CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות-פגאניות] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם  בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויַחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון   [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי המורה], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָש

ז. שאילת שלום בהלכות אבל (ה, טז) הרמב"ם פוסק כדלהלן: "ומנין שהאבל אסור בשאילת שלום? שנאמר: 'הֵאָנֵק דֹּם' [יחזקאל כד, יז]: [א]  כל שלושה ימים הראשונים מי שנתן לו שלום אינו מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אבל; [ב]  ומשלושה ועד שבעה מי ששאל בשלומו מחזיר לו שלום; [ג]  ומשבעה ועד שלושים שואל בשלום אחרים, אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שלושים יום, ועל אביו ועל אימו אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים-עשר חודש". סוגיית הגמרא במועד קטן טו ע"א, כא ע"ב "אָבֵל אָסוּר בִּשׁאִילַת שָׁלוֹם, דְּק

ו. עטיפת הראש בהלכות אבל (ה, טו) הרמב"ם פוסק כך: "מנין לאבל שאסור בפריעת הראש? שהרי נאמר ליחזקאל: 'וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם' [יח' כד, יז], מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש. והסודר שמכסה בו ראשו עוטה ממקצתו מעט על-פיו שנאמר: 'וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה' [ויק' יג, מה], ותרגם [שם] אונקלוס הגֵּר 'כַּאֲבִילָא יִתְעֲטָף'". סוגיית הגמרא במועד קטן טו ע"א, כד ע"א "אָבֵל חַייָב בַּעְטִיפַת הָרֹאשׁ, מִדְּקַאְמַר לֵיהּ רַחמָנָא לִיחַזקֵאל: 'וְלֹא תַעטַה עַל שָׂפָם' – מִכְּלַל דְּכוּלֵּי עָל

בערך בשנת תש"ף נתקלתי בתגובה מקוממת של איזה דרדעי ביחס להשקפות האמת, איני זוכר מה הייתה תגובתו אשר עוררה אותי למתוח ביקורת על הדרדעים הנרצעים האוכלין מן התורה, והוא בינתיים אף מחק את תגובתו, כדי להקשות עלי לפרסם ולהנציח את הדברים. בתחילה הדרדעי כינה את עצמו בכינוי: "עלמוני" ולאחר מכן הוא עבר לכינוי: "ג'ון-דּוּ". מכל מקום, מתוך הביקורת שמתחתי על הדרדעים ניתן להבין, כי בדבריו הדרדעי ביטא דברי רפיסות ונרצעוּת כלפי חכמי-יועצי-אשכנז, אשר התירו לו: לאכול מן התורה, ללכת בשרירות לבו,

ה. ביקור בקברים רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...] לא יפנה אדם לבקר הקברות ", ונראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זיכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות ".   בהלכה זו נחבלו הוזי ההזיות וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה. והנה דברי כמה מן השוטים למיניהם בן זמרא   – "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין

בעקבות חז"ל, הרמב"ם קובע במורה את הכלל הידוע בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". משמעותו הברורה של כלל זה היא, שבבוא ייסורים על אדם או על אומה, חובה עליהם לפשפש במעשיהם ובהתנהלותם. זאת ועוד, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שחלה חובה על האדם לנסות ולהבין כפי כוחו את הקורות אותו, ולנסות ולקשוֹר את האירועים אשר מתרגשים עליו לאופני התנהלותו, בחירתו ומעשיו. והנה לפניכם מקצת מדברי רבנו במורה (ג, יז) בעניין הייסורין, בשתי הפְּסקות הבאות: "וכן מ

ג. נשיאת המת על הכתף חז"ל ורבנו בהלכות אבל (ד, ג) פוסקים את ההלכה הבאה: "וסובלין את המת על הכתף עד בית-הקברות. ונושאי המיטה אסורין בנעילת הסנדל, שמא תיפסק רצועה מסנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מן המצוה", ובהלכות אבל (יד, א–ב) הוסיפו ופסקו: "מצות עשה של דבריהם [...] לשאת על הכתף [...] ואלו הם גמילות חסדים שבגופו שאין להן שעור. אף-על-פי שכל מצוות אלו מדבריהם – הרי הם בכלל 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויקרא יט, יח]". סוגיית הגמרא בירושלמי ברכות ג, א "תַּנֵי, הַכַּתָּפִים אְסוּ

