וכל המינים כרגע יאבדו

עודכן ב: ספט 6

במאמר זה אנו מבקשים לרכז ולדון מעט בהלכות אשר עוסקות במינים, נחל אפוא בהלכה הידועה אשר מגדירה מי הם המינים באופנים ברורים ומפורשים שאינם משתמעים לשני פנים, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):


"חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=הנוצרים]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


המשותף לכל חמש הקטגוריות הללו הוא שיבוש במושגי האלהות, כלומר, כל אדם מזרע ישראל שתעייתו קשורה במושגי היסוד של ידיעת האלהות הוא בגדר מין. המינים הארורים הללו הרֵעו מאד לישראל לאחר ובסמוך לחורבן בית-שני, ולכן התעורר צורך גדול להוסיף בקשה לתפילת שמונה-עשרה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילה (ב, א): "בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל, והיו מצֵירין לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי ה'. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית-דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה [=בקשה] מלפני ה' לאבד המינים, וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל".


והנה לפניכם נוסח הברכה האמורה מתוך תפילת שמונה-עשרה, הנוסח הוא כמובן נוסח הרמב"ם, ולא נוסח צאצאי המינים אשר שיבשו וסילפו במכֻוון את נוסח הברכה, מפני שהיא למעשה מכוונת בעיקר כנגדם וחושפת את רשעותם (ראו מאמרי: "מדוע צאצאי המינים סילפו את ברכת המינים?)", והנה נוסחהּ לפניכם: "למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים והמוסרים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה יי, שובר אויבים ומכניע זדים". יהי רצון שמלכות הזדון האלילית תיעקֵר ותישבֵר במהרה בימינו אמן.


א. מה דינו של ספר תורה שכתבו מין?


נחל אפוא, ההלכה הראשונה עוסקת בשריפת ספר תורה שכתבו מין, וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, ח): "מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או אדם]. והואיל ודעתו-כן לא נתקדש השם, ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם". וברור שאדם לא יכול ליטול את הדין לידיו ולשרוף ספר תורה שכתבו מין גמור מאיזו חסידות גלותית אלילית, אך אם נתגלגל לרשותו של אדם כשר ספר-תורה של מין, ואם אין מניעה חוקית בחוק הישראלי לשרוף ספרי מינים, חובה על אותו אדם כשר לקיים את ההלכה ולשרוף בחצרו הפרטית את הספר שברשותו.


וכבר אמרתי בכמה מאמרים, שאם דין ספר-תורה כך, מה יהיה אפוא דינו של פירוש רש"י? אשר מצד אחד אינו ספר-תורה גוויל כשר ואין בו אזכרות, ומצד שני מלא וגדוש בהשקפות המינים ובהזיות מאגיות-אליליות על כל צעד ושעל? האין לדון בו כל-שכן וקל-וחומר מספר-תורה הקדוש שניתן אות באות מפי הגבורה, ואף-על-פי-כן לא חסים על קדושתו ושורפים אותו על כל האזכרות שבו? ושוב, אם אין מניעה חוקית בחוק הישראלי, חובה לשרוף את ספרי רש"י שברשותנו, ולקיים מצוה רבה וחשובה – ביעור מינות ועבודה-זרה מארצנו.


ולא לחינם הגויים ערמו את ספרי צאצאי המינים ושרפו אותם בליל הבדולח ובמהלך שנות השואה הנוראיות, וברור לי שהם היו שליחיו של אלהים לבער מינות ועבודה-זרה מן הארץ, כמו שדאעש היו שליחיו להרוס אתרי עבודה-זרה בעיראק ובסוריה. "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי" (יר' כז, ו); "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (יש' י, ה).


ב. מה דינם של המינים?


כפי שנראה להלן, דינם של המינים קשה מאד, אך ברור לי שההלכות הקשות האמורות בעניינם אינן רלבנטיות לימינו, כי אין לנו סנהדרין שתעניק גיבוי מלא לקיום ההלכה, להיפך, העולם הדתי נשלט בידי המינים וצאצאיהם, ומוסדות השלטון של עם-ישראל מבוססים על חוקי הגויים והתרבות המערבית, כך שאין שום אפשרות בימינו לקיים את ההלכה, ולדעתי גם אסור באיסור חמור להעלות על הדעת שניתן לקיימה באיזה אופן. אולם, עדיין יש חשיבות עליונה ואדירה להלכות שעוסקות במינים, כדי לחנך את הציבור להבין את הנזק העצום שהם גורמים לעם-ישראל, וכדי להאיר את דרכו של עם-ישראל באור האמת והצדק.


נחל בהלכות עבודה-זרה (י, ב): "אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


והנה עוד שתי הלכות, הפעם מהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד–טו): "המינין והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו". כלומר, חז"ל ורבנו אפשרו לאדם להיות יצירתי, וכל דרך שתעלה בדעת האדם להורגן ראויה, מפני שהם מחריבים את דת האמת ואת עם-ישראל.


ויתרה מזאת, המינים הללו לא רק מחריבים את דת האמת ואת עם-ישראל, אלא, בהתעיית עם-ישראל ובטמטומו בהזיות המינים, הרשעים והסכלים הללו גם מחריבים את העולם כולו, שהרי הם מונעים מעם-ישראל למלא את ייעודו: להיות עם חכם ונבון, אשר מאיר באור התורה והחכמה לעולם כולו, ומרומם את כל האנושות יחד עמו לעבר ידיעת ה' ולחיים של מוסר ערכים ואנושיות: "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב, ד).


והנה עוד הלכה, הפעם מהלכות ממרים (ג, א), וכֹה דברי רבנו: "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול". מדהים! לא רק שמי שהורג אותם עושה מצוה גדולה ומסיר מכשול, אין צורך לא בעדים ולא בהתראה ולא בדיינים!


ונצרף גם את דברי רבנו בפירושו לחולין (א, ב): "ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה ואף-על-פי-כן רואים את עצמם בגדר ישראל], [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותיהם [...]. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


בהלכה נוספת בהלכות תשובה (ג, טו), רבנו מלמד שגם בימינו, גם כאשר כל ההלכות הללו אינן הלכה למעשה, אלא הלכות חינוכיות ומוסריות בלבד, המינים הללו ישלמו תשלום מלא בעבור פשעיהם בעולם-הזה ובעולם-הבא, וכֹה דברי רבנו: "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים", וכו'. והמינים הם גדולי הרשעים, ולא לחינם הם הראשונים ברשימת הארורים.


לאור ההלכות הקשות הללו, הנני מתחיל להבין שלא לחינם הגויים התעללו ומתעללים בעיקר ביהודים האורתודוקסים, והכל הגיע ומגיע מאת אל דעות בצדק מדוקדק ומדויק. כמו כן, ברור לי שכל ההתעללויות והעינויים המחרידים שנחתו על צאצאי המינים באירופה, באו עליהם בעיקר בעוון המינות והעבודה-הזרה שהיו בידם, שהרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש בעונשים כל-כך חמורים, אלא-אם-כן מדובר בעוונות החמורים ביותר. וכל מי שכופר במה שאמרתי עתה, כופר למעשה בתורה ובה' יתעלה, כאילו ה' אינו דן דין אמת.


נצרף עתה קטע ממשלי שלמה (א, כב–לג) שלפי דעתי תואם להפליא את מהלך ההיסטוריה, וכאילו הוא תשובה מוכנה מראש לכל השואלים: מדוע התרחשה השואה?


