קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל יְיָ מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו" (יש' סו, ג–ו).


דוגמה רביעית


בהלכות ברכות (א, יג) רבנו פוסק כך: "ואם היה המברך גוי או מין [...] אין עונין אחריהן אמן". לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "ואם היה המברך עכו"ם [=עובד כוכבים ומזלות] או אפיקורוס [...] אין עונין אחריהן אמן", ולפי שיבוש הדפוסים אם היה המברך סתם-גוי יש לענות אחריו אמן... כמו כן, ברור שאין כאן שום "אימת צנזורה" שהרי בהלכה נאמר במפורש: "ואם היה המברך גוי או מין", כלומר המינים הם מישראל, ובכלל, וכי יעלה על הדעת שעל אי אמירת אמן אחר ברכת הגוי, תוטל "אימה" על ישראל? האם ניתן לתרץ שינויים כאלה משום "אימת הצנזורה"? ורק מין מישראל יזייף את התורה-שבעל-פה וישקר שזו צנזורה...


דוגמה חמישית


בהלכות מגילה וחנוכה (ב, ט) רבנו פוסק כך: "כתבהּ גוי או מין – פסולה", ובדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "כתבה עכו"ם או אפיקורוס – פסולה", ולפי שיבושם גוי-סתם כשר גם לכתיבת מגילה. כמו כן, כמו בהלכות הקודמות, גם כאן אין שום מקום לתרץ את השיבוש ב"אימת הצנזורה", אלא בכסילותם ובמינותם של חכמי-יועצי-אשכנז שעושים ביד רמה.


דוגמה שישית


בהלכות שחיטה (ד, יא) רבנו פוסק כך: "ואם היה [השוחט] משומד לעבודה-זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו כמו שבארנו בהלכות תשובה – הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה".


בהלכה זו יש קושי גדול מאד, שהרי איך רבנו אומר שמין הוא "הכופר בתורה ובמשה רבנו"? ועוד מוסיף "כמו שבארנו בהלכות תשובה"? והלא גם המינים וגם הכופרים בתורה הוגדרו היטב ובאופנים מדויקים ונפרדים בהלכות תשובה? אלא, לפי דעתי יש כאן שיבוש קדום מאד, ובמקום לכתוב "והוא" יש לכתוב "או", ובזה מתיישבת כל ההלכה.


מכל מקום, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "ואם היה מומר לעבודה-זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שביארנו בהלכות תשובה, הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה". וברור שהדפוסים האשכנזים שינו את המינים לאפיקורוסים, וכאמור עשו כן כדי לטשטש את עובדת היותם הם ואבותיהם ואבות-אבותיהם מינים מאמיני הגשמות וההזיות, וכן כדי לבצר את מעמדם של גדוליהם ושיקוציהם כאלהים עלי אדמות.


דוגמה שביעית


בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ד, יד–טו), רבנו פוסק כך:


"המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".


לעומת זאת, בדפוסים שם נאמר כך: "האפיקורסים והם עובדי עבודה-זרה [...] מצוה להורגן. אם יש בידו כח להורגן בסייף בפרהסיא הורג. ואם לאו היה בא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהן שנפל לבאר והסולם בבאר היה מסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו".


מהלכה זו עולה בבירור, שלא מחמת "אימת הצנזורה" חכמי-יועצי-אשכנז שיבשו את הלכות המינים, אלא מחמת "אימת האמת" שתתגלה ותשפוך אור נגוהות על פסולת הסיגים אשר בידם, על סכלותם ומינותם, ועל ריחוקם מדרכי מישרים – שהרי בהלכה זו נאמר במפורש: "המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל", ובדפוסים, לא רק שמחקו את המלה "המינים" וכתבו במקומה "האפיקורסים", הם אף השמיטו את המלה "מישראל"! ואם הייתה באמת "אימת צנזורה", חכמי-יועצי-אשכנז לא היו מעזים להשמיט את המילה "מישראל", שהרי השינוי הזה היה עלול לגרום לגויים הערֵלים לחשוב שמדובר בהם! כלומר, אם הם היו משאירים את ההלכה כמות שהיא לא היה שום חשש מהגויים, ודווקא לאחר השינוי נוצר חשש מסוים מהגויים. לפיכך ברור, שמטרתם בזיופיהם ובסילופיהם לא הייתה "אימת הצנזורה", אלא, הם זייפו וסילפו במכֻוון במטרה להציג מציאות מדומה, כאילו אין ישראלים עובדי עבודה-זרה! וכל זאת כדי להסתיר את דרכיהם הרעים והעבודה-הזרה אשר בידם!


