התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז"ל (ח"ב)

ג. נשיאת המת על הכתף

חז"ל ורבנו בהלכות אבל (ד, ג) פוסקים את ההלכה הבאה: "וסובלין את המת על הכתף עד בית-הקברות. ונושאי המיטה אסורין בנעילת הסנדל, שמא תיפסק רצועה מסנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מן המצוה", ובהלכות אבל (יד, א–ב) הוסיפו ופסקו: "מצות עשה של דבריהם [...] לשאת על הכתף [...] ואלו הם גמילות חסדים שבגופו שאין להן שעור. אף-על-פי שכל מצוות אלו מדבריהם – הרי הם בכלל 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויקרא יט, יח]".

סוגיית הגמרא בירושלמי ברכות ג, א

"תַּנֵי, הַכַּתָּפִים אְסוּרִין בִּנעִילַת הַסַּנדָּל, שַׁמַּא יִפסוֹק סַנדָּלוֹ שַׁלְּ אַחָד מֵהַן וְנִמצָא מִתעַכֵּב מִן הַמִּצוָה", ובמסכת שמחות (ד, יא) הוסיפו: "וסובלין את המת על הכתף עד בית הקברות".

והנה דברי השוטים למיניהם (וחלקם שמרו על דרך האמת בעניין זה)

אורחות חיים (צרפת, המאה הי"ג) – "ומצוה להוציא את המת ולשאת אותו על הכתף [...] המנהג שנהגו כשמוציאין את המת מן הבית ונושאין אותו לבית-הקברות" (הל' אבל, יא).

קארו הקראי – כתב בפירושו על דברי הרמב"ם לעיל: "וסובלין את המת וכו', אורחא דעלמא נקט, אבל אם ירצו לנושׂאו בידיהם נושאין". קארו סבר שהרמב"ם נקט לשון "על הכתף" משום שדרך העולם לשאת על הכתף, ברם אם ירצו לשאת את המת בידיים – נושאין, ובזאת קארו גילה לנו שדרך העולם בתקופות שקדמו לו ובתקופתו, היה לשאת את המת על הכתף.

ברם, מדוע קארו הקראי לא ייחס חשיבות לניסוח ההלכה וקבע שרבנו "אורחא דעלמא נקט"? הייתכן שרבנו סתם שרבט מילים כדי לתאר את דרך העולם ותו לא? הייתכן שהרמב"ם לא התכוון לפסוק הלכה מחייבת? והלא ידועה היא דרכו של הרמב"ם לדקדק בכל מילה ומילה שכתב בספרוֹ, ובמיוחד לאור העובדה שהרמב"ם הדגיש פעמיים בהלכות אֵבל שיש לשאת את המת על הכתף, ללמדנו שאין זו רק דרך העולם אלא הוראה מחייבת. למרות זאת, לשיטת קארו הקראי אין חובה לשאת את המת על הכתפיים, והשמיט את הדין הזה משולחנו המגואל, ואף מוסא איסר-לשלשת לא צייץ שם מאומה בעניין זה. פשוט מחקו את תקנת חכמים!

ובמאמר מוסגר העתקתי לקמן את דברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק, ומשם ראוי ללמוד עד כמה הרמב"ם נהג לדקדק בכל מילה ומילה שכתב בספריו: "וכבר הארכתי בדברים מאד ויצאתי מעניין חיבורי, אלא שעשיתי כן לפי שראיתי שזה תועלת באמונה לפי שאני אספתי לך דברים רבים מועילים המפוזרים בחיבורים רבים וגדולים, היה בהם מאושר. וחזור על דברי אלה פעמים רבות, והתבונן בהם היטב. ואם תשלה אותך מחשבתך שכבר הֵבנת ענייניו מפעם אחת או עשר, ה' יודע שבשקר הִשלתה אותך. ואל תמהר בו לפי שאני לא כתבתיו איך שנזדמן, אלא אחר התבוננות וישוב הדעת ועיון בדעות נכונות ובלתי נכונות, וסיכום מה שצריך להאמין מהם ובירורו בטענות וראיות על כל עניין ועניין, ומאת ה' אשאל לנחותיני בדרך האמת" (שם, עמ' קמה); "וממה שראוי שתדעהו [...] אבל מה שֶׁיָּחוֹק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזור עליו אלף פעמים אילו היה זה אפשר" (מאמר קידוש השם, עמ' קט).