"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי, וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם, וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת. תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי, אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ, נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב. וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם. גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק, אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם. בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם, וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה, בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה, יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת, וְיִרְאַת ה' לֹא בָחָרוּ. לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי. וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם, וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם. וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה".


והנה לפניכם תשובה נוספת לשאלה הנדונה, הפעם מספר דברים (כט, כג–כו):


"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ, עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם, אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם, וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה".


תשובה נוספת לשאלה הנדונה, נמצאת בדברי רבנו במורה (א, לו), וכֹה דבריו:


"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. אמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [שם ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [שם לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [שם לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' [שם ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [שם לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום לב, כב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות [...]".


כלומר, אותו חרון-אף גדול שבא לידי ביטוי מחריד בשואה במהלך מלחמת העולם השנייה, נחת על צאצאי המינים בעוון מינות ועבודה-זרה! כמו כן, אין עונשין אלא-אם-כן מזהירין, והקב"ה לא היה מביא עונשים כל-כך כבדים וחמורים ואלף-אלפי מיתות משונות בייסורים ובעינויים מזעזעים, אלא-אם-כן הוא קדם וקבע בספר התורה ובספרי הנביאים אזהרות רבות שלא ללכת אחרי אלהים אחרים, ופירט את העונשים החמורים שיחולו על עם-ישראל אם יחליט לפנות מעל אלהיו וללכת בדרכי המינים והכופרים המתועבים. ותוכלו לעיין עוד בעניין זה במאמרי: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה: מדוע באה אלינו הצרה הזאת?".


חומרת עונשם של המינים מלמדת אפוא על חומרת עוונם, ובמלים אחרות, ההגשמה ושלל גרורותיה האליליות הנגעלות הינן שפל שפלות המחשבה והמוסר האנושי.


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).


ג. מה דינם של צאצאי המינים?


ראינו לעיל הלכה מהלכות ממרים (ג, א), אשר עוסקת בדינם של המינים, בהמשך ההלכות שם, רבנו עוסק בדינם של צאצאי המינים, וכֹה דברי רבנו שם (ג, ג):


"אבל בני אותן הטועים ובני-בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותם עליה, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס, ואף-על-פי ששמע אחר כך שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם – כך אלו [=צאצאי המינים] האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך, ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותן בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להורגן".


ניתן להסיק מהלכות אלה ארבע מסקנות: א) כל יהודי שמאמין בדת ישראל באופן כללי, ושגה מדעתו ומהבנתו ביסודות הדת היסודיים, הוא וכל התועים אחריו הינם מינים וחלים עליהם כל הכללים הקשים שבהלכה בעניין המינים; ב) ברם, בניהם ובני-בניהם אשר מאמינים בדת ישראל באופנים משובשים וגידלום וחינכום לדת החדשה הזו, אלה הם בגדר "תינוקות שנשבו", כלומר הם אינם בגדר מינים אלא בגדר אנוסים, ויש לקרבם אל הדת; ג) ה"תינוקות שנשבו" שנאמרו כאן הם יהודים אשר נדמה להם שהם מקיימי מצוות, אך הם שוגים חמורות ביסודות דת משה, מפני שחינכום הלעיטום וגידלום בשיבושי המינים; ד) מסיום הלכת רבנו במלים "ולא ימהר אדם להורגן" עולה בבירור, כי אם גם לאחר שניסו להשיבם בתשובה בדרכי שלום, הם עדיין מחזיקים ברשעם – אין להם דין "תינוק שנשבה", ואפילו שהם מאמינים בדת ישראל באופן כללי, חלים עליהם עתה כל כללי המינים.


כמו כן, נשים לב שרבנו עורך השוואה מפורשת בין דינו של "תינוק שנשבה לבין הגויים" ולא ידע מהי יהדות ומהו עם ישראל, לבין דינו של יהודי שחינכו אותו להשקפות המינים – ושניהם לפי דעת רבנו בגדר "תינוק שנשבה" אשר כל עבירותיו שגגה, והנה פסק רבנו לעיל: "הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס, ואף-על-פי ששמע אחר-כך שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם".


ברם, נשים לב, אף שרבנו כותב כאן שצאצאי המינים הם בגדר "תינוק שנשבה לבין הגויים" שהוא בגדר אנוס, אין הכוונה שהוא והם בגדר אנוסים אשר פטורים לחלוטין על פשעיהם, כמו "אנוס רחמנא פטריה", אלא הם בגדר אנוסים להבדיל ממזידים, ולכן כל עבירותיהם הן בגדר שגגה (וחייבים בתשובה וכפרה וקרבן), וכמו שכותב רבנו בהלכות שגגות (ב, ו):


"כל המחויב חטאת קבועה על שגגתו, ועשה בשגגה, ונודע לו אחר שחטא, אף-על-פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה שזה חטא הוא – הרי זה חייב חטאת. כיצד? תינוק שנשבה לבין הגויים וגדל ואינו יודע מה הם ישראל ולא דתם, ועשה מלאכה בשבת, ואכל חֵלב ודם וכיוצא בהן – כשיוודע לו שהוא ישראלי ומצֻווה על כל אלו, חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה, וכן-כל-כיוצא-בזה".


זאת ועוד, בפירוש המשנה למסכת חולין (א, ב), רבנו קורא ליהודים שחונכו לדרכי המינים "אנוסים", ושם הוא כותב במפורש שדינם כדין "תינוק שנשבה לבין הגויים" שכל עבירותיו שגגות: "אבל אלו אשר נולדו בדעות הללו [=בדעות ובהשקפות המינים] וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים, ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגויים שכל עבירותיו שגגה".


נשים גם לב, שרבנו משווה בין "תינוק שנשבה לבין הגויים" ליהודי שחונך על דרכי המינים, מפני שכמו שהתינוק שגדל בין הגויים לא ידע מהי יהדות ומהו עם-ישראל, כך גם היהודי שגדל בהשקפות המינים לא ידע מהי יהדות אמיתית ולא מהו עם-ישראל באמת.


נחתום פרק זה בדברי רבנו בפירוש המשנה (סנהדרין י, א), ולאחר מכן נצרף גם את דברי רבנו בהלכות אבל (א, ז):


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות [=שלושה-עשר יסודות הדת], הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לִשְׂנוֹתוֹ ולהשמידו ועליו הוא אומר: הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי' [תה' קלט, כא–כב]" – ובימינו לא נותר לנו אלא לשנוא אותם תכלית שנאה כאמור.


"וכן המינין והמשומדין והמוסרין, כל אלו אין מתאבלין עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפין לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, שאבדו שונאיו של הקדוש-ברוך-הוא, ועליהם הכתוב אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא' [תה' קלט, כא]".


"וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (מש' יא, י).


ד. היהדות הסגפנית והמחמירה היא מינות!


בהלכה הבאה נלמד, כי כל מי שמחמיר בהלכות שבת ומראה את עצמו כאילו השבת יותר חשובה לו מחיי אדם, הוא בגדר מין! וכֹה דברי רבנו בהלכות שבת (ב, ג):


"כשעושין דברים אלו [כלומר כאשר מחללים שבת על חולה שיש בו סכנה], אין עושין אותן לא על-ידי גויים, ולא על-ידי קטנים, ולא על-ידי עבדים, ולא על-ידי נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם – אלא על-ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' [ויק' יח, ה] – ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהם הכתוב אומר: 'וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם' [יח' כ, כה]".


