מאבקה של התאחדות התימנים לזכויותיהם של יהודי תימן בעלייה ובהתיישבות

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פא, אב תשמ"ג, עמ' 18–21; כותרתו במקור: '60 שנה לייסוד התאחדות התימנים בארץ-ישראל ומאבקה לזכויות יהודי תימן בעלייה ובהתיישבות'].

בטרם אכנס לעצם הדברים, עלי להעלות דברים שנכתבו באחד מעיתוני הערב לפני כשתים-עשרה שנה [בשנת 1971], בזמן הופעת "הפנתרים השחורים", על-ידי אדם שהיה ממונה על הקליטה בסוכנות היהודית והיה מופקד על גורלם של אנשים. הממונה הנ"ל נקט בדבריו עמדה שהדהימה אותי, ועד היום לא סרה ממני תדהמה זו. האדם הזה הציג בדבריו את העדה החרדית האשכנזית בירושלים כמופת ודוגמה לבני יהדות המזרח, בטענה אווילית, שהעדה החרדית הזו עומדת ברשות עצמה, מתקיימת בכוחותיה העצמיים ואיננה מבקשת דבר מן הממשל בישראל.

דוגמה זו שהביא הממונה על הקליטה הנ"ל, יותר ממה שהיא מעידה על הבורות של הכותב, יש בה מן ההטעיה המכֻוונת. תארו לעצמכם, העדה החרדית האמורה מונה אלפים אחדים; היא מאורגנת כקהילה נפרדת וסגורה; ניזונה מתרומות מחוץ-לארץ; אין לה ולא כלום עם חיי המעשה; אין לה כל קשר עם בניין הארץ, עם מוסדות המדינה, עם צה"ל וחיה בניכור גמור למדינה!

כעת נציג מול העדה החרדית הקטנה הזאת את בני יהדות המזרח, שהיוו כבר אז למעלה ממחצית האומה במדינה. יהדות זו נעקרה מארצות פזוריה מתוך ערגה לציון, עלתה והשתרשה בארץ כדי לבנותה ולהיבנות בה. היא עברה את כור הקליטה וההִשתרשות במכאובים על-אנושיים: סבל של דיור, מצוקת פרנסה, מחסור וקור בבגד ובכבוד. ואף-על-פי-כן, מתוך המוני אדם אלה יכולים אנו להציג מול העדה החרדית הקטנה לא אלפים, אלא מאות אלפים שבציפורניהם הצליחו להשתרש במדינה, להקים משפחות, לגדל בנים, לשרת בצה"ל ולהתיישב בַּסְפר אל מול פני האויב, ולשלוח ידיהם לכל מקצועות החיים: למִן הפרחת השממה ועד בניית ערים ומפעלים.

ושוב חוזר אני ומדגיש, היש להשוות עדה קטנה של חרדים אשכנזים המתנכרים למדינה, מול מאות אלפים מבני יהדות המזרח, שנתנו את אונם, דמם ונפשם למדינה במשך דורות: נטעו יערות, סללו כבישים, בנו בניינים, שילמו מיסים, לחמו בכל מלחמות ישראל ואלפים מהם נהרגו. ואין ספק שאותו ממונה על הקליטה, שכתב אז את דברי הבלע שלו, ישב בשעתו ליד שולחן שהותקן על-ידי האנשים הללו ובתוך בניין שנבנה על ידיהם. ואתה עומד ותוהה: איך לא רעדה ידו שעה שהוא משווה את ההשוואה המחרידה הזאת, בייחוד שאתה יודע שהאיש הזה מופקד על גורל האנשים הללו. הדבר הראשון שאתה מסיק הוא – אי אמון. האיש הזה הוא בלתי אמין, משולל כושר היגוי לטפל טיפול ממלכתי בעם ההולך וצומח על אדמת האבות.

למגינת ליבנו, מצויים לא מעט אנשים בדומה לאיש הזה בממסד, אשר מעמדו הציבורי נקבע לא לפי כישוריו, אלא בגין ארץ מוצאו וייתכן אף בזכות אחד מקרוביו החולש על המשאבים הלאומיים, והופקדו על גורלם של יהודי המזרח מאז ראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. אנשים מעין אלה, חסרי מעוף לאומי, הם-הם אשר הביאו את היהדות המזרחית למצבה הנוכחי כיום במדינת ישראל.

הופעת יהודי תימן וההתנהגות כלפיהם

עד כאן דובר כללית על יהדות המזרח. עתה נעיף מבט על גלי העלייה מתימן ודפוסי ההתנהגות של הממסד הציוני כלפיה. ומתוך נקודת הראות של התנהגות המוסדות הציוניים והישוביִים כלפיהם, נבין את כל אשר התרחש כלפי העליות מן המזרח לפני ואחרי קום המדינה.

לכל הדעות, העלייה מתימן מצטיינת באהבת הארץ ובחלוציות אמיתית-מעשית, באשר ינקה את האהבה לארץ, וממנה את כוח הסבל, ממורשת האומה ומן רבניה-חכמיה ומשורריה שקמו לה בגולת תימן. זוהי עלייה תרתי משמע: נשׂגבה, יוצרת וחלוצית.