מוסא איסר-לשלשת – כתב בספרו "דרכי מוסא הקצר" (יו"ד שנח), בשם הכל-בו את הדברים הבאים: "יש מקומות שנהגו כשיוצאין מן הבית, שהאבל יוצא ראשון והקרובים והמיטה אחריו, והרוחצים נותנין המת במיטה ומוציאין אותו בידיהן עד שהוא חוץ לביתו, ונוטלין אותו האבל ושאר הקרובים על כתפיהם ואחר-כך שאר הקהל". נמצא שמוסא הכיר את הדין המקורי שתיקנו חכמים ע"ה, ובכל זאת הוא לא צייץ מאומה בעניין זה בהגהותיו לקארו הקראי.

קאפח – התייחס בפירושו למשנה-תורה שם לדברי בן זמרא שטען שיש לבטל את תקנת חז"ל לַכַּתָּפִים שלא לנעול סנדלים, וכתב: "והאריך בטצדקי כדי לבטל את תקנת חז"ל, ואף הוסיף דבר שאינו בדברי חז"ל: 'לא ייפול מרגליו' כי מי חשש שמא ייפול? אלא שתהא הליכתו כבדה. והנראה לי פשוט שלא אסרו חז"ל אלא 'בנעילת סנדל' אבל לא בנעילת נעל, ולא חייבו חז"ל ללכת יחף [...] וכל שזולת הסנדל מותר. ואין צורך לכל הדוחק שנדחק הרדב"ז". ובספרו הליכות-תימן (עמ' 251) הוסיף: "משהגיעו סמוך לבית-הקברות, מורידים את ה'מיטה' מעל כתפיהם, ונושאים אותה בידיהם ומובילים עד לקרבת הקבר שהוכן למת [...] ולוקחים מיטת המת כנגד ברכיהם עד מקום הקבר בשתיקה". יהודי תימן שמרו אפוא על תקנת הסנהדרין.

עמרם קרח – "המלווים את המת נושאים את המיטה בזה אחר זה, כי אין 'כתפים' בשכר, אפילו לגדולים ועשירים, כי זו מצוה שהכל זריזים בה" (סערת תימן, עמ' קלד). וכך תיאר את המנהג י"ל נחום: "ארבעה אנשים שמים ארבעת כרעי המטה על כף-ידם ונושאים את המטה מעל כתפיהם" (מצפונות יהודי תימן, עמ' 171). והרב נ' כועי תיאר את הרצוי והמצוי: "נושאים את המיטה על הכתפיים כל משך ההלוויה עד שעת אמירת ההקפות וההיתר, ומשם ואילך נושאים המיטה על ידיהם עד שמגיעים לקבר [...] מנהג קהילות ישראל שנושאים המת בידיים כל זמן ההלוויה" (בית נחם-יה, עמ' כט). כמו כן, מכיוון שבימינו דין זה כמעט נכחד לחלוטין, נראה לי שכדאי למנות כַּתָּפִים בשכר כדי לכבד את הנפטרים, וכפי שהורו חכמי התלמוד.

שלמה קרח – "נושאים את המיטה למעלה מהכתף", ובהערותיו להלכתו זו כתב: "ואין מחזיקין אותו למַטָּה כדרך הרמת כל חפץ, אלא מרימים המיטה בידיהם עד למעלה מכתפיהם. ולפיכך נקראו בלשון חכמים 'כתפים', על שם אופן זה של הרמה. ואין הכוונה שסמוכות המטה נשענות על הכתפיים. ולפי זה אין צריך לומר כפי מה שכתב בכסף-משנה [לעיל], וזה לשונו: ומה שכתב [רבנו הרמב"ם] 'וסובלין את המת על הכתף', אורחא דעלמא נקט, אבל אם ירצו לנשאו בידיהם נושאין, עי"ש" (עריכת שולחן, יו"ד א, עמ' צב). קרח הוסיף לעיל שאין לשאת את מיטת המת על הכתפיים אלא למעלה מהם, ולהבנתי אין דבריו מציאותיים, כי לשאת את המיטה באופנים הללו כברת דרך זה בלתי אפשרי, והלוואי וישאו על הכתפיים.

