מהו 'חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל'?
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני יומיים
- זמן קריאה 4 דקות
בעקבות המאמר: "האם בורא-עולם מצוי בתוך החומר שביקום?", נערך דיון סוער באחת הקבוצות. במהלך הדיון, אחד מן הכסילים הולכי החשֵׁכים הביא ראיה לכך שהקב"ה מצוי בתוך החומר שביקום – דהיינו שהקב"ה הינו רוח כנוסה בחומר ובדומה לאדם שהוא נפש בגוף – מן הפסוק הידוע באיוב (לא, ב): "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" – ואיך עלה בדעתם של הרשעים הללו לטעון שהקב"ה הוא כוח בגוף? וכי לא ראו את דברי הרמב"ם ביסוד השלישי מיסודות תורתנו? וכך נאמר שם: "והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף [...] וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשׂגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".
ולאחר שחידדתי מעט את העוול של הכסילים המתעתעים, הבה נעיין ב"ראָייתם", כלומר הבה ונעיין ברשותכם בפסוק שבו הם מנפנפים כדי להצדיק את מינותם, ובהקשרו באיוב שם:
"וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים [כלומר מהו גמול האלוה לבני האדם?] הֲלֹא אֵיד לְעַוָּל וְנֵכֶר לְפֹעֲלֵי אָוֶן [=הלא גמולו הוא העונש החמור לרשעים] הֲלֹא הוּא יִרְאֶה דְרָכָי וְכָל צְעָדַי יִסְפּוֹר, אִם הָלַכְתִּי עִם שָׁוְא וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי, יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי צֶדֶק וְיֵדַע אֱלוֹהַּ תֻּמָּתִי".
המילים "חלק" ו"נחלה" שנזכרו בפסוק הראשון לעיל הינן מילים נרדפות לגמול, ובשישה מקומות בתורה נזכר צמד המלים "חֵלֶק וְנַחֲלָה" ובכולם משמעותן חֵלק דהיינו גמול, ולא חלילה חֵלק-מִשָּׁלֵם וכפי שעיוותו המינים הכסילים את משמעות המילים באיוב והתדרדרו למינות:
1) "וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ" (בר' לא, יד); 2) "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לוֹ"; 3) "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם"; 4) "וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ"; 5) "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"; 6) "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְיָ וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן" (דב' י, ט; יב, יב; יד, כז; יד, כט; יח, א). ויש עוד פסוקים בזה.
נחזור עתה לפסוקים שראינו בספר איוב, ובכן, איוב שואל למעשה שאלה רטורית: מהו גמול ה' לבני האדם? הלא הוא העונש החמור לרשעים! כלומר, הרשעים הם הראויים לעונשים חמורים... ולכן הוא ממשיך לתמוה: והלא הוא-הקב"ה רואה את כל דרכיי וראה שלא הלכתי בדרכי השווא והמרמה? והוא גם מזמין כביכול את הקב"ה לשקול את פעולותיו ומעשיו "בְמֹאזְנֵי צֶדֶק" שבהם תתגלה צדקתו. ואגב, דברים אלה היו טרם שאיוב הבין את חטאו, שהוא העדר ידיעת ה', אך בפרק האחרון בספר (מב, ה–ו) איוב כבר מבין את חטאו הגדול: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ, עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר", וכדי להבין מעט את הפסוקים המכוננים הללו, הנה לפניכם מן המאמר: "מיהו השטן שנזכר בכתבי הקודש?".