הדבר החל עוד בשנים תרמ"א-תרמ"ב [1881–1882]: שיירת עולים, כשלוש מאות נפש, שמה פעמיה בדרכים לא דרכים לכיוון ארץ-ישראל. ההתעוררות באה באורח פלא, כאילו מלאך אלהים בא והצית את לפיד האש בליבותיהם של האנשים הללו, שמיד קמו, זנחו את עיסוקיהם, את נכסיהם שנצברו מדורי דורות, את אורח החיים שהתרגלו אליו מאות בשנים ושמו פעמיהם לעלות לארץ-הקודש.

זוהי תופעה, שכל עם היה מאמץ אותה כזריחת פאר, כהתחלה גואלת, כברק תקווה שקרע את מחשכי הגלות. אבל היישוב עדיין לא היה עַם, אלא תרכובת של עדות. והעדה השולטת כיום, משום מה לא הבליטה את התופעה הנפלאה הזאת, שהתחוללה בידי ההשגחה.

אנו היום משתאים ונפעמים נוכח גבורת הנפש של אותן שלוש מאות פורצי הדרך ומפַלסי נתיבות לאחיהם השקועים בגלות השנואה. אולם מחובתנו לציין נקודה מעניינת, שאותה תקופה של שנת תרמ"א–תרמ"ב, המצב בתימן היה תקין, אם אפשר בכלל להגדיר מצב תקין בגלות, מכל מקום לא היה גרוע. חיי היהודים בתימן באותן שנים זרמו לאיטן על מי מנוחות. ולפתע פתאום, ללא דחפים חיצוניים, ללא איזו שהיא עילה גלויה לעין, נתחוללה הדרמה האדירה הזאת של קבוצת ה"בראשית" היוצאת לגולה היָּעוּד, מכוח החזון הנבואי.

לצערנו, רק בשנים האחרונות החלו להיכתב ספרים על אותה עלייה מופלאה והעליות שבאו אחריה. בין ראשוני החוקרים שכתבו על עליות אלו, ניתן למנות את פרופ' יהודה רצהבי ולאחריו את יהודה ניני וניצה דרויאן-קלזאן, ועוד ועוד. כיום, לחדוות ליבנו, מצוי בידינו ספרו החדש של החוקר יוסף מאיר, יוצא בבל: "התנועה הציונית ויהודי תימן", השופך אור על עלייה זו ועל עליות שבאו בעקבותיה.

בעליית תרמ"ב היו תופעות מרעידות לב, ביטוי לאהבת אין קץ לארץ האבות. ידוע המעשה בזקן רבי סלימאן עמר, אשר הגיע יחד עם קבוצתו קרוב לירושלים, וברצותו להקדים ראשון את פני ירושלים, עזב את אנשי שיירתו ורץ יחידי בשארית כוחותיו עד למרגלות החומה, השתטח על האבנים הצוננות ונפח את נשמתו.

עולי תרמ"ב החלו להתפרס בירושלים, אחר-כך ביפו ובמושבות יהודה והגליל. עלייה זו היוותה מעין עורף וקרקע קליטה לעליות אחרות שבאו בעקבותיה. בתקופה הראשונה לעלייתם הם פנו לעסוק בכל עבודה, חלק מהם אף הלך לעבוד כשכירים אצל הערבים בכל מיני עבודות, לרבות העבודה בבניין. את מלאכת הסיתות סירבו הערבים ללמד ליהודים. ואולם הצליח אחד התימנים הצעירים, אברהם מדינה ללמוד את מלאכת הסיתות והנחילה לאחיו התימנים. הוא לא רק היה אמן הסיתות הראשון בין היהודים, אלא שהפך במהרה לאחד הקבלנים הגדולים, שבנה בניינים ציבוריים גדולים ומפוארים רבים בירושלים ובטכניון בחיפה ועוד. בכל הבניינים שבנה העסיק רק תימנים, הן בסיתות והן בבניין. ניתן לומר בביטחון, שמרבית בנייני ירושלים שמחוץ לחומות נבנו על-ידי סתתים ובנאים יוצאי תימן מעולי תרמ"ב.

באותם הימים היה היישוב העברי בראשית צמיחתו. אמנם היו כמה מוסדות ישוביִים, אך הם לא היו מאוחדים לכדי ממסד שיאחד את כל חלקי היישוב ליחידה אחת. הסתדרות ואיגודים מקצועיים עדיין לא היו. האיגוד המקצועי הראשון נוסד בידי יהודים תימנים ביפו בשם "פעולת שכיר" בשנת תרס"ג. לאיגוד היה תקנון מעניין, שציונות שלמה נשתלבה בו. בין העקרונות של התקנות היו: א) כיבוש העבודה העברית; ב) טיפוח הלשון העברית; ג) הגנת העובד; ד) ערבות הדדית למקרה של מחלה ופציעה, ועוד. עולי תימן החלו באותן פעולות, שלאחר מכן ביצעו אותן עולי מזרח-אירופה, כיוון שנתמכו על-ידי ארגונים ומוסדות ציוניים ולא-ציוניים בחוץ לארץ. לעומתם, עולי תימן, בגלל היותם משוללי אמצעים ותמיכה מבחוץ, נשחקו בתוך העלייה שממזרח-אירופה שאימצה את רעיונם לייסוד "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים".