זאת ועוד, הלכה זו אינה מותירה שום פתח לחיות בשלום עם המינים, ואינה מותירה שום פתח להשלים עם אמונת ההגשמה, אלא היא מלמדת אותנו באופן חד-משמעי שבכל מה שקשור למינות ולהגשמה – אין שום מקום לפשרות או לדון לכף זכות. לפיכך, גם הלכה זו העמידה בפני יועצי-אדום שתי ברירות חדות: או שהם שבים בתשובה ומתנערים מהשקפות אבותיהם הטמאות, או שהם ממשיכים בדרכם הרעה, וכאמור הם בחרו בדרכם הרעה, ואף הוסיפו עוד להתעות את עם-ישראל אחרי התוהו וההבל במשך אלף השנים האחרונות.


אגב, מהלכה זו ניתן ללמוד שגם עושה עבירות להכעיס נקרא "מין", והנה הקטע בהלכה זו שדילגתי עליו לעיל: "המינים והן עובדי עבודה-זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס – הרי זה מין".


דוגמה שמינית


רבנו פוסק בהלכות ממרים (ג, א) וכֹה דבריו:


"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".


לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "מי שאינו מודה בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל האפיקורוסין [ומיתתו ביד כל אדם] [...] [מורידין אותו] ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין [...] – שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא עדים ולא התראה ולא דיינים [אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול]".


וכל מה שאמרנו לעיל נכון גם להלכה זו. ברם, בהלכה זו חכמי-אדום לא הסתפקו בהחלפת המינים באפיקורוסים, שהרי הם גם מחקו מלים ומשפטים שלמים שלא היו נוחים להם (והוספתי את מחיקותיהם בסוגריים הרבועים), ואין גבול לעיוותיהם ולזיופיהם – ולא נרתעה ידם בעבר מלשלוח ידם בדת משה הטהורה, וגם בימינו הם אינם נרתעים מלהמשיך לשבש ולעוות את דת משה הזכה והברה, ובכל יום ויום הם מוסיפים לזייף ולהשחית את דתנו.


"כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב); "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא).


"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים! הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).


"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עובדיה א, ח).


"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם, לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ וְנָטִתִי יָדִי עַל אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי וְיָדְעוּ אֶת נִקְמָתִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ" (יח' כה, יב–יד).


סוף דבר


לסיום, הבה נעיין בפסק רבנו בהלכות תפילה (י, ג), וכֹה דבריו:


"שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ושהה שעה [=זמן מה שיש בו כבר טורח ציבור] – יעמוד אחר תחתיו. ואם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, אלא מיד יעמוד אחר תחתיו שמא מינות נזרקה בו, והוא שלא התחיל בה" וכו'.


ואם מי שרק טעה בברכת המינים כבר נחשד במינות ומיד מורידין אותו מדוכן שליח הציבור, מה נאמר על ראשוני אשכנז שביטלו את ברכת המינים לחלוטין במחיקת המלה "מינים"? ומה נאמר על המינים האירופים שסילפו את כל ההלכות במשנה תורה אשר נוגעות למינים? ומה נאמר על ראשוני אשכנז אשר החדירו את ההגשמה והמאגיה והאלילות לעם-ישראל? ומה נאמר על חכמי-יועצי-אשכנז באלף השנים האחרונות אשר רוצצו את יסודות דת האמת במגפי ברזל מסומרים? ואף סילפו זייפו והשחיתו את מצוות התורה-שבעל-פה עד לבלי היכר?


בעניינים חמורים כאלה אין רק חשד שמא הם התבלבלו או נבהלו מאימת הציבור, אלא ברור כשמש שמדובר במינים גמורים ומוחלטים, אשר מורידין ולא מעלין, וכל ספריהם לשריפה. "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב" (דב' ד, טו); "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).


"למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו ברוך אתה יי שובר אויבים ומכניע זדים" (נוסח חז"ל ורבנו לברכת המינים).