ולא אתפלא אם מטרתו של הנוכל השׂכיר הלז הייתה להכחיד את הדין התלמודי, שהרי ברגע שקובעים דין שאי-אפשר לעמוד בו ממילא כל הדין מתפורר, וכידוע: "או סיירת או ניירת".

פיניל'ה קרח – כתב כך: "והנה כיום נושאים הכל את המיטה בידיים, ומכל מקום מנהגינו כמו שנתבאר דנושאים בכתף. ואף מנהג זה הולך ומטשטש [...] ומכל מקום ראוי שישאוהו על כתפיהם כברת-דרך קודם שיסיעוהו או שיוליכו אותו בידיהם בבית-הקברות, ולא כמו שנוהגים שגם בבית-הקברות מוליכים אותו בעגלה" (בית מועד, חלק א, עמ' שו–שז).

הצאבי – "המנהג שֶׁהַכַּתָּפִים נושאי המיטה אינם קבועים, אלא כל החפץ לזכות במצוה זוכה ומתחלפים מדי פעם. לפיכך מותרים בנעילת הסנדל, כי אין חשש שמא תיפסק סנדלו של אחד מהם ויתעכב מן המצוה" (נפש כל חי, עמ' לב). ואפילו הרשעים הגדולים ביותר מכומרי יהודי תימן שמכרו את נשמתם לשטן האדומי, אפילו הם שימרו אי-אלו דינים קדמוניים.

ויש להעיר כאן הערה חשובה שלא הודגשה דיה בדברי הרי"ש-בי"תים למיניהם: נשיאת המת על הכתף איננה עוד מנהג לכבוד המת, מדובר בפעולה שמבטאת כבוד מן המעלה הראשונה, לעומת נשיאתו בידיים כנשיאת חפץ (וכאילו אין הנפטר ראוי שנתאמץ בעבורו לנושׂאו ולרוממו על כתפינו) או גרוע מכך בעגלה שעלולה לבטא חלילה רצון מצד המלווים והאבלים להתפטר מן הגופה ושהיא עליהם לעול, וזהו בזיון גדול מאד לנפטר. וראוי ללמוד מהאופן שבו נשאו בני קהת את כלי המשכן: "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במ' ז, ט). כלומר, נשיאה על הכתף היא נשיאה של רוממות והידור, וכן מצאנו בנשיאת ארון האלהים: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְיָ בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם" (דה"י א טו, טו). כלומר, כאשר אוהבים דבר-מה ומבקשים לכבדו ולרוממו בליבנו ולעין כֹּל, יש לשׂאתו על הכתף ובזאת נזכה לכבד ולהוקיר את הנפטר בדרכו האחרונה. ואפילו הגויים מכבדים כך את מתיהם.

ואצרף לדברינו אלה את פרשנותו של הרב שלמה צדוק להלכה שפסק הרמב"ם לעיל: "וסובלין את המת על הכתף עד בית-הקברות, שזה כבודו, שנשיאה על הכתף היא נשיאה של כבוד כאמור בנשיאת ארון הקדש, 'בכתף ישאו', לא בידיים כדבר חפץ שמובילים מהשוק. ולא על גבי בהמות כחפצים כבדים, אלא בכתף שאין נשיאת כבוד אלא בכתף, כאמור ביעקב 'וישאו אותו בניו ארצה כנען' (וכך היה המנהג בחו"ל שנשאו את המיטה על הכתף. והרי לעתים אנו רואים שנושאים ארונות מתים של קצינים ואישים חשובים על הכתף)" (בפירושו להל' שם).

טוקצינסקי – "והנה, מהמצוה שישאו את המת בני אדם ישראלים בעצמם, ולפיכך נקראו בני הח"ק [=החברה קדישא] 'כתפים' [...] משום שנושאין אותו על הכתפיים [...] וכ' הרמב"ן שדין זה למדין מנשיאת יעקב אבינו ע"ה על-ידי בניו [...] ולאו דוקא בכתף אלא גם בידיים מן המצוה, ונקטו 'בכתף' משום שדרך בני אדם לישא על-פי רוב בכתף" (גשר המתים, חלק א, פרק יב, עמ' קיד–קטו (ההדגשה במקור). והעתיק את מה שכתב קארו, וכבר התייחסנו לדבריו לעיל. עוד הוסיף שם: "והנהוג פה בעיר-הקודש, שאדם גדול נושאין אותו בכל הדרך בידיים (לא בכתף) כשהמיטה מורדה למטה. ואדם פשוט נושאין על כתפיהן". והמנהג שציין הוא היפך הרעיון שבדין התלמוד, שהרי אם כבר מחלקים בין אדם גדול לשאינו גדול (לדעתנו, כי אלהים יראה ללבב), עדיף לשאת את הנחשב לגדול על הכתף שיש בזה יותר כבוד לנפטר. ועל-כל-פנים דברי טוקצינסקי יובילו לביזיון לנפטר שלא ישאו אותו על הכתף, וצער לאבלים.