עליות תרס"ז–תרס"ט ומשפחת גלוסקא

מאז עליית תרמ"ב ועד למלחמת העולם הראשונה, לא פסק זרם העלייה מתימן. זרם זה לעתים התגבר ולעתים נחלש, אבל לא פסק. העליות הללו היו בעיקרן משרעב שבדרום ועד חידאן שבצפון. בין המוני העולים שעלו בתרס"ז [1907] היו משפחות הכהנים והמשאטים מחוביש, אשר הקימו בשכונת שבזי מפעל מרצפות שפרנס משפחות אחדות. העלייה משרעב הביאה עמה לא רק ידיים עובדות ואופי חרוץ, אלא גם שורה ארוכה של תלמידי חכמים, משוררים ואנשי הלכה. בין אנשי עלייה זו התפרסמו רבנים שונים, ביום עבדו בפרדסים ובתום עבודתם עסקו בתורה. זה מראה על טיבן של העליות הללו, רוחנית וגשמית.

שונה באופייה הייתה העלייה מחידאן אלשאם, מצפון תימן. אלה היו יהודים מיוחדים במינם בגלות תימן: רמי קומה, זקופי גו, וחדי מבט. הם חיו באזורים הרריים, שאווירם צח, אדמתם פורייה ושכניהם הגויים חשבום לחלק מן השבט: כיבדו אותם מאד והִרשו להם לשאת נשק ולרכב על סוסים. בין המשפחות שעלו בתרס"ט [1909] מחידאן אלשאם, הייתה אחת המשפחות המובילות – משפחת קורץ, שהסבה את שמה בארץ לגלוסקא.

על מניעי העלייה של משפחות אלו, מספר יעקב גלוסקא, אחיו של זכריה גלוסקא ז"ל: בכפרנו חייתה קהילת היהודים בשלום ובשלווה. באחד הימים יצאו מבית-הכנסת ולתימהונם ראו והנה המוני נשרים חגים בתכלת הרקיע, מראה אשר כמוהו לא ראו מעולם. ופתאום צעק אחד מרבני הקהילה ואמר: "אלה הם הנשרים המצווים עלינו לעלות לארץ-ישראל!", ואכן מאורע זה חולל סערה נפשית אדירה בקרב הקהילה, וכבר אחרי השבת החלה התסיסה וההתארגנות לעלייה. בראש הפעולה הזאת עמד ר' דוד גלוסקא – אביהם של משפחת זכריה גלוסקא ואחיו – ולאחר שבועות אחדים כבר יצאה קבוצה ראשונה של כמה משפחות עולים. דרכם הייתה לא לעדן, אלא לעיר החוף ג'יזאן (שטח עסיר כיום).

בראש הקבוצה עמד ר' דוד גלוסקא, שהיה אדם זהיר ופיקח, מנהיג אמיתי הרואה את הנולד. הוא דאג, עוד בטרם צאתם למסע, לקבל מכתבי המלצה מכמה שריפים מקומיים. ואכן המכתבים האלה הצילו את הקבוצה מתלאות רבות ורעות. כי בהגיעם עם האנייה ליד חופי סעודיה נעצרו על-ידי הצי התורכי והורדו בעיר ג'דה, שם הושמו במעצר, ורק מכתבי השריפים פתחו להם את הדרך לשחרור. האנייה הביאה אותם עד לביירות, לפי שרירות ליבו של רב החובל, שכן זו הייתה מגמת דרכו. הוא ציווה עליהם לרדת, למרות מחאותיהם שאין מי שידאג להם. אך רב החובל השיב: יש כאן יהודים והם ידאגו לכם. ובביטחון הוסיף: שאין יהודי שלא יעזור לאחיו. ואכן עד מהרה נוכחו לדעת שדבריו היו אמת. הקהילה בביירות אספה אותם, דאגה למחסורם וארגנה להם הסעה עד לגליל. את חג הפסח חגגו בקרב אחיהם בני קהילתם בארץ-ישראל. ששה חודשים בלבד זכה ר' דוד גלוסקא לחיות בארץ. כי לאחר מחצית השנה נפטר ונטמן באדמת אבותיו.

מעתה משפחת גלוסקא – ובייחוד הבן הבכור זכריה – תעסיק את הממסד הציוני במשך עשרות שנים ותרשום לזכותה דרכי פעולה והישגים חשובים לעלייתם, לקליטתם ולהתפתחותם של יהודי תימן בארץ.

זכריה גלוסקא ירש את כושר המנהיגות מאביו, הוא היה אדם ישר בשכלו ובליבו, שונא בצע ורודף צדק. הוא ראה עוולות בלתי נסבלות, קיפוחים והפליות והחל להרים קולו נגד התופעות הללו. בשלהי מלחמת העולם הראשונה נאבק הוא על שני דברים: למען פת לחם ולמען זכויות העדה. לאחר יום עבודתו היה מסתובב בשכונות ובמושבות, בוחן ובודק את מצבם של אחיו, בא במגע עם הבולטים בציבור, עורך היכרות ומדרבנם לפעולה. בדרך זו גיבש חוג של פעילים, שהיום מפליאים אותנו בכושר היוזמה, בנחישותם ובזריזותם בתחום הפעולה הציבורית. באותו פרק זמן ייסד מתוך החוג הזה את "צעירי המזרח", ומכוח האגודה הזאת הצטרף ל"פועל הצעיר" והשתתף בכל פעילות המועצה של "הפועל הצעיר" עם "אחדות העבודה". וכאשר התאחדו שתי המפלגות הללו הוא היה ציר מטעם התימנים בכנס האיחוד, אשר כתוצאה ממנו נוסדה הסתדרות העובדים העברים בארץ-ישראל. הצירים הראשונים של הפועלים התימנים בהסתדרות היו: זכריה גלוסקא, אברהם טביב, ושלמה כהן הרמתי. השלושה השתתפו הלכה למעשה בייסוד ההסתדרות, ולאחר זמן מה היו נאלצים להיאבק מר בגוף הזה אשר השתתפו בייסודו.

