סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח"ד)

פרק ב הלכה ראשונה

וכך נאמר בה: "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא עשתי-עשרה, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהן וחקור מהן, ודע וחשֵּׁב וצור, והעמד דבר על בירורו, והושב יוצר על מכונו. ומידתן עשר שאין להן סוף, צפיונן כמראה בזק, תכליתן אין להן קץ, ודברו בהן כרצוא ושוב, ולמאמרו כסופה ירדופו ולפני כיסאו הן משתחווים".

והואיל ומחבר ספר יצירה חוזר על הזיותיו הראשונות, מחבר הפירוש מחרה ומחזיק אחריו וגם הוא חוזר בראש דבריו על הזיותיו הראשונות: "החל בעל הספר בפרק זה במה שהקדים, לפי שכבר הודיענו בפרק הראשון שאלו הל"ב דברים אשר עשרת המספרים עשרה מהם [והשאר הן עשרים ושתיים האותיות], הם ראשית הנבראים" – כלומר שהם נבראו ראשונים ובהם ברא ה' את העולם. הוי אומר, כל הנבראים נבראו באמצעות רצפי אותיות ומספרים, וכבר הרחבתי בזה בחלקים הקודמים, וכאמור לא יעלה על הדעת שה' פועל כמכשפים הוברי ההברים.

בהמשך דבריו מחבר הפירוש גולש לדרשות כדרכו וכמנהגו, דרשות שאין להן שום קשר לעניין הנדון, דהיינו לאופני יצירת הבורא יתעלה שמו את עולמו, והנה דוגמות: מחבר הפירוש לומד מהמלים שנאמרו בהלכה: "הבן בחכמה וחכם בבינה", שהחכמה היא הבנת הדבר הקיים והתבונה היא הבנת הדבר שעתיד להיות, והוא מחליט שבעל ספר יצירה שילב את המילים הללו זו בזו כדי ללמד על-כך ש"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה", או שכל האותות והמופתים אשר עשׂאם ה' יתברך לאבותינו, בדומה להם הוא יעשה גם לנו. ואיני מבין מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ומדוע אנחנו צריכים לרמזים כדי להבין את העניינים הפשוטים? שהרי הרעיונות הללו מפורשים בספרי הנביאים והכתובים, וכך נאמר בקהלת (א, ט–י): "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ", וכן נאמר במיכה (ז, טו): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", מדוע אפוא אנחנו זקוקים לרמזים עקושים של מחבר ספר יצירה כדי ללמוד על רעיונות מפורשים וברורים ופשוטים אשר מופיעים בפשטי דברי הנביאים? ומה הקשר שבין הרעיונות הללו לספר יצירה, דהיינו לספר שמתיימר לעסוק במעשה בראשית?

מחבר הפירוש ממשיך ואומר שהנמצאים "מורים על בונה שבנאם", ומדוע הוא נזקק ללמוד על עניין זה מספר יצירה? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת? וכי הוא לא למד פסוקים מפורשים בדברי הנביאים? לדוגמה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (יש' מ, כו), ולא מדובר כלל וכלל ב"סתרי תורה", אלא בעניינים יסודיים ביותר שרבנו הרמב"ם קובע בראש ספר המדע, במצות ידיעת ה'!

מחבר הפירוש ממשיך בהזיותיו, והוא קובע שהמלים הבאות בהלכה: "בחון בהן וחקור מהן", מורות על-כך שכל הסופרים ובעלי המלאכות אינם יוצאים ממסגרת עשרת המספרים ועשרים-ושתיים האותיות אשר נזכרו בספר יצירה: "ורצה בזה שהמדבר כאשר מדבר והסופר כאשר סופר ויתר בעלי המלאכות כאשר עושים ומחברים ומרכיבים אינם יוצאים מכללם, אלא עושים כל זה מהם ובהם, כמו שאמר 'בהן ומהן', ואין דרך לצאת מן העשרה במספר ולא מן הכ"ב בדיבור". ודברים אלה הזיה מוחלטת, שהרי הקדר כאשר יוצר את קערות החרס אינו נעזר לא באותיות ולא במספרים, אלא הוא פועל ויוצר בידיו באופנים מוחשים וממשיים.