בכתבה שפורסמה באתר "סרוגים" שכותרתה: "הרב רצון ערוסי: מי שמדבר על הרב טל בלי לראות חייב נידוי" (כח באייר תשע"ט), הובאה תשובה של ערוסי ובה הוא מגן בחירוף נפש על הנבל שמואל טל (אגב, מעניין שרובן המוחץ של התגובות לדברי ערוסי הן תגובות אוהדות מאד, ואין לי ספק ש'סרוגים' סיננו תגובות, כדי לתמוך בשמואל הנבל). וכך נאמר בראש הכתבה ( www.srugim.co.il/345280-מי-שמדבר-על-הרב-טל-בלי-לראות-חייב-נידוי ) : הרב רצון ערוסי, רבה של קריית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית, מתייחס לפרשת הרב שמואל טל,

מאמר זה התפרסם לראשונה בספר "אפיקים להרמב"ם". הוא נכתב בימי עלומיי טרם שהבנתי את גודל השבר והמשבר שהמיטו עלינו חכמי-יועצי-אדום ועבדיהם הנרצעים – ולכן, תמצאו בו התייחסות די מקיפה לכל מיני שוטים והוזי הזיות למיניהם אשר אינם ראויים לשום התייחסות, למעט חשיפת מעלליהם תעתועיהם ותעלוליהם כדי להסיר את הנזק העצום שהם חוללו לדת משה. הנני מגיש לפניכם את המאמר ערוך מחדש, לא השמטתי את דברי השוטים בעיקר כדי שנתעורר להבין עד כמה הם שוטים, אך גם מפני שהמאמר כבר נכתב באופן הזה. מבוא במאמר זה

דוגמה ש בבראשית (מב, א) נאמר כך: "וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ", ושם פירש רש"י: "וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם – ומהיכן ראה? והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר: 'הִנֵּה שָׁמַעְתִּי' וגו' [בראשית מב, ב], ומהו 'וַיַּרְא'? ראה באספקלריא של קודש [=ברוח הקודש?] שעדיין יש לו שבר במצרים. ולא הייתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף ". נחל בבורות המחרידה שיש בפירוש רש"י: הוא שואל: "ומהיכן ראה?", כלומר רש"י תמה מדו

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פא, אב תשמ"ג, עמ' 18–21; כותרתו במקור: '60 שנה לייסוד התאחדות התימנים בארץ-ישראל ומאבקה לזכויות יהודי תימן בעלייה ובהתיישבות']. בטרם אכנס לעצם הדברים, עלי להעלות דברים שנכתבו באחד מעיתוני הערב לפני כשתים-עשרה שנה [בשנת 1971], בזמן הופעת "הפנתרים השחורים", על-ידי אדם שהיה ממונה על הקליטה בסוכנות היהודית והיה מופקד על גורלם של אנשים. הממונה הנ"ל נקט בדבריו עמדה שהדהימה אותי, ועד היום לא סרה ממני תדהמה זו. האדם הזה הציג בדבריו את העדה החרדית האשכנ

דוגמה רפו בבראשית (לט, יט) נאמר כך: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ", ועל הפסוק הזה נאמרו שתי מלים במדרש בראשית רבה פז: "בשעת התשמיש", ואילו רש"י הרחיב את שתי המלים הללו וכתב: "בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה 'כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ', ענייני תשמיש כאלה", וכבר ראינו שבכל מקום שרש"י מוצא ענייני אישות הוא קופץ להדגישם ולהרחיבם, לעתים אף לענייני זימה.