ייסוד ההתאחדות ומאבקה לזכויות יהודי תימן

הסכסוך הראשון שפרץ בין ראשי ההסתדרות לבין גלוסקא וחבריו, היה על רקע הצרות והרדיפות שפקדו את יהודי תימן בתימן באותם ימים בגלל הסתת ההנהגה הערבית של ארץ-ישראל, שהייתה לה השפעה על חוגים מוסלמים בתימן. השפעה זו יכלה להיות הרת-אסון, לולא עמדתו האוהדת של האימאם שסכך על היהודים בתקפו ובחכמתו. הלכך דרשה ההנהגה של יוצאי תימן בהסתדרות, נציגות שתטפל בכל ענייני העלייה של יהודי תימן. דרישה זו הייתה סבירה מבחינתם של כל הצדדים, אך משום מה, ניסו מנהיגי הפועלים האשכנזים בהסתדרות להתחמק ממנה. הם אמנם הסכימו להצבתו של אברהם טביב כראש הנציגות לענייני העלייה ושאר הפעולות הקשורות ביהודי תימן, ואף הוקצבה לו משכורת של 8 לא"י [=לירה ארץ-ישראלית] לחודש, אלא שהוא נוטרל מכל עשייה ואף נתבקש לשבת בביתו ומשכורת אותו חודש בלבד תישלח אליו הבייתה. מדוע הרחיקו אותו? מדוע לא הפעילו איש רם המעלה, רב המרץ והתושייה כאברהם טביב, שיכול היה רק לחזק את ההסתדרות? כלום חששו מנהיגי ההסתדרות מפני מנהיגות מזרחית כריזמטית שתפעל בתוכם? אין ספק, שמעלותיו היו בעוכריו בעיניהם. ייתכן מאד שאילו היה מסוג אותם האנשים הזוחלים על ארבע, מלקקים ומתחנפים, לא היה מורחק בצורה כֹּה משפילה! ואולם ר' אברהם טביב, שהיה חריף שכל, הבין את המזימה ומיד הזעיק את כל הגורמים, הִתרה בהם ולאחר מאבק חריף קם הדבר ונהיה – התפלגות ההנהגה התימנית מן ההסתדרות והצבת היסוד להקמת "התאחדות התימנים" בארץ-ישראל, בט' באדר תרפ"ב [1922].

עד היום אנו עשויים להתפעל מן המרץ, יושר הלב והעקביות של אותה הנהגה, אשר כל משאביה היו אך בנכונותה לסבול מחסור, למשוך בעול ללא כל מנגנון וללא כל תקציב, ובלבד שלא להתכופף בפני בעלי היכולת. התאחדות התימנים כללה בתוכה רבים וטובים מבני יהודי תימן בארץ. אמנם היו לה עליות וירידות בדרכה, ואף כישלונות רבים ומרים, אבל גם הרבה מאד הישגים יש לזקוף לזכותה ולזכות פעילותה הנמרצת. היא הצליחה לרכז פועלים רבים, לשבצם בעבודה, לטפל בכל ענייני החינוך של יהודי תימן ובו בזמן להיאבק בציפורניים ובשיניים למען כל רישיון עלייה שיישלח לתימן, לאחיהם הזורמים לעדן. החיוך המזלזל שהיה על-פני ההנהגה ההסתדרותית כלפי פעולות ההתאחדות נמוג כצל – בפניה עמדה הנהגה מתחרה ממש.

בשכונת שעריים, צמח הרעיון להקמת חברת תחבורה ציבורית בשם "המזרחי" שעבדה בקו תל-אביב – רחובות. בראש החברה הזאת עמדו ארבעה מִפְּעילי שעריים. עובדות קיימות נסתמנו בשטח. ההנהגה ההסתדרותית לא יכלה להתעלם מכך, שמתוך אותו ציבור, שחשבוהו לאבק אדם שניתן להשתלט עליו עד כדי שעבוד בשם ה"סוציאליזם" ו"אחוות עמים", יקום כוח מתחרה.

ההנהגה ההסתדרותית חששה מההתאגדויות החדשות שצצו בין התימנים. היא לא שכחה שמתוך הציבור הזה קם האיגוד המקצועי הראשון בארץ-ישראל: "פעולת שכיר". ואז החלה בשיטת "הבה נתחכמה לו"... היא החלה בפעילות הרסנית, אשר באחד משלביה הייתה אלימה ממש: "דרום יהודה", קואופרטיב תחבורה הסתדרותי בקו תל-אביב – רחובות, גם הוא, נקט בדרך אלימה נגד הקואופרטיב "המזרח" התימני. אנשיו היו מכוונים את האוטובוסים שלהם ומתנגשים במכוניות של התימנים בכוונה תחילה. מזה עברו לפעולות של הכאות והתנכלויות מבישות שונות, ואף הציתו שתי מכוניות של "המזרח". הגשת תלונות פליליות לא עזרו, שכן קציני המשטרה האנגליים שוחדו, והיו פוטרים את המתלוננים בטענה: שיש כאן סכסוכי עבודה שהמשטרה אינה מתערבת בהם.