נמצא, שהמינים האמורים הינם ישראלים אשר מציגים את עצמם כ"חרדים לדבר השם" ומרוב דבקותם המדומה בה' יתעלה, הם מסתגפים ומחמירים בהלכות שבת, עד שהגיעו להזיה שעדיף להפקיר חיי אדם ובלבד שלא לחלל את השבת. נשמע מוכר? כלומר, לא מדובר באנשים חילוניים מופקרים, אלא באנשים שכבלו את עצמם בדת שקרית ואלילית, וכמו שאומר רבנו בשם הנביא יחזקאל: "עליהם הכתוב אומר: 'וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם' [יח' כ, כה]", וכמו שאומר גם הנביא הושע (יד, י): "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", כלומר, עיוותו את דת האמת לדת שקרית ואלילית.


אמנם, צאצאי המינים בימינו מצהירים כלפי חוץ שפיקוח נפש דוחה שבת, ברם, בפועל הם מחמירים מאד-מאד עד שהם עלולים להגיע בקלות להפקרות בחיי אדם. לדוגמה, כאשר יש לחלל את השבת באופן מיידי משום פיקוח נפש, הם לא יחללו עד שהם ישאלו את הרב האלילי שלהם, או שהם ידחקו את עצמם שלא לחלל את השבת עד שיביאו את עצמם לידי סכנה, וכן במקומות רבים שיש רק ספק פיקוח נפש הם לא ידחו את השבת, אף שאין הבדל מבחינה הלכתית בין פיקוח נפש לספק פיקוח נפש – על הכל מחללים את השבת.


והאמת שכל דבקותם והקפדתם ומלחמתם על השבת נועדו בעיקר לטשטש את תאוותם והפיכתם תורת-חיים לקרדום-חוצבים, כלומר כדי להראות כלפי חוץ שיסודות-הדת בראש מעייניהם ולא הפקת הרווחים וטובות ההנאה. שהרי אם הם לא היו מקדשים מלחמה על שום עיקרון תורני, היה ברור לַכֹּל שהם צבועים ושקרנים, ולכן בחרו להם את שמירת השבת וקידשו עליה מלחמה, כי מה יותר קל מלהילחם על יום חופש שבו מתנפחים באכילה ושתיה ונסרחים בשינה? להילחם על הזכות ליהנות ולהתבהם, די קל הייתי אומר...


ובמלים אחרות, שמירת השבת הפכה בידיהם להיות כלי תעמולה כדי לתעתע במתבונן החיצוני, וכדי לטעת בו את ההערצה והיראה מהם מכוח "דבקותם העצומה" בדת משה... המתבונן החיצוני שיאמין לכל הצגת המלחמה הזו על שמירת השבת, יסבור שיש לפניו אנשים "יראים צדיקים וחסידים" משכמם ומעלה, אשר כל מטרתם בעולמם היא שמירת השבת וקדושתה וקיום דת משה בדקדוק ובהקפדה, כאילו אין להם שום מטרה חומרנית ותועלתנית (בדיוק כמו הכומרים הנוצרים)... ולאחר שהוא התרכך בהזיה הזו, והוא מלא התפעלות מדבקותם המוחלטת במצוות האל, ידו תישלח בקלות לכיסו או לתקציבי המדינה כדי להעביר להם ממון וטובות הנאה, וכך יתאפשר להם להמשיך בחיי בטלנות דמיונות ואלילות, והחמור מכל, יתאפשר להם להמשיך ולתעתע בהמונים ולחלל שם אלהים חיים.


ובימינו, ימי הקורונה, צאצאי המינים מצאו להם עניין אחר שהם טוענים שאסור לחללו, והוא לימוד הזיותיהם בישיבותיהם הטמאות, רק אתמול ביום רביעי (יג באלול תש"ף) פסק שיקוץ קנייבסקי ליושבי הישיבות שלא ייבדקו למחלת הקורונה, כדי שלא ייאלצו לסגור ישיבות. וכי לימוד התורה האמיתי, כל-שכן הדמיוני והאלילי שלהם, יותר חשוב מחיי אדם? וזו בדיוק מהות המינות, להפוך מצוה מסוימת לעבודה-זרה, וליותר חשובה מציוויי ה' יתעלה.


ה. בשאט בנפש להכעיס – מהו להכעיס?


לדעת רבנו הרמב"ם, האמונה שיש לה' גוף או כלים גופניים, היא העבודה-הזרה החמורה ביותר. בספרו "מורה הנבוכים" (א, לו) רבנו מתאר את עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, וקובע ששגיאתם נבעה מכך שהם סברו שיש לעבוד את השמש או את הירח כאמצעי בינם לבין ה'. בהמשך דבריו שם, הוא משווה את עובדי-האלילים הקדמונים לאלה שסוברים שיש לה' גוף, ומסיק שהמגשימים גרועים בהרבה מעובדי האלילים הקדמונים, מפני שכפירת המגשימים קשורה באופן ישיר לאמיתת עצמותו של ה' יתעלה, וכֹה דבריו:


"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו ולא יְדַמֶּה מן העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים [=הפסלים והצלמים], שאותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דמוּת לדבר שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...]


אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו [=שקשור אליו] יתעלה בלבד [אך לא באמיתת עצמותו ממש] – כלומר העבודה והרוממות [=ששגו לחשוב שיש לעבוד ולרומם גם פסלים דוממים] [...], והיה זה גורם להעדר מציאותו מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא פעולות הפולחן [...] – לכן היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז] [...]


וקראם [=בתורה] 'אויבים' ו'שונאים' ו'צרים', ואמר כי העושה כן מקנא ומכעיס ומעלה חֵמה – והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא? כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות [=בעל תכונות אנושיות], או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מריעה לפי דמיונו".

הרמב"ם לא מסתפק בזאת, והוא מוסיף ומדגיש שם:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


כלומר, כל הולך על שתיים אשר קובע בדעתו גשמות או מאורע ממאורעות הגוף (כגון ייחוס תארים לה' יתעלה, או ייחוס תכונות נפשיות בדומה לבני האדם, או כל מאפיין גופני ונפשי מכל סוג שהוא), הוא בגדר "מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר"!


הבאתי את הדברים הללו, כדי לבאר הלכה מאד חשובה בענייננו, הלכה אשר מתארת את כפירתם של המינים בעצם העובדה שהם מינים ופושעים, כלומר, הם בטוחים שהם אינם פועלים שום אוון, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ט):


"והמינים, הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון".


ורבות הרהרתי בליבי, מהו "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה"? האם המינים הם אלה אשר עוברים עבירות במטרה אחת ויחידה להתריס כנגד בורא-עולם? ובכן, מהלכה זו עולה תמונה מעניינת מאד, כלומר, לא מדובר בהכעסה שהיא בגדר התרסה, שהרי מין אשר עושה "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה", כלל אינו סבור שמעשיו הם רעים! הוא כלל לא עושה במטרה להתריס כנגד בורא-עולם! וכמו שנאמר בהלכה במפורש: "ואומרים שאין בזה עוון". וכמו שאומר רבנו לעיל בפירושו לחולין (א, ב): "ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה ואף-על-פי-כן רואים את עצמם בגדר ישראל], [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותם [...]. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]". כלומר, אין ספק שישוע הנוצרי וכל ההולכים בשיטתם סבורים שדרכם היא דרך האמת.