בעקבות המאמר: "האם בורא-עולם מצוי בתוך החומר שביקום?" , נערך דיון סוער באחת הקבוצות. במהלך הדיון, אחד מן הכסילים הולכי החשֵׁכים הביא ראיה לכך שהקב"ה מצוי בתוך החומר שביקום – דהיינו שהקב"ה הינו רוח כנוסה בחומר ובדומה לאדם שהוא נפש בגוף – מן הפסוק הידוע באיוב (לא, ב): "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" – ואיך עלה בדעתם של הרשעים הללו לטעון שהקב"ה הוא כוח בגוף? וכי לא ראו את דברי הרמב"ם ביסוד השלישי מיסודות תורתנו? וכך נאמר שם: "והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ו

במאמר זה הנני ממשיך ברשותכם לסקור את מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו, ובמבואי ל מאמר הקודם בסדרה זו כבר הסברתי את הולדתה ומניעיה של סקירה זו. כאמור שם, סקירה זו נולדה בימי עלומיי והנני עורך אותה עתה מחדש באופנים עמוקים מאד, תוך חשׂיפת לא מעט מדברי הנוכלות והעקמימות של קאפח, אשר הִתעה ותעתע וכיזב והיטה את אפיקי דרך האמת לזרם הביוב האורתודוקסי הפרו-נוצרי המוביל את האדם והאומה שאולה. ובכן, בהמשך דבריו במבואו קאפח מצטט את שבחיו של הקוקו על הרמב"ם (עמ' 19): "וכמה תמציתיים וקו

בשנים האחרונות פשטה מאד בעם-ישראל מחלת הקעקועים. אם בעבר עשיית קעקועים הייתה נחלתם של האתאיסטים ועוכרי ישראל מקרב השמאלנים בלבד, הרי שבימינו עשיית קעקועים די נפוצה גם בקרב המסורתיים ואפילו בקרב המסורתיים שנוהגים לשמור שבת. ניתן לראות זמרים אשר מצד אחד שרים בענייני אמונה ולעתים אפילו לובשים ציצית (לא טלית כדרישת חכמים כמובן אלא ציצית אורתודוקסית שהמברך עליה עובר על לא תשא), ומצד שני הם מקועקעים במקומות שונים בגופם; וכן בני אדם שיש להם קשר וזיקה ליהדות, דהיינו הם מתייעצים עם רב

דוגמה רסט בהמשך ספר-האופל (מג ע"א) אחרי תיאורי מינות מייגעים ומשמימים של העולמות העליונים כעולמות של חומר וגופניות ופעולות גשמיות, שורבט כך בשתי הפְּסקות לקמן: "כשעולה תפילה [על-ידי הצדיק 'עמוד העולם' שייזכר בפסקה השנייה], נושאת כל המאורות הללו [=נושאת כל מיני אורות דמיוניים שיש בעולמות העליונים] והמחנות [=מחנות המלאכים שבהם מאות אלפי מלאכים], ו[התפילה הזאת] קושרת קשרים ונכללים כולם כאחד [=היא גם מאחדת את כל האורות והמלאכים בהיכלות העליונים הדמיוניים הללו] עד שנקשר רוח ברוח ו

דוגמה שלט בשמות (ל, יב) נאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַייָ בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ". מפשט הפסוק עולה שהכופר ניתן לה' יתעלה, וייתכן שהמינים יעוותו את פרשנות הפסוק ויתעתעו לומר שהכופר ניתן לה' ישירות דהיינו שהוא זקוק לו מסיבה כלשהי – והזיה זו כמובן מובילה ישירות להגשמה כי אם ניתן לתת דבר-מה לה' יתעלה או שהוא זקוק לדבר חומרי כלשהו, הרי שהוא בה

פרק ב הלכה ראשונה וכך נאמר בה: "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא עשתי-עשרה, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהן וחקור מהן, ודע וחשֵּׁב וצור, והעמד דבר על בירורו, והושב יוצר על מכונו. ומידתן עשר שאין להן סוף, צפיונן כמראה בזק, תכליתן אין להן קץ, ודברו בהן כרצוא ושוב, ולמאמרו כסופה ירדופו ולפני כיסאו הן משתחווים". והואיל ומחבר ספר יצירה חוזר על הזיותיו הראשונות, מחבר הפירוש מחרה ומחזיק אחריו וגם הוא חוזר בראש דבריו על הזיותיו הראשונות: "החל בעל הספר בפרק זה במה שהקדים, לפי שכב