החשש מהתארגנותה היעילה של ההתאחדות, הביאה את הנהגת ההסתדרות להתייחס ברצינות לציבור יוצאי תימן והנהגתו, וחיפשה דרכים לערער את ההנהגה של ההתאחדות מבפנים, לסכסך, לשחד ולעשות כל שבידה לשם חיסולה של ההתאחדות כגוף עצמאי. באותם הימים היו משאביה של ההסתדרות במצב של צמיחה והתעצמות, והשפעתה על ההסתדרות הציונית הייתה מכרעת. לשם ביצוע מזימת ההרס, הקימה מעין מחלקה מיוחדת לתימנים בהסתדרות בשם: "קלוב הפועלים התימנים", בראשותו של חיים בדיחי. הלחץ והחתרנות של ההסתדרות הגיעו לשיאם, עם דחיקתו של ח' בדיחי והצבתו של ישראל ישעיהו במקומו, לאותו "קלוב" שהוקם ליד כרם-התימנים. עמדתו של הקלוב הייתה, שהתימנים יכולים להשיג זכויות-יתר בהסתדרות מאשר בתוך ההתאחדות. אבל המציאות המרה טפחה על פניהם ומנהיגי ההסתדרות התעלמו מזכויות התימנים כבעבר ודאגו כמקודם רק לאנשי עדתם. ניסיונות אלה הביאו את יהודי תימן למסקנה, שזכויותיהם ימומשו רק על-ידי ארגונם העצמאי ובאֵי כוחם החוקיים.

כאן עמדו מנהיגי ההתאחדות מול כוחות חזקים ותקיפים של ההסתדרות, שהסתערו עליהם מכל עבר. אולם לגודל תמיהתנו כיום, נתגלו מנהיגי ההתאחדות כאנשי תושייה טובים, עבדו קשה בקרב ציבורם וכך רכשו להם כוח עמידה איתן, עד שבבחירות לאספת הנבחרים נחלה ההתאחדות ניצחון מרשים על הנהגת "קלוב הפועלים התימנים" של ההסתדרות [נראה ש'קלוב' משמעו לבבות, ואולי משמעו כאן הוא ליבם של הפועלים התימנים], שהיה אך מכשיר פוליטי מכוער בידיה. ניצחון זה היה אחד השיאים בפעילותה של ההתאחדות, שבראשה עמד קומץ מנהיגים חדורי אומץ לב, דבקות במטרה, זקיפות קומה ונחישות החלטה ופעולה. מן הראוי לציין, שלפני בחירות אלו עמדה ההתאחדות בפני סכנת מפלה חמורה, שהייתה תוצאה של קנוניה: כרטיסי-בוחר לא נשלחו לציבור יוצאי תימן בארץ. גלוסקא וחבריו איימו בהחרמת הבחירות דאז, וכן בהרעשת מוסדי ארץ נגד הבחירות הללו אם תישלל זכות הבחירה מהתימנים. יו"ר הבחירות דאז, לגלג על מלחמתו של גלוסקא והכתירוֹ בתואר "אימאם יחיא" ו"ניבא" שאיש מן התימנים לא יצביע בעבורו. אך גלוסקא, מתוך אמונה וביטחון עצמי, אמר לו: נחיה ונראה. בסופו של דבר הוענק יום בחירות מיוחד לתימנים. גלוסקא וחבריו יצאו אל כל יישובי התימנים הפזורים בכל הארץ, ובמסע הסברה מזורז ומפרך נחלו ניצחון מזהיר: 20 צירים תימנים לאספת הנבחרים של "הועד הלאומי". ניצחון גורלי זה קרע את האלמוניות מציבור יוצאי תימן בארץ, והפך אותם לגורם ציבורי מיוחד במינו, שיש להתחשב בו.