ובמלים אחרות, המינים אשר עושים "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה", אינם עוברים על גופי תורה רק כדי לספק איזו תאווה חומרית דמיונית, אלא גם מתוך אמונה משובשת המושרשת עמוק בקרבם: שהם-הם אשר הולכים בדרך הישרה והנכונה, וכל עם-ישראל שסביבם הינם חוטבי עצים ושואבי מים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, כופרים ואפיקורוסים אשר מותר לגנוב מהם ולנצל אותם ולתעתע בהם. ולא לחינם המושג "יהדות אורתודוקסית" יסודו בנצרות, הנה מעט מתוך ויקיפדיה בעניין זה: "המונח 'אורתודוקסים' – 'ישרי הדעה', דהיינו 'בעלי האמונה הנכונה', מונח שיש לו היסטוריה ארוכה בנצרות כמציין הכנסייה הממוסדת לעומת תנועות מתחרות חדשות – התגלגל לשיח היהודי בנסיכויות הגרמניות" וכו'. כלומר, נדמה לצאצאי המינים שהם-הם היהדות האמיתית, וכל השאר – כופרים ואפיקורוסים.


ויתרה מזאת, רבנו מלמד אותנו במורה לעיל, שכל מי שאוחז בהשקפות הגשמות, הוא בגדר: "מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר". כלומר, ברור שכל מי שמחזיק בדעות הללו אינו עושה זאת במטרה להתריס, אלא משוכנע באופן עמוק בהשקפות הגשמות ובשאר השקפותיהם האליליות, וכמו שרבנו אומר בהלכה לעיל: "ואומרים שאין בזה עוון".


נמצא אפוא, כי דברי רבנו "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה", אינם מתארים את הפושעים אשר עוברים עבירות להכעיס ולהתריס מתוך שנאה ותיעוב, אלא נסובים על עצם התפרצות המחשבה כלפי בורא-עולם באימוץ השקפות הגשמות הכעורות, וההתפרצות הזו היא-היא ההכעסה "בשאט בנפש ביד רמה"! ובמלים אחרות, כל מחשבה ופרשנות אשר מחדירה את השקפות הגשמות היא בגדר: "להכעיס בשאט בנפש ביד רמה".


זאת ועוד, רבנו פוסק בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד): "המינים והן עובדי עבודה-זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס – הרי זה מין". כלומר, ההגדרה המרכזית של המינים אינה עשיית עבירות להכעיס-להתריס, אלא, הם עובדי עבודה-זרה מישראל, אשר עצם השקפותיהם הרעות והמשובשות, ובמיוחד השקפות הגשמות, הינן בגדר: "מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר"! ולצד הגדרה זו יש הגדרה נוספת, שמי שעובר עבירות להכעיס ולהתריס – אף הוא בגדר מין.


ו. המינים גרועים מן הגויים עובדי עבודה-זרה


וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א–ב):


"אין כורתין ברית לעובדי עבודה-זרה כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעובדם, שנאמר: 'לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית' [דב' ז, ב], אלא, יחזרו מעבודתה או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר: 'וְלֹא תְחָנֵּם' [המשם הפסוק בדב' שם]. לפיכך, אם ראה עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו. ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא-בזה – אסור [=וסוג היחס הזה לגויים עובדי האלילים נקרא בלשון חכמים: "לא מורידין ולא מעלין"], מפני שאינו עושה עמנו מלחמה".


"במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=וסוג היחס הזה למינים נקרא בלשון חכמים: "מורידין ולא מעלין"], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה האלילית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


הלכה נוספת בעניין זה נמצאת בהלכות עדות (יא, יא), וכֹה דברי רבנו:


"המוסרין והאפיקורוסין והמינים והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אֵלּוּ המורדין והכופרין פחותין הן מן הגויים, שהגויים [אשר עובדים עבודה-זרה] 'לא מעלין ולא מורידין', ויש לחסידיהם [שקיבלו שבע מצוות בני נח] חלק לעולם-הבא. וְאֵלּוּ [=המינים וכו'] 'מורידין ולא מעלין', ואין להן חלק לעולם-הבא".


ז. אסור ללמד זכות על המינים


רבים הם החכמים בעיניהם אשר דנים את המינים לכף זכות: "הם לא מתכוונים לעבודה-זרה", "הם לא מתכוונים להגשים", "הם עושים הרבה חסדים", "יש בהם הרבה דברים טובים", "הם מקפידים על המצוות", ועוד-ועוד הזיות... ברם, כל החכמים בעיניהם הללו, כולם עוברים על לפחות ארבע מצוות לא תעשה אשר מפורשות בתורה!


הנה אפוא שתי מצוות לא תעשה הראשונות: 1) שלא ללמד זכות על המסית לעבודה-זרה; 2) ושלא להימנע מללמד עליו חובה. אף שנאמר בתורה מסית, ברור שכל מי שמתעה את עם-ישראל שדת המינים היא דת משה ודת האמת שקיבלנו בסיני – הוא בגדר מסית ומדיח לעבודה-זרה, ויתרה מזאת, למדנו שמינות חמורה מעבודה-זרה, כך שהסתה למינות חמורה מהסתה לעבודה-זרה. וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין כ–כא):


"והמצוה העשרים, האזהרה שהוזהר המוסת מלטעון למסית [כלומר לטעון טענות לזכותו], ואפילו יודע לו זכות אסור לו להזכירו [=להזכיר למסית איזה עניין שיכול לעמוד לזכותו] ולא ילמד עליו זכות [=המוסת בעצמו לא ילמד זכות על המסית], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט], בא הפירוש: לא תחמול – לא תלמד עליו זכות".


"והמצוה האחת ועשרים, האזהרה שהוזהר המוסת שלא לשתוק מלומר חובה הידועה לו על המסית ממה שיביא לקיום העונש עליו [כלומר מלומר עדות שתביא להריגת המוסת], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [המשך הפסוק בדב' שם], ובא הפירוש: לא תכסה, אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק".


וכך גם פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ו–ז):


"ואסור למוסת ללמד עליו זכות שנאמר: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט]. ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק ממנה, שנאמר: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [דב' שם]".


נמצא, שאסור באיסור חמור לטעון טענות זכות לצאצאי המינים אשר הולכים בשרירות לבם, וחובה גדולה להוקיעם ולטעון טענות כנגדם, ואף לבזותם ולהשפילם לחרפם ולקללם. "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט).


ונצרף גם את דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין לימוד זכות על המינים:


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [ובימינו טוענים צאצאי המינים ש"מנהג דוחה הלכה"]. ואם תאמר כי פשטי הכתובים [או אגדות חז"ל] הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעובדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית".


כלומר, גם מי שהמקראות או המדרשים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לרחם עליו, אין לטעון לזכותו "שהוא בעצם לא התכוון", ואין לדון אותו בשום פנים ואופן לכף זכות! על התועה והמתעה לשוב לדרך האמת מיד: לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה ופרשנות שמדרדרת אליה, ולאמץ בכל-כוחו כל השקפת אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לאל אחד שאין-כיוצא-בו.


שתי מצוות עשה הנוספות שאותם חכמים בעיניהם עוברים עליהן הן: 1) שלא לאהוב את המסית; 2) ושלא לעזוב שנאתו. וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין יז–יח):


"והמצוה השבע-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלאהוב את המסית או לֶאֱבוֹת לו [=לשמוע ולהישמע לו ולהשתכנע מטיעוניו], והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]. ולשון ספרי: מכלל שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח] יכול אתה אוהב לזה? תלמוד לומר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' שם]".


