רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מו)

דוגמה רפו

בבראשית (לט, יט) נאמר כך: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ", ועל הפסוק הזה נאמרו שתי מלים במדרש בראשית רבה פז: "בשעת התשמיש", ואילו רש"י הרחיב את שתי המלים הללו וכתב: "בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה 'כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ', ענייני תשמיש כאלה", וכבר ראינו שבכל מקום שרש"י מוצא ענייני אישות הוא קופץ להדגישם ולהרחיבם, לעתים אף לענייני זימה.

ואין שום צורך להסביר בפירוש פשטני שהרשעה הזו אמרה לבעלה דווקא בעת התשמיש, כי חז"ל לא ביקשו לתאר לנו את חדר המיטות של אשת פוטיפר – אלא מטרתם הייתה ללמד על רשעותה לנבונים, שהמתינה לעת התשמיש שבה בעלה יהיה מצוי בשיא כוחו הבהמי, דהיינו בשעה ששכלו יהיה בשפל חולשתו, ואז סיפרה לו כדי שחרון אפו יהיה בשיא תוקפו. ולדעתי יש בזה אזהרה לתלמידי החכמים, שבעת התשמיש ייזהרו ויישמרו מתעתועי הרגש, כלומר שלא תארע איזו תקלה שלא באשמת האשה, ואז חרונם יעלה באפם והכעס ישלוט בהם.

דוגמה רפז

בבראשית (לט, כג) נאמר כך: "אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְיָ אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ", ושם פירש רש"י: "בַּאֲשֶׁר יְיָ אִתּוֹ – בשביל שה' איתו". והמילים "בשביל ש" כלל אינן מתאימות לפסוק האמור, אלא, מתאים כאן לומר "מפני שה' איתו" וכיו"ב. וביתר ביאור, המלים "בשביל ש" נועדו לתאר עשיית פעולה מסוימת במטרה להגיע לתכלית כלשהי, כגון: "השקעתי בלימודיי למבחן בשביל שאקבל ציון מצוין", אך בפסוק לעיל אין שום פעולה, להיפך, שר בית-הסוהר נמנע מעשיית כל פעולה ולא העיר ליוסף מאומה על פעלו. כמו כן, המילים "בשביל ש" נועדו להדגיש מטרה כלשהי שאנו מבקשים להשיג, אך בפסוק לעיל אין שום מטרה שכזו, שהרי הפסוק מנוסח בלשון עבר. מה כן יש לנו בפסוק? סיבה ותוצאה: מפני שה' היה עם יוסף ושלח לו ברכה והצלחה, שר בית-הסוהר לא התערב בניהולו של יוסף.

וזו דוגמה נוספת לעילגות לשונו של הצרפתי אשר התיימר והתרברב לפרש את התורה, וזאת למרות שהוא החריב את יסודותיה והתנהל בפירושיו הגסים והמגשימים כפיל בחנות חרסינה, וכן למרות שסגנונו הלשוני ורמת ידיעתו את העברית והארמית היו מתחת לכל ביקורת.

דוגמה רפח

בבראשית (מ, ה) נאמר כך: "וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר", ושם פירש רש"י: "וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם – ויחלמו שניהם חלום, זה פשוטו; ומדרשו כל אחד חלם [...] את חלומו ופתרון חברו, וזו שנאמר: 'וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר' [מ, טז]". מדבריו בסיפא עולה שהמדרש הוא כלי לפרש את פשטי המקראות, שהרי לפי רש"י פס' טז מאשר את האמור בפשט המדרש.

דוגמה רפט

בבראשית (מ, ו) נאמר כך: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים", ושם פירש רש"י: "זֹעֲפִים – עצֵבים, כמו: '[וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ] סַר וְזָעֵף' [מ"א כ, מג], 'זַעַף יְיָ אֶשָּׂא' [מיכה ז, ט]". ואיך יעלה על הדעת להשוות את זעפו של מלך מלכי המלכים לזעפם של שר המשקים ושר האופים? הייתכן שזעף ה' הוא כמו זעפו של אחאב מלך ישראל? ודברי רש"י-שר"י כאן מהווים חתירה מובהקת להגשמה, כי אין להשוות את ה' יתברך שמו במאומה לבני האדם, וייחוס תכונה רגשית-אנושית כמו זעף וזעם או עצבות לה' יתעלה שמו הוא בגדר הגשמה.