שנה אחרי הבחירות לאספת הנבחרים, התקיימו הבחירות לקונגרס ה-טו. ההתאחדות עשתה מאמצים כבירים וגלוסקא נבחר כציר לקונגרס. הופעתו של גלוסקא בקונגרס שהתקיים בבזל, כציר מטעם התאחדות התימנים, הייתה מכובדת מאד ועניינית. אחד הפעילים באותן בחירות הגדיר את הופעתו בצורה תמציתית כך: אין התימנים זקוקים לאנשי שמן זית זך, אנו זקוקים לאנשים שיידעו להיאבק כאריות וללחום ככפירים. ואכן, עבודת ההסברה של גלוסקא בקרב צירי הקונגרס הייתה קשה ורבת מכשולים. מעתה עליו להיאבק לא רק נגד צירי השמאל המייצגים את ההסתדרות, אלא גם נגד ציר ה"קלוב" שמטעם ההסתדרות, שהובא לְשֵׁם החלשת דרישותיה של ההתאחדות בעניין העלייה ומקומם של עולי תימן בהתיישבות בארץ. צירי השמאל "הסוציאליסטים" הגבירו את מלחמתם והתנגדו לשאלת העלייה מתימן: פתיחת משרד עליה וייסוד חוות הכשרה לעולי תימן בעדן, החלטה מהקונגרס ה-יד. אמנם, הצליח גלוסקא להעבירה, אך היא נשארה על-גבי הנייר בקונגרס הנ"ל. גלוסקא יצא נגדם בחריפות והטעים בתוקף, כי הם מתנקשים בדבר היקר ביותר ליהודי תימן – העלייה מתימן, וכי בלי משרד בעדן עלולה העלייה מתימן להיפסק, חלילה, וייגרם סבל רב ואסונות צפויים ליהודי תימן המתדפקים על שערי הארץ. וכמחאה על הצבעתם של צירי השמאל נגד העלייה מתימן, הגביר גלוסקא את פעילותו והסברתו, בעיקר בקרב צירי הספרדים והאמריקאים בקונגרס, והם תמכו בדרישתו להתנגד להצעתם [של אנשי ההסתדרות] בשאלת החוזים של "ניר" שהיו שייכים להסתדרות. הצעתם נפלה, ואנשי ההסתדרות יצאו בחמת-זעם כנגד גלוסקא, על שהצליח לגייס את הצירים להצביע נגד הצעתם. המנוח רמז צעק לעברו: "אתה מצביע נגד האינטרסים של הפועל העברי בארץ-ישראל?!".

הבאנו כאן מקרה אחד מני רבים, המעיד על כוח הרצון שפעם בקרב פעילי ההתאחדות ועל נחישות החלטתם ומאבקם הבלתי-נלאה להגן על זכותם של יהודי תימן לעלייה ולהתיישבות חלוצית בארץ-ישראל, כיתר העולים הבאים ממזרח אירופה.

מאבקה להתיישבות חקלאית חלוצית

פעולות התאחדות התימנים בארץ התמקדו בשני תחומים: עליה, וכן התיישבות ושיכון אנושי לעולי תימן. פעילי ההתאחדות ובראשם זכריה גלוסקא ואברהם טביב, הגבירו לחצם ומאבקם להרחבת משקם הדל של תושבי השכונות, המבוסס על דונם או דונם וחצי. הם תבעו בתוקף וללא לאות שיתוף נציגותם במוסדות המיישבים, שתדאג להקצאת שטחי קרקע מוגדלים לתושבי השכונות כדי שיוכלו לעבד את אדמתם ולעמוד ברשות עצמם. הם תבעו מהמוסדות המיישבים לכל הפחות עשרה דונם ליחידת משק, והקצאת שטחים בשביל שכונת שעריים ושכונות אחרות, ויצירת התיישבות חקלאית בשביל עולי תימן בשרון ובגליל. כי באותם ימים נוצלו עולי תימן ניצול מעיק ומחפיר על-ידי האיכרים במושבות, שהעסיקום בכרמיהם ובפרדסיהם מזריחת החמה ועד שקיעתה, בשכר רעב ובתנאים קשים ועלובים ללא נשוא.

באותו פרק זמן צצו וצמחו יישובים עבריים של עולי מזרח-אירופה בכל רחבי הארץ, המוסדות המיישבים הקצו להם אדמה בשפע – עשרות דונמים לכל יחידת משק, ואילו יהודי תימן הופלו לרעה על-ידי המוסדות המיישבים. מאבקם המר והעיקש להתיישבות חקלאית והקצאת אדמות כמו לעולי מזרח-אירופה, לא נשא פרי. התימנים תושבי השכונות שליד המושבות נאלצו לחסוך מפיתם והטיבו קמעא-קמעא את מצוקת הדיור שלהם ללא עזרת המוסדות. רק בשנים תרפ"ז–תרפ"ח [1927–1928] נרכשה חלקת אדמה על-ידי הקק"ל בשביל התימנים שברחובות, וכך זכו להרחבת משקם ובתיהם, הודות למאבקה של ההתאחדות.

התאחדות התימנים השקיעה מרץ רב ומאבק מר לשיקום "מגורשי כינרת", ולא נתנה מנוחה לנפשה עד אשר נורתה אבן-הפינה (בשנת תר"ץ, 1930) למושבם החדש על אדמת הקק"ל, ליד המושבה רחובות, שנקרא "מרמורק", אליו הצטרפו אחיהם בני שעריים שהיו מועמדים להתיישבות. ואולם המאבק להתיישבות לא פסק. עתה בא תורם של הפועלים התימנים שבנס-ציונה, באר-יעקב וחלק מפועלי ראשון לציון. ההִתאחדות דרשה מהמוסדות הקצאת קרקע בקרבת נס-ציונה בעבור פועלים אלו, ועמדה על דרישתה שהכפר יוקם על-פי תוכנית ההתיישבות החקלאית הנהוגה לגבי הפועלים האשכנזים, הן בגודל יחידת הקרקע והן בציודו המשקי. המאבק היה בשלבי סיומו המוצלח. ואולם למגינת הלב, קם אחד מן המועמדים והסית את ארגון המתיישבים התימנים להסרת חסותה של ההִתאחדות ולהצטרף לחסות ארגונית אחרת. ועד שהם מריבים בעניין, חילקו המוסדות את האדמה שהוקצתה להם לארגונים אחרים. אז עמדו על מעשם הנואל שעשו, וכי רק ארגונם – התאחדות התימנים – הוא הנאמן היחיד למאבקם. כי התערבותה המיידית והנמרצת של ההִתאחדות בפני הגורמים המיישבים נשאה פרי, והוקצתה להם קרקע בקרבת נס-ציונה, אך זו הייתה אדמת טרשים, כי האדמה הטובה כבר חולקה. הם הכשירוה והקימו עליה את מושב "טירת שלום", שביסוסו המשקי היה 6–7 דונם ליחידה.