"והמצוה השמונה-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלהקל בנטירה [=נטירת איבה ושנאה] למסית, אלא חייב לנטור לו בהכרח, וכל זמן שלא נטר לו עבר על מצות לא תעשה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' יג, ט], ובא הפירוש: מכלל שנאמר: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה] יכול אתה עוזב לזה? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' שם]".


וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ו–ז):


"ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]. ולפי שנאמר בשונא: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה], יכול אתה עוזב לזה? [כלומר האם מותר לנו לחדול משנאתנו כלפי המסית?] תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' שם]".


שוב נמצא, שאסור באיסור חמור לטעון טענות זכות לצאצאי המינים אשר הולכים בשרירות לבם, וחובה גדולה להוקיעם ולטעון טענות כנגדם, ואף לבזותם ולהשפילם לחרפם ולקללם. "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט).


מכיוון שהדבר לא קל, כלומר להתנתק מעבודת האלילים של "הגדּוֹלים" המהובלים למיניהם, אשר מסיתים ומדיחים את העם ללכת בדרכי חושך ומאפליה, והערצתם ויראתם ואהבתם נטועה עמוק-עמוק בקרב ההמון, הקב"ה מורה לנו בתורה, שעזיבתם, דהיינו עזיבת ההערצה והאהבה והתלות הנפשית בהם, היא אחת מעבודות ה' החשובות ביותר! וכֹה דברי ה' יתעלה בספר דברים (יג, ד): "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". דווקא בזה נבחנת אהבתו של האדם לה' יתעלה! דווקא ברצונו ובהחלטתו לעזוב את הערצתו ואהבתו ותלותו באיזה אליל דמיוני שהורגל בו מנעוריו, וללכת אחרי אלהים חיים! וכמו שנאמר בפסוק הבא (יג, ה): "אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן", ולא אחרי האלילים והאטים האובות והידעונים.


ח. מלחמת חורמה בעבודה-זרה


אחד היסודות החשובים ביותר בדת האמת הוא קידוש מלחמת חורמה בעבודה-זרה, וכאמור, מינות היא העבודה-הזרה החמורה ביותר. הקב"ה ציווה עלינו "לאבֵּד עבודה-זרה וכל הנעשה בשבילה" (בכרוז להלכות עבודה-זרה), וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (עשין קפה):


"הציווי שנצטווינו להשמיד את כל הנעבדים ובתיהם בכל מיני ההשמדה וההשחתה, בשבירה ובשריפה ובהריסה ובכריתה, כל מין במה שראוי לו, כלומר במה שיהיה יותר גמור ומהיר בהשמדתו. והמטרה שלא נשאיר להם זכר, והוא אמרוֹ יתעלה: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב]. ואמר עוד: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה], ואמר עוד: 'וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם' [דב' יב, ג]. וכאשר נזכר דרך אגב בלשון גמר סנהדרין [צ ע"א] אמרם: מצות עשה דעבודה-זרה, אמרו דרך בקשת הבהרה: בעבודה-זרה מאי מצות עשה איכא? תרגמה רב חסדא: 'וְנִתַּצְתֶּם' [דב' יב, ג]".


וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, א–ב): "מצות עשה היא לאבד עבודה-זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב]. ונאמר: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה]. ובארץ-ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבֵּד אותה מכל ארצנו. אבל בחוצה-לארץ אין אנו מצֻווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבֵּד כל עבודה-זרה שבו, שנאמר: 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [דב' יב, ג], בארץ-ישראל אתה מצֻווה לרדוף אחריהן, ואי אתה מצֻווה לרדוף אחריהן בחוצה-לארץ".


אולם, רבים מפנים עורף לאמת ושוכחים שמטרתה הראשונה של התורה והציר שעליו היא סובבת הוא ביעור עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ושש פעמים בכתביו רבנו מדגיש עניין זה:


1) "כיון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (מורה ג, לז); 2) "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים" (מורה ג, כט).


3) "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דב' יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרוֹ יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במ' טו, כג], אמרוּ [חז"ל]: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה. דע זה" (מורה, שם).


4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (מורה ג, ל); 5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותם ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (מורה ג, לז); 6) "מצות עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וגו' [במ' טו, כב]. ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן" (עבודה-זרה ב, ז).


נמצא, כי טענת צאצאי המינים כלפי מתנגדיהם שהם נוהגים כלפיהם ב"אנטישמיות", אין בה לא מיניה ולא מקצתיה, ההיפך הגמור, כל מלחמה נגדם היא מלחמת קודש וקידוש שם שמים, ובדומה למה שאומר רבנו בעניין הכרתת עיר הנידחת (עבודה-זרה ספ"ד):


"כל העושה דין בעיר הנידחת הרי זה כמקריב עולה כליל שנאמר: 'כָּלִיל לַייָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יג, יז], ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ' [דב' יג, יח], ומביא עליהם [על ישראל] ברכה ורחמים, שנאמר: 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ' [שם]".


והלכה זו ופסוקים אלה נאמרו לא רק במי שעושה דין בעיר הנידחת, אלא גם במי שעושה דין במי שמתעה את העם אחרי התוהו וההבל אשר לא יועיל ולא יציל, וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


וכן אומר רבנו במורה (א, נד):


"התבונן נא בפסוקי התורה כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים, ואמר: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], סמך לכך מיד, ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' כ, יח], אמר, אל תחשוב כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית, לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפנות כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה".


"כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דב' ז, ה); "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דב' יב, ג).


ט. צוואתו של שיקוץ אלעזר מנחם-הָמָן שך


בתמונת שער הרשומה הבאנו את צוואתו של שיקוץ מנחם-המן שך, צוואה זו נחרטה על-גבי אחת ממצבותיו אשר נמצאת בעיר בני-ברק, וזה לשונה:


"מצוואת רבינו זצוקללה"ה: וכן אני מבקש מכל אלה התלמידים היודעים שקיבלו תועלת ממני הן בתורה והן ביראת ה' והן במידות, שיעשו חסד עימדי, וילמדו בעד עילוי נשמתי אפילו משנה אחת או מחשבה אחת של מוסר, והיה זה שכרי, כי גם אני מסרתי את נפשי להצלחתכם בלימוד, ואם יהיה בידי לעשות ולהמליץ לטובתכם אעשה בלי נדר".


מה הוא בעצם אומר? ובכן, כדרכם של מאכערים ועסקנים, הוא עושה "עסקה" עם תלמידיו: הם ילמדו "בעד עילוי נשמתו", והוא מצידו "ימליץ טוב לטובתם", כמובן בלי נדר... נתבונן אפוא בעסקה הזו, למי אותם התלמידים עובדים כאשר הם לומדים תורה ומדקלמים משניות? לה' יתעלה? לא ולא! הם לומדים ועובדים לשיקוץ בשר ודם! לעילוי נשמתו! והוא מצידו, ימליץ טוב בעדם לפני בורא-עולם, וישכנע אותו לפתוח להם שערי שפע...