ברם, בחלק השני של ספרו, טוקצינסקי חיזק את דין הנשיאה בכתף, וזה לשונו: "והיות שבימים אלה החלו לזלזל בזה אפילו בירושלם, משום שבשנות המאורעות שהייתה סכנה לשאתו בכתפיים, הוליכו את המתים באוטו ומטבע הדבר, שאם מזלזלים תחלה מתוך אונס נקל לזלזל בזה אחר-כך גם מתוך רצון, אמרתי לפיכך להביא כאן, גם את דברי [...] ר' שלמה קלוגר [...] בעת שנמצאו במחוזו אנשים, שרצו לשנות את מנהג הכתפים ולשאת בעגלה [...] וזה לשונו: 'שחלילה וחס לעשות שינוי זה [...] כיוון דמוכח מן התורה שנשיאת המת בכתף הוא מהמצוה [...] וכיון שנשיאת כתף היא מעלה וכבוד המת הרי קיימא לן מעלין בקדש ולא מורידין' [ע"כ]. [...] ובמקום שאי-אפשר לשאת את המת בכתף בכל הדרך, יקיימו לכל הפחות מצות נשיאת כתף בתחילת הדרך ובסוף הדרך סמוך לקברו" (גשר המתים, חלק ב, פ"ח, עמ' פט–צ). ונוכל גדול הטוקצינסקי הלזה, שהרי את הדברים בעד דין הנשיאה בכתף כתב בחלק ב שבספרו שהוא חלק עיוני, ואילו בחלק א שהוא פסיקת ההלכה למעשה רועע את הדין).

ד. בניית נפש (מצבה) על גבי הקבר

בהלכות אבל (ד, ד) נאמר כך: "ובונין נְפָשׁ על הקבר ['והיא הקמירה שעושין על גבי הקברות' (פיהמ"ש שקלים ב, ה). ולהקמת מצבה בספרות המקראית, ראו בספרה של שמש: אבלות במקרא, עמ' 98–99]. והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, דבריהם הם זכרונם".

פסקי חכמים במשנה ובגמרא ועוד

במשנה שקלים (ב, ה) אמרו חכמים כך: "רִבִּי נָתָן אוֹמֵר: מוֹתַר הַמֵּת בּוֹנִין לוֹ נְפָשׁ עַל קִברוֹ", ובירושלמי שקלים שם אמרו כך: "תַּנֵי, רַבַּן שִׁמעוֹן בַּן גַּמלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין עוֹשִׂין נְפָשׁוֹת לַצַּדִּיקִים דִּברֵיהַם הַן הַן זִכרוֹנָן". ובמסכת שמחות שהוא חיבור מאוחר יותר נאמר כך: "והמלווין אותו אומרין לו: 'לך בשלום', שנאמר: 'וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם' [בר' טו, טו]. ומציינין את כל בית-הקברות, ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (מסכת שמחות, ברייתות מאבל רבתי ד, יב).

והנה דברי השוטים למיניהם

ראש הנחש – ובכן, מדברי הנחש עולה שיש לעשות מצבה לכל אדם, ואסביר: בגמרא נאמר "הלך גדול-הבית לבית הקברות מהו?" (מועד קטן כב ע"א), והנחש הלז פירט את הסיבות לפי אי-הבנתו שגדול-המשפחה הלך לבית-הקברות: "לעשות צרכי המת לעשות מצבה או צורך בנין הקבר" (פסקיו במועד קטן ג, לח). ובנו טור האבן המאובן העתיק את דבריו (יו"ד שעה).