הבה נציג למופת את פרשת שעריה: במחנה יהודה, שכונת התימנים שליד פתח תקווה, קיים ישוב תימני ותיק שבזמנו זכו במגרשים קטנים ליד הבתים. אך העולים שבאו אחריהם נדחקו בשטח אדמה צר עד למחנק בסמוך למחנה יהודה. בקרבת מקום היה קיים "משק פועלות" הסתדרותי שהשתרע על עשרות דונמים, ושהכיל כמה עשרות חלוצות שגרו בבניין רחב מידות ומדגרת עופות ענקית להן. והנה, כל השטח שהוקצה לעשרות משפחות העולים מתימן הללו, לא היה שווה בגודלו אפילו למדגרת העופות של המשק ההסתדרותי הנ"ל. הזוועה הזאת, של עשרות משפחות תימניות, שכל משפחה הייתה בת שש נפשות ויותר ושגרה בחדר אחד צר מהכיל את כולם, קוממה את ההתאחדות. גלוסקא וחבריו נרתמו למחוק את החרפה הזאת. הם ארגנו הפגנה סוערת, שפרצה למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים והתמקמה שם, בדרישה: שהסוכנות תרכוש את אדמת "שעריה" לדיירי המצוקה של מחנה יהודה. בשלב הראשון, הם נדרשו להתפנות. אך גלוסקא, שהיה איש פלדה, קם והכריז: איש לא יתפנה, כי שהותם של האנשים הללו פה נכפתה על-ידי המצוקה הבלתי-אנושית. בסופו של דבר בא אוסישקין "איש הברזל" בכבודו ובעצמו ודרש מהם להתפנות ולבחור נציגים למשא ומתן. גלוסקא סירב. אוסישקין איים בהבאת משטרה, אך איומו לא פעל. איש לא יצא מן המשרד, אלא לאחר שסוכם על רכישת אדמת שעריה למען אנשי מחנה יהודה.

הבאנו אפוא רק דוגמה אחת על כוח עמידה ועקשנות המביאים ברכה ורווחה.

מושב אלישיב – גולת הכותרת של ההתאחדות

מאבקה הגדול של התאחדות התימנים בארץ-ישראל, היה הקמת מושבים חקלאיים לעולי תימן, אשר יצוידו בקרקע ובמשק חקלאי כמו המושבים החקלאיים של האשכנזים. חרה להם שהתימנים יושבו בפרברי המושבות והערים. התיישבות מעין זו ייחדה את התימנים ככוח עבודה זול ללא אפשרות עמידה עצמית וללא פריצת מסגרות. מרכז ההתאחדות המשיך לתבוע בעקשנות, שהתימנים יעברו להתיישבות חקלאית ויהיו לבני חורין המעבדים את אדמתם הם. במשך שנים לחמו כאריות על כל דונם קרקע שהעבירוהו לאנשי השכונות והפרברים במושבות, ושיאפשר להם הקמת משק-עזר בנוסף לעבודתם אצל האיכרים.

ואכן היו להם הישגים נכבדים: ברחובות, בראשון לציון, בפתח תקוה, בחדרה, ביבנאל, בגדרה, בזיכרון יעקב ועוד, וכן המושב טירת שלום. ואולם, משא נפשם של אנשי ההתאחדות היה הקמת מושבים חקלאיים של ממש עם מכסות אדמה וציוד כמו לאשכנזים. הבחירה הפעם נפלה על עמק חפר, שם רכשה הקק"ל כברת קרקע שבכוחה לכלכל ולאכלס רבבות אדם, בשים לב לאיכותה הטובה והרוויה מים. לאחר מאבק עקשני ומר הוקם על-ידי ההִתאחדות המושב החקלאי הראשון של יהודי תימן בארץ, מושב אלישיב, בעמק חפר, שצויד בקרקע חקלאית מעין המושבים של האשכנזים, הוקם בשנת תרצ"ד [1934]. אלישיב כיום הוא אחד המושבים המשגשגים במדינה, והוא גולת הכותרת במאבקה של התאחדות התימנים.

מלחמתה לרישיונות עליה

ואולם, אחד המאבקים הקשים והחריפים ביותר של ההִתאחדות היה על חלוקת רישיונות לעלייה. רבים מיוצאי תימן עלו ארצה בכוחותיהם הם או בזכות עזרה כספית ורישיונות מקרוביהם בארץ. עולים אלא לא סבלו הרבה, יחסית, כמו אחיהם הראשונים, כי היה מי שידאג להם – התאחדות התימנים. ההִתאחדות יצרה את התשתית בקרב ציבור יוצאי תימן בארץ והפכה אותו מנקלט לקולט. העלייה ההמונית שלאחר קום המדינה מצאה עורף ציבורי של אחיהם, שסייעו להם להיקלט בארץ.