והוא ממשיך וקובע: "וזה ממה שמורה על-כך שהנבראים מתוחמים, אינם יכולים לצאת מן הקו אשר מתח עליהם בוראם יתרומם ויתהדר", ואיני מבין, וכי בשביל להבין שכל גוף במרחב מוגבל למקומו ולנפחו אנחנו זקוקים לרמזי ספר יצירה? והלא מדובר במושׂכל ראשון, כלומר כל תינוק קטן מאד כבר יודע לראות עצמים ולזהות את נפחם וגבולותיהם. ושוב, אין שום קשר בין הפרשנויות המוזרות והמגוחכות הללו של מחבר הפירוש ל"סתרי תורה" או לענייני יצירה עמוקים, וכפי שעולה משמו השחצני של ספר יצירה, כאילו מחברוֹ הגיע עד חקר הבריאה.

ומחבר הפירוש ממשיך ללמד עניינים פשוטים שאין להם שום קשר עם אופני יצירת הבורא את עולמו, וכך הוא מפרש את המילים: "ודע וחשֵּׁב וצור", שנאמר בהלכה לעיל: "ועניינֵי שלוש מילים הללו, שהאדם צריך תחילה לידע, ואחר-כך להתבונן ולהבחין, ואחר-כך לקבוע דעה". פשש... באמת? לפני שקובעים דעה צריך ללמוד היטב? בשביל זה אני צריך את הזיות ספר יצירה? בשביל זה צריך לחבר פירוש עקוש בלשון עילגים ועוועים? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?!

עוד אומר מחבר הפירוש שהמלים "והעמד דבר על בירורו והוֹשֵׁב יוצר על מכונו", כוונתן לומר שעלינו לקבוע במחשבתנו שניתן ללמוד מן המציאות אשר לנגד עינינו, כלומר "האור הזה הוא אור באמת, וכך החושך. והחם הזה הוא חם בבירור, וכך הקר. והעצם הזה אין בו ספק, וכך המקרה" – וברור שדבריו כנגד כת "המתכלמין" אשר סברו שאין ללמוד מאומה מן המציאות אשר לנגד עינינו. ועל כל פנים, עניין יסודי זה אינו בגדר "סתרי תורה", להיפך, מדובר בעניין כל-כך יסודי אשר יש לפתוח בו את העיון במדעים, ומרוב פשטותו בימינו אפילו לא עוסקים בו, כי ברור שניתן ללמוד ולהסיק מסקנות מן המדעים המשוכללים שסביבנו ושהם אינם הזיה.

ומחבר הפירוש ממשיך ומפרש את המילים שבהלכה: "ומידתן עשר שאין להן סוף צפיונן כמראה הבזק, תכליתן אין להם קץ", והוא מסביר שכוונת מחבר ספר יצירה במילים הללו היא לכך שהחכמה ראשיתה בזרזיף דק ובהמשכה הינה נחל נובע, ואנכי השתמשתי במים כמשל והוא השתמש בברק כמשל, והנה דבריו: "רצה בזה כי ראשיות הדברים מופיעים בשכל כברק [...] ואחר-כך מתגלים לו מתבררים עד שנעשים כמונחים לפניו" וכו'. ושוב מחבר הפירוש מפרש את ספר יצירה באופנים שאינם קשורים כלל ליצירת העולם, ואף שגם אלה דברים נכונים כשלעצמם, אין להם שום קשר ל"סתרי תורה" או ל"מעשה בראשית". ונראים הדברים שמחבר הפירוש אנס את ספר יצירה המאגי-הפגאני והיטה אותו בכוח לאפיקים אחרים.

בהמשך, מחבר הפירוש מסיק ממשל הברק וקניית החכמה על האופן שבו המורה צריך ללמד את תלמידו, דהיינו מן הקל אל הכבד, והוא ממשיך ומרחיב בעניין זה מעניין לעניין, כללו של דבר, מחבר הפירוש משרבט עוד ועוד עניינים פשוטים כאילו היו עניינים ברומו של עולם.