בן זמרא – "שאלת [...] על ראובן שמת וגבו לצורכו והותיר, ויש עליו כתוּבת אשה ובעל חוב ויורש, וכל אחד אומר אני ראוי ליקח המותר, והגבאי אומר אני צריך עדיין לעשות לו מצבה על קבורתו, וכולם אומרים פוק חזי כמה קברות איכא בלא מצבות וגם זה כאחת מהן [...] מי מהם זוכה בזה המותר? תשובה, היורש זוכה במותר [...] ומכל מקום [...] אם מנהג בני משפחתו להיות להם מצבה על קבורותיהם הדין עם הגבאי ועושה לו מצבה" (בשו"ת ח"ד, רמג; אלף שיד). ותלה את הדבר במנהג המשפחה, כלומר מחק לחלוטין את דינם של החכמים ע"ה.

אִבְּן עבדאללה אִבּן ג'ורג'יה – כתב בילקוטו המבאיש (ח"ז, יו"ד ז, עמ' צ): "יש נוהגים לעשות את המצבה רק לקראת יום השלושים לפטירה, ויש נהגו שמניחים את המצבה כבר ביום השבעה לפטירתו". ואין זכר בדבריו לדינא דתלמודא, אלא עושים לפיו מצבה לכל נפטר.

שלמה קרח – כתב כך: "המנהג הוא שבונים מצבה לכל נפטר, ובה גם כותבים שמו ושם אביו משפחתו, וזמן פטירתו, וממעלותיו. ואין מנהג קבוע לזמן הקמת המצבה" (עריכת שולחן, יו"ד א, עמ' רלט); ושכנו הצאבי הוסיף – "דעת האר"י ז"ל שמצוה לבנות המצבה מיד בגמר האבילות ביום השביעי, וכן יש נוהגים" (נפש כל חי, עמ' מה). גם מדברי שני הליצנים השׂכירים והנוכלים הללו עולה שהם מחקו את דין התלמוד לחלוטין, ואין לו זכר בדבריהם.

פיניל'ה קרח – "בונים מצבה על הקבר לציון מקום המת" (בית מועד א, פרק י, עמ' רצב). ובהערותיו הוסיף: "ומה שכתב הרמב"ם דאין עושין נפשות לצדיקים, כבר נשאו ונתנו בזה, דהא אשכחן שעשו מצבות לגדולי הדורות, וכן במה שמצינו שיעקב הציב מצבה על קברה של רחל". ואף הוא רצע את אוזנו לשיכנז שהם בעיניו "גדולי הדורות", וחילל את דין התלמוד.

כמו כן, להבנתי אין שום קושיה משתי הראיות שהובאו בדבריו. ביחס לראשונה, מי אמר לנו שהקברנים או מי שהורו לעשות מצבות ל"גדולי הדורות" כנגד דין התלמוד היו גדולים בתורה? ורובם המוחץ של חכמי-יועצי-אדום היו או מינים ארורים שדינם מורידין ולא מעלין, או כסילים גמורים אשר התעו את צאן מרעיתם אחרי התהו. וברור שרק כסילים מקדשים באופן עיוור כל מה שעשו בדורות הקודמים, וחובה לבחון כל מנהג שנתחדש: האם מבועו ומקורו בבתי-המדרשות או בריקבון המינים הארורים שתועים ומתעתעים ומתעים מדרך האמת. "והרשעים ברשות ליבם [...] אבל הצדיקים ליבם ברשותם" (בראשית רבה, תולדות, פרשה סז).

וביחס ל"ראייתו" השנייה, לדעתי אין ראיה מרחל אמנו. שהרי רחל אמנו נקברה בדרך אפרתה, ולא זכתה להיקבר בקברי האבות והאימהות שבמערת המכפלה. וזו לדעתי הסיבה שיעקב אבינו בנה מצבה על קברה, שלא יטושטש ציון קברה במהלך השנים על-ידי הגשמים והרוחות ושאר פגעי מזג-האוויר, הואיל ויש חשיבות מיוחדת וייחודית לידיעת מקום קבורתה של אחת מארבע אימהות האומה – ולבד מחשיבות ידיעת מקום קברה כדי להוקיר את זכרה, ישנה חשיבות גדולה נוספת לידיעת מקום קבורתה, והיא אִימּוּת התורה וכל מה שנאמר בה, שהרי בהקמת מצבה ובניין על קבורתה יֹאמרו כל הרואים "זהו מקום קבורת רחל אמנו", ומתוך כך יבואו לאמֵֶּת את תורת משה ואת כל קורות דברי אבותינו אברהם יצחק ויעקב. כלומר, זכירתה של רחל אימנו מוביל לזכירת השגחת ה' יתברך עלינו ולזכירת ייעודו הנשׂגב של עם-ישראל.