הבה נתבונן באחת המערכות הגורליות שניהלו גלוסקא וחבריו על חלקם של יהודי תימן במכסת הרישיונות לעלייה לארץ. הרדיפות במזרח-אירופה גברו ותשומת ליבו של הממסד הציוני היה מכֻוון אך ורק לעלייה ממזרח-אירופה, ונשקפה סכנה חמורה של התעלמות הממסד הציוני ממצוקתה של יהדות תימן. זו הייתה תקופה קשה, שהחלה עם תום מלחמת העולם הראשונה ונמשכה עד תום ימי המנדט הבריטי. למנהיגות ההִתאחדות לא היה עורף ציבורי כפי שיש לנו היום של מאות אלפי איש, אם כי באופן יחסי היה מספרם של יהודי תימן רציני ביחס למספר האוכלוסייה של היישוב דאז, ומשקלם האלקטורלי של התימנים היה בולט ונכבד. מנהיגי ההִתאחדות ניצלו עובדה זו והפעילו לחץ כבד כדי לקבל רישיונות עליה. הם נשאו ונתנו בתקיפות ובחוזק למילוי דרישותיהם לעליה. ראוי לציין שהעלייה מתימן נמשכה כמעט ללא הפסקה מאז מלחמת העולם הראשונה ועד לתום המנדט הבריטי. רישיונות העלייה שקיבלה ההִתאחדות הושגו בזיעת אפיים ובחירוק שיניים. זרם העלייה גדל בייחוד בתקופת מלחמת העולם השנייה, שעה שאירופה הייתה שרויה תחת המגף הנאצי. בשנים הללו הושגו ההישגים הגדולים ביותר והגורליים ביותר לגבי יהדות תימן. כי בימי המלחמה השנייה הגיעה המצוקה והסבל הנורא של יהודי תימן למרום קיצו. אלפים רבים התגוללו ממש ברחובות עדן ושיך עות'מאן. נוסף לכך, דרכי תימן המו מרוב אדם שמגמת פניהם לארץ-ישראל. רישיונות העלייה שהושגו אז היו ממש עניין של פיקוח נפש, הצלת נפשות. אלפי הרישיונות שנשלחו לעדן הקלו את צפיפות האוכלוסייה בעדן, וכך אִפשר הדבר לאלפי עולים שנתקעו בדרכים, להיכנס לעדן ולצפות לעלייה לארץ.

ונסיים בהבאת קטע מן החוברת שיצאה לאור מטעם ההִתאחדות בשנת תש"ג – "עליית יהודי תימן לארץ-ישראל והתיישבותם בה", שבה נסקרה פעילותה של ההִתאחדות בתחומי העלייה וההתיישבות בארץ:

"ואמנם קיבלנו זכותנו לעליה המגיעה לנו במלואה, הודות לשקידתנו על התפקיד הזה, ובייחוד הודות למלחמת הגבורה שניהל יו"ר התאחדותנו מר זכריה גלוסקא על העניין הזה, בראשית הפעולה ובכל זמן שראה צורך במלחמה. הוא וחבריו נלחמו בידידים ובלתי ידידים כאחד, באסיפות, בישיבות, בקונגרסים ובפרסומים בעיתונים עד שהושגה המטרה. מרכז ההתאחדות דאג על העלייה התימנית בכל גווניה, לא רק לפי החוק ולא רק לפי הצו של העלייה, אלא מחוץ לחוק ולצו".

היום, בהשקיפנו אחורה באים אנו לידי השתאות והתפעלות מאופי לחימתם של אותם מנהיגי בראשית, גלוסקא וחבריו, שהיו עזי מבט ועשויים לבלי חת. אנו חייבים ללמוד מהם איך לארגן פעילות ציבורית כדי להשיג יעדים חברתיים ותרבותיים. למנהיגים אלה היו הישגים למרות שהיו חסרי-כֹּל, ועדיין לא היה להם עורף חברתי וכלכלי כפי שיש לנו היום. הם היו מתי מעט, אך היו יעילים מאד. הם היו מנהיגים אמיתיים, אמיצי לב ונקיי כפיים אשר עבדו למען אחיהם יהודי תימן, מתוך אהבת לבב לשם שמים. הם נתנו לאחיהם כל היקר להם ביותר – אהבתם הגדולה לענייניהם ולצרכיהם. הם לגבינו אנשי מופת, מורמים מעם. חובתנו וזכותנו לדאוג ולעשות ששמותיהם יונצחו בכל מושבי ישראל ומושבותיו ולהנציח שמם ופעלם בשמות רחובות וככרות עיר. אנו נתבע ונילחם, כי הדבר ייעשה ומעשיהם ופעלם החלוציים יהיו חלק נלמד בבתי הספר במדינת ישראל. כי מפעלותיהם אינם סתם היסטוריה של העבר, כי סיפור מעשיהם הינו אקטואלי, שמרקמיו נמשכים עד עצם היום הזה.

מאבקה של התאחדות התימנים.pdf

הורידו את PDF • 248KB