ושימו לב כיצד מחבר הפירוש מסביר את המילים שבהלכה: "ודברו בהן כרצוא ושוב", וז"ל: "רוצה לומר שאלו המספרים כל זמן שמגיעים לעשרה חוזרים ונכפלים לעולם בלי סוף אצלינו". פשש... באמת? והלא כל ילד נבון בכיתה ד כבר יודע שאין סוף וקצה למספרים, הייתכן לומר על העניין הפשוט הזה שהוא בגדר "סתרי תורה" או "מעשה בראשית" – ומחבר הפירוש הזה היה פשוט סכל גדול מאד, והוא אף תולה את "סתרי התורה" הללו במשלי הנביאים, כלומר הוא מביא ראיות ממשלי הנביאים העמוקים וטוען שכוונתם ללמד ברמזיהם על-כך שאין סוף למספרים... וזו פשוט הזיה מוחלטת, ואין מגוחך יותר מפרשן אשר מתרברב לעסוק ברזי עולם, בעוד שרמתו האינטלקטואלית והמתימטית שואפת לאפס מאופס, פשוט בדיחה עצובה.

והנה הפסוקים שהוא מביא מהם ראיה לעניין אינסופיות המספרים:

"וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" (יחזקאל א, יד), "הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ" (איוב לח, לה), "וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יֹצֵא וּמַלְאָךְ אַחֵר יֹצֵא לִקְרָאתוֹ" (זכריה ב, ז).

וכמו שאתם רואים אין שום קשר בין האמור בנביאים ל"מסקנה המרעישה" של מחבר הפירוש לפיה המספרים המתימטיים הם אינסופיים, פשש... איזה גאון, פרס נובל למתמטיקה!!

את ההלכה הנדונה חותם מחבר הפירוש בהסבר המלים שבהלכה: "ולמאמרו כסופה ירדופו", ושימו לב להזיה שהוא משרבט לקמן לפיה צורות הסופות, דהיינו ענניהן ורוחותיהן וזעפיהן הן למעשה ציור ותיאור לאופנים שבהם האותיות והמספרים טסים באוויר ויוצרים את הנבראים! והנה דבריו ההזויים: "רצה בזה [מחבר ספר יצירה, דהיינו במילים 'ולמאמרו כסופה ירדופו'] לצייר במחשבותינו היאך נעשו תבניות האותיות והמספרים באוויר, ואמר, כמו שאתה רואה כיצד הסופות יש להן תבניות וציורים באוויר, ועם זאת שונים זה מזה ואף-על-פי שכולם עגולים. ומן הצורות הגשמיות יש מהן אשר ארכו יותר על רחבו, ומהן אשר רחבו יותר על ארכו, ומהן שהוא ישר, ומהן שמתרכב עם העיגול ריבוע, ומהם שמצטרף אליהם שלוש, ומהם שהוא עיגול על-גבי עיגול, ומהם שמשתלב מקצת עיגול באחר, וכל אלה תיאורים בסופות. והנה, על-פי קירוב זה [=בדומה לסופות] יקָּבע בליבנו היאך נצטיירו האותיות והמספרים ונקבעו באוויר".

האמנם הקב"ה מטיס באוויר אותיות ומספרים כסערת סופה? האמנם בהם הוא בורא ויוצר את הנבראים? ואיזו ראיה יש להזיה הזו מלבד השערה דמיונית מספרי עלי בבא וארבעים השודדים? הייתכן שהזיה נחותה שכזו אשר מתאימה לסיפורי האחים גרים, הינה בגדר "סתרי תורה"? הייתכן שהזיות שכאלה הן-הן "מעשה בראשית" שכֹּה נזהרו בהן החכמים ע"ה?

ומחבר הפירוש לספר יצירה כל-כך שקע בהזיות עד שהוא שוב מביא ראיות מספרי הנביאים להזיות המגוחכות הללו, והנה דבריו: "לפיכך אמר: 'יְיָ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ' [נח' א, ג], ואמר: 'כִּי הִנֵּה יְיָ בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו' [יש' סו, טו], ובדומה למה שתיאר יחזקאל באופנים שהם משולבים: עיגולים עיגולים כשילוב אופן באופן, כך צמידות סופה לסופה, וסערה לסערה [...] וכאשר תעלה במחשבתך ציור אותיות ברוח ובאוויר כפי שתיארנו לא יהיה זה רחוק".

ועד כמה אפשר להיות מטומטם? ואין שום קשר בין הפסוקים להזיותיו של מחבר הפירוש.