נשאלתי כך: בקשר לקאפח השׂכיר, האם ניתן לדון את מעשיו בגדר של "גדולה עבירה לשמה מאשר מצוה שלא לשמה"? וכוונתי, מכיוון שקאפח לא היה מין ולא עובד עבודה-זרה, אלא התפרנס מכספי דיינות בלבד, האם לדעתך ניתן לטעון לזכותו שכל זאת הייתה אחיזת עיניים בשביל שיוכל להפיץ את כתבי רבנו הרמב"ם? כלומר, האם לא נוכל לדון את מעשיו בגדר עבירה לשם שמים? כמו מה שעשתה יעל אשת חבר הקיני? וכמו שעשתה אסתר הצדקת? ואף-על-פי שתוכל לטעון מדברי הרמב"ם שמי שמתפרנס מן התורה הרי זה חילל את השם, וכאשר מדובר בחילו

שלום וברכה לכל החברים, ב"ה זכיתי לסיים את הכרך הראשון בסדרת הספרים על רש"י-שר"י, תוכלו לראות את הספר במדור "ספרים" וכן ב קישור המצורף . בריך רחמנא דסייען.

בעבר, ביום א בכסלו תשפ"ד, התפרסמה כתבה באתר המינות "כיכר השבת", שכותרתה: "הגר"ד לנדו לגבירים: 'בזכות תמיכה בלומדי תורה ננצח במלחמה'". וכך נאמר בכותרת המשנה: "פרסום ראשון: ראש ישיבה מוכר השוהה כעת בחו"ל [לאיסוף תרומות] שיגר מכתב להגר"ד לנדו, והציג את שאלתם של מספר גבירים בנוגע לתרומות כספיות בזמן המלחמה, ושאל האם הם צריכים לעזור לחיילים או ללומדי תורה? התשובה המלאה בכתב ידו". וכך נאמר בגוף הכתבה: ראש ישיבה מוכר השוהה בימים אלו בחו"ל למטרת אסיפת כסף, שיגר מכתב להגאון רבי דב לנד

במסכת בבא קמא (ס ע"א) נאמר כך, בשתי הפְּסקות הבאות: "אמר רבי שמואל בר נחמני: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים' [שמ' כב, ה], אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצויין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ' [שמ' שם], 'ואכל גדיש' לא נאמר, אלא 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ' [שמ' שם], שנאכל גדיש כבר. תאני רב יוסף: מאי דכתיב: 'וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר'? [ש

בערך בשנת תשפ"ב אחד מחבריי ביקש להפיץ את הספר "אפיקים להרמב"ם" וכן את "סידור אור הרמב"ם". בתמימותו כי רבה, הניח קבוצה של ספרים וסידורים במקום בולט באחד מבתי-הכנסת התימנים-הבלדים-האורתודוקסים שברמת-השרון, וצירף בצידם מודעה וקופה לשים בה את שכרם, כנהוג. הוא לא התייעץ עמי בעניין זה והודיע לי רק לאחר מעשה על יוזמתו. לא רציתי לצעֵר אותו ולומר לו שהסוף כבר ידוע מראש, ולכן המתנתי לראות מה יֵּלֶד יום. ואכן, הספרים נעלמו כלא היו. בתחילה הודיעו לחברי שהגבאי או האחראי הניח את הספרים במח

אחת התעלומות המעניינות ביותר במהלך סיפור חייו של יעקב אבינו הוא מאבקו עם המלאך. כיצד יש להבין את ההתרחשות הזו לאור משנת הרמב"ם? רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה-הנבוכים (ב, מב) שכל פרשת "ההיאבקות והשיחה הללו [עם המלאך היו] במראה הנבואה". כך שאין כל ספק שלא מדובר כאן בהיאבקות ובהתגוששות במובן האלים והתחרותי שאנחנו מכירים, אלא במאבק שכל כולו התנהל בשׂגב מחשבתו הנבואית של יעקב אבינו. הרקע למאבק כדי להבין את מהות מאבקו של יעקב אבינו, נזכיר את מצבו לפני המאבק: יעקב אבינו עמד להיפגש עם עשו