ואגב, עד שמביאים דוגמה ממעשה יעקב אבינו ע"ה, מדוע שלא נביא דוגמה ממעשה הקב"ה שהעלים את מקום קבורתו של משה: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דב' לד, ו).

טוקצינסקי – האריך מאד בעניין זה והבאתי רק ראשי פרקים מדבריו: "מימות עולם נהוג להציג מצבה ולהקים ציון לנפש [...] בהקמת המצבה שלשה טעמים: א) לציון מקום הטומאה; ב) לדעת מקום הקבר כדי לבקרו ולהתפלל עליו; ג) כבוד לנפש המרחפת שם [=ושני הטעמים האחרונים רחוקים מרחק רב משבילי מחשבתו של הרמב"ם, והינם הבל פגאני נגעל ומטמטם] [...] ומצד דין התורה חיוב ציון הוא רק משום טומאה, וסגי בסימנא בעלמא כגון בשפיכת סיד [...] וגם לצדיקים מקימים מצבה בתור ציון לנפש. והא דאמר רשב"ג אין עושין נפשות לצדיקים – כוונתו 'לבנייני תפארה' שיש עושים על קבר המת להנציח את שמו עלי אדמות" (גשר המתים, חלק א, עמ' שג–שד; והאריך עוד בחלק ב, עמ' רג, בתירוץ מנהגי אבותיו לפי סכלותו, ובערעור דינו של רשב"ג עד כדי הכחדתו כליל. ונזקק לדברים ארוכים ומייגעים כדי להשכיח מאיתנו את דברי רשב"ג הקצרים, הברורים והמפורשים שאינם משתמעים לשני פנים).

ובכן, חילוקו של טוקצינסקי מבטל בפועל את דינו המחשבתי של רשב"ג, וברור שהוא שיבוש גמור – שהרי רשב"ג בקביעתו שאין עושין נפש לצדיק, לא התכוון ל"בנייני תפארה" אלא למצבה ככל המצבות, והכסילים כלל לא ראו את הרעיון המחשבתי הנעלה שביסוד דין זה, ואסביר: בהכחדת ההלכה החשובה הזו, איבדנו רעיון מחשבתי חשוב ונעלה שנועד לזרזנו על קניית הדעת והחכמה – שהרי בקביעתם שלא להקים מצבה על קבורת צדיק, חכמים ע"ה ביקשו להעביר לנו מסר מחשבתי נפלא, והוא "שצדיקים במיתתם קרויים חיים" (מופיע בכל רחבי ספרות חז"ל, ובחולין ז ע"ב נאמר: 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן'). כלומר, מעלת האדם נקבעת לפי מידת פעלו הרוחני ולא לפי רוב קניינו החומרי, ואדם שזכה להתרומם ולפעול בחיים רוחניים, אינו זקוק לשום תזכורת או אזכרה: דבריו ודמותו הרוחניים חיים וקיימים לנצח נצחים, ולזאת ראוי לשאוף ולמעלה זו ראוי לעודד. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.

"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם, וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה [...] וְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי" (ישעיה מד, יח–יט).

"וַיָּעַד יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר: שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּייָ אֱלֹהֵיהֶם, וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם, וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז).

***

וגם חלק זה אחתום בשתי הלכות מהלכות ממרים (א, א–ב) שבהן חז"ל ורבנו מתארים את כוחו וסמכותו העצומים של בית-הדין-הגדול – ללמדנו עד כמה גדולים עוונם וחטאתם של חכמי-יועצי-אדום שהשחיתו את תקנות הסנהדרין, והנה ההלכות המכוננות הללו לפניכם:

"בית-דין-הגדול שבירושלים הם עיקר תורה-שבעל-פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה' [דב' יז, יא] – זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת אליהם ולהישען עליהן. כל מי שאינו עושה בהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל' [שם]. ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת-בית-דין: שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק [=ואף שאפילו החיים שביניהם כבר בגדר מתים מצוה לגַנותם] שנאמר: 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ' [דב' יז, יב]".

התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז''ל (ח''ב).pdf

הורידו את PDF • 201KB