ושני הפסוקים שנזכרו מתארים את פעלו של ה' יתעלה כאשר הוא יעניש את הרשעים, והנה לפניכם הפסוקים האמורים בספר נחום שם: "מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי, אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְיָ נֹקֵם יְיָ וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו, יְיָ אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה יְיָ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו, גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל, הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ וְהַגְּבָעוֹת הִתְמֹגָגוּ וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו וְתֵבֵל וְכָל יֹשְׁבֵי בָהּ, לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ".

והנה הפסוקים בישעיה: "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד יְיָ אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו, כִּי הִנֵּה יְיָ בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ, כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי יְיָ, הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אחד אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ". ובפירוש רס"ג לישעיה נאמר כך: "בָּאֵשׁ יָבוֹא – יביא אש", דהיינו ייפרע מהרשעים על-ידי אש, ובפירושו הארוך שם הוסיף: "עונש באש, לפי שאמר: 'כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר' [שם]", והנה ראינו שרס"ג בפירושו שם אינו מזכיר את ההזיות של מחבר הפירוש לספר יצירה...

ולא די לו למחבר הפירוש בכל ההזיות הללו, אלא שהוא מוסיף את הדברים הבאים: "ולפיכך נראה באחד הדורות, שהוא יתרומם ויתהדר כמו שניבא את הנביאים מאוֹר החיות ואופנים אשר יש להם תבניות העיגול, כך ניבא אותם מרוחות שיש להם עיגולים אלו, כמו שאמר: 'וַיַּעַן יְיָ אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה' [איוב, לח, א] וכן: 'מִן סְעָרָה' [איוב מ, ו]". שמעתם? לא רק שהעולם כולו נברא ונוצר ומתקיים על-ידי הסופות הללו שטסים בהם אותיות ומספרים בטירוף, אלא שגם הנביאים מתנבאים מאותן הסופות העזות אשר מתערבלים בהן האותיות והמספרים...

וכמה הזיות אפשר לבלוע? ואיך אף אחד לא עצר לחשוב ולזעוק: מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?!

פרק ב הלכה שנייה

וכך נאמר בה: "עשרים ושתיים אותיות, יסוד שלוש אומות, שבע כפולות, ושתים-עשרה פשוטות. שלוש אומות א' מ' ש'. סוד גדול מכוסה ומופלא ומפואר, שממנו יוצאין אש ורוח ומים שמהן נברא הכל. שבע כפולות ב' ג' ד' כ' פ' ר' ת' משתמשות בשני לשונות: בּי בי, גּימל גימל, דּלת דלת, כּף כף, פּי פי, ריש ריש, תּיו תיו. רך וקשה, תבנית גיבור וחלש. כפולות שהן תמורות: תמורת חיים מוות, תמורת שלום רע, תמורת חכמה איוולת, תמורת עושר עוני, תמורת זרע שממה, תמורת חן כיאור, תמורת ממשלה עבדות".

הלכה זו דומה להלכה השלישית שבפרק הראשון, אלא שכאן בעל ספר יצירה דורש דרשות שונות מן האותיות, ועל-כל-פנים עיקר עבודתי כאן היא סקירת הפירוש לספר יצירה, לכן לא ארחיב בעניין ההזיות של ספר יצירה, רק אומר שהוא החליט שמשלוש האותיות היסודיות דהיינו אל"ף, מי"ם ושי"ן לומדים "סוד מכוסה ומופלא ומפואר" ומהו הסוד הזה? שמִן האותיות הללו "יוצאין אש ורוח ומים שמהן נברא הכל", פשש... סוד כמוס לפרה ולסוס! פשוט הזיה מוחלטת, והמדע המשוכלל בימינו כבר שלל את ההזיות הללו וחשׂף את שקרי ספר יצירה.

ואסביר: הואיל ותורת ארבעת היסודות נשללה, הרי שלא יעלה על הדעת שמקורו של הספר הוא מקור אלהי כמו שטוען בעל ספר יצירה... אלא, ספר זה הינו שרבוטי כסילים אשר מדמים שהם גאונים עצומים שכל רז לא אניס להו, ואינם אלא שחצנים המתרברבים שהגיעו עד חקר "מעשה בראשית" בעוד שהם מינים ארורים וכסילים נבערים. כלומר, גם שחצנותם מעידה על-כך שמדובר בספר שקרי שיש להשליכו למחזורית הקרובה: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (ישעיה סו, יז).