ובעניין זה ראו נא את פירוש רס"ג (תה' קד, לה): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ הַלְלוּ יָהּ", ושם הוא פירש כך: "יִתַּמּוּ – ויתמו החוטאים מן הארץ וגם הרשעים יאבֵדו, ולכן ברכי נפשי את ה' והללי יה". ברור אפוא שמצוה לשמוח ולהודות ולהלל לה' יתעלה באבוד הרשעים והחטָּאים, ופשט המילה חטָּאים הוא חוטאים; וכן נפסק בהלכות אבל (א, ז):


"וכן המינין והמשומדין והמוסרין, כל אלו אין מתאבלין עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפין לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, שאבדו שונאיו של הקדוש-ברוך-הוא, ועליהם הכתוב אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא' [תה' קלט, כא]".


"וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (מש' יא, י).


נספח: האם כל מי שלא למד והבין את המורה הוא בגדר מגשים ומין?


על השאלה שבראש נספח זה השבתי כך: בסוף המורה (א, לו) אומר רבנו, וכֹה דבריו: "ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו שלילת הגשמות, אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן-בן-עזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה".


כלומר, כל אדם נדרש להרחיק את הגשמות ממחשבתו לכל הפחות כפי רמת הרחקת הגשמות שבפירוש אונקלוס ויונתן-בן-עוזיאל, ולפי דעתי יש להוסיף גם את רס"ג. ולפיכך חכמים חייבו את כל בני האדם ללמוד ולשנן שניים מקרא ואחד תרגום כל ימי חייהם. אולם, אם מדובר באדם שדעתו קצרה במיוחד, והוא אינו מסוגל להבין אפילו את הרחקות הגשמות הפשוטות שבתרגומים ובפירושים הללו – שיקבל על עצמו את יסוד שלילת הגשמות בשלושה-עשר יסודות הדת. ואם יעשה כן, אפילו אם לא ילמד את המורה – הוא לא יהיה בגדר מין.


ברם, אם הוא יסטה אחרי פרשנויות מגשימות מובהקות, כגון פרשנויותיהם הרעועות של רש"י-שר"י או הרמב"ן או מדרשי הגשמה גסים שבספר הזוהר – גם אם הוא יצווח מן הבוקר עד הערב שהוא שולל את הגשמות, עדיין הוא יהיה חשוד על המינות, שמא הוא פוסח על שתי הסעיפים. כי אי אפשר לשלול את הגשמות ויחד-עם-זאת לקבל את פירושי רש"י והזוהר ודומיהם, וכל מי שלמד את אונקלוס ורס"ג והִשווה אותם לפירוש רש"י יבין זאת קל-מהרה.


כמו כן, מינות איננה רק הגשמה, מדובר בשלל השקפות אליליות מהובלות, כגון סטייה אחרי מליצי יושר, האלהת בשר ודם, שיתוף הבורא, ביטול ומחיקת מסורת חכמים בתורה-שבעל-פה, פקפוק ביסוד משלושה-עשר יסודות הדת, ועוד. אגב, השאלה שלך אינה עלי אלא על חז"ל, שהרי חז"ל הם שקבעו שהמינים הם אלה שאימצו לחיקם את השקפת ההגשמה.


ולגבי חרדתך איך יעלה על הדעת שכולם בתקופת השואה היו בגדר מינים? ובכן, אין ספק שבתקופת השואה כל יהודי אירופה היו בגדר מינים ואפיקורוסים. אחרת הקב"ה לא היה מכה אותם מכת אכזרי כל-כך אנושה, עד שכל שומעה תצילנה שתי אוזניו. ואולי באלף אלפי הייסורים והמיתות המשונות שהתרגשו עליהם, נתכפר להם וזכו לחיי העולם-הבא.


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).


וכל המפקפק באמור לעיל מפקפק ביסוד האחד-עשר מי"ג יסודות דתנו: "שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת [...] לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".


"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ [=דרך האמת] וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ" (יש' לה, ח).


בתמונת שער הרשומה: צוואתו של שיקוץ מנחם-המן-שך על מצבתו בבני-ברק.

תמונת שער הרשומה מאת: Avi1111 dr. avishai teicherderivative work: Amirki (talk).

רישיון: CC BY 3.0.

כל המינים כרגע יאבדו
.pdf
הורידו את PDF • 522KB

831 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments

Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page