ולא תהא קלה בעיניכם תוספת הדוגמה ממיכה שהוסיף שר"י, ואם קלה היא בעיניכם אין זה אלא בשל אי-הבנת מהות המינות ותכסיסי המינים ותעלוליהם – וכדי להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש ולכונן את מקדשנו על מכונו עלינו לידע כיצד לזהות את המינים ולא לתת לתעלוליהם ולתעתועיהם לחדור ולזהם את נפשנו, מפני שתעלוליהם ותעתועיהם מרחיקים אותנו מה'-אלהים-אמת, ומוליכים אותנו בדרכי הגלות, החורבן והייסורים. גם בימי חז"ל המלחמה עם המינים הייתה קשה מאד, שהרי כך נאמר בחגיגה (ה, ע"ב): "כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן: מאי תיהוי עלן ממינאי? [מה יהיה עלינו מן המינים?]", ושימו לב כיצד שר"י חושף את נכלולי מינותו (סוטה מט ע"ב): "שהיה [ר' יהושע] בקי בתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם, כדאמרינן בחגיגה: כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים?".

כלומר, רש"י-שר"י חושף במו פיו את נכלולי יועצי אדום המינים למיניהם, שהרי הוא מגלה שהמינים אינם חושׂפים את מינותם באופנים מפורשים וגלויים לכֹּל, אלא או ברמזים או שהם מטשטשים את דבריהם – שהרי אם המינים ייחָשׂפו באופנים גלויים רשעותם תתגלה לעין כֹּל וזוהמת מינותם תיכָּרת וְתוּקָע כנגד השמש – וכך היא בדיוק נמרץ דרכו של שר"י ויתר המינים למיניהם, החדרת המינות ברמזים או באופנים שאינם גלויים בעיון ראשון או באמירת דברים מפורשים וטשטוּשָׁם במעט דברי אמת, כדי להקל את החדרתם לגרון האומה הישראלית.

כללו של דבר, המינים הם אויבי ה', חובה לשנוא אותם ואסור באיסור חמור לחמול עליהם. ואגב, בכל כתבי-היד והדפוסים נאמר בגמרא לעיל "מינים", אך בדפוס ווילנא הטמאה נאמר "אפיקורוסין", ולניתוח תעתועם של המינים הנוצרים בזה, ראו: "מדוע צאצאי המינים סילפו את נוסח תפילתם של חז"ל להשמדת המינים?", "ולמלשינים אל תהי תקוה – האמנם?".

ובל נשכח, וכפי שהוסבר בחלק א של מאמר זה, הסביבה שרש"י-שר"י חי בה הייתה סביבה מגשימה, ורבים מרבותיו-חבריו היו מינים כמותו והאמינו בסכלותם שיש לבורא גוף, ולכן נראה ברור שגם רש"י חשב כן, ודי בתיאורים ובביטויים שראינו בפירושיו כדי להפליל אותו ולהוכיח את מינות ורשעותו, שהרי אם הוא לא ביקש להחדיר את ההגשמה, היה עליו לציין במפורש, כי ההנחה הפשוטה היא שהוא היה כמו שאר רבותיו-חבריו. הוי אומר: אם אתה נמצא בסדום, ומדבריך עולה שהנך סדומי – הנך סדומי כל עוד לא הפרכת זאת באופן ברור וחד משמעי.

ואם תוסיפו ותתמהו, ומדוע שרש"י בכלל יטרח לזהם את מחשבתו של עם חכם ונבון בהזיות מינות? ובכן, מי שסוטה אחרי זימת בהמיותו, ישאף לתאר את האלהים כמי שקרוב לבני האדם במידותיו, וזאת כדי להצדיק את סטיותיו אחרי תאוותיו וזימותיו – שהרי אם האלהים כך, אין לו שום הצדקה לאסור על האדם ללכת בשרירות ליבו ולמלא את תאוותו וזימתו וגרגרנותו מכל הבא לידו: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).