בראש פירושו להלכה זו, מחבר הפירוש עוסק בהוכחה שיש עשרים ושתיים אותיות בלבד, כלומר הוא דוחה את טענות הטוענים שיש למעשה ארבעים ושתיים אותיות (הם מוסיפים את שבע הכפולות, שבע התנועות ועוד שש עיצורים שונים), ומאריך להוכיח מדוע יש למנות אך ורק עשרים ושתיים אותיות בלבד – וגם לעניין זה אין שום קשר ולו הקלוש ביותר ל"סתרי תורה", מדובר לכל היותר בוויכוחים לשוניים שוליים ביותר, כגון כיצד למנות את האותיות.

בהמשך פירושו מחבר הפירוש מאריך להסביר מדוע בעל ספר יצירה לא הזכיר את יסוד העפר בראש ההלכה הנדונה, דהיינו מדוע הוא קבע שמשלוש האותיות שנזכרו יוצאים רק יסודות האש הרוח והמים. ובכן, מחבר הפירוש מאריך במתן תירוצים לעניין זה, כגון: 1) מפני שאף אחד מבעלי הדעות לא סבר שהעפר הינו יסוד כל היסודות, ואילו באש ברוח ובמים יש כאלה שסוברים שהאש היא היסוד הראשון ויש הסוברים שהרוח היא היסוד הראשון וכו', ואילו העפר אין אף אחד שסובר שהוא היסוד הראשון; 2) או מפני "שהעפר כיוון שהוא מרכז הכל ונושאו לא ראה צורך להזכירו"; 3) או מפני שהעפר שוקע במים ולא נראה עליהם, וכָלַל את העפר ששוקע במים יחד עם יסוד המים; 4) או מפני שחכמי קדם לא ידעו להעריך את כמות העפר שבכדור הארץ, ורק ידעו לחשב את כמות העפר יחד עם המים, לפיכך כללם יחד; 5) או מפני ששאר היסודות משתנים ונאפסים והופכים לעפר באופן טבעי לא הזכירוֹ; 6) כמו שבעל ספר יצירה לא הזכיר את חומר הנבראים עצמם שנבראו מ"ספר וספר וסיפור", דהיינו מעשרת המספרים, מעשרים-ושתיים האותיות, ומשילובם זה בזה ברצפים שונים – כך הוא לא הזכיר את יסוד העפר, והוא-העפר כמו החומר הנברא והממשי שלא נזכר ב"ספר וספר וסיפור".

ושאלה קמה וניצבה משלל ההשערות הללו: מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! מהי התועלת שהועיל לנו מחבר הפירוש בהתעסקוֹ בשאלה מדוע בעל ספר יצירה לא הזכיר את יסוד העפר? במה הוא תרם לנו? כל-שכן שמדובר בהשערות רחוקות ולעתים אף מגוחכות – ויתרה מזאת, מה הקשר בין השאלה הנדונה וההשערות שקיבץ מחבר הפירוש ל"סתרי תורה"? ולא רק שלא מדובר ב"סתרי תורה" או ב"מעשה בראשית", מדובר בבזבוז זמן מוחלט ואף בסכנה מחשבתית חמורה, שהרי השכל האנושי כאשר יראה את "סתרי התורה" הללו ויראה עד כמה מדובר בעניינים נחותים (אם הוא יצליח להתמודד עם עילגות הלשון ועיקשותו של ספר יצירה) – הרי ששכלו יתאכזב אכזבה כֹּה גדולה ומרה מנחיתות התוכן הנלמד, שהוא עלול לכפור בעיקר! בהמשך דבריו ועד סוף ההלכה מחבר הפירוש מאריך מאד בכללים לשונים שנוגעים לאותיות בגד-כפת רפויות ודגושות, ואין שום קשר בין כלליו ל"סתרי תורה" או ל"מעשה בראשית". והנני מתחיל לחשוב שאין למחבר הפירוש באמת מה לומר על עצם שרבוטי ספר יצירה...

סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח''ג).pdf

הורידו את PDF • 147KB