ואצרף את מסקנתו של איוב אחרי שחלו בו הייסורים הנוראיים: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ". כלומר, בתחילה ידעתי אותך ה' יתעלה ויתרומם רק במסורת ובקבלה אך היית רחוק מכליותיי. "וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" – לאחר מסכת הייסורים הנוראיים ותהליך ההתבוננות המחשבתית – שִׂכלִי הוּאר בידיעת ה' ובאהבתו. וכך רבנו מפרש במורה (ג, כב–כג) את חטאוֹ הגדול של איוב: התרשלות מידיעת ה', דהיינו העדר לימוד והשׂכלה שיובילו לידיעתו, וז"ל:
"אבל כאשר ידע [איוב] את ה' ידיעה אמיתית, הודה שהאושר האמיתי, שהוא ידיעת ה', נצוּר לכל מי שידעוֹ, ולא יעכירוהָ לאדם שום ייסורין מכל הייסורין הללו. אלא שהיה איוב מדמה כי מיני האושר המדומים הללו הם התכלית, כגון הבריאות והעושר והבנים כל זמן שהיה יודע את ה' על פי ההגדה [=המסורת], לא בדרך העיון, ולפיכך נבוך אותן המבוכות ואמר אותם הדברים, וזה הוא עניין אמרוֹ: 'לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ, עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר' [איוב מב, ה–ו]. עניין הדברים כפי העניין: על-כן אמאס כל אשר הייתי מתאווה, וניחמתי על היותי בתוך עפר ואפר, כפי שהוּנח מצבו: 'וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר' [איוב ב, ח]. [...]
וזו הייתה מטרת ספר איוב בכללותו, כלומר: מתן היסוד הזה בדעה [=שאין בין ידיעתו לידיעתנו שום נקודת השקה, השוואה או דימוי] וכן [=ועוד ממטרת הספר:] ההערה על הלמידות הזו [=בעניין השגחתו] בדברים הטבעיים [=בנבראים. כלומר, עוד ממטרת הספר היא ללמד שגם בעניין השגחתו של ה' יתעלה אין שום נקודת השקה, השוואה או דמיון להשגחת בני האדם על זולתם] – כדי שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהא ידיעתו כידיעתנו או כוונתו והשגחתו והנהגתו, ככוונתנו והשגחתנו והנהגתנו [=והבנה זו היא ראשית ידיעת ה']. וכאשר יֵדע האדם את זאת יֵקלו בעיניו כל ייסורים, ולא יוסיפו הייסורים ספקות בה': האם הוא יודע או לא יודע או משגיח או הזניח, אלא יוסיפו בו אהבה, כמו שאמר בסוף החזון הזה: 'עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר', וכמו שאמרו חכמים ז"ל 'עושים מאהבה ושמחים בייסורין' [שבת פח ע"ב]".
עד כאן מתוך המאמר האמור.
נמצא אפוא שתנועות המינות האורתודוקסיות למיניהן (חסידות, ליטאות, שבתאות, חב"דאות וכיו"ב מהוזי ההזיות התועים והנכשלים באפֵלת הגלות), זייפו ועיוותו לחלוטין את משמעות הפסוקים באיוב! ואצרף לפניכם גם את פירוש רס"ג אשר היווה השראה לכל האמור לעיל, וכך הוא מפרש את הפסוקים באיוב שם: "וכוונתו באמרוֹ 'וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל', 'הֲלֹא אֵיד לְעַוָּל' [=והלא סוף הרשע-הָעַוָּל הוא הכיליון וההשמדה], היא [=כלומר כוונתו היא] שהוא אומר: והאם ייתן ה' חלק לָעַוָּל ולרשע כי אם כמו שהגיעני מן הצער והכיליון [וזאת שאלה רטורית, כי ברור שה' יעניש את הרשעים בעונשים חמורים]". הנה ראיתם שגם רס"ג ע"ה פירש "חֵלֶק" – גמול, והדברים כל-כך ברורים ופשוטים עד שרק כסילים נבערים שמוחם הזדהם והושחת לחלוטין לא יראו זאת, וכמו שאומר איוב (לז, כא): "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים".
"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ", "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם", "וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע" (משלי ד, יט; יב, כו; יא, ה), "תּוֹעֲבַת יְיָ דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב" (משלי טו, ט).
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).