דוגמה רצ

בבראשית (מ, יג) נאמר כך: "בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ", ושם פירש רש"י: "כַּנֶּךָ – בסיס שלך ומושבך", ונחיתותו השכלית של רש"י מנעה ממנו להבין שאין להבין את הפסוק באופן פשטני, כלומר אין כוונת הפסוק שפרעה ישיב את שר המשקים לכיסאו ולאחוזתו, אלא שהוא ישיב לו את תפקידו, אך מוחו המזוהם של שר"י לא היה מסוגל להבין את הפסוקים כפי אמיתתם.

דוגמה רצא

בבראשית (מא, ב) נאמר כך: "וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ", ושם פירש רש"י: "בָּאָחוּ – באגם [...] כמו 'יִשְׂגֶּה אָחוּ' [איוב ח, יא]". ופירושו סכלות, שהרי לא יעלה על הדעת שייאמר בתורה שהפרות רעו באגם, שהרי הפרות אינן נכנסות למים ואינן רועות בתוך המים... נעיין אפוא בפסוק באיוב שם ונבין במה דברים אמורים: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה? יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם?". נראה ברור כי "אָחוּ" מקביל ל"גֹּמֶא", וכמו שֶׁהַגֹּמֶא אינו יכול לגאות ולהתפתח בלא ביצה, כך האחו אינו יכול לגדול בלא מים. נמצא ברור, כי "אָחוּ" הוא מין ממיני הצמחים, וכך בדיוק מפרש רס"ג בבראשית שם: "בָּאָחוּ – 'אלקרט'", ופירוש "אלקרט" בערבית הינו: "עשב ממיני החציר בעל עלים רחבים" (קאפח).

דוגמה רצב

בבראשית (מא, ו) נאמר כך: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן", ושם פירש רש"י: "וּשְׁדוּפֹת – [...] 'וּשְׁקִיפָן קִדּוּם' [=כך תרגם שם אונקלוס ע"ה]. חבוטות, לשון משקוף החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו". ואין כאן שום עניין למשקופים ודלתות, אלא מדובר בשבלים אשר נעו ונדו ונידפו ברוח המזרחית היבשה, וכמו שאונקלוס מתרגם בויקרא (כו, לו): "קוֹל עָלֶה נִדָּף" – "קָל טַרְפָא דְּשָׁקֵיף". אך רש"י דמיין שהמילה "וּשְׁקִיפָן" מורה על משקופים ודלתות, ואולי גם ראה את תרגומו של אונקלוס לשמות (יב, ז): "וְעַל הַמַּשְׁקוֹף" – "וְעַל שָׁקְפָא", ועוד יותר התבלבל הצרפתי. וברור שהמשמעות המתאימה למילה "וּשְׁקִיפָן" לעיל היא נעו ונידפו. ורס"ג פירש בבראשית שם: "וּשְׁדוּפֹת קָדִים – לקויות ברוח מזרחית".

דוגמה רצג

בבראשית (מא, ח) נאמר כך: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה", ושם פירש רש"י: "וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ – 'וּמִטָּרְפָא רוּחֵיהּ' [כך תרגם אונקלוס] מקשקשת בתוכו כפעמון. ובנבוכדנצר הוא אומר: 'וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ' [דנ' ב, א], לפי שהיו שם שתי פעימות: שכחת החלום והעלמת פתרונו".

ראשית, מה זה רוחו מקשקשת בתוכו כפעמון? וכנראה שרש"י שמע פעמונים... שנית, מפירושו בעניין נבוכדנצר אנו לומדים, שרש"י סבר שנבוכדנצר שכח את החלום שהוא חלם, וכן רש"י מפרש בדניאל (ב, א): "וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ – בפרעה נאמר: 'וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ' [בראשית מא, ח] שלא נעלם ממנו אלא פתרון החלום, וכאן, שנעלם ממנו גם החלום, נכפלה הלשון".