מנחם-הָמָן שכשוך הפך אפוא את לימוד התורה לעילוי נשמתו למינות ולעבודה-זרה, שהרי כל מי שאומר משניות וכיו"ב ל"עילוי נשמתו", למעשה יקבל טובה מאת מליץ בינו לבין ריבון העולמים, מליץ אשר יתווך ויליץ טוב בעבורו – וזו בדיוק מהות המינות שראינו בהלכה בראש המאמר הזה: "חמישה הן הנקראים מינים: [...] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים – כל אחד מחמישה אלו הוא מין". ובמלים אחרות, מנחם-המן שך מורה למעשה להמון שיעבדו אותו בדקלום משניות וכיו"ב, והוא ימליץ טוב לפני ריבון העולמים בשביל כל מי שיעבוד אותו, יש לפנינו אפוא "תן וקח" קלאסי של עבודה-זרה.


ויתרה מזאת, מנחם-הָמָן שכשוך מנציח גם לאחר מותו קשר אלילי בינו ובין תלמידיו, ובין כל מי שמדמיין שיש בכוחו של האליל המשוקץ הזה להמליץ טוב בעבורו לפני ה' יתעלה. כלומר, אין אדם אשר יאמץ את העסקה הזו אל חיקו, ולא תיכנס למחשבתו גם פנייה זרה וישירה לשיקוץ מנחם-הָמָן הזה, שהרי במהלך אמירת המשניות וכיו"ב, הוא יהרהר במנחם-הָמָן שך, וקרוב לוודאי שאף יבקש ממנו מפורשות שלא ישכח למלא את הבטחתו בל"נ...


ולא לחינם הצוואה נפתחה במלים: "מצוואת רבינו זצוקללה"ה"...


ובשני העניינים הללו, בפניה למליץ ובהזיית עילויי הנשמות ראו: "פנייה ל'מליצי יושר' – פולחן דתי או סטייה מחשבתית"; "עילוי נשמות לדעת הרמב''ם – הזיה או מציאות".


י. סוג נוסף של צאצאי מינים – הלייבוביצ'ים


במשנה ברכות (ט, ז) נאמר כך: "כל חותם הברכות שהיו במקדש היו: 'מן העולם', משקלקלו המינים ואמרו: 'אין עולם אלא אחד', התקינו שיהו אומרין: 'מן העולם ועד העולם'", ושם פירש רבנו: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי העולם-הבא. [...] וביאור קלקלו, השחיתו, כלומר השחיתו האמונות [וכוונתו לעיוות וסילוף השקפות האמת]".


והבאתי זאת בעיקר לתשומת לבם של חסידיו השוטים של לייבוביץ' הרשע שר"י (ישעיה אחֵר), אשר פער פיו כנגד תורת משה והשקפותיה הטהורות, וסבר שחיי העולם-הבא הם "המורשת" שהאדם משאיר כאן בעולם-הזה... וראו מאמריי בעניינו ובעניין הארורים הדומים לו: "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב''ם", "תשובה בעניין אנשי מגדל השן", "האמונה בתחיית המתים לפי הרמב"ם" (חלק א, חלק ב); ועוד.


יא. צאצאי המינים מנסים להכשיר את המינות


מן המפורסמות שספרו הגדול של רבנו "משנה תורה" עבר עריכה קשה ביותר, וכמו שאומר מָרי במבואו לפירושו למשנה-תורה (עמ' יא): "ספר זה של רבנו עבר 'עריכה' קשה ביותר תחת ידי המדפיסים והמגיהים למיניהם. עריכה שבסגנון, עריכה שבלשון, עריכה שבמבנה משפטים, עריכה שבחלוקת ההלכות". בדברים הבאים לקמן נדון בעריכה נקודתית ומסוימת אשר נוגעת ישירות לטשטוש אמונת המינות של חכמי-יועצי-אשכנז. כמעט כל ההלכות במשנה-תורה אשר עוסקות במינים "נערכו" על-ידי חכמי-יועצי-אשכנז, והמלה "מין" או "מינים" נמחקה, ונכתבה במקומה המלה "אפיקורוס" או "אפיקורוסים".


רבנו הגדיר מפורשות מיהו מין ומיהו אפיקורוס בהלכות תשובה (ג, יד–טז), וכבר ראינו את הגדרת רבנו למינים בראש מאמר זה, והם אפוא ישראלים אשר השתבשו במושגי האלהות, לעומתם, האפיקורוסים נכללים בקטגוריה שונה לחלוטין, וכֹה דברי רבנו שם: "שלושה הן הנקראין אפיקירוסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבנו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני אדם – כל אחד משלושה אלו הוא אפיקירוס". נמצא, שהאפיקורוסים הם יהודים מזרע ישראל אשר השתבשו וכפרו במושגי הנבואה וההשגחה, זו אפוא הגדרתם ההלכתית.


כאמור, כמעט בכל המקומות שנזכרו "מינים" במשנה-תורה יד עלומה נשלחה והפכה אותם ל"אפיקורוסים", ולפי דעתי הסיבה לכך ברורה: חכמי-יועצי-אשכנז ניסו לטשטש את חומרת אמונת ההגשמה כי אבותיהם ואבות-אבותיהם היו מינים ומגשימים – וכמו שהראב"ד מלמד עליהם זכות בהלכות תשובה (ג, טו), כך המדפיסים והמגיהים למיניהם וכן כל שאר חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם, כולם הסתירו את המציאות הקשה והמזעזעת שרבים מאבותיהם ורבותיהם השוטים היו למעשה מינים! והנה דברי הראב"ד בהלכות תשובה שם:


"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ [=גדולים וטובים מרבנו הרמב"ם] הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


כמו כן, גם את נוסח ברכת המינים שבתפילת שמונה-עשרה הם שיבשו – הם מחקו את המילה "מינים" והפכו את המשומדים שנזכרו בברכה ל"מלשינים", ותוכלו לקרוא על כך במאמרי "מדוע צאצאי המינים סילפו את ברכת המינים?".


אמנם, ייתכן ויהיו אשר ינסו לטעון שהזיופים הללו נעשו בגלל "אימת הצנזורה הנוצרית", אך לקמן אנחנו נראה, שגם בהלכות שאין בהן כל חשש מ"אימת הצנזורה", חכמי-יועצי-אשכנז הפכו את המינים לאפיקורוסים. ויתרה מזאת, בהלכות שהובאו לעיל אשר מגדירות את המינים והאפיקורוסים, חכמי-יועצי-אשכנז לא שלחו את ידם. אולם אין לשבח אותם על כך, כי נראה ברור שהם לא שיבשו את ההלכות הללו מפני שהמינים והאפיקורוסים נאמרו בשתי הלכות סמוכות, ואם הם היו מנסים לשבש, השיבוש ממילא לא היה מתקבל, כי הוא היה ברור כשמש. ובמלים אחרות, ממה שחכמי-יועצי-אשכנז לא חששו להשאיר את המינים במקומם בהלכה המרכזית שעוסקת במינים, יש ראיה לכך שהתירוץ של "אימת הצנזורה" הוא ביסודו ובעיקרו תכסיס אשכנזי כדי לטשטש את סכלותם ומינותם.


ובכלל, איני יודע מדוע יש לחשוש מהגויים בעניין זה, והלא כל ההגדרות הללו עוסקות במינים ישראלים אשר השתבשו בהשקפותיהם, לא בגויים, שהרי גוי עובד עבודה-זרה אינו מוגדר כ"מין" אלא כגוי אשר עובד עבודה-זרה. קצרו של דבר, בעניין זה אין שום מקום לחשוש מ"אימת הצנזורה" ולכן נראה לי ברור שכל השיבושים בעניין זה נועדו לטשטש את האמת ולהנציח את שקרי הדת החדשה של חכמי-יועצי-אשכנז, שמטרתה המרכזית והראשונה היא להפוך את דת משה הטהורה לקורדום חוצבים פרו-נוצרי.