ברם, אם נשים לב, מן הפסוקים בדניאל שם עולה באופן די ברור, שהחלום כלל לא נשכח מנבוכדנצר, אלא, הוא ביקש להעלים את החלום מחכמיו ויועציו כדי לבחון אותם שפתרונם הוא אכן פתרון-אמת ולא פתרון שקר וכזב, וכך נאמר בדניאל (ב, ט): "דִּי הֵן חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה הִיא דָתְכוֹן, וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא, לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי", ושם תרגם רס"ג: "ואתם, אם לא תודיעוני החלום הרי דרככם [=מטרתכם] אחת, [והיא] שכבר הכנתם דברי שקר ושווא לומר לפניי עד אשר תעבור השעה ותסור [כלומר, הנכם מכינים לי פתרון לזמן רחוק מתוך כוונה לדחות אותי בפתרון שווא ושקר]. לכן, אִמרו לי את עצם החלום, כדי שאדע שאתם צודקים במה שתודיעוני בפתרונו".

והאמת שאיני צריך בזה את פירוש רס"ג, כי הדברים מפורשים: "דִּי הֵן חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה הִיא דָתְכוֹן, וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי". כלומר, אם לא תודיעוני את החלום אחד הוא דינכם, שהרי הוכחתם שדבריכם שהכנתם לפניי הינם דברי שקר וכזב.

ואכן, כך גם עולה ממדרש בראשית רבה מהדורת כתבי-יד (פרשת מקץ, פט): "'וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ' – הכא את אמר: 'וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ', ולהלן הוא אמר: 'וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ' [דניאל ב, א], ר' יהודה אמר: כאן [אצל פרעה] – פתרוניה הוא בעא גביה, להלן [אצל נבוכדנצר] – חלמא ופתרונה". כלומר, כאן בבראשית פרעה ביקש רק את פתרון החלום, ואילו בדניאל נבוכדנצר ביקש גם את החלום וגם את פתרונו, כדי לאמֵּת את הפתרון כאמור. ברם, בבראשית רבה מהדורת המינות של ווילנא (מקץ פט, ה), מובא נוסח אשר תומך לכאורה בפירוש רש"י:

"'וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם', ולהלן הוא אומר: 'וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ' [דנ' ב, ט], ר' יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אמר: כאן [אצל פרעה] חלמא ידע ופתרוניה בעא גביה, ולהלן חלמא ופתרוניה".

במהדורת ווילנא הוסיפו את המלים: "חלמא ידע", כלומר ממהדורת המינות של ווילנא ניתן להבין שנבוכדנצר כלל לא ידע את החלום. ברם, ברור שמדובר בפרשנות שהיא מנוגדת לחלוטין לפשטי המקראות וכן לשכל הישר, שהרי איך ייתכן שנבוכדנצר יתבע מחכמיו ויועציו שיאמרו לו את החלום שהוא חלם, והוא עצמו אינו יודע מהו? אמנם, ניתן גם להבין את המדרש הזה באופן ישר ונכון, כלומר שמי שידע את החלום אצל פרעה הוא יוסף, וכך יש לקרוא את המדרש: "כאן [יוסף] חלמא ידע, ופתרוניה [פרעה] בעא גביה, ולהלן חלמא ופתרוניה [בעא גביה] [כלומר, אצל דניאל נבוכדנצר תבע מחכמיו שיאמרו לו את החלום ואת פתרונו]".

ואיני יודע מה אירע כאן, האם רש"י השתבש בהבנת מהדורת המינות של ווילנא, או שהיו שועלים זדים פרו-נוצריים אשר החליטו לשבש את נוסח המדרש כדי שהוא יתאים לפירוש רש"י ויהווה לו "אסמכתא"? מה שברור הוא, שרש"י לא למד בעיון את ספר דניאל! שהרי כל מי שלמד בעיון את ספר דניאל יבין שנבוכדנצר ידע את החלום וביקש לבחון בו את חכמיו.

ובכלל, כאמור, יש כאן עיוות מאד יסודי של השכל הישר, שהרי איך אפשר להעלות על הדעת שנבוכדנצר יתבע שיגלו לו חלום שהוא אינו יודע מהו? ואיך הוא יידע שהחלום אמת אם הוא אינו יודע מהו? ואם הוא לא היה יודע את החלום, היה מסופר בספר דניאל שחכמי-יועצי-בבל ניסו לומר לו חלומות משוערים, והוא לא קיבל אותם והוציא אותם להורג כאמור שם. אך מה נאמר? בספר דניאל נאמר, שחכמי-יועצי-בבל אומרים במפורש לנבוכדנצר שהם אינם יכולים לומר לו את החלום (ב, יא): "וּמִלְּתָא דִי מַלְכָּה שָׁאֵל יַקִּירָה וְאָחֳרָן לָא אִיתַי דִּי יְחַוִּנַּהּ קֳדָם מַלְכָּא לָהֵן אֱלָהִין דִּי מְדָרְהוֹן עִם בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי", ושם תרגם רס"ג: "והדבר ששאל אותו המלך יקר, ואין אחר זולתנו היכול להודיע את מה שאמר המלך כי אם המלאכים אשר אין משכנם עם בני האדם". נמצא, שחכמי נבוכדנצר אפילו אינם מנסים לשער ולחזות את עצם החלום! ואם נבוכדנצר לא היה יודע את החלום, אין ספק שהם היו מנסים לתעתע ולספר לו סיפורים...

ורש"י הסכל לא ידע ולא יבין בחשכה יתהלך, בעקבות חכמי-יועצי-בבל עובדי האלילים.

דוגמה רצד

בבראשית (מא, יג) נאמר כך: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה", וכך פירש רש"י שם: "הֵשִׁיב עַל כַּנִּי – מי שבידו להשיב, והוא פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר: 'פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו' [בר' מא, י], הרי מקרא קצר ולא פירש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, וכן דרך כל מקראות קצרים על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר". ואף שרש"י מודה שאין צורך לפרש את הדברים המובנים הוא מתעקש "לפרש" אותם... איזו סכלות.

דוגמה רצה

בבראשית (מא, יט) נאמר כך: "וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ", ושם פירש הצרפתי: "וְרַקּוֹת בָּשָׂר – כל לשון 'רַקּוֹת' שבמקרא חסרי בשר". ובכל המקרא לא מופיע לשון "רַקּוֹת" אלא פעמיים נוספות בלבד! וכולן בבראשית פרק מא בעניין הפרות הכחושות: "וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת" (בר' מא, כ); "וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת" (בר' מא, כז), ועל זה רש"י קופץ להצהיר בגאון: "כל לשון 'רַקּוֹת' שבמקרא" וכו' – וזו ראיה נוספת לכך שהוא היה בגילופין בעת שהוא שרבט את פירושו.

דוגמה רצו

בבראשית (מא, כג) נאמר כך: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם", ושם פירש רש"י: "צְנֻמוֹת – צונמא, בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לחלוח וקשות כסלע". ובפירושו הזה רש"י שוב שוקע לשפל חדש של סכלות, שהרי איך אפשר לפרש שהשבלים החולות והדקות הללו היו "כעץ [...] וקשות כסלע"? והלא נאמר בתורה במפורש שהן היו ריקות מגרעינים! וכך נאמר רק כמה פסוקים לאחר מכן (מא, כז): "וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים". כלומר, מדובר בנזק לתבואה שנקרא בימינו "שידפון", ובו שיבולי החיטה מתרוקנים מגרעינים! ההיפך מפירוש רש"י אשר מפרש שהשבלים היו קשות כעץ, והנכון הוא שהשבלים הללו היו ריקות מגרעינים והתמוללו ברוח, וכל שנותר בהן הוא המוץ.

אגב, בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא (כט ע"ב) מובא המושג "צונמא", ונראה שהכוונה שם לשטח סלעי, אך איני מבין, וכי רש"י אינו מבין שלשון תורה לחוד ולשון חז"ל לחוד? וכי אין שום מקום להפעלת שיקול דעת או היגיון מינימלי לפני שבאים לפרש את פסוקי התורה? והלא אפילו אנכי הקטן, אף שכלל איני חקלאי, מבין שפירושו של רש"י הוא סכלות חמורה רק מתוך פסוקי התורה ולימוד מועט מאד על החיטה ונזקי השידפון. אז איך רש"י הרהיב עוז לכתוב פירוש כל-כך מנותק מהמציאות? ואף מנותק ומנוגד לחלוטין לפסוקי התורה המפורשים וכמו שראינו לעיל. ברם, מעז יצא מתוק, כי בפירושו הזה הוא חושף את ערוותו, ולא רק שהוא לא היה חקלאי או מגדל גפנים כמו שטוענים מעריציו הטיפשים התועים באפלה, אלא שהוא היה פשוט סכל ונבל! וקרוב לוודאי גם בגילופין, כי אי אפשר לשרבט כאלה פירושים ללא יין...

ושימו לב, פירושו של אונקלוס היה לפני רש"י, והוא היה יכול לבחור בחיים, אך משום מה הוא בחר בסם המוות ובחר לפרש באופנים הזויים לחלוטין! שהרי הוא מציין את תרגום אונקלוס לאחר פירושו: "ותרגומו: 'נָצַן לָקְיָן', נצן, אין בהן אלא הנץ לפי שנתרוקנו מן הזרע". וזו סכלות כפולה ומכופלה, שהרי הפירוש הנכון היה מונח לפניו, ועדיין הוא בוחר בפירוש משובש! וזו עדות נוספת לשכרותו של רש"י, אשר מפרש לעיל שהשבלים היו "כעץ [...] וקשות כסלע".

מַלֵּא עוד כוס חבר... עוד ועוד ועוד ועוד... מלא לי עוד...

דוגמה רצז

בבראשית (מא, מב) נאמר כך: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ", ושם פירש רש"י: "רְבִד – ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד. וכן: 'רָבַדְתִּי עַרְשִׂי' [משלי ז, טז], רִצַּפְתִּי ערשׂי מרצפות. בלשון משנה: 'מוקף רובדין של אבן' [תמיד א, א], 'על הרובד שבעזרה' [כיפורים ד, ג], והיא רצפה".

נשים לב כיצד רש"י הבין את הפסוק ממשלי (ז, טז): "מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם", רש"י פירש את הפסוק כך: "רִצַּפְתִּי ערשי מרצפות", כאילו אשת האיש הזונה מפתה את הנער חסר הלב באומרה לו: "ריצפתי את ערשי במרצפות", פשש... אולם, במשלי שם רש"י מפרש: "מַרְבַדִּים – בגדי חופש ונוי, ודוגמתו בסוף הספר שנאמר: 'מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּה' [לא, כב]". נמצא, שרש"י מפרש את המרבדים המובאים בעניין האשה הזונה גם כמרצפות וגם כמצעים נאים ונעימים, ויש פער גדול מאד בין מרצפות למצעים... ממש פירוש בלטה.

כמו כן, נשים לב לפירושו של רש"י במשלי לעיל (ז, טז): שם, בעניין אשת האיש הזונה רש"י מפרש "מַרְבַדִּים – בגדי חופש ונוי, ודוגמתו בסוף הספר שנאמר: 'מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּה' [לא, כב]". כלומר, בגדי "החופש" שאשת האיש הזונה מפתה בהן את הנער חסר הלב, הם גם הבגדים האמורים באשת החיל, שהרי הוא אומר: "בגדי חופש ונוי, ודוגמתו בסוף הספר שנאמר: 'מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּה'", כלומר גם בגדיה של אשת החיל הם "בגדי חופש ונוי"...

ואיני מתפלא שרש"י מפרש פירושים כל-כך עקומים וזרים, שהרי מי שהשקפותיו זרות ועקומות גם פירושיו יהיו זרים ועקומים. ולכן הוא גם מפרש שהרביד, הענק הזה מהזהב, היה "רצוף בטבעות", כאילו היה לו דמיון מסוים לרצפה שהיא רצופה מרצפות. וכל זה הבל ורעות רוח, ודמיונות אשר מעידים על שכל עילג ורקוב ועל שיבושים חמורים בפשטי הכתובים.

***

ועתה לפירושיו מספרות חז"ל המובאים בתוך פירושו לעיל, רש"י מפרש את המשנה בתמיד (א, א), וזה לשון המשנה: "בית המוקד כיפה, ובית גדול היה מוקף רובדין של אבן, וזקני-בית-אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם, ופרחי כהונה איש כסותו בארץ". ואיני יודע איך אפשר לפרש ש"רובדין של אבן" היא רצפה, שהרי נאמר ש"זקני-בית-אב ישנים שם [=ברובדין]", ובהמשך נאמר על "פרחי הכהונה" שהם היו אלה שהיו ישנים על הארץ: "איש כסותו בארץ" – משמע שזקני-בית-אב לא היו ישנים על הארץ, דהיינו על הרצפה. ואכן, רבנו בפירושו לתמיד שם אומר: "'רובדין של אבן' – אצטבאות של אבן", ונראה לפיו שעליהן הם היו ישנים.

בהמשך רש"י מעתיק גם את המשנה מכיפורים (ד, ג): "על הרובד שבעזרה", וטוען שהרובד הזה הוא "רצפה". ובכן, בואו ונעיין במשנה שם, ונלמד האם מדובר ברצפה כדברי הצרפתי הלז: "שחטוֹ וקיבל במזרק את דמו. נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרש. נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחתה, וירד והניחהּ על הרובד שבעזרה".

במשנה נאמר שהשוחט נתן את המזרק שהיה מָלֵא בדם לכהן אחֵר שהיה ממרס בו כדי שלא יקרש, והכהן הזה היה ממרס בו "על הרובד הרביעי", ולא יעלה על הדעת שהכוונה שהוא היה ממרס על המרצפה הרביעית, כי לא היו סופרים את המרצפות, אלא על האצטבה הרביעית שהייתה בהיכל, ושם, על גבי האצטבה הוא היה ממרס, וכך לא היה צריך להתכופף לרצפה.

ברם, לפי הצרפתי כן היו סופרים את המרצפות! שהרי הוא מפרש ביומא (מג ע"ב): "על הרובד הרביעי – כל הרצפה עשויה שורות-שורות טבלאות אבני שיש, וכל שורה ושורה קרויה רובד, וקא סלקא דעתיה דעל שורה רביעית שמפתח ההיכל ולפנים קאמר". וזאת בניגוד גמור לפירוש התלמוד למלה "רובד", וכך נאמר שם במסכת תמיד (כו ע"ב): "מוקף רוּבְדִּין של אבן. רובדין מאי ניהו? גזרתא דאצטבתא, דסלקי בהו לאצטבתא. ומי הוו מְפַלְּגֵי אבנים? והכתיב: 'וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה' וגו' [מ"א ו, ז]. אמר אביי: דמתקני ומייתי מעיקרא אבני זוטרתי ואבני רברבתא, כדכתיב: 'אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת' [מ"א ז, י]. זקני-בית-אב ישנים שם. ואמאי? לעיילי מטות! אמר אביי: לאו אורח ארעא לעיולי מיטות לבית-המקדש".

למדנו אפוא, כי לפי האמור בתלמוד רובד אינו רצפה, אלא אבנים שעלו בהן לאצטבות שהיו ישנים עליהן זקני-בית-אב – וכנראה שבידי הרמב"ם היה נוסח אחר בתלמוד ולשון המשנה מורה כדברי רבנו, שהרי במשנה תמיד (א, א) נאמר: "בית המוקד כיפה, ובית גדול היה מוקף רובדין של אבן, וזקני-בית-אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם, ופרחי כהונה איש כסותו בארץ". כלומר זקני-בית-אב היו ישנים על-גבי הרובדין, ולא ייתכן שהרובדין הללו היו האבנים שעליהן עולים לאצטבאות, כי לא ייתכן שנהגו לישון על מדרגות שעולין בהן לאצטבאות.

אמנם, נשים גם לב שרש"י מפרש במסכת תמיד פירוש שונה מפירוש של רצפה, וזה לשונו בפירושו לתמיד (כה ע"ב): "מוקף רובדין של אבן – רובדין כמו 'יצא והניחו על רובד רביעי שבהיכל', והוא דבר הבולט מן החומה, ולכך עשויין שמן הרובדין, היו עולין על-גבי מטותיהן שהיו בתוך כניסת החומה כעין מטות". ופירושו עילג מאד-מאד, וכבר נקעה נפשי מעילגותו, על-כל-פנים, כאן רש"י מפרש ש"רובד" הוא "דבר הבולט מן החומה", ובאמצעות הבליטות הללו הכהנים היו "עולין על-גבי מטותיהן שהיו בתוך כניסת החומה כעין מטות". ופירוש דומה פירש גם בדף הבא שם (כו ע"ב). מכל מקום, פעם בלטה ופעם בליטה, ומדי סכלות לא יצא.

דוגמה רצח

בבראשית (מא, נ) נאמר כך: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן", ושם פירש רש"י: "בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב – מכאן שאסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון". כלומר, לפי רש"י פסוק זה מלמד על-כך שאסור לאדם לשמש וכו', כאילו מדובר באיסור תורה! ואין זו אלא אסמכתא בעלמא לסברתו של ריש לקיש בתלמוד מסכת תענית (יא, ע"א): "אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון, שנאמר: 'וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב' [בראשית מא, נ]". אך אין לצפות משיכור וסכל להבין, וכל-שכן להבחין, בין אסמכתא בעלמא לבין איסור תורה מפורש.

דוגמה רצט

בבראשית (מא, נה) נאמר כך: "וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ", ושם פירש רש"י: "אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ – לפי שהיה יוסף אומר להם [למצרים הערֵלים] שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים: כך הוא אומר לנו. אמר להם: למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים. אמרו לו: אספנו הרבה והרקיבה. אמר להם: אם כן, כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות", ומקור דברי רש"י הוא בבראשית רבה (מקץ, פר' צא):

"כיוון שחזק הרעב במצרים באו מצרִיִּים אצלו. אמרו: תן לנו לחם. אמר להם: אוי לי שאני זן את הערֵלים, לכו ומולו עצמכם. הלכו אל פרעה והיו צועקין לפניו, אמר להם: לכו אל יוסף. אמרו לו: הלכנו אצלו ואמר לנו מולו עצמכם [...] אמר להם: שוטים! לא כרוז קרא מלפניו כל אותן שני השובע: 'רעב בא, רעב בא', מפני מה לא שמרתם לכם שלשתי-שנים או שלאחת? [...] אמרו: אף תבואה שבבית שנותרה לנו הרקיבה. [...] אמר להם: שוטים! אם על התבואה [יוסף] גוזר ומרקבת שמא יגזור עלינו [יוסף] ונמות. אלא, לכו אצלו, אפילו יֹאמר לכם חתכו מבשרכם שמעו לו, כל אשר יֹאמר לכם תעשו".

וזו דוגמה נוספת לתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי לא יעלה על הדעת שיוסף תבע מכל אנשי ארץ מצרים למול את עצמם... ואם אמת היה כדבר ההזוי הזה, התורה הייתה מציינת זאת, מפני שלא מדובר באירוע או בדרישה שניתן לעבור עליה בשתיקה. לפיכך ברור, שכל מטרת המדרש היא ללמד על כוחו העצום של יוסף במלכותו של פרעה, כוח של מלך אדיר.

"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת" (מש' א, כב), "עַד מָתַי רְשָׁעִים יְיָ עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ", "שׁוּבָה יְיָ עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ" (תה' צד, ג; צ, יג).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מו).pdf

הורידו את PDF • 216KB