נעבור עתה לראות כמה דוגמאות להחלפת המינים באפיקורוסים ב"משנה תורה":


דוגמה ראשונה


בהלכות יסודי התורה (ו, ח) רבנו פוסק כך:


"מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או בשר ודם]. והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם. אבל גוי שכתב את השם גונזים אותו, וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי יגנזו".


לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפים אותו עם האזכרות שבו [...], ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם. אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזים אותו וכן כתבי-הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו" – בהלכה זו אין שום חשש מן הצנזורה הנוצרית שהרי נאמר בהלכה "מין ישראל", ולאחר מכן נאמר: "אבל גוי". ולפי שיבושי הדפוסים גוי כשר לכתוב ספר תורה.


גם בהלכות תפילין (א, יג) רבנו פוסק כך: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין – יישרפו. כתבן גוי [...] – הרי אלו פסולין וייגנזו". אך לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נכתב: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס – יישרפו, כתבן כותי [...] – הרי אלו פסולין ויגנזו". וברור שחכמי-יועצי-אשכנז אינם יכולים לחיות עם ההלכות הללו בשלום ואפילו רגע אחד, שהרי איך יעלה על הדעת לשרוף את ספרי התורה התפילין והמזוזות שלהם, וכן את כל ספרי פירושי המינים המהובלים שכתבו אבותיהם ואבות-אבותיהם? ובמקום להודות על האמת ולתקן את מעשיהם ולשוב בתשובה לפני בורא-עולם, הם שלחו את ידם הרעה, ועיוותו את דת האמת באינספור זיופים ובהחדרת רפורמות רבות חריפות וקשות לדת משה.


כמו כן, גם בהלכות תפילין לעיל אין שום חשש מ"אימת הצנזורה" שהרי דינו של הגוי מובא מיד לאחר דינו של המין. זאת ועוד, איני יודע מדוע שינו בהלכות תפילין את הגוי לכותי, וכי יש חשש שהגוי יתרעם על היהודי בגלל שכתבי-הקודש שהוא כותב פסולים?! וכמה גויים סופרי סת"ם היו במהלך ההיסטוריה? ושיבושי הדפוסים הכשירו את המינים והגויים להיות סופרי סת"ם, וכנראה שהמינים והגויים היו חשובים מאד בעיניהם... ולכן נראה לי ברור, כי רק מינים עובדי עבודה-זרה מישראל היו מסוגלים להכשיר את המינים והגויים ולעוות כך את ההלכה. כמו כן, שיבושים אלה אינם קשורים דווקא לנצרות ואם היה חשש אמיתי מן הגויים בעניינים אלה, היינו מוצאים אותם גם בקרב היהודים שהתגוררו בארצות האסלאם.


ושמא תאמרו שחכמי-יועצי-אשכנז תיקנו את טעויותיהם? ובכן, לא רק שהם לא תיקנו את שגיאותיהם, ההיפך הגמור! הם הנציחו את שיבושיהם הללו והוסיפו שיבושים רבים במאות השנים האחרונות. וזאת הראיה הגדולה ששיבושיהם לא נבעו מ"אימת הצנזורה הנוצרית", אלא מ"אימת האמת", כי אם היה מדובר באמת באימת הצנזורה, מדוע לאחר שקמה מדינת ישראל הם לא תיקנו את נוסחיהם? רק בימינו, לאחר שיצא לאור "משנה תורה" לפי כתבי-יד, ונפתח פתח לרווח כלכלי, הם החלו להוציא לאור את "משנה תורה" גם לפי כתבי-יד – כי אלוהי הכסף הוא אלוהי האלוהים והוא אדוני האדונים של חכמי-יועצי-אשכנז.


גם בהמשך הלכות תפילין (י, א) הם שיבשו את הנוסח, ובתוך עשרים הדברים שפוסלים ספר תורה, במקום לכתוב כך: "[י] שכתבוֹ גוי וכיוצא בו משאר פסולין", כתבוּ: "[י] שכתבוֹ אפיקורוס או כיוצא בו משאר פסולין".


אגב, החלפת המין או הגוי באפיקורוס נובעת מסיבה נוספת שבגינה טשטשו את האמת. כלומר, האפיקורוס בהגדרתו המוסרית הרחבה הוא גם מי שמזלזל בדברי חכמים, ולכן היה נוח מאד לחכמי-יועצי-אשכנז, אשר ניפחו מאד את מוסד "קדושי העליון" והפכו את גדוליהם המדומים לאלהים, להחמיר מאד בדינו של האפיקורוס – וזאת במטרה לבצר את מעמד גדוליהם הסכלים או הרשעים, שהרי כל מי שמותח ביקורת על סכלותם או מזלזל בהם בשל העבודה-הזרה אשר בידם – דינו לכאורה חמור מאד לפי ההלכות החדשות שעיוותו, ושיבוש זה מהווה גורם משמעותי אשר מרתיע מאד מלערער על סמכותם "האלהית".


אך האמת היא שהם-הם גדולי האפיקורוסים (בהגדרתה המוסרית של המלה), כי הם למעשה ביטלו את מסורת חז"ל כמעט לחלוטין ויצרו דת חדשה פרו-נוצרית, אשר לה הלכות משלה ומנהגים משלה, ובאמצעותה הם הופכים את דת משה לקורדום חוצבים.


דוגמה שנייה


בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט) רבנו פוסק כך:


"ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה [...], וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט], [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".


לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך:


"ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה [...], וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם, [...] ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים".


אין שום חשש בהלכה זו מ"אימת הצנזורה" כי כל כולה עוסקת במינים מישראל, ואף מודגש בהלכה שהמינים הם מישראל, ואף-על-פי-כן הם עיוותו ושיבשו את ההלכה כי היה מאד קשה לחכמי-יועצי-אשכנז להודות שאבותיהם היו כל-כך ארורים ורשעים בעיני חז"ל – ומכיוון שבעניינים רבים הם המשיכו את דרכי רבותיהם הגאוותנים, הם התאמצו מאד כדי לטשטש ולהסתיר את סכלותם ואת ריחוקם מדרכי מישרים, אחרת יוקרתם גאוותם ומעמדם היו נפגעים פגיעה קשה ואנושה, אפשרויותיהם לעצב את דת משה כרצונם היו נחסמות, וגם דרך החתחתים להפוך את דת משה לקורדום חוצבים הייתה נסגרת בפניהם.


גם הזיוף "עבודת-כוכבים" במקום "עבודה-זרה" מטשטש מאד את האמת, כי איסור עבודה-זרה אינו נוגע רק לכוכבים, שהרי איסור עבודה-זרה רחב מאד ועבודת הכוכבים היא רק פרט אחד מני-רבים. ובמלים אחרות, זיוף הגדרת עבודה-זרה לעבודת כוכבים בלבד, מכשיר למעשה את כל שאר סוגי העבודה-הזרה – ולא ידעו ולא יבינו בחשכת האלילות יתהלכו, כי מטרת כל התורה והציר שעליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה.


דוגמה שלישית


רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (י, ב), וכֹה דבריו:


"אבל מוֹסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה למיניהם – הגויים והמינים], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "אבל מוסרי ישראל והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה' כישוע הנוצרי ותלמידיו" וכו'. נמצא שהמלה "והמינים" הושמטה מן ההלכה. כלומר, כל-כך הייתה קשה להם העובדה שאבות-אבותיהם היו מינים עד שמחקו את המלה מן ההלכה! כי רבנו הרמב"ם לא הותיר להם ברירה: או שאתם מודים על האמת ועוזבים את דרכי ההבל של אבותיכם, או שאתם ממשיכים בשקר שהנחילו לכם אבותיכם – וברור שחכמי-יועצי-אשכנז בחרו בדרך השקר והרמייה העיוות והסילוף באלף השנים האחרונות, ולשם כך היה עליהם להמשיך לשקר ולרמות ולמחוק את האמת מספריהם.


דוגמה רביעית


בהלכות ברכות (א, יג) רבנו פוסק כך: "ואם היה המברך גוי או מין [...] אין עונין אחריהן אמן", לעומת זאת, בדפוסים נאמר כך: "ואם היה המברך עכו"ם [=עובד כוכבים ומזלות] או אפיקורוס [...] אין עונין אחריהן אמן", ולפי שיבוש הדפוסים אם היה המברך גוי יש לענות אחריו אמן...


כמו כן, ברור שאין כאן שום "אימת צנזורה" שהרי בהלכה נאמר במפורש: "ואם היה המברך גוי או מין", כלומר המינים הם מישראל, ובכלל, וכי יעלה על הדעת שעל אי אמירת אמן אחר ברכת הגוי, תוטל "אימה" על ישראל? האם ניתן לתרץ שינויים כאלה משום "אימת הצנזורה"? ורק מין ישראל יחשוש מזה ויעוות כך את התורה-שבעל-פה.


דוגמה חמישית


בהלכות מגילה וחנוכה (ב, ט) רבנו פוסק כך: "כתבהּ גוי או מין – פסולה", ובדפוסים נאמר: "כתבה עכו"ם או אפיקורוס – פסולה", ולפי שיבושם גוי כשר גם לכתיבת מגילה. כמו כן, כמו בהלכה הקודמת, גם כאן אין שום מקום לתרץ את השיבוש ב"אימת הצנזורה", אלא בטיפשותם וסכלותם של חכמי-יועצי-אשכנז המהובלים.


דוגמה שישית


בהלכות שחיטה (ד, יא) רבנו פוסק כך: "ואם היה [השוחט] משומד לעבודה-זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו כמו שבארנו בהלכות תשובה – הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה".


בהלכה זו יש קושי גדול מאד, שהרי איך רבנו אומר שמין הוא "הכופר בתורה ובמשה רבנו"? ועוד מוסיף "כמו שבארנו בהלכות תשובה"? והלא גם המינים וגם הכופרים בתורה הוגדרו היטב ובאופן מדויק ונפרד בהלכות תשובה? אלא, לפי דעתי יש כאן שיבוש קדום מאד, ובמקום לכתוב "והוא" יש לכתוב "או", ובזה מתיישבת כל ההלכה.


מכל מקום, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "ואם היה מומר לעבודה-זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שביארנו בהלכות תשובה, הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה". וכאמור נראה ברור, שהדפוסים האשכנזים שינו את המינים לאפיקורוסים, ועשו כן בעיקר כדי לטשטש את עובדת היותם הם ואבותיהם ואבות-אבותיהם מינים מאמיני הגשמות, וכן כדי לבצר את מעמדם של גדוליהם כאלהים עלי אדמות.


דוגמה שביעית


בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד–טו), רבנו פוסק כך:


"המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".


לעומת זאת, בדפוסים שם נאמר כך: "האפיקורסים והם עובדי עבודה-זרה [...] מצוה להורגן. אם יש בידו כח להורגן בסייף בפרהסיא הורג. ואם לאו היה בא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהן שנפל לבאר והסולם בבאר היה מסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו".


מהלכה זו עולה בבירור, שלא מחמת "אימת הצנזורה" חכמי-יועצי-אשכנז שיבשו את הלכות המינים, אלא מחמת "אימת האמת" שתתגלה ותשפוך אור נגוהות על פסולת הסיגים אשר בידם, על סכלותם ומינותם, ועל ריחוקם מדרכי מישרים – שהרי בהלכה זו נאמר במפורש: "המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל", ובדפוסים, לא רק שמחקו את המלה "המינים" וכתבו במקומה "האפיקורסים", הם אף השמיטו את המלה "מישראל"! ואם הייתה באמת "אימת צנזורה", חכמי-יועצי-אשכנז לא היו מעזים להשמיט את המילה "מישראל", שהרי השינוי הזה היה עלול לגרום לגויים לחשוב שמדובר בהם! כלומר, אם הם היו משאירים את ההלכה כמות שהיא לא היה שום חשש מהגויים, ודווקא לאחר השינוי נוצר חשש מסוים מהגויים. לפיכך ברור, שמטרתם בזיופיהם וסילופיהם לא הייתה "אימת הצנזורה", אלא, הם זייפו וסילפו במכֻוון במטרה להציג מציאות מדומה, כאילו אין ישראלים עובדי עבודה-זרה! וכל זאת כדי להסתיר את דרכיהם הרעים והעבודה-הזרה אשר בידם!


זאת ועוד, הלכה זו אינה מותירה שום פתח לחיות בשלום עם המינים, ואינה מותירה שום פתח להשלים עם אמונת ההגשמה, אלא היא מלמדת אותנו שבכל מה שקשור למינות ולהגשמה – אין שום מקום לפשרות או לדון לכף זכות. לפיכך, גם הלכה זו העמידה בפני חכמי-יועצי-אשכנז שתי ברירות חדות: או שהם שבים בתשובה ומתנערים מהשקפות אבותיהם הטמאות, או שהם ממשיכים בדרכם הרעה, וכאמור הם בחרו בדרכם הרעה, ואף הוסיפו להתעות את עם-ישראל אחרי התוהו וההבל במשך אלף השנים האחרונות.


אגב, מהלכה זו ניתן ללמוד שגם עושה עבירות להכעיס נקרא "מין", והנה הקטע בהלכה זו שדילגתי עליו לעיל: "המינים והן עובדי עבודה-זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס – הרי זה מין".


דוגמה שמינית


רבנו פוסק בהלכות ממרים (ג, א) וכֹה דבריו:


"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".


לעומת זאת, בדפוסי "משנה תורה" נאמר כך: "מי שאינו מודה בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל האפיקורוסין [ומיתתו בכל אדם] [...] [מורידין אותו] ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין [...] – שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא עדים ולא התראה ולא דיינים [אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול]".


וכל מה שאמרנו לעיל נכון גם כאן, ברם נשים לב, כי כאן חכמי-יועצי-אשכנז לא הסתפקו בהחלפת המינים באפיקורוסים, הם גם מחקו מלים ומשפטים שלמים שלא היו נוחים להם, ואין גבול לעיוותיהם ולסילופיהם, ולא נרתעה ידם בעבר מלשלוח ידם בדת משה הטהורה, וגם בימינו הם אינם נרתעים מלהמשיך לשבש ולעוות את דת משה הזכה והברה.


וראוי לחתום מאמר זה בברכת המינים שתיקן רבן גמליאל ובית דינו:


"למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים והמוסרים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה יי, שובר אויבים ומכניע זדים".


בתמונת שער הרשומה: צוואתו של שיקוץ מנחם-המן שכשוך על מצבתו בבני-ברק.

תמונת שער הרשומה מאת: Avi1111 dr. avishai teicherderivative work: Amirki (talk).

רישיון: CC BY 3.0.

94 צפיות